ביקורת אופרה: "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק באופרה הישראלית

הערב הזה באופרה הישראלית מורכב משתי יצירות שונות, שביצועיהן מספקים חוויה ריגשית ברמה שונה לגמרי. הביצוע ליצירה הראשונה, "שירים על מות ילדים" של מהלר, היה החמצה. הביצוע ליצירה השנייה, האופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, היה אחת החוויות המרגשות שחוויתי בבית האופרה בשנים האחרונות. לו היה הציון מתייחס לברטוק בלבד, הוא היה קרוב לעשר.

יש להניח שהסיבה לשיבוץ השירים של מהלר בתכנית היתה פרוזאית: האופרה של ברטוק פשוט לא מספיק ארוכה כדי להחזיק ערב לבד. אלא שהקשר בין היצירות די קלוש, וכך גם החוויה שסיפקו. הבעיה אינה במוזיקה: בביצוע טוב, "שירים על מות ילדים" יכולה לטלטל לא פחות מאשר "כחול הזקן". הבעיה היתה דווקא בביצוע לא משכנע, שברוב המקרים לא הצליח לרגש. את זמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק (Prochnik) שמעתי שרה את השירים האלו לפני מספר שבועות עם הסימפונית ירושלים, ודעתי על שירתה נשארה דומה. יש לה קול יפה, אבל חסרה לה עוצמה רגשית מספקת כדי להעביר את השירים בצורה משכנעת. לכך התווספו בעיות בליווי- תזמורת האופרה כיסתה אותה לא פעם, וגם התיאום ביניהן לא היה מושלם. ליצירה הזו מגיע יותר.

בעיה נוספת היתה התרגום. אנשי האופרה הלכו על הפתרון הקל, והשתמשו בתרגום הקיים של עדה ברודסקי לשירים של מהלר. זהו תרגום מיושן, נמלץ ומעצבן, שאינו נאמן למקור ושקשה מאד להבינו. לאופרה יש מתרגם מעולה כמו ישראל אובל, שהיה יכול תוך שעה לספק תרגום קולח ונהיר בהרבה. לא חבל?

 החלק השני, לעומת זאת, סיפק חוויה נדירה בעוצמתה הרגשית ובאיכותה. "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק היא אופרה פסיכולוגיסטית מהפנטת, שכתובה לשני משתתפים בלבד. הראשונה היא יודית, שבאה לגור בטירתו של האציל כחול הזקן ומגלה בהדרגה את סודו האפל. המשתתף השני הוא כחול הזקן עצמו, שמנסה להסתיר מיודית את עברו. באופרה אין עלילה של ממש, אלא התפתחות הדרגתית של הבנתה של יודית עם מי יש לה עסק. ההבנה הזו מגיעה באמצעות פתיחתן של שבע הדלתות הנעולות בטירתו של כחול הזקן, שמאחורי כל אחת מהן מסתתרת, בהפקה זו, יצירת זכוכית יפהפייה אחרת של דייל צ'יהולי.

המוזיקה של ברטוק ב"כחול הזקן" מרתקת, אך אינה קלה או מלודית. בביצוע הקונצרטי של האופרה הזו בפילהרמונית, לפני מספר שנים, רבים יצאו החוצה באמצע. הפעם, הקהל נשאר מהופנט. אולי בגלל התפאורה הנהדרת של צ'יהולי, אולי בגלל שהקהל התבגר, ואולי בגלל הביצוע המעולה. ולדימיר בראון (בתפקיד כחול הזקן) וסבטלנה סנדלר (בתפקיד יודית) היו פנטסטיים, הן מבחינה קולית והן מבחינה נוכחות בימתית. לבראון זה היה ממש תפקיד חייו. התזמורת, בניצוחו המדויק של אילן וולקוב, היתה בשיאה. לי נשמע כאילו הביצוע היה מוגבר מעט, אך גם אם כן זה לא הפריע. להיפך.

 ההערה היחידה על הביצוע היא לגבי שלוש הניצבות המופיעות בסוף האופרה, בתפקיד נשותיו של כחול הזקן. לתפקיד שובצו שלוש נשים מכובדות, חברות אגודת הידידים של האופרה. תפקידן בהפקה הסתכם בהליכה קצרה על פני הבמה, אך בהשתחוויה המסכמת כל אחת מהן זכתה לקידה ומחיאות כפיים משלה- ממש כמו הזמרים והמנצח. על מה בדיוק?

לסיכום: המהלר סתמי, אך הברטוק נפלא. אסור להחמיץ.

"טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק ו"שירים על מות ילדים" מאת מהלר באופרה הישראלית. מנצח: אילן וולקוב. בית האופרה, 16.12. הביקורת פורסמה ב"תרבות גלובס".