ראיון עם קורט מאזור

פורסם ב"גלובס", 4.5.2009

קורט מאזור

בגיל 82, המנצח הגרמני קורט מאזור (Masur) נראה ונשמע נמרץ כתמיד. מאזור הגיע לארץ בשבוע שעבר, כדי לנצח על הפילהרמונית הישראלית בתכנית שבמרכזה מנדלסון. צחוק הגורל: מי שהיה בגיל 17 חייל בצבאו של היטלר, נחשב כיום למנצח המזוהה ביותר עם מלחין שנולד לאחת המשפחות היהודיות החשובות בהיסטוריה של גרמניה.

עולם המוזיקה חוגג השנה מאתיים שנה להולדתו של מנדלסון, שנולד יהודי והוטבל לנצרות בילדותו. עיון בתכניות הקונצרטים עליהם מנצח מאזור בעולם מגלה מחויבות בלתי מתפשרת למנדלסון. הוא מבצע יצירות שלו בכל מקום אפשרי, ועם כל תזמורת אליה הוא מגיע. כך גם עם הפילהרמונית הישראלית, בה ינצח על יצירתו האהובה של מנדלסון "חלום ליל קיץ". בהופעות בארץ יבצע השחקן איתי טיראן את כל התפקידים במחזה בעברית, ומקהלת הנערות "מורן" עם סולניות תשיר את המוזיקה באנגלית.

המסע המיסיונרי של מאזור למען מנדלסון משקף קשר עמוק ואישי, שנובע הן מהערכה מוזיקלית אמיתית והן מהיות שניהם מחוברים לעיר משותפת, לייפציג. "תמיד הייתי מעוניין לקדם מלחינים מעולים שלא הוערכו מספיק", אומר מאזור. "זה נכון גם למנדלסון וגם לשומאן. המוזיקה של מנדלסון סובלת מהערכת חסר מאז תקופתו ועד היום. הוא מלחין מצוין, אבל יש עדיין מי שאומר שהוא שיטחי מבחינה ריגשית או שהתיזמור שלו גרוע. אני מרגיש מחויבות להגן עליו, כמו על מלחינים אחרים שאמרו עליהם שטויות".

מעבר להערכה מוזיקלית, מאזור מרגיש קשר עמוק למנדלסון גם דרך תזמורת ה"גוונדהאוס" (Gewandhaus) של לייפציג. שניהם כיהנו כמנהלים מוזיקליים מיתולוגיים של התזמורת הגרמנית, בהפרש של מאה וחמישים שנה לערך. "ככל שאני לומד עליו יותר", אומר מאזור, "אני מופתע לגלות עד כמה הוא נלחם עבור התזמורת שניהל". 

יחסי ציבור למנדלסון

בשנת 1972 עבר מאזור תאונת דרכים קשה, בה איבד את אשתו דאז. כיום הוא נשוי מזה 34 שנים לטומוקו (Tomoko), ויולנית וזמרת ממוצא יפני. "היא אוהבת את מנדלסון אפילו יותר ממני", הוא מחייך. הזוג מנהל את פעילותה של "אגודת מנדלסון" בלייפציג, ומאזור מכהן כנשיא האגודה. במסגרת פעילות האגודה דאג מאזור לשקם את ביתו של מנדלסון בלייפציג, והפך אותו למוזיאון עם רהיטים ועיצוב מקוריים מהתקופה.

מאזור מסביר כי מנדלסון היה במצב מיוחד: גרמני-יהודי, שהוטבל לנצרות בגיל צעיר בהחלטת אביו. "אבל זה לא הטריד אותו, כי הוא היה מלחין קוסמופוליטי. הוא רצה לחבק את כל העולם, כמו בטהובן. מבחינה זו הוא היה הומניסט אמיתי".

כיום אתה חושב שמנדלסון עדיין זקוק ליחסי ציבור?
"בהחלט. כשאנשים רואים שיש בתכנית קונצרט את ה"ארואיקה" של בטהובן, הם באים. אבל שיש סימפוניה של מנדלסון, הם שואלים מי הסולן שינגן את הקונצ'רטו לפניה. לשמחתי זה הולך ומשתפר, גם כי המודעות עולה וגם כי יש היום ביצועים מצוינים".

אז מאיפה צמחה הביקורת?
"מנדלסון היה מהמלחינים המוצלחים בזמנו, והיה מי שרצה לפגוע בו כי הוא היה חזק מדי. את הדברים הקשים שכתב עליו וגנר, לדוגמא, אני רואה פשוט כאקט של קינאה. וגנר כתב לדוגמא שמנדלסון עשה אינטריגות נגדו בלייפציג, וזה לא היה נכון. הוא פשוט קינא בו".

