די.וי.די חדש- הסימפוניה השמינית של מהלר בניצוחו של גוסטבו דודאמל

האלבום הזה מנציח את שיאו של מבצע מוזיקלי ואנושי בקנה מידה עצום, שאותו הוביל בפברואר האחרון המנצח הוונצואלי המטאורי גוסטבו דודאמל. במהלך המבצע, שזכה לשם "פרויקט מהלר", ניצח דודאמל על כל הסימפוניות של מהלר בקראקס ובלוס-אנג'לס. המבצעות היו שתי התזמורות שבראשן הוא עומד- תזמורת "סימון בוליבאר" מוונצואלה, והתזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס.

תזמורת "סימון בוליבאר" היא ספינת הדגל של "אל סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של ונצואלה שדודאמל עצמו הוא אחד מבוגריה. במערכת לומדים כיום 400,000 ילדים, שמקבלים חינוך מוזיקלי במימון ממשלתי מלא. רובם מגיע משכונות עוני ומצוקה, והחינוך המוזיקלי נותן להם אפשרות לצאת מהשכונה לחיים טובים יותר. הרמה המצוינת של הנגנים הצעירים מאפשרת להם לנגן כתף אל כתף עם נגני התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, שרובם מבוגרים ומנוסים בהרבה. ההתלהבות של הצעירים מוונצואלה מהמוזיקה של מהלר מזכירה לנו עובדה משמחת: המוזיקה הקלאסית לא מתה, היא פשוט עברה מהמרכז העולמי (אירופה וצפון-אמריקה) אל הפריפריה (בהתחלה מזרח-אסיה, ועכשיו גם מרכז ודרום אמריקה).

הבחירה להקליט מכל הסימפוניות של מהלר דווקא את השמינית הגיונית מאוד, כיוון שהיא הסימפוניה הגרנדיוזית ביותר שלו. היצירה זכתה בימיו של מהלר לשם "סימפוניית האלף", כי בביצוע הבכורה שלה היו על הבמה אלף מבצעים. הביצוע של דודאמל שובר אפילו את השיא הזה: על הבמה יש שמונה סולנים, מאתיים נגנים, ומשהו כמו 1300 זמרים.

ואכן, האלמנט שתופס מיד את העין בהפקה הוא יער הראשים של המקהלה העצומה. לביצוע גויסו בין היתר קרוב לעשרים מקהלות ילדים מרחבי ונצואלה, מן הסתם כדי לשתף כמה שיותר תלמידים בחוויה. אז נכון, הדיקציה הגרמנית של הילדים לא מושלמת, ונכון גם שלעיתים חלק מהם נראים קצת אבודים בהמון. אבל, באופן מפתיע, התוצאה הקולית מאוזנת ולא מוגזמת, והניואנסים של מהלר לא הולכים לאיבוד. את הקרדיט על כך יש לתת לדודאמל, ומן הסתם גם להכנה קפדנית.

בביצוע משתתפים גם שמונה זמרים סולנים, רובם אירופאים או אמריקאים. רמת הביצוע שלהם נעה בין "סביר" לבין "מצוין", כשהבולטת מכולן היא זמרת המצו-סופרן הנהדרת אנה לארסון. פחות אהבתי את הבריטון האמריקאי בריאן מאליגן (בגלל הדיקציה) ואת הטנור בורקהארד פריץ (בגלל הקול המתכתי), אבל נפילות של ממש מבחינת השירה הסולנית אין.

גוסטבו דודאמל. צילום: כריס כריסטודואולו

מבחינה מוזיקלית זהו אולי לא הביצוע הטוב ביותר שיש בשוק לשמינית של מהלר, בודאי לא בהשוואה לביצועי אודיו מובילים (האהוב עלי הוא זה של רפאל Kubelik מ- 1971, ויש עוד). עם זאת, מבחינה אנושית וחברתית הוא מרגש בצורה יוצאת דופן. זהו פרויקט אנושי אדיר וחוצה גבולות, שמראה שעוד יש בעולם אנשים צעירים שמבצעים מהלר בעיניים נוצצות וחדורות התלהבות. הרבה מהקסם טמון גם בניצוח של דודאמל עצמו, שפשוט תענוג להסתכל עליו. מעודן, מדויק, מלא רגש וחום, וכולו משדר אהבת אדם ואהבת מוזיקה. איזה מנצח גדול.

ההשתחוויה בסיום הביצוע מספקת שיא נוסף, שכן ההתרגשות בקהל ובין המבצעים עולה על גדותיה. ההורים הגאים בקהל מנופפים לילדים, הזמרים הצעירים פורצים בבכי של התרגשות, מחיאות הכפיים מחרישות אוזן, והכול חגיגי ונלהב. מי היה מאמין שגוסטב מהלר יעורר רגשות כל כך עזים כמאה שנים לאחר מותו.

פורסם ב"גלובס", 27.11.2012

לצפייה בטריילר של הדי.וי.די: