"לפעמים צריך להפעיל שיטות של מאפיוזו כדי להביא זמרים גדולים להופיע בארץ": ראיון עם מנצח האופרה דניאל אורן

דניאל אורן. צילום: Yossi Zwecker

בשנים האחרונות חזר להיות דניאל אורן המנצח ה"כוכב" של האופרה הישראלית. לפני כעשור שרר בין השניים סיכסוך מתוקשר, כאשר אורן ביטל הופעה באופרה הישראלית בגין מחלה אך במקביל ניצח בפאריז. כיום, היחסים בין השניים נראים כמו אידיליה. אורן מגיע לארץ פעמיים מדי שנה, ורק בשבועות האחרונים ניצח בבית האופרה על הפקה מעולה של "לה בוהם" מאת פוצ'יני. הוא גם המנצח הקבוע בפסטיבל האופרה במצדה מאז תחילתו, ובחודש יוני הקרוב ינצח שם על "לה טרוויאטה" מאת ורדי.

כשאני נכנס לחדר המנצח באופרה הישראלית כדי לראיין אותו, שקוע אורן בשיחת טלפון בצרפתית. כשהיא מסתיימת, הוא מתנצל ומסביר שזו אחת משיחות שיכנוע רבות שהוא נאלץ לנהל עם זמרים מובילים בחו"ל – ולעיתים עם בנות זוגם- כדי שיבואו לשיר בארץ. "לנו, הישראלים, יש הרבה סיבות לבוא להופיע כאן", הוא אומר. "אבל לזמרים מחו"ל העניין העיקרי הוא לעשות הרבה כסף. ואת זה אי אפשר להציע בארץ". כתוצאה מכך, אחד הדברים שמעסיקים אותו הוא לשכנע זמרים גדולי עולם להופיע בארץ תמורת חמישית מהסכום שהם רגילים לקבל בחו"ל.

"יש כמה נקודות שיכנוע", אומר אורן. "הראשונה היא הכיף לעשות איתי מוזיקה. השנייה היא 'תן לי ואתן לך'. צריך להפעיל לפעמים שיטות של מאפיוזו, ולומר לזמר שאם יבוא לשיר בישראל אקח אותו לשיר איתי גם בלונדון או פאריז. הכול לגיטימי כדי שיבואו לפה". אחרי שבאו פעם אחת, הוא אומר, רוב הסיכויים שירצו לחזור.

===========

אורן, בן 57, הוא ככל הנראה מנצח האופרה הגדול ביותר שיצא מישראל. הוא מנצח בקביעות בבתי האופרה החשובים בעולם, ונחשב למומחה עולמי לאופרות איטלקיות מהתקופה הרומנטית. הוא מתגורר בשוויץ, נשוי לצרפתייה, ולזוג יש ארבעה ילדים. כמו רוב המנצחים ברמתו, הוא מבלה את מרבית זמנו בנסיעות להופעות בעולם. "הילדים שלנו לומדים בבית ספר מיוחד בפאריז, שמאפשר לנו לשחרר את הילדים ולקחת אותם איתנו לנסיעות בעולם. אחר כך הם חוזרים וזורמים עם הכיתה. לישראל אני מביא את הילדים איתי תמיד".

בישראל אתה מנצח כשאתה חובש כיפה. בחו"ל לא תמיד. יש לזה סיבה?

"את הכיפה אני חובש רק באיטליה, בארה"ב ובישראל. במקומות אחרים לא מקבלים זאת. אני מנצח הרבה בצרפת, ושם זה מעוגן בחוק שלא להופיע עם סממנים דתיים כלשהם. מעבר לכך, השאלה היא איך מקבלים זאת. בחזרת התזמורת הראשונה בצרפת הרגשתי שיש מולי מאה אויבים, ואתה לא יכול לעבוד עם תזמורת כשכולם נגדך. כך גם בווינה, בה מנהל האופרה – שהיה יהודי בעצמו- ביקש ממני להוריד את הכיפה".

אורח החיים שלך כיהודי דתי לא פוגע בקריירה?

"אני שומר על אורח חיים דתי, אבל עד גבול מסוים. האידיאל והשליחות שלי הם המוזיקה, ועל זה צריך לשלם מחיר. בחו"ל אני מנצח גם בערבי שבת, ואז מנסה למצוא מלון ליד האולם כדי שאוכל ללכת לקונצרט ברגל. כשניצחתי בפעם הראשונה על הפילהרמונית של ברלין זה היה ביום שישי בערב, והלכתי לרב כדי לקבל רשות להופיע. הפיתרון של הרב היה 'לא אתה עובד, הנגנים הם אלו שעובדים', וכך הכול הסתדר".

==============

דניאל אורן נולד בדרום תל-אביב, וחי בישראל עד גיל 18. הוא התחיל לימודי פסנתר בגיל 7, והמשיך בלימודי מוזיקה מגוונים במסגרת פרטית. "המורה הראשונה שלי לפסנתר טענה שאין לי כישרון, וזרקה אותי אחרי חמישה חודשים", הוא מספר. "אבל אמי האמינה בי, והתעקשה שאמשיך ללמוד. אמי באה מבית חסידי ולא היתה מוזיקאית, אבל היו לה חינוך  אירופאי מעולה ואינסטינקט אימהי, והיא ידעה לאן לכוון את הדברים. בזכותה למדתי אצל המורים הכי טובים בכל תחום- פסנתר, צ'לו, שירה, תיאוריה ועוד. אבי תמך בצד הכספי, ונתן הכול כדי לממן את המורים האלו ומאוחר יותר גם את לימודי המוזיקה שלי בברלין".

הופעתו המרכזית הראשונה היתה בגיל 12, כששר את תפקיד נער הסופרן ב"תהילי צ'יצ'סטר" של לאונרד ברנשטיין עם הפילהרמונית הישראלית, בניצוח המלחין. את שירותו הצבאי עשה במשך שישה חודשים ברבנות הצבאית, לאחר דחיית שירות. "הורי חשבו שלהפסיק את לימודי המוזיקה יהיה אסון, ובעזרת קשרים הצליחו לדחות את השירות שלי ולאפשר לי ללמוד בברלין עם הרברט פון קראיאן. הלימודים האלו הובילו אותי לתחרות הניצוח ע"ש קראיאן בה זכיתי בגיל עשרים, ומשם התחילה למעשה הקריירה שלי כמנצח".

============

את שם משפחתו המקורי, סיקסיק, החליף לאורן שיצא לחו"ל בגיל 18. השם סיקסיק היה שם משפחתו של סבו מצד האב, שהיה ערבי מיפו. "סבי היה חייל, שנשלח לחפש את לוחמי המחתרת של לח"י שנחשבו אז לטרוריסטים. באחד הבתים בהם חיפש, של משפחת חצרוני, ראה בחורה יהודייה בה התאהב ממבט ראשון. בבית הזה הסתתר יאיר שטרן, אבל סבי לא רצה להזיק למשפחה ופשוט יצא מהבית. מאוחר יותר התחתן עם הנערה הזו, שהיתה סבתי".

אורן מספר כי סבו היה חסיד גדול של היהדות, ובמאורעות תרפ"ט הציל יהודים רבים מפוגרום. "הוא היה הבעלים של כמה חנויות דגים ביפו, ובזמן המאורעות החביא יהודים בחנויות וכך הצליח להציל כמאה מהם. אבל מאז הוא הפך לבוגד בעיני הערבים, ונאלץ למכור את החנויות. היהודים, מצד שני, קראו לו 'ערבי מלוכלך'. גם אני זוכר היטב שכילד מוזיקאי דיברו עלי בתור 'ילד פלא ערבי'. סבא נתן לי במתנה את הצ'לו הראשון שלי, ותמיד ביקש שאנגן לו את 'התקווה'. אני עצמי חונכתי חינוך יהודי מסורתי. כיום אני מאוד גאה בו. את השם שינינו כי השם הערבי היה בעייתי מאוד בברלין של שנות השבעים. אחיו של אבי, שנשאר בארץ והיה שופט, בחר להשאיר את השם המקורי".

אביו, כבנם של אב ערבי ואם יהודייה, יכול היה לבחור את דתו- ובחר ביהדות. "אבי הרגיש תמיד יהודי, כי קיבל חינוך יהודי-רוסי מסבתי היהודייה", הוא אומר. "בילדותו קיבל מאביו את השם איסמעיל, ומאוחר יותר – בלחצה של אמא שלי- שינה את שמו לשמואל".

=============

אחד המאפיינים הבולטים בהופעתו של אורן כמנצח היא נטייתו לשיר, לנהום ולשאוג במקביל לנגינה ולשירה. "זה משהו שאני יכול לעשות רק במדינות כמו איטליה, ספרד וישראל", הוא אומר. "במדינות האלו פועם לב כמו שלנו. במדינות עם אנשים יותר קרים אני לא שר, כי זה פחות מתאים לאופי".

המבקרים שלך טוענים שהשירה בזמן ההופעה, כמו גם מחוות הלב הפועם כלפי הקהל בסוף הופעה, הם מנייריזם תיאטרלי.

