"תזמורת זו לא דמוקרטיה": ראיון עם ריקרדו מוטי

ריקרדו מוטי. צילום: סילביה ללי

הערב (שלישי) יתקיים בהיכל התרבות בת"א קונצרט הפתיחה של פסטיבל השמונים של התזמורת הפילהרמונית. על הקונצרט ינצח ריקרדו מוטי (Muti), מגדולי המנצחים החיים היום ואחד מאחרוני "דור הנפילים" של מנצחי התזמורות בעולם. מוטי (75) מכהן כיום כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של שיקאגו, ובמקביל גם של התזמורת הצעירה "לואיג'י כרוביני" איתה הוא מקיים פרויקטים מיוחדים.

"הפילהרמונית הישראלית היא תזמורת טובה מאוד", מחמיא מוטי בסיום יום חזרות ארוך עם התזמורת. "בשנים שחלפו מאז הביקור האחרון שלי כאן היא אפילו השתפרה. יש בה נגנים חדשים ואנרגיה חדשה, ואני ממש מרגיש תחושת התלהבות ושמחת עשייה. החזרות עברו בתחושה מאוד נעימה ונינוחה".

אתה יכול לאפיין כיום את ההבדל בין תזמורות שונות בעולם?

"לפני שנים, לכל תזמורת היה צליל מובחן. כל תזמורת אירופאית גדולה שיקפה תרבות והסטוריה שונה. ניתן היה להבחין בין הצליל של התזמורות של וינה, ברלין, התזמורות הצרפתיות וכך הלאה. גם התזמורות האמריקאיות הוקמו ע"י מנצחים שהגיעו מאירופה, רבים מהם יהודים, שעיצבו את הצליל לפי המסורת שהכירו. בשלושים השנים האחרונות ההבדלים האלו נעלמו. תזמורות נעשו כמו פס ייצור של מוזיקה, והן מפיקות צליל שדומה להקלטות בדיסקים. זהו צליל אידאלי ומושלם, אבל גם קר ומיכני. למעשה, רוב התזמורות איבדו את המאפיין הייחודי שלהן. הפילהרמונית הישראלית היא מיוחדת מהבחינה הזו, כי היא מורכבת מנגנים שהגיעו מארצות שונות וכל אחד הביא תרבות משלו. היתרון הגדול של הפילהרמונית הוא שהיא מאוד גמישה, והנגנים מבינים את מה שאני מבקש ומצליחים לעקוב".

איזה עוד מגמות אתה מזהה כיום בעולם המוזיקה הסימפונית?

"יש היום נטייה לעשות אפקטים. מנגנים הכול חזק. יש פחות ופחות מנצחים שמנסים להפיק "פיאנו" או "פיאניסימו". חושבים יותר לכיוון של עוצמה. דבר נוסף הוא שהקהל נעשה יותר מוטה ויזואלית. יותר מעניין אותו מה שרואים ולא מה ששומעים. לכן אתה רואה את המנצחים של הדור הצעיר עושים פרצופים, זזים וקופצים. זה לא קשור למוזיקה".

גם לאונרד ברנשטיין היה קופץ על הפודיום.

"אצל ברנשטיין זה היה שונה. זה אף פעם לא היה אפקט. זה פשוט היה הטמפרמנט שלו".

מיהם המנצחים שאתה מעריך במיוחד?

"גדלתי על טוסקניני. הייתה לו כנות מוחלטת בכוונה לשרת את המלחין, במיוחד באופרות האיטלקיות. הוא היה קשוח, אבל ידע בדיוק מה הוא עושה. השני הוא הרברט פון קראיאן. היה לו קונספט מובחן של צליל עגול ועוטף, ללא זוויות. השלישי הוא וילהלם פורטוונגלר, שהצליח לתת רושם שהוא מאלתר על הפודיום".

מוטי מסביר כי הוא חייב לטוסקניני הרבה מסגנון הניצוח שלו. "מטוסקניני למדתי שהזרועות הן המשך של מה שקורה בראש. עבודת ניצוח זה לא רק לסמן זמן וכניסות, אלא להעביר לתזמורת גם רגשות ומבנה מוזיקלי. בתנועות הניצוח צריך לעצב משפט מוזיקלי, ולא רק לספור. המנצח הוא לא שוטר תנועה".

ומה לגבי סולנים?

"אני בא מה'אולד סקול", ולכן העדפתי תמיד סולנים מהדור הוותיק יותר כמו ריכטר, רובינשטיין, גיללס, סרקין או אראו. את אראו אני זוכר לטובה במיוחד. בקונצרט הראשון שעשינו יחד הוא כבר היה ענק, ואני מנצח צעיר. אבל לפני הקונצרט הוא החווה לי קידה, ואמר 'מצפה לעבוד איתך'. אני זוכר עד היום עד כמה הרגשתי נבוך שענק כזה נותן לי כבוד. זה עולם שנעלם".

ומהסולנים כיום? 

"גם כיום אני מעדיף סולנים כמו ראדו לופו, פרהיה, ברונפמן, אנדסנס ודומיהם. אלו פסנתרנים שבאים כדי לעשות מוזיקה ולא כדי לתת שואו. פסנתרן שיכול לנגן 20,000 תווים בדקה לא מרשים אותי".

**********

בשלוש השנים האחרונות החל מוטי לעסוק גם בהוראה. "אני מלמד איך לנצח על אופרות איטלקיות. לפני שאני עובר לעולם הבא, אם יש דבר כזה בכלל, אני רוצה להנחיל לדור הצעיר את מה שאני יודע. אני מלמד בפסטיבל ראבנה באיטליה, וגם בקוריאה, יפן וסין. מגיעים לפרויקט הזה מנצחים מכל העולם, ואנחנו עובדים על כל מה שמנצח צריך לדעת על ביצוע אופרות איטלקיות".

"בעולם האופרה היום יש מצב טראגי של הפרדה בין מנצח ובמאי", הוא אומר. "אצלי, לעומת זאת, המנצח אחראי לכל. הוא חייב לדעת כל פרט, ובזכות הידע הזה לקבל סמכות על ההפקה כולה. מה שקורה כיום בעולם האופרה הוא נורא. פעם במאים ידעו מוזיקה והבינו בתיאטרון, והצליחו ליצור הפקות חדשות שהיו גם יפות ולא הרסו את העבר. היום במאים ממציאים סיפור בלי קשר לכלום, ופשוט הולכים נגד המוזיקה".

**********

הדור הצעיר של המנצחים מדבר היום על דמוקרטיה בעבודה עם התזמורות. אתה מתחבר לזה?

"לחלוטין לא. מה זו דמוקרטיה? שהנגנים יקראו לי בשמי הפרטי? שאלך איתם לשתות בירה יחד? זה בולשיט. תזמורת זו חברה אנושית, והשאלה היא מה מצפים ממך כמנצח. מנצח צריך לדעת בדיוק מה הוא רוצה וצריך לתת כיוון. נגן תזמורת יודע מיד אם אתה יודע על מה אתה מדבר, ואם תציג רעיון משכנע- הוא ילך אחריך. מנצח לא אמור לעשות משאל ולשאול נגנים לדעתם. החופש היחיד שאני נותן לסולן בתזמורת הוא להתבטא באופן אישי בתוך מסגרת נתונה שאני מתווה. אחרת נוצר כאוס. הבעיה מתחילה כשהמוזיקאים מבינים שלמנצח אין רעיון לגבי מה שהוא עושה, והוא רק מסמן זמן וכניסות. מנצח כזה ילך עם הנגנים לשתות בירה וייתן להם לקרוא לו בשם פרטי כדי לקנות אותם, וזו חוכמה קטנה מאוד".

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 20.12.2016