ביקורת אופרה: "פאוסט" באופרה הישראלית
פאטה בורצ'ולדזה ונעמי נדלמן בפאוסט. צילום: יוסי צבקר
האופרה "פאוסט" של גונו עולה החל מהשבוע באופרה הישראלית, ואם צריך לסכם את הביצוע בשתי מילים הן יהיו "ככה-ככה". המוזיקה יפה, הזמרים ברובם טובים והתזמורת מצוינת, אבל התפאורה משעממת וכל העסק ארוך מדי ואפילו קצת מייגע.
הליברטו לאופרה מבוסס על סיפור "פאוסט" של גתה. העלילה עוסקת בד"ר פאוסט, שמוכר את נשמתו לשטן כדי לחזור ולהיות צעיר. לאחר שקיבל את נעוריו בחזרה הוא מחזר אחר מרגריטה, שנענית לו לאחר התערבות השטן. פאוסט, שהוא דווקא טיפוס חיובי בדרך כלל, מכניס אותה להריון ונוטש עקב בחישות השטן ברקע. התינוק מת, מרגריטה מאבדת את שפיותה ונכלאת, ובסופו של דבר פאוסט והשטן פורצים לכלא כדי להציל אותה. מרגריטה מתה, אך נשמתה ניצלת. נשמע מסובך? בצדק. זו עלילה די סבוכה ולא לגמרי הגיונית, מה גם שהרצף העלילתי נקטע די הרבה בגלל החלפות תפאורה תכופות ובגלל בימוי שמקשה על הבנת המתרחש במקום שיקל עליו.
התפאורה והבימוי הם נקודות החולשה המרכזית של ההפקה. משום מה נבחרה כאן תפאורה שרובה המכריע בשחור-לבן-אפור, עם הבלחות מינימליות של צבעים. החד-גוניות הזו הופכת משעממת מהר מאד, ובחלק מהמקומות היא ממש לא לעניין. לא מדובר רק על הצורך לצלוח שלוש ורבע שעות עם במה חסרת צבעים, אלא גם על חוסר קשר בין זה לבין העלילה. יש בתפאורה גם רעיונות יפים, אבל הרושם שנשאר בראש הוא של במה סטטית ואפורה. וזה חבל: האופרה גם ככה ארוכה מדי, והייתה יכולה לצאת נשכרת משינויי צבע שיתרמו להבנת העלילה וישמרו על עניין וערנות.
מבחינה מוזיקלית המצב הרבה יותר טוב. צוות הזמרים היה טוב עד מצוין, וכך גם שירת האנסמבל שלהם. כצפוי, הזמר הגיאורגי פאאטה בורצ'לדזה (Paata Burchuladze), בתפקיד השטן, היה הבולט ביותר. בורצ'לדזה ניחן בקול בס גמיש ועשיר, וביכולת משחק פנטסטית. למרות גילו (55), בורצ'ולדזה היה ונשאר זמר שיכול להחזיק אופרה שלמה על כתפיו, וקשה לחשוב על ליהוק טוב יותר לתפקיד זה. סקוט פייפר (Piper), בתפקיד פאוסט, הרשים עם קול יפה ונוכחות בימתית חזקה, וכמוהו גם דומניקו בלצאני (Balzani) בתפקיד ולנטין, אחיה של מרגריטה. מבין התפקידים הפחות מרכזיים בלטו סטלה גריגוריאן בתפקיד סיבל (Siebel), תלמידו של פאוסט, ונח בריגר שהיה מעולה בתפקיד וגנר, חברו של ולנטין. הזמרת היחידה בצוות שפחות שיכנעה היתה נעמי נדלמן (Nadelmann), בתפקיד המרכזי של מרגריט. היא שרה אמנם היטב מבחינה טכנית, אבל הנוכחות הבימתית שלה לא היתה מספיק חזקה.
בכל הנוגע לצד התזמורתי, זה היה הישג גדול לתזמורת ראשל"צ. התזמורת הפיקה צליל מגובש, נקי וגמיש, הן ברגעים העוצמתיים יותר והן ברגעים המלטפים לאורך האופרה. עומר ולבר ניצח על הצוות הגדול עם הרבה אנרגיה וביטחון, למרות שפה ושם נרשמו תקלות תיאום מינוריות של כניסות (בעיקר במקהלה).
לסיכום: מוזיקה יפה, מבצעים מוצלחים, אבל התפאורה והבימוי מאכזבים וההרגשה הכללית היא שהעסק ארוך מדי. הסיבה העיקרית ללכת, למרות ההסתייגויות, היא כדי לראות את בורצ'ולדזה וצוות הזמרים המצוינים שלידו בפעולה.
"פאוסט" באופרה הישראלית. מנצח: עומר ולבר. בית האופרה תל-אביב, 9.2.
בעיקר מוזיקה 