"כל הדברים האלו הם חלק טבעי ממני. אני לא רוצה לעשות שואו. זה בא מהלב, וזה חלק ממני. זו הדרך שלי להגיע ללב של הנגנים ושל הקהל, וזו בשום אופן לא הצגה. אני שר את האופרה, חי את האופרה, ומבטא את המוזיקה בכל האיברים שלי".

לפני כעשור היה משבר ביחסים בינך לבין האופרה הישראלית, כשביטלת הופעות פה ברגע האחרון. בשנים האחרונות נראה שיש ביניכם ירח דבש מחודש.

"כיף לי לבוא ולעבוד פה. זו היתה אז טעות לבטל, וזה לא יקרה שוב. הקהל הישראלי קונה כרטיסים להופעות שלי כי הוא יודע שיקבל הפקה ברמה מסוימת, גם מבחינת איכות הזמרים. אני לא יכול לאכזב אותו".

המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, דיוויד שטרן, מסיים העונה את תפקידו. יש סיכוי שתרצה להיכנס לתפקיד?

"האופציה הזו לא עומדת בכלל על הפרק, בגלל לוח הזמנים שלי. אבל הקשר ביני לאופרה הישראלית הדוק מאוד. אני מרגיש פה כמו בחיק המשפחה, ואני יכול להתנהג ולהגיד דברים שבחו"ל אי אפשר. אני ישראלי, ופה אני מרגיש שאני נמצא בין האחים שלי. כשאני בא עם המשפחה והילדים, להיות אפוף באנושיות והחום האלו זה דבר שלא יסולא בפז. יש לזה גם משמעות מוזיקלית, כי פה אני יכול לומר למבצעים דברים שבחו"ל לא ארשה לעצמי לומר".

המוזיקאים לא נעלבים מהסגנון שלך?

"כשאני עובד אני לא תמיד הכי נחמד, וכשאני מתעצבן יכול להיות שאקלל באיטלקית או 'ארד' על מישהו שטעה. אבל המבצעים יודעים שאני קשה איתם לא בגלל שאני רשע, אלא כדי להגיע לתוצאה הרצויה. וגם אם אני צועק ואומר דברים איומים- הם יודעים ומרגישים שזה לא בא מרוע לב, ומקבלים זאת באהבה".

"הדבר שהכי ריגש אותי בסיום ההופעות של 'לה בוהם' באופרה", הוא מוסיף, "היו הנגנים שבאו אלי כדי לומר שבזכות החוויה המוזיקלית שעברנו יחד הם שמחים שבחרו לעסוק במוזיקה. אין משהו יותר משמח מזה".

והקהל הישראלי?

"יש פה קהל מצוין, בודאי יחסית לאיטליה. אם הקהל האיטלקי לא אוהב זמר כלשהו, יצעקו לו בוז וקריאות גנאי. בארץ, מקסימום לא ימחאו לו כפיים. הקהל פה הרבה יותר מנומס. אבל האמת היא שאני דווקא אוהב את קריאות הבוז האלו באיטליה, כי זה מראה שהקהל מעורב ויודע על מה מדובר".

=================

בחודש יוני תנצח על "לה טרוויאטה" במצדה. זו אופרה קאמרית, שרוב העלילה שלה מתרחש בתוך אולמות או בתים. איך זה מסתדר עם הגודל של מצדה?

"את 'לה טרוויאטה' מבצעים גם באמפיתיאטרון בוורונה, וגם שם יש אותן בעיות. אבל הקהל אוהב מאוד את האופרה הזו, ואני מאמין שהיא תעבוד טוב גם במצדה. מצדה הוא פרויקט לא קל, אבל במקום הזה יש קסם והסטוריה, ויש הרבה אמוציות בלב בתור יהודי. גם העבודה שם יוצאת דופן, כשכולם עובדים ואוכלים ביחד באוהלים. זה כמו קיבוץ".

אתה נשמע מאוד מחובר לארץ.

"אני מאוד מתגעגע לישראל. אני והמשפחה ממש סופרים את הימים עד שנגיע לפה. יש פה את התנאים הכי טובים לעבוד, ואני מרגיש שאני בארץ שלי. הרבה יותר נעים לי לטייל פה ברחובות מאשר בשוויץ, למרות שכאן הרחובות מלוכלכים. בשוויץ הרחובות נקיים, אבל אני מעדיף את דיזנגוף".

ומבחינה מקצועית?

"בארץ אני לא מרגיש את הלחץ שיש עלי בחו"ל. מתח הוא דבר פוזיטיבי, אבל יכול גם לפגוע בך. במקומות מלחיצים אני אתפקד ברמה הרבה יותר נמוכה. בארץ הלחץ יורד, ולכן אני יכול להתבטא בצורה הרבה יותר טובה".

פורסם ב"גלובס", 22.5.2014