"מוזיקה קלאסית היא כמו זהב, היא תמיד תשרוד": ראיון עם מנפרד הונק

מנפרד הונק. צילום: פליקס ברודי

בימים אלו מתארח בפילהרמונית מנפרד הונק (Honeck), מנהלה המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של פיטסבורג. הונק (58) הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, ומנצח בקביעות על התזמורות הטובות בעולם.

"כמנצח, הדבר הכי חשוב לי הוא המוזיקליות של התזמורת", הוא אומר. "מהבחינה הזו נגני הפילהרמונית הישראלית נהדרים. הם מבינים מהר את המוזיקה, ואפשר לבקש מהם הכול. זו תזמורת שאפשר להשיג איתה תוצאות טובות גם בזמן המועט שיש לנו לחזרות".

כמנצח אורח אתה בא עם חזון צלילי מוגדר מראש, או שאתה מתאים את עצמך למה שיש?

"מנצח אורח לא יכול לשנות סאונד של תזמורת בזמן הקצר שעומד לרשותו. לכן הוא צריך להקשיב לסאונד ולהתאים את עצמו. מה שכן, הוא צריך לבוא עם רעיון ברור. כשאני מגיע לתזמורת אני יודע מה אני רוצה להשיג. לפעמים אני מקבל מראש את מה שאני רוצה, ולפעמים יש מקומות שאני רוצה שיישמעו אחרת. ואז, השאלה היא איך אתה מבקש מהנגנים לעשות את השינויים".

איך אתה באמת עושה זאת?

"אני עובד בעיקר על הפראזות. אחת השיטות לכך היא לעבוד עם תמונות ודימויים. זה מאוד אפקטיבי כשהנגנים טובים. לדוגמא, אם תדבר על דימוי של אהבה תקבל מיד ויבראטו וחום. אם תדבר על מוות, תקבל פחות ויבראטו. בדרך כלל אני מעדיף לתאר דימוי מאשר להסביר מה צריך לעשות. לדוגמא, כדי להעביר הרגשה של גסיסה אפשר להשתמש בדימוי של פרח נובל ועלים שמשנים צבע. זה משהו שלמדתי מקרלוס קלייבר, וזה עובד תמיד. הכי טוב זה לספר לנגנים את הסיפור מאחורי המוזיקה".

ומה קורה כשמדובר במוזיקה אבסולוטית, שאין בה סיפור?

"תמיד יש סיפור שאפשר לספר. אפילו צליל אחד מספר סיפור- של ריקנות. הרי גדולי המוזיקאים כתבו מוזיקה עם תכנית מאחוריה. ברגע שמבינים את הסיפור, הפרשנות הופכת להיות הרבה יותר מעניינת".

את היכרותו הקרובה עם גדולי המנצחים הונק עשה כנגן בשורות הפילהרמונית של וינה. "ניגנתי שם שמונה שנים כוויולן, ועוד שנתיים ככנר. זכיתי לנגן תחת שרביטם של גדולי המנצחים, ביניהם קלייבר, אוזאווה, קראיאן, ברנשטיין, מוטי ואחרים. עקבתי אחריהם בעיני נץ. היה מרתק לראות איך לכל אחד יש טכניקה אחרת ואיך כל אחד עובד בצורה שונה".

מי השפיע עליך יותר מכולם?

"אפשר ללמוד מכל אחד. קרלוס קלייבר, לדוגמא, היה מנצח מדהים. אפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על סאונד וטכניקת ניצוח. הוא לא היה תמיד מדויק בתנועות הניצוח שלו, אבל לאף אחד לא היה אכפת. הרברט פון-קראיאן ניצח בדרך כלל עם עיניים עצומות כדי ליצור אווירה מיסטית. בנוסף הוא ביקש מכוריאוגרף שימצא עבורו את התנועות שיעשו הכי הרבה רושם על הקהל".

ומנצחי הדור הצעיר כיום?

"אני מתחבר למנצח אם הוא מראה באמת את האישיות שלו. זה שילוב של כנות ויושרה. מעבר לתנועות ולהתלהבות, השאלה היא קודם כל האם אתה באמת מכיר את היצירה. לניקולאוס הרנונקור, לדוגמא, תמיד היה מה לומר על היצירות מבחינה היסטורית. כשניגנת איתו תמיד היה ברור למה הדברים הם כמו שהם".

ומה קורה אם הקהל רוצה פרשנות "נעימה" ולאו דווקא "נכונה"?

"יש פה עניין של יושרה מקצועית- לא ללכת עם טעם הקהל. אני לא מתעלם מהקהל, אבל מאמין שמוזיקה מלפני מאה שנה ויותר צריכה להישמע כפי שהמלחין חשב עליה. רק אז היא תעבוד הכי טוב. אם תיקח לדוגמא את ריקודי ה"לנדלר" בסימפוניות של מהלר, חשוב שהם יישמעו כמו ריקודים עממיים ולא כמו ואלס וינאי. הרי רקדו אותם עם נעלי עץ כבדות שיצרו רעש בעת המגע עם הרצפה. אם תנגן אותם יפה מדי- תחמיץ את כל הנקודה".

—————-

כמנצחים רבים אחרים, הונק מדבר בחשש מסוים על המתרחש כיום בעולם המוזיקה הקלאסית. "קרה שינוי בעולם כולו, והוא שאנשים מקבלים פחות חינוך למוזיקה קלאסית. יש פחות ידע. הרבה אנשים מהדור של שנות השבעים והשמונים לא למדו מוזיקה כלל, והילדים שלהם מתעניינים רק בפופ ומוזיקה קלה".

"אני לא דואג לעתיד המוזיקה הקלאסית", הוא אומר. "מוזיקה קלאסית היא כמו זהב. היא תמיד תשרוד. לפעמים הערך שלו עולה ולפעמים יורד, אבל הוא תמיד זהב. אבל מה שכן מטריד הוא שהעולם הזה מתכווץ. יש פחות אנשים שמתעניינים במוזיקה קלאסית".

מה לגבי הקלטות?

"אני מאמין גדול בהקלטות, כי זה חיוני לתזמורת להפיץ את העבודה שלה. בפיטסבורג אנחנו מקליטים הרבה, ותמיד בהופעות חיות. ההקלטה היא כמו מסמך של היכולת שלך. לכן אני מקליט גם את רפרטואר הבסיס, כמו לדוגמא הסימפוניות של בטהובן. זו לא סתם 'עוד הקלטה', אלא תמיד פרשנות מיוחדת שלוקחת בחשבון הרבה פרטים ויש מאחוריה חשיבה ועבודה".

תן לי דוגמא.

"קח את הסימפוניה השישית של בטהובן, 'הפסטורלית'. בפרק השני יש שם חיקוי צלילי של שלוש ציפורים שונות, שבטהובן עצמו כתב בתווים את שמותיהן: שלו, זמיר וקוקייה. לפני שהקלטתי את הסימפוניה מצאתי הקלטות של הציפורים האלו, והשמעתי אותן לנגנים. ברגע שאתה שומע את ההקלטות, אתה מבין איך המוזיקה אמורה להישמע מבחינה המיקצב והדגשים. זה שונה מאוד מהפרשנות המקובלת".

הונק חוזר לקרלוס קלייבר גם בהקשר ל'הובלה' מול 'שליטה' אצל מנצח. "למנצח יש בחירה עד כמה להסתכן", הוא אומר. "אתה יכול לתת ביט שכולם מבינים. יהיו נגנים שיהיו מרוצים מזה, כי אז הם יכולים לסמוך עליך. אבל קלייבר לא ראה את התפקיד שלו כמי שאחראי שהנגנים יהיו יחד מבחינה טכנית. מה שעניין אותו הוא שהם יהיו יחד בעשיית המוזיקה. הוא לא ניצח על משקל אלא על פראזות, וכך הצליח להוביל לקליימקס בביצועים שלו. זה גם מה שאני מחפש. כשאתה מנצח בצורה טכנית, המוזיקאים אולי יהיו יחד אבל זה לא יהיה מעניין. זה ההיפך ממה שאני רוצה. כשאתה 'משחרר' זה יכול להיות מסוכן, אבל בסוף משתלם".

————–

בפילהרמונית כעת מנצח הונק על תכנית מגוונת, שכוללת יצירות מאת היידן (סימפוניה מספר 100, "הצבאית"), מהלר ("שירים על מות ילדים") וריכרד שטראוס. היצירה של שטראוס היא סוויטה מתוך האופרה "אלקטרה", שהונק עצמו ערך לביצוע סימפוני יחד עם המוזיקאי הצ'כי תומאש אילה (Ille). "זו גירסה שלי", אומר הונק. "אילה רק עזר לי עם המחשב ועם הצד הטכני. המוזיקה היא של שטראוס במאה אחוז, ואני עשיתי רק את החיבור בין החלקים ושינויים קלים שנדרשו עקב המעבר למדיום סימפוני".

הונק מציין שמדובר ביצירת ענק, שדורשת 111 נגנים. "הסיבה לעריכת היצירה הזו היתה שתמיד רציתי שהיא תבוצע בקונצרט", הוא אומר. "זו מוזיקה נהדרת, אבל בגלל שאין לה גירסה תזמורתית אפשר היה עד כה לבצע אותה רק בנוסח האופראי המלא. הרעיון לא חדש: הרי גם שטראוס עצמו עשה עיבודים תזמורתיים לאופרות שלו. מה שעשיתי פה זה מעין סוויטה סימפונית שמחברת בין הפרקים התזמורתיים השונים, והיא מנוגנת ברצף אחד ללא חלוקה לפרקים. המוזיקה מנסה לתאר את התפקידים השונים באופרה לפי עיקרון ה'לייטמוטיב': אלקטרה, אחיה אורסט (Orest), האב אגממנון ועוד. לכן אני ממליץ לקרוא את התכנייה בזמן הקונצרט. אלקטרה היא המוזיקה הכי ברוטלית וקיצונית ששטראוס כתב. אם היה ממשיך בסגנון הזה, ייתכן שהיה הופך לאחד מחברי האסכולה הווינאית השנייה".