אם כבר מדברים, מה עמדתך לגבי סוגיית נגינת וגנר בישראל?
"אני חושב שזה חשוב, והייתי שמח לנצח בישראל על יצירות של וגנר. אני תומך לגמרי בדניאל ברנבוים בעניין הזה. מצד שני, ברנבוים הוא מישראל ולכן מותר לו לעשות דברים שלי אסור. אי אפשר להכחיש שהמוזיקה של וגנר נוצלה לרעה על-ידי היטלר, ויש מי שנפגע מזה. זו כבר שאלה פוליטית, שאני לא בעמדה שמאפשרת לי להיכנס אליה".

הרופא החליט על הקריירה

מאזור התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כפסנתרן, אבל בעיה גנטית נדירה גרמה לאצבע הקטנה ביד ימין שלו לצמוח בצורה עקומה עד שנמנע ממנו להמשיך לנגן. "בגיל 16 הרופא החליט בשבילי שפסנתרן אני כבר לא אהיה", הוא אומר. "אבל היה לי ברור שאני חייב להיות מוזיקאי, וכך נולדה קריירת הניצוח".

מאזור מוכר בעולם כאחד המנצחים היחידים שמנצחים ללא שרביט. הוא עושה זאת לא מבחירה, אלא עקב מגבלה רפואית מאז התאונה ב- 1972. "בתחילת הדרך ניצחתי עם שרביט, בעיקר כי עבדתי בבתי אופרה ושם זה היה יותר חשוב. לאחר שנאלצתי לוותר עליו אמרו לי נגני התזמורת שהם דווקא מעדיפים את הניצוח שלי ללא שרביט, כי הם מבינים יותר טוב מה אני רוצה מהם. הביט חשוב, אבל ניצוח זה הרבה יותר מאשר לעמוד ולספור פעמות. יש מנצחים שנותנים ביט מדויק ועדיין התזמורת לא ביחד. אצלי הם תמיד ביחד. זה יותר עניין של הרגשה משותפת בינך ובין הנגנים".

מה עיקר העבודה שאתה עושה על יצירה?
"חשוב לי להאיר ביצירה את המאפיינים הייחודיים שלה ושל המלחין. לכן העבודה היא על בניית המשפטים, הנשימה, הדינמיקה, כל מה שיכול להוציא את האופי של היצירה והסגנון של המלחין החוצה".

מנוער היטלר לישראל

מי שנחשב היום לאחד מהמנצחים הגדולים בעולם היה חבר ב"נוער היטלר", ובגיל 17 גם שירת כחייל בצבא הגרמני. ב"נוער היטלר" הייתי ביחידה של דאונים, וגם ניגנתי בתזמורת סימפונית קטנה", מספר מאזור. "בגלל הרקע בהטסת דאונים הייתי מיועד בצבא להיות טייס, אבל זה היה סוף המלחמה והיה ברור שחיל האוויר כבר לא רלוונטי. לכן הציבו אותי כלוחם חי"ר, בפלוגה שהורכבה כולה מנערים בני 17. נלחמתי בחזית ההולנדית בדצמבר 1944, במשך חודש. 135 אנשים הגיעו לאיזור הקרבות, 27 חזרו".

לאחר ההתנסות הצבאית הקצרה חזר מאזור לעשייה מוזיקלית נמרצת, וניצח על שורה ארוכה של תזמורות ובתי אופרה במה שהיה אז מזרח גרמניה. את פרסומו הבינלאומי צבר החל משנת 1970, בזכות 26 השנים בהן עמד בראש תזמורת ה"גוונדהאוס" של לייפציג. בשנת 1989 קיבל כותרות גם מחוץ לעמודי התרבות, כאשר הצליח למנוע עימות בין כוחות הממשלה לבין המפגינים חודש לפני נפילת חומת ברלין. לאחר איחוד גרמניה הועלה שמו כמועמד לכהן כנשיא הרפובליקה המאוחדת, אבל הוא בחר לדחות אותה ולהמשיך לעשות מוזיקה. התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק הזמינה אותו לכהן כמנהל המוזיקלי שלה במקום זובין מהטה, ובשנת 1991 קיבל את ההזמנה ונשאר בתזמורת הניו-יורקית עד שנת 2002. לאחר מכן כיהן כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של לונדון ושל התזמורת הלאומית של צרפת.

לפילהרמונית הישראלית הוא מגיע כמעט מדי עונה, ונושא בה תואר של מנצח אורח לשם כבוד לכל חייו. "זו תזמורת מצוינת, וזה לא מובן מאליו כיוון שהחיים של הנגנים פה קשים. הם עובדים קשה מאד יחסית לתזמורות עמיתות בעולם, למעט אולי התזמורות בלונדון. אחוזי ההגעה לקונצרטים של הקהל בישראל הרבה יותר גבוהים מהמקובל בעולם, כך שיש כאן הרבה יותר עבודה". אם לא יהיו הפתעות, מאזור צפוי לחזור לנצח על הפילהרמונית גם בפתיחת העונה הבאה.

המוזיקה הקלאסית והמזרח הרחוק

כמי שמנצח בקביעות בכל רחבי העולם, מאזור מאבחן שינוי מהותי בדפוסי צריכת מוזיקה קלאסית. "המוזיקה הקלאסית לא נעלמת, היא פשוט הולכת למקומות אחרים", הוא אומר. "עוד שלושים שנה נשמע בעיקר מוזיקאים מהמזרח הרחוק. יש פעילויות מרשימות של חינוך מוזיקלי בסין ובדרום אמריקה, ולעומתן באירופה יש ירידה. הכסף משחק תפקיד, ולמוזיקאי באירופה נעשה קשה יותר ויותר להתפרנס. אם אתה לא סטאר, לא תרוויח הרבה כמוזיקאי באירופה. הרבה יותר משתלם לבחור בקריירה של מחשבים או כדורגל".

נדמה שבכלל הכסף הפך להיות נושא מרכזי בעשיית מוזיקה היום.
"בודאי, ויש כאן השפעה חזקה של פוליטיקה. העובדה היא שיש פחות כסף לתרבות, וירידה משמעותית בתקציבי תרבות. זה נכון לא רק לישראל, אלא גם לגרמניה, אנגליה ועוד. מעצבי המדיניות לא לוקחים בחשבון שאיכות החיים ואיכות החינוך קשורות קשר הדוק למוזיקה. וזה בעייתי במיוחד באירופה, כיוון שאין מסורת של תמיכה פרטית אלא של תמיכה מהמדינה. אחת התוצאות היא שמחירי הכרטיסים עולים, והרבה אוהבי מוזיקה לא יכולים להרשות לעצמם לבוא לקונצרטים. ממשלות חייבות להבין שיש להן אחריות לעניין הזה. בדרום אמריקה המצב הפוך, ויש השקעה גדולה בחינוך מוזיקלי שמניבה פירות יפים מאד."

מנצח לשם הנאה

מאזור ואשתו מחזיקים בית בלייפציג, אך מקום מושבם הקבוע הוא בניו-יורק. עד השנה שעברה הוא כיהן כמנהל מוזיקלי של התזמורת הלאומית של צרפת, אך כעת סיים את כהונתו שם ועבר להגדרה לא מחייבת של מנצח אורח לשם כבוד. "עכשיו אין לי חובות", הוא אומר בחיוך. "אני יכול לנצח רק לשם ההנאה".

לא היית מעדיף להוריד הילוך ולנוח קצת?
"ממש לא. הניצוח והעבודה הם מה שגורם לי להמשיך לחיות. אם אתחיל לנוח, ארגיש שהחיים נגמרו. בסך הכל אני מרגיש בריא, ויש לי תכנונים לעוד שנים קדימה. אני רוצה לממש אותם, עד כמה שאלוהים ייתן".

מאזור מנתב הרבה מהאנרגיה שלו בתקופה האחרונה לכיתות אמן למנצחים שהוא מעביר במקומות שונים בעולם. "אני כבר לא מחפש קריירה עם תזמורת, ויותר חשוב לי להעביר את המסורת הלאה", הוא אומר. "תלמידי מוזיקה היום לומדים כלי וטכניקה, אבל לא סגנון. חשוב לי שיבינו את רוח המוזיקה, שידעו איך אמורים לנגן את המוזיקה של ברוקנר או של שומאן מבחינה סגנונית". את עבודתו בכיתות האמן אפשר יהיה לראות בפסטיבל "דוקאביב" במהלך מאי, בסירטה של הבמאית הישראלית תושבת קנדה עמית ברוייאר. בהקרנת הבכורה בסינמטק בת"א (שבת 9.5 בשעה 10:00) יבוא מאזור עצמו לשאת דברי הקדמה.