ביקורת קונצרט: המנצח להב שני (24) בהופעת בכורה עם הפילהרמונית
להב שני עם הפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן
הקונצרט הזה ייזכר כאירוע מסחרר, אולי אפילו היסטורי, בתולדות התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כבר הרבה זמן לא חוויתי בקונצרטים של התזמורת כזה פירגון מצד הקהל, כזו התמסרות מצד התזמורת למנצח, וכזו התרגשות כללית בסוף הקונצרט. בדרך כלל, הקהל הישראלי ממהר לחנייה עוד לפני סוף הסבב הראשון של מחיאות הכפיים. הפעם, הוא נשאר לארבעה סבבים של מחיאות כפיים סוערות בעמידה. הפעם האחרונה שזכורה לי התלהבות כזו ממנצח בפילהרמונית היתה בהופעתו הראשונה של גוסטאבו דודאמל בארץ, וזה אומר הכול.
להתלהבות והפירגון היה מושא עיקרי אחד- המנצח הצעיר להב שני, שהופיע בהופעת בכורה עם התזמורת. שני, בן 24 בסך הכול, נולד וגדל בישראל, ובשנים האחרונות לומד בברלין ומופיע בקריירה כפולה של פסנתרן ומנצח. לפני מספר חודשים זכה בגרמניה בתחרות הניצוח ע"ש גוסטב מהלר, אותה תחרות בה נחשף לעולם לפני עשר שנים גוסטאבו דודאמל האהוב. הפילהרמונית לקחה הימור גדול כשהזמינה את שני חסר הניסיון לנצח עליה בפתיחת העונה, במקום קורט מאזור הקשיש שביטל עקב מצבו הרפואי. למרבה השמחה, ההימור הזה הצליח בענק.
הקונצרט כלל שלוש יצירות: "פתיחה על נושאים יהודיים" של פרוקופייב, הקונצ'רטו מס' 5 של בטהובן לפסנתר ("הקיסר") עם הסולן המצוין רודולף בוכבינדר (Buchbinder), וכמנה עיקרית- סימפוניה מספר 1 של מהלר. סימפוניה זו היתה "סוס הקרבות" שאיתו זכה שני בתחרות מהלר בגרמניה, ולכן עוררה ציפייה מיוחדת.
שני ניצח על כל שלוש היצירות ללא תווים, עדות להכנה מדוקדקת והיכרות מושלמת עם החומרים. התווים באמת לא היו נדרשים: מהניצוח שלו היה ברור שהוא מכיר כל תו ותג ביצירות. הוא נראה עדיין כמו נער, אבל הניצוח שלו היה מקצועי לעילא. שני עשה בדיוק מה שעושה מנצח גדול: הוביל את הנגנים בקו מוזיקלי ברור, עם אמירה מוזיקלית מגובשת, בשפת גוף שהייתה מצד אחד תומכת מאוד ומצד שני לא סכמטית ולא מנייריסטית. השילוב הזה היה בולט במיוחד בסימפוניה הראשונה של מהלר, שזכתה לביצוע מבריק ומרתק.
מבחינת סגנון ניצוח וג'סטות גופניות נראה ששני מושפע מארבעה מנצחים עיקריים: הרברט פון קראיאן, דניאל ברנבוים, זובין מהטה, ובמידה מסוימת גם אביו- המנצח מיכאל שני. כרגע הסגנון הזה נראה קצת אקלקטי, ויש להניח שעם הזמן יבשיל ויתגבש למשהו יותר מובחן. עם זאת, מבחינה מוזיקלית נראה ששני יודע בדיוק מה שהוא רוצה. ואכן- התזמורת, שרוב חבריה מבוגרים ממנו בהרבה, נענתה לכל תנועה שלו בהתמסרות מלאה. היה ברור שהם סומכים עליו לגמרי, התוצאה היתה בהתאם: בקונצרט הזה לא היה רגע אחד משעמם או מובן מאליו.
