דילוג לתוכן

ביקורת קונצרט: שופן ומהלר בפילהרמונית

4 בנובמבר 2018
SKIFF_0012

שימון נרינג אמש בפילהרמונית. צילום: שי סקיף

היצמדותה של הפילהרמונית לחיקו של הרפרטואר האהוב והמוכר הביא אמש שוב לבימת היכל התרבות את שופן (קונצ'רטו לפסנתר מספר 1) ואת מהלר (סימפוניה מספר 5). את הריגוש שבביצוע הקונצ'רטו של שופן בפעם האלף אמור היה לספק הפסנתרן הפולני הצעיר שימון נרינג (Szymon Nehring), זוכה תחרות רובינשטיין בשנה שעברה. גם החלק הסימפוני סיקרן, כי המנצח פאבלו הראס-קסאדו אינו "מהלריסט" מושבע והיה מעניין לראות כיצד יתמודד עם יצירה כה משמעותית ורבת פנים. בקיצור, היה למה לצפות.

הציפיות הוגשמו, אך באופן חלקי בלבד. נתחיל משופן: הקונצ'רטו בוצע בצורה מעניינת, אך לא ברמת מתח אחידה בין הפרקים. הראשון והשני היו יפים מאוד, השלישי- פחות. באופן כללי נראה שהראס-קסאדו השקיע הרבה עבודה פרשנית ביצירה, ושום דבר בה לא נשמע "רגיל". לדוגמא, הוא פתח את הפרק הראשון בטמפו מהיר ובגישה נמרצת, ולעומתו הציג את הנושא השני בליריות יתרה. נקודה נוספת היתה הבלטת קווים לא צפויים בתזמורת, כמו לדוגמא זה של הבאסון בפרק השני (בנגינתו היפה של עוזי שלו). ברוב הביצועים נדיר לשמוע את קו הבאסון בולט כל-כך, באופן שיוצר ממש דו-שיח בינו לבין הפסנתר.

לגבי נרינג- שמעתי כבר פסנתרנים יותר מדויקים ויותר מרגשים, אבל גם לנרינג היו רגעים יפים מאוד. העובדה הזו באה לידי ביטוי כבר בפרק הראשון, שהנושא העיקרי בו שימש לימים את נורית הירש כהשראה לשיר "פרח הלילך". נרינג ביצע אותו בפרשנות לא סנטימנטלית אלא כואבת ורגישה, שבעיני שיכנעה מאוד. גם בפרק השני, שנכתב ככל הנראה בהשראת אהבתו הנכזבת של שופן לזמרת סופרן שהכיר, יצרו נרינג והמנצח דרמה מעניינת. הפרק השלישי היה דווקא פחות מעניין וסבל מנפילת מתח, אבל גם בו היו נקודות יפות של הארת התיזמור באור יוצא דופן. לאורך כל היצירה הוצג שופן ללא השתפכויות רומנטיות מוגזמות, ועל כך יש לברך.

ההדרנים שניגן נרינג היו נושא מתוך "פטרושקה" של סטרווינסקי ומזורקה של קרול שימנובסקי. שניהם בוצעו לעילא, ועוררו רצון לשמוע אותו ברסיטל סולני (ואולי גם עם רפרטואר קצת יותר נועז משופן).

לגבי החמישית של מהלר- ככה ככה. החמישית היא אורחת קבועה בפילהרמונית, וכבר שמענו לה ביצועים אדירים בהיכל התרבות. הפעם, הביצוע לא התעלה. הראס-קסאדו, שניצח עם תווים ובלי שרביט, הוביל ביצוע זורם ויפה, אבל בהחלט לא מושלם. אפילו מבחינה טכנית נרשמו מספר תקלות ניקיון משמעותיות לאורך היצירה, במיוחד בחטיבת הקרנות. לאורך הסימפוניה היו רגעים יפים מאוד, כמו לדוגמא בסיום הפרק הראשון או בשיא הרגשי של הפרק השני. אבל ה"אדג'ייטו" המפורסם בפרק הרביעי לא הצליח לרגש, ובפרק החמישי כבר התקבלה תחושה שקסאדו לא מצליח לשמור על מתח מספק. החמישית של מהלר יכולה להיות ארוכה למדי אם לא "מחזיקים" אותה, והפעם היתה תחושה שזה המצב.

לסיכום: לא קונצרט שישנה את חייכם, אבל יש בו לא מעט רגעים יפים. יש להניח גם שככל שיבוצעו קונצרטים נוספים בסידרה הביצוע "יתחמם" וישתפר (הביקורת היא על הקונצרט הראשון בסידרה).

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות שופן ומהלר. מנצח: פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado). היכל התרבות ת"א, 3.11.2018.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 5.11.2018

 

 

 

From → Uncategorized

2 תגובות
  1. קובי ב. permalink

    תודה על הביקורת. בתום הקונצרט הרגשתי קצת חריג בין ידידי, כאשר הבעתי דעה הדומה מאוד לזו שלך על הנמרצות המוגזמת של הפתיחה. גם אני חושב שהשיחה שבין הפסנתר לפגוט היתה אחד מרגעי השיא של הקונצרט, ולעומת זאת הודגש למעייפה האורך של החמישית של מהלר.

  2. מוטי permalink

    נושא כלי הנשיפה הוא כבר זמן רב אחד הצדדים החלשים בתזמורת – לא רק בקונצרט הזה היו נפילות וזיופים מביכים. באופן כללי הרמה של התזמורת ירדה מאד ב5 השנים האחרונות – מקווה שמישהו יתעורר שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: