ביקורת אופרה: "טוראנדוט" בפילהרמונית

זמרת הסופרן אנה פירוצי (טוראנדוט). צילום: ויקטור סנטיאגו

נתחיל מהסוף: הפרמיירה של "טורנדוט" אמש בפילהרמונית היתה חווייה אדירה. סולנים טובים, ניצוח נפלא, מקהלה מצוינת ומוזיקה נהדרת. לא הכל היה "אפוי" עד הסוף, ולכן יש להניח שככל שההופעות ימשיכו האיכות עוד תלך ותשתפר. למי שאין כוח לקרוא הלאה- נסכם שמדובר בהמלצה בלב שלם.

ולחדשות בהרחבה. צירוף מקרים מעניין הביא לכך שבימים אלו עולות במקביל שתי האופרות ה"אוריינטליות" הגדולות של פוצ'יני בתל-אביב. האופרה הישראלית מעלה את האופרה ה"יפנית" שלו, "מדאם בטרפליי", יצירה יפהפיה מבחינה מוזיקלית אך בלתי נסבלת מבחינה רגשית. "מדאם בטרפליי" מציעה הדגמה מדכאת למנגנוני ההגנה עליהם מדבר פרויד, במיוחד מנגנון ההכחשה, בפרק זמן שנמשך כנצח. בשלב מסוים במערכה השנייה ממש בא לך לעשות שיחת ועידה שתחבר את בטרפליי האומללה עם ורדה רזיאל ז'קונט, שתצעק עליה "תזרקי אותו!!!" ותחבר אותה למציאות. אבל זה לא קורה, והסוף עצוב וטראגי.

ל"טורנדוט", האופרה ה"סינית" של פוצ'יני, יש אנרגיה שונה לגמרי. בניגוד לבטרפליי- התלותית והאומללה- הנסיכה טורנדוט היא ביץ' מהגיהנום, שבמהלך האופרה עוברת טרנספורמציה והופכת לאשה מלאת אהבה ותשוקה. במקור, גם אופרה זו הסתיימה במוות של הגיבורה: זוהי ליו (Liu) המשרתת, שמוסרת את נפשה למען הנסיך כלאף בו היא מאוהבת בחשאי. פוצ'יני מת בתום סצינת ההתאבדות של ליו, ובביצוע הבכורה המפורסם ב"לה סקאלה" הניח המנצח ארתורו טוסקניני את השרביט והודיע לקהל שכאן מת המלחין ולכן זהו הזמן ללכת הביתה. אבל בהופעה הבאה כבר ביצע טוסקניני את האופרה עם ההשלמה שהלחין פרנקו אלפאנו, וכך מקובל לבצע אותה מאז. ההשלמה של אלפאנו כתובה די גרוע, אבל לפחות שומרת אמונים לנושאים המוזיקליים של פוצ'יני וגם מסיימת את האופרה בסוף טוב וחגיגי.

היו אמש כמה גורמים שהפכו את ההפקה לכל כך מוצלחת. ראשית, הסולנים. אנה פירוצי (Pirozzi), בתפקיד טורנדוט, הציגה קול חם, יפה ולא צעקני. זו היתה טורנדוט אנושית באופן מפתיע, שכבר בהתחלה ניתן להבין שגם היא קורבן (היא מאמינה שהתגלגלה בה רוחה של אחת מאבות-אבותיה, שנאנסה ע"י נסיך זר). מה שכן, המפיקים חייבים לתת פיתרון ליציאה הרועשת של מקהלת הילדות בזמן הארייה הראשונה של טורנדוט ("בארמון זה"). הארייה הזו חייבת להתחיל בשקט גמור, והצעדים של הבנות מוציאים לגמרי מריכוז.

הכוכבת השנייה של הערב היתה חן רייס, בתפקיד ליו. קול יפהפה ומדויק, הופעה צנועה, נוכחות בימתית מקסימה- כל מה שצריך כדי לכבוש את הלב. בראבה. מאוד אהבתי גם את תפקידי ה"בופו" של שלושת שרי הממלכה, ובמיוחד הבריטון המצוין הרמן אולברה (Olvera) בתפקיד פינג.

את גרגורי קונדה (kunde), בתפקיד הנסיך כלאף, אהבתי פחות. יש לו קול מאוד "אמריקאי"- כלומר, גדול וחזק- אבל חסרה לו התשוקה וה"דרייב" שהתפקיד דורש. חלק מזה קשור לכך שהוא היה צמוד לתווים באופן מוגזם, עניין די תמוה בהתחשב בכך שמדובר באופרה (ביצוע קונצרטי אמנם, אבל עדיין אופרה). ובכלל, היו בביצוע הזה יותר מדי סולנים עם תווים, כולל טורנדוט ושלושת השרים. אופרה נשמעת במיטבה כשהיא זורמת בעל-פה, בדיוק כמו בביצועים בימתיים.

את תפקיד אביו של כלאף, טימור, אני אוהב במיוחד. זהו תפקיד באס די קטן, אבל עסיסי ויפה. הפעם שר אותו הבאס הסיני ליאנג לי (Liang Li), שאליו פחות התחברתי. יש לו קול ענק, חם ויפהפה, אבל כל מה שקשור למוזיקליות- ארטיקולציה, בניית משפטים וכדומה- לוקה מאוד בחסר.

מבין הסולנים ראוי לאיזכור גם גיא מנהיים, ששר את התפקיד התובעני של הקיסר אלטום. פוצ'יני כתב במפורש בתווים שאלטום צריך לשיר בקול של "קשיש מקומט". רק שהקהל לא יודע זאת, ולכן זמר שישיר לפי הוראות המלחין מסתכן בביקורות קטלניות. מנהיים עקף זאת בצורה מעולה: הוא שר בקול חזק ונוכח, ופשוט "ייבש" אותו מבחינת האנרגיה והצבע. התוצאה היתה מרשימה מאוד.

חוץ מהסולנים, הכוכבת הגדולה של הערב היתה המקהלה (שילוב של מקהלת ברתיני הישראלית והמקהלה הפילהרמונית מפראג). כבר הרבה זמן לא נשמע בהיכל התרבות צליל מקהלתי כל כך חזק ועוצמתי, ובמקביל גם גמיש ומדויק. תענוג של ממש, וגאווה גדולה על כך שיש מקהלה ישראלית (או יותר נכון, חצי-ישראלית) ששרה באיכות כזו. גם מקהלת הילדות אנקור, ששירתה מקדימה תמיד את הופעת הנסיכה טורנדוט, ריגשה כמצופה.

ועם כל זאת, הגיבורים הגדולים של אמש היו המנצח, זובין מהטה, והתזמורת הפילהרמונית עצמה. למהטה יש הסטוריה ארוכה של ביצועים ל"טורנדוט", כולל עם הפילהרמונית. ההקלטה שלו ל"טורנדוט" משנת 1972, עם לוצ'אנו פווארוטי בתפקיד כלאף, היא מהביצועים האהובים עלי עד היום. גם עכשיו, בגיל 81, מדובר במנצח אדיר. הוא ניצח על האופרה בעל-פה, תמך בזמרים בצורה מושלמת (כולל כאלו שהתווים מול עיניהם), והציג פרשנות סוחפת ומבריקה. התזמורת נמצאת בשנים האחרונות בכושר שיא, ועושר הצבעים שהפיקו כאן החטיבות השונות שלה יכול להתחרות בקלות בכל תזמורת גדולה בעולם. מדובר בחוויה טוטאלית, שכאמור, סביר שאפילו תשתפר ותלך ככל שהמבצעים "ישתפשפו" יותר. לא להחמיץ.

"טוראנדוט" מאת פוצ'יני. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 20.7.2017. פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית