Skip to content

סוף שבוע מוזיקלי: הסימפונית ירושלים מפתיעה לטובה, הקאמרטה מציעה חוויה שנויה במחלוקת, והפילהרמונית מארחת לראשונה מנצח שעוד נשמע עליו

21 בנובמבר 2010

פורסם ב"גלובס", 23.11.2010

התזמורת הסימפונית ירושלים מבצעת יצירות מאת וברן, מהלר וברוקנר. מנצח: לאון בוטשטיין. אולם הנרי קראון, ירושלים. 17.11.

לאון בוטשטיין. צילום: קארל ראבה

הסיבה העיקרית לבוא לקונצרט הזה היה התכנית הנפלאה: הפסקליה (Passacaglia) של אנטון וברן (Webern), מחזור השירים קורע הלב "שירים על מות ילדים" של גוסטב מהלר, והסימפוניה התשיעית של ברוקנר- לטעמי, הסימפוניה היפה ביותר של המלחין.

 לעומת התכנית המצוינת, מרמת התזמורת קצת חששתי. אחרי הכל, הסימפונית ירושלים פועלת כבר זמן רב בתנאים כלכליים קשים, ובשנה האחרונה גם אין לה מנהל מוזיקלי. לא בדיוק תנאי פתיחה מבטיחים.

 למרבה השמחה, הביצוע הפתיע לטובה: הסימפונית ירושלים הציגה בקונצרט תצוגה מרשימה של צבע, גיבוש תזמורתי וברק. שיא הערב בהקשר זה נרשם עם הסימפוניה התשיעית של ברוקנר, אותה הוליך המנצח ליאון בוטשטיין עם הרבה אנרגיה וביטחון. אמנם היו מקומות בהם הוא בחר טמפי מהירים מדי ועשה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת, אך כמכלול זה היה ביצוע סוחף ומהנה.

 החלק היחיד שאיכזב היה "שירי מות ילדים" של מהלר. זמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק (Prochnik) פשוט לא הצליחה לרגש, גם בגלל אופי שירתה וגם כי התזמורת כיסתה אותה לא פעם. כתוצאה, השירים- שאמורים לספק חוויה רגשית מטלטלת- חלפו ליד האוזן. עם זאת, בסיכומו של דבר זה היה ערב שהשאיר הערכה עמוקה לאיכות התזמורתית של הנגנים הירושלמים.

 והערת אגב: כאורח מתל-אביב, קשה היה שלא להתפעל משני מאפיינים של הקונצרט. ראשית- הקהל חיכה בסבלנות עד תום כל סבבי מחיאות הכפיים, והתחיל לצאת רק אחרי שהכל נגמר. ממש עולם אחר בהשוואה לקהל במרכז, שבדרך כלל נמלט מהאולם עם הצליל האחרון. שנית, בסוף הערב שרר בחוץ שקט מבורך, ללא הנגנים הזייפנים שתוקעים באוזן לכל מי שיוצא מקונצרט בתל-אביב. תענוג.  

 

איכותי אך כבד

"בציפייה לתחיית המתים". הקאמרטה ירושלים עם האנסמבל הקולי החדש. מנצח: אבנר בירון. מוזיאון ת"א, 19.11. 

אבנר בירון. צילום יח"צ

 הקונצרט הזה של הקאמרטה ירושלים השאיר אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד, התזמורת נשמעת טוב. היא אמנם לא נפטרה עדיין מהבעיה הכרונית שלה, שהיא צליל כבד וחסר רכות, אבל המכלול התזמורתי נשמע אחיד ומגובש. בקונצרט הספציפי הזה הצטרף אל התזמורת גם "האנסמבל הקולי החדש", שהפגין איכות שירה גבוהה ותיאום מקהלתי מרשים. בכל הנוגע לרמת ביצוע, מדובר בקונצרט מומלץ בהחלט.

 מצד שני, הקונצרט הזה לא נקי מבעיות. הראשונה היא התכנית. היצירה המרכזית בקונצרט היא ה"רקוויאם" ברה מינור של כרוביני, יצירה חסרת השראה שגם הביצוע המוצלח ביותר לא יכול להפוך למרגשת. וכך היה: ביצוע טוב, אך חוויה כללית משמימה.

 לגבי היצירה המרכזית השנייה, הסיפור הפוך: מוזיקה כבירה, אך ביצוע שנוי במחלוקת. מדובר הפעם בקנטטה מספר 4 של באך, אחת מהיצירות היפות ביותר של המלחין. בירון בחר לבצע אותה עם מקהלה לא קטנה וללא סולנים, בחירה הפוכה לחלוטין מהמקובל כיום בביצועים עדכניים. העובדה הזו, בתוספת לנגינה הכבדה של התזמורת, הפכה את הפרשנות למיושנת למרות רמת הביצוע הגבוהה של המקהלה. הבעיה הגיע לשיא באריית הבאס, שבוצעה עם חטיבה שלמה (שישה זמרים). למי שמורגל בביצועי סולו מעולים, הבחירה הזו היתה תמוהה מאד.

 הפתעת הקונצרט היתה דווקא היצירה הישראלית- בכורה עולמית ל"סינפוניה ברווה" (Breve- קצרה) מאת אהרון חרל"פ. הסינפוניה התגלתה כיצירה מהנה מאד, שמשלבת בצורה מוצלחת קופצניות, אופי חמוץ-מתוק ורכות לירית. אפשר היה לשמוע בה השפעות של ברטוק, גרשווין  וסטרווינסקי, אבל בגישה מקורית ואישית לגמרי. בהחלט יצירה שאשמח לשמוע שוב.

 

השמות הגדולים בפילהרמונית

 התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: קיריל פטרנקו. היכל התרבות ת"א, 20.11.

קיריל פטרנקו. צילום יח"צ

היתרון היחסי של הפילהרמונית, מעבר לאיכות הנגינה, היה ונשאר יכולתה להביא מנצחים וסולנים מהצמרת העולמית. היכולת הזו מודגמת היטב גם בסידרת הקונצרטים הנוכחית, שנפתחה במוצ"ש. בסידרה מתארחים הפסנתרן הרוסי ניקולאי לוגנסקי (Lugansky), המוכר היטב מהקלטות, והמנצח הצעיר קיריל פטרנקו (Petrenko), רק בן 38 וכבר אחד מהשמות החמים של עולם הניצוח העולמי. את שניהם היה מעניין לשמוע, למרות שהתכנית לא עוררה עניין מיוחד.

 מלוגנסקי דווקא פחות התלהבתי. הוא ניגן את הקונצ'רטו מספר 1 של שופן בגמישות ובשליטה טכנית מרשימה, אבל זהירותו היתרה מסנטימנטליות פגעה קצת באופי החלומי של הקטעים הליריים. פטרנקו סיפק לו ליווי מהיר ונמרץ, שלטעמי היה לעיתים אפילו נמרץ מדי. במקומות מסוימים נרשמו גם ליקויי תיאום מינוריים בין התזמורת והסולן. בקיצור, לא ביצוע מושלם.

 באופן מפתיע, דווקא היצירות הפחות "נחשבות" ברפרטואר סיפקו את שיא הערב. מדובר בעיקר בשתי היצירות האחרונות, שתיהן של צ'ייקובסקי: הפנטזיה הסימפונית "פרנצ'סקה די רימיני" והיצירה "קפריצ'ו איטלקי". אלו אולי לא יצירות נשגבות, אבל הן מאפשרות לתזמורת ולמנצח לעשות "תצוגת תכלית" של צבע וברק. וזה אכן עבד. ניכר היה שפטרנקו נמצא לגמרי בבית עם המוזיקה הזו, והוא ניצח עם הרבה התלהבות, חן ומעורבות. הקהל נראה נלהב בהתאם- אמנם לא בקנה מידה דודאמלי, אבל נלהב. אם ניסיוני אינו מטעה אותי, נראה לי שזו לא הפעם האחרונה בה נראה את פטרנקו עם התזמורת. ברוך הבא. 

 

 

From → Uncategorized

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: