שש הערות על תחרות רובינשטיין

דניל טריפונוב. צילום: אברהם קביליו

1. בגדול, ניתן לסכם את תחרות רובינשטיין האחרונה כהצלחה גדולה: רמת המשתתפים היתה גבוהה מאד. הצד הארגוני היה מופתי. בשלב האחרון הושג גיוון מירבי, כיוון שכל אחד מהמתמודדים ניגן קונצ'רטו אחר. הפילהרמונית ליוותה בצורה טובה, למרות מיעוט חזרות. התקשורת המקומית והבינלאומית שיתפה פעולה בהתלהבות. ולגבי זהות הזוכה, דניל טריפונוב (Daniil Trifonov), היתה הסכמה כללית. קשה לבקש יותר מזה.

2. השנה נכחתי רק בשלב האחרון של הגמר, זה שכלל את שני הערבים האחרונים עם הפילהרמונית. למה? כי לדעתי תחרויות נגינה הן דבר לא מוזיקלי ולא אנושי. המשתתפים הצעירים טסים מתחרות לתחרות כדי להשיג הכרה בינלאומית, והעומס הנפשי והפיזי עליהם נראה מפחיד. זו כמובן זכותם, אבל מבחינת המאזין אוהב המוזיקה נראה לי הרבה יותר הגיוני לשמוע פסנתרנים בשלים, בתנאים נורמליים של קונצרט, בלי כל הלחץ והתחרותיות. ברור לי שיש מאזינים שדווקא האדרנלין של התחרות עושה להם את זה, וגם זה בסדר. כל אחד והעדפותיו.

3. כל ששת הפסנתרנים בגמר היו מעולים מבחינה טכנית. אז למה דניל טריפונוב זכה? כי הוא היה היחיד שהיה עם ניצוץ בעיניים, ושהציע לקהל חוויה רגשית מעבר לנגינה וירטואוזית. הבחירה בו היתה טבעית ומתבקשת. מבחינת נוכחות מוזיקלית, בשלות ועומק הבעה התרשמתי מאד גם מאיליה רשקובסקי, שקיבל אצלי נקודת זכות נוספת על כך שבחר קונצ'רטו שעוד לא יצא לגמרי מהאף (מס' 2 של פרוקופייב).

4. ואם כבר מדברים על רפרטואר: עם כל הכבוד לסוסי העבודה הותיקים של ברהמס, צ'ייקובסקי, רחמנינוב ועמיתיהם ז"ל, הנהלת התחרות צריכה לשקול להוסיף עוד יצירות לבחירה בשלב האחרון. ההיצע הקיים של קונצ'רטי רומנטיים ומודרניים אמנם אינו עצום, אבל יש את סן-סנס, שוסטקוביץ' ואחרים. ההיצע המוגבל הנוכחי הופך את השלב האחרון לצפוי ושמרני.

5. המלצה חשובה לצוות התחרות לקראת הפעם הבאה: קצרו את טקס חלוקת הפרסים. הטקס היה אמנם מושקע ומוקפד לפרטי פרטים, אבל בשעה 11 בלילה אין לאף אחד כוח לשמוע נאומים. בעיקר לא כשכל נאום מתחיל באיזכור כל המכובדים באולם, ומוקרא בעברית ואנגלית. בהקשר זה מגיע חן-חן לרון חולדאי, שהבין זאת היטב ומיהר לפנות את הבמה לאחר נאום קצר ונלהב; וגם לעידית צבי, הרוח החיה מאחורי התחרות, שהעבירה את דבריה בצורה אישית ומרגשת.

6. מי שהצליח ממש לעצבן בטקס הגמר היה שר החינוך, גדעון סער. כבר בהתחלה הקהל קיבל אותו בנרגנות מופגנת- הישראלים לא אוהבים שפוליטיקאים מדברים באירועי מוזיקה, ובצדק. בדבריו הוכיח סער שהנרגנות היתה במקום. המסר העיקרי שלו, בעברית, היה שקיומה של התחרות היא "תשובה להחרמת ישראל בעולם". כשיושבים על הבמה 12 שופטים וששה מתמודדים, שרובם לא מבינים מילה ממה שאתה אומר, זה פשוט לא הוגן לדבר בשמם. מעבר לכך, יש משהו מאד לא תרבותי במינוף תחרות מוזיקלית לטובת ההסברה הישראלית. מוזיקה צריכה להיות מעל הפוליטיקה, בודאי בנושא כל כך רגיש. וחוץ מזה, צריך גם להיות ריאליים: המתחרים באו לתחרות לא בגלל שהיא בישראל, אלא בגלל שזו תחרות חשובה שיכולה לקדם את מעמדם.

בלי שום קשר, התחרות הזו סיפקה הרבה מקום לגאווה לאנשי המוזיקה הקלאסית בארץ. היא גם הדגימה לעולם את היכולות הגבוהות של הישראלים שליוו את המשתתפים (רביעיית אריאל, הקאמרטה ירושלים, הפילהרמונית הישראלית, המנצח אשר פיש), וגם הציגה שלושה פסנתרנים ישראלים מצוינים שהשתתפו בתחרות- שאחד מהם, בוריס גילטבורג, אפילו זכה במקום השני הסופר מכובד.

פורסם בשינויים קלים ב"גלובס", 29.5.2011