לסיכום: מומלץ מאוד לבוא לסידרה הזו, ולו רק כדי שתוכלו לומר שהייתם בסידרת הקונצרטים הראשונה של להב שני עם הפילהרמונית. אני משוכנע שבעתיד נראה אותו פה עוד הרבה. אישית, התרגשתי לא פחות מהתגובה החמה והמחבקת של הקהל למנצח הצעיר. השילוב הזה הציע חוויה נהדרת, ולצערנו גם נדירה, בנוף המוזיקלי הישראלי.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: להב שני. פסנתר: רודולף בוכבינדר. היכל התרבות ת"א, 3.10.בקונצרטים אחרים בסידרה מופיע שני בתפקיד כפול של מנצח ופסנתרן, ומבצע את הקונצ'רטו ב-רה מינור של באך במקום "הקיסר" של בטהובן.
———————————————
פורסם ב"גלובס", 6.10.2013
בעיקר מוזיקה 
התמזל מזלי והייתי בקונצרט של הפילהרמונית ביום שישי .התלהבתי יחד עם כל הקהל הרב שגדש את היכל התרבות בת"א. להב שני – היית פשוט נהדר!תמשיך ובטח תגיע רחוק!
התכנייה של הקונצרט שמורה אצלי היטב -מזכרת של רגעים נפלאים.
לאחר הקונצרט אתמול התקשרתי לצאת מההיכל כמו לאחר כל קונצרט מהשורה. יצאתי מהקונצרט עם חיוך מאוזן לאוזן, והרגשה של הארה עצמית באשר ליצירתו הנפלאה של גוסטב מהלר. כל הנסיעה לביתי זמזמתי את פרק הסיום הסוחף וממש גואל מהמקאבריות של הפרק השלישי.
לאחר הפתיחה החביבה של פרוקופייב, ששני נראה בה ממש כמו ברנשטיין בריקודי הבטן המפורסמים שלו על בימת הפילהרמונית בניו יורק, נראה היה כי האווירה קצת משתנה.
לא היה ברור אם זה בשל האקוסטיקה המדהימה להפליא או התרגשות מביצוע של יציאת באך, שאינו מאורע שגרתי.
אותו קונצ׳רטו מפורסם ברה מז׳ור קיבל ביצוע מאוד מעניין-רומנטי. זכה לרגעים נשגבים בפרקו האיטי, ממש הכניסו אותי להתרגשות.
ולאחר מכן – ביצוע פנטסטי של הסימפוניה הראשונה של מהלר. אין יותר מדי מה להרחיב מעבר למעורר השראה. ביצוע קולח, מתן תשומת לב למעברים מוזיקליים ושינויי נושאים באופן מדוד, הובילו לביצוע מרשים בכל קנה מידה של יצירה זו שזכתה לאינספור ביצועים. עברה לי לעיתים המחשבה, האם אני לא נמצא באולם קונצרטים באירופה והאם זו באמת הפילהרמונית הישראלית אותה אני כ״כ אוהב. אולי זאת האקוסטיקה החדשה או הרוח הצעירה שנכנסה בקונצרט אתמול, שרק מעוררות ציפייה לבאות.
אני כותב אליך, שני להב, כסטודנט צעיר שנכח בהופעתך לאחר שלמדתי עליך, דרכך ופריצתך המטאורית בתחום. אינני זוכר מתי לאחרונה התרגשתי כך במהלך קונצרט, ממש התאפקתי להישאר רתוק למקומי במהלכו, אך לבסוף ניתנה לי הזכות הגדולה להיעמד על רגלי ולהריע לך, יחד עם הקהל הרב שנכח באולם, בהערצה בהתלהבות אין קץ שלא זכורה לי מימי. אין לי ספק שתגיע רחוק ותסייע להעלות את ישראל על בימת התרבות העולמית. כל הכבוד לך!