ביקורת אופרה: "נישואי פיגארו" מאת מוצרט בביצוע קונצרטי בפילהרמונית

Dan Ettinger. Photo Credit: Thomas Niedermueller

זה יפה, אבל רחוק מלהיות מושלם. כדי ש"נישואי פיגארו" תעבוד, צריך שארבעת הסולנים בתפקידים הראשיים- הרוזן, הרוזנת, פיגארו, סוזאנה- יהיו מעולים. הפעם כל הארבעה איכזבו, איש בדרכו. מי שבלטו לטובה היו דווקא כמה מהזמרים בתפקידים המשניים, ולצידם התזמורת והמנצח.

למעשה, היו אמש רק זמר אחד שאפשר להגדיר כ"נפלא". זה היה הטנור רוברט מק'פירסון, בתפקיד המורה למוזיקה התככן והרכלן דון בזיליו. בעיני הוא היה כוכב הערב, עם קול חזק ויפהפה ויכולת משחק נהדרת. מאוד אהבתי גם את דניאלה סקורקה (Skorka), בתפקיד הסופר-שולי של ברברינה. השירה שלה מלאת חום, והנוכחות שלה על הבמה מעוררת סימפטיה מיידית.

ארבעת הסולנים בתפקידים הראשיים, לעומת זאת, היו לכל היותר "בסדר". במיוחד יחסית לסטנדרט הגבוה שאליו הרגילה אותנו הפילהרמונית בשנים האחרונות בביצועי אופרה קונצרטיים. רינת מוריה היתה סוזנה מלאכותית מדי, עם קול לא מספיק גדול והגשה שהדגישה בעיקר את הצד ה"ביצ'י" של התפקיד ופחות את הרכות שבו. דניאל אוקוליץ' (Okulitch) הקנדי, בתפקיד פיגארו, היה בסדר גמור אבל לא השתווה לביצועים השובביים ומלאי החן של מבצעים מתחרים. רומן טרקל (Trekel), בתפקיד הרוזן, היה אחד מנקודות התורפה של הערב. הוא הציג קול סגור ויבש, הופעה חדגונית, ודיקציה איטלקית לא משכנעת. אלכס פנדה (Penda) הבולגרייה, בתפקיד הרוזנת, פשוט לא מתאימה למוצרט: היא שרה בטכניקה טובה, אבל עם יותר מדי ויבראטו ובסגנון רומנטי שמתאים יותר לפוצ'יני או ורדי. במקומות בהם עשתה פחות שימוש בוויבראטו, כמו ברצ'יטטיבים, היא כבר נשמעה יותר טוב.

מהתפקידים המשניים יש לציין לטובה גם את רינת שחם ב"תפקיד המכנסיים" של כרובינו, ועדנה פרוחניק (Prochnik) בתפקיד מרצ'לינה. שתיהן ישראליות שעושות קריירה יפה בחו"ל, וגם הפעם הציגו קולות יציבים ויפים. הצטערתי מאוד שהאריות היחידות שכתב מוצרט לשניים מגיבורי הערב- הזמרים בתפקידי בזיליו ומרצ'לינה- הושמטו מטעמי חיסכון בזמן (שתיהן אמורות להיות מבוצעות במערכה הרביעית). המקהלה- בשני הקטעים הקצרים שמוצרט כתב לה- שרה יפה מאוד, ובעל-פה.

מי שהצטיינו בהחלט בערב הזה – למעט הסולנים שהוזכרו קודם- היו התזמורת והמנצח. דן אטינגר, הפעם בתספורת שהזכירה את "הנסיך הקטן", הוביל את הביצוע מהמקלדת של פסנתר פטישים בפרשנות תוססת ומלאת חיים. התזמורת נענתה לו בהתלהבות גלויה, ונראה שמדובר בשיתוף פעולה שעלה יפה מאוד (זו הופעת הבכורה של אטינגר עם הפילהרמונית). ובכלל, נעים לראות פעם אחת את "נישואי פיגארו" כשהתזמורת על הבמה, ככוכבת שוות זכויות, ולא תקועה ב"פיט" חשוך.

"נישואי פיגארו" היא אופרה ארוכה, ובביצוע אנמי היא יכולה להימתח כמו מסטיק. תחת ידו הבוטחת של אטינגר- ועם כל הרצ'יטטיבים- היא לא שיעממה לשנייה. אשמח מאוד לראות אותו עם התזמורת שוב. יהיה מעניין אם שיתוף הפעולה הבא ביניהם יתמקד באופרה מהתקופה הרומנטית (ורדי, פוצ'יני, וגנר ובני זמנם), מלחינים שללא ספק מתאימים לפילהרמונית מבחינה סגנונית יותר מאשר מוצרט. אם וכאשר יחליטו לבצע כאן סוף-סוף אופרה של וגנר, דן אטינגר צריך להיות מועמד רציני לנצח עליה.

שבחים מיוחדים מגיעים הפעם למתרגם ישראל אובל, שהוציא תחת ידו כמה הברקות תירגום. כך לדוגמא הפכה המילה האיטלקית PINI (עצי אורן) ל"זקוף", משחק מילים גם על המיצלול הדומה שלה למילה העברית וגם על הסיטואציה (הרוזן מלא התשוקה שמחכה למימוש תאוותו לסוזנה). בדומה לכך, הפך הצירוף האיטלקי COSA SON ל"איזה אסון" (פיגארו מזהיר את עמיתיו הגברים מהמין הנשי). תרגום חכם וקולע.

לסיכום: התזמורת והניצוח מצוינים, וכך גם כמה מהזמרים (במיוחד רוברט מק'פירסון). לגבי יתר הסולנים, מדובר בבחירה לא אופטימלית. בהחלט כדאי ללכת לשמוע, אבל אין מה לצפות לאיכות אליה הורגלנו בביצועים מוקלטים ל"נישואי פיגארו" או לאיכות הזמרים הרגילה בפילהרמונית.

"נישואי פיגארו" מאת מוצרט בפילהרמונית (נוסח קונצרטי). מנצח: דן אטינגר. היכל התרבות ת"א, יום א', 4.6.2017.