״אין צליל רצוי של תזמורת, אלא של יצירה": ראיון עם המנצח כריסטוף אשנבאך

כריסטוף אשנבאך. צילום: Luca Piva

השבוע תתחיל בפילהרמונית סידרת קונצרטים בניצוחו של כריסטוף אשנבאך (Eschenbach), בן 79, מהמנצחים המעניינים והמעמיקים הפועלים כיום בעולם.

סיפורו האישי של אשנבאך מרגש במיוחד, ומסביר את הקשר העמוק שחש למוזיקה. הוא נולד בשנת 1940 בברסלאו, שהיתה אז בשטחה של גרמניה הנאצית. אביו, הריברט רינגמן, התנגד נמרצות למשטר הנאצי והתבטא נגדו בצורה גלויה. כעונש, גוייס בכפייה ל"חטיבת העונשין" של הוורמאכט: יחידה צבאית של אסירים, שנשלחו לאיזורי הקרבות המסוכנים ביותר. אביו נשלח עם יחידתו לחזית כדי להילחם נגד הצבא הרוסי, וכצפוי- לא חזר.

הטרגדיה של אשנבאך לא הסתיימה שם. אמו מתה עקב סיבוכים בלידה, והוא נותר יתום משני הוריו. עם תום המלחמה עבר עם סבתו למחנה פליטים, ושם, למרבה המזל, הצליחה דודתו לאתר אותו. היא ובעלה החליטו לאמץ את הילד, שנקרא מאז בשם משפחתם אשנבאך.

לדבריו, תפקידה המרכזי של המוזיקה בחייו עוצב בדיוק בתקופה נוראה זו. "הייתי ילד בתקופה הקשה ביותר של הדורות האחרונים, הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה", הוא מספר בקול שעדיין מסגיר התרגשות וכאב. "המוזיקה היתה זו שריפאה אותי ונתנה לי חיים. הייתי חולה, פליט. ראיתי מוות בכל מקום. הייתי אז בטראומה, ובמשך תקופה ארוכה לא יכולתי לדבר. אימי החורגת היתה פסנתרנית וזמרת, וכשראתה כמה המוזיקה מרגשת אותי הציעה לי לנגן. אמרתי מיד 'כן'. זו היתה המילה הראשונה שאמרתי מזה שנה. הייתי אז ילד בן שש".

מעניין שאתה זוכר בצורה כל כך בהירה חוויות מגיל שש.

"החוויות אז היו כל כך קשות שאי אפשר לשכוח אותן. ואני גם לא יכול לשכוח איך המוזיקה היתה ההצלה שלי. היא החזירה אותי לחיים".

=================

בסידרת הקונצרטים הקרובה ינצח אשנבאך על הסימפוניה התשיעית של מהלר, הסימפוניה האחרונה אותה הספיק המלחין להשלים לפני מותו בשנת 1911. בסוף הפרק האחרון שלה נפרד מהלר מהעולם בצלילים בלתי נשמעים, באחד הרגעים המטלטלים ביותר שחוברו בתולדות המוזיקה.

רבים מאוהבי מהלר סבורים שהסימפוניה התשיעית שלו היא המרגשת ביותר מבין יצירותיו. אתה שותף לדעה הזו?

"כן. זו יצירה בעלת עוצמה רגשית מהממת. הסימפוניה הזו מורכבת מאוד, בין היתר כי ארבעת הפרקים שלה שונים מאוד. הפרק הראשון אדיר, ומציג את הנושא של "פעמות הלב הפגומות" (מוטיב מוזיקלי שמשקף את בעיית הלב שממנה סבל מהלר בשנותיו האחרונות, ע.ש.). הפרק השני הוא סקרצו, שבו מהלר משלב נעימות עממיות. השלישי הוא ה"בורלסקה", שמשלבת רב-קוליות עם פרודיה ואופייה יותר וירטואוזי. ואז מגיע פרק האדאג'יו האחרון, עוצר הנשימה, שמסתיים בתחושה של אובדן".

אתה יכול לתאר את הגישה שלך ליצירה?

"מאוד קשה לדבר על היצירה הזו במילים. כמו שאמר בטהובן פעם על ה'מיסה סולמניס', זו מוזיקה שבאה מהלב והולכת אל הלב".

בשתי ההקלטות המצולמות שלו לתשיעית, קלאודיו אבאדו מרים את ידיו בסיום ומשאיר אותן באוויר למשך רגע ארוך של דממה. זו תפיסה שאתה מתחבר אליה?

"האמת היא שאני עושה אותו דבר", מחייך אשנבאך. "זה סיום שבו אי אפשר לסבול מחיאות כפיים מיד. הסאונד של הצלילים האחרונים חייב להישאר בלב של האנשים".

קרה לך פעם שמחאו שם כפיים מוקדם מדי?

"יש לי דרך שלא לתת לזה לקרות. זה מקום שבו הזמן עומד מלכת, וזוהי גם הג'סטה שאני מחווה בניצוח".

==========

כמנצח ותיק ומוