דילוג לתוכן

ביקורת קונצרט: מהטה וארגריך בפתיחת העונה בפילהרמונית

5 באוקטובר 2018

זובין מהטה חזר אמש לנצח על הפילהרמונית אחרי שנת היעדרות מטעמי בריאות, וקשה לתאר כמה מרגש היה המעמד. כניסתו של מהטה לבמה לוותה במחיאות כפיים סוערות ובקימה ספונטנית של הקהל כולו, והעוצמה הקולקטיבית של גילוי האהבה הזה היתה רגע בלתי נשכח. העמידה הנרגשת המשיכה עם ביצוע ה"תקווה" לרגל פתיחת העונה, עם מקהלת באך ממינכן שהציגה איכות שירה מצוינת והיגוי עברי מושלם.

שני חלקי הערב היו שונים מאוד מבחינת רמת ההתלהבות שעוררו. החלק הראשון, לטעמי, היה מצוין. הוא התחיל עם יצירה בשם "הנביא", פרי עטו של המלחין הישראלי אורי ברנר (44). זו יצירה קצרה למדי (כעשר דקות), שמהווה חלק ממחזור סימפוני בן 12 פרקים. היא כתובה לתזמורת, פסנתר ומקהלה, כשאת תפקיד הפסנתרן מילא המלחין עצמו. היצירה מושפעת באופן ישיר מה"נוקטורנים" של דביסי, כולל מקהלה ששרה ווקאליזות (הברות ללא מילים, בדומה לפרק ה"סירנות" אצל דביסי). גם כאן, היה ביצועה של המקהלה הגרמנית מעולה.

הפילהרמונית נמנעת בדרך כלל מביצוע יצירות ישראליות לפרק זמן של יותר מעשר דקות, ככל הנראה עקב אמונה בסיסית שהקהל יעדיף תמיד צ'ייקובסקי ובטהובן על מוזיקה בת-זמננו. הפעם, החשש אינו מוצדק. "הנביא" היא יצירה יפה, נגישה ומעניינת, ואשמח לשמוע אותה שוב עם פרקים נוספים מהמחזור ממנו נלקחה.

את שיא הקונצרט סימן, כצפוי, ביצועם של מרתה ארגריך, זובין מהטה והפילהרמונית לקונצ'רטו לפסנתר של שומאן. נכון, הוא לא היה מושלם מבחינה טכנית, ופה ושם היו גם סוגיות של תיאום וארטיקולציה שנויות במחלוקת. אבל כל אלו התגמדו מול החוויה הכללית. הפסנתרנות של ארגריך נמצאת בליגה בפני עצמה: מדובר באישיות מוזיקלית מדהימה, שמציגה נגינה אישית מאוד ומלאת נוכחות. ה"פיאנו" (צלילים שקטים) שלה מדהימים ממש, ובפרק השני היא הפיקה בזכותם כמה רגעי קסם בלתי נשכחים. לא פחות מרגש היה לראות את מהטה, שניצח בעל-פה וליווה את ארגריך בהרבה כבוד והקשבה.

מחיאות הכפיים הסוערות הביאו את ארגריך להעניק שני הדרנים יפהפיים, שאת שניהם היא מרבה לבצע בקונצרטים. הראשונה היתה הסונטה ק. 141 של סקרלטי, שסיפקה את הצד הווירטואוזי. השנייה היתה "על ארצות ואנשים רחוקים" מהקובץ "תמונות ילדות" של שומאן, שסיפקה את הצד החלומי והרך והציגה שוב את היכולת המופלאה שלה לנגן "פיאנו" שלא מהעולם הזה. כשמדברים על רגעי קסם במוזיקה, מדברים על דברים כאלו בדיוק.

אחרי כל הטוב הזה, החלק השני ("מיסת ההכתרה" של מוצרט) היה בגדר נפילת מתח משמעותית. קודם כל, בגלל בחירת הרפרטואר. לטעמי, "מיסת ההכתרה" רחוקה מלהיות אחד משיאיו של מוצרט. היא חוברה בתקופה מייאשת למדי בחייו של המלחין, בעת שניסה לעבוד כשכיר בעיר הולדתו זלצבורג תוך יחסי שנאה הדדיים עם מעסיקו. ואכן, למעט רגעים ספורים אין בה את ההשראה היתרה שיש ביצירות הליטורגיות הגדולות באמת שלו (המיסה בדו-מינור, ה"רקוויאם" ועוד). שנית, מוצרט הוא לא המלחין ש"יושב" הכי טוב על מהטה והפילהרמונית מבחינה סגנונית. התזמורת הזו הרבה יותר משכנעת בכל מה שהוא צפונה מבטהובן.

אז איך היה? כצפוי: התזמורת ניגנה היטב, המקהלה היתה מצוינת, הסולנים היו בסדר, ופה ושם היו גם רגעים נוגעים ללב. בלט במיוחד הפרק "שה האלוהים", בשירתה הרגישה של זמרת הסופרן מויצה ארדמן (Mojca Erdmann). עם זאת, החוויה הכללית היתה די משמימה, בוודאי בהשוואה לחלק הראשון הפנטסטי.

מהקונצרט הזה אקח קודם כל את הביצוע הבלתי נשכח של מרתה ארגריך, ואת ההתרגשות הגדולה סביב חזרתו של מהטה לדוכן המנצחים (שמלווה בשלט Welcome home Maestro באחורי הבמה). רק שיהיה בריא.

קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. פסנתר: מרתה ארגריך. מקהלת באך ממינכן וסולנים. היכל התרבות ת"א, 4.10.2018.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית 

 

From → Uncategorized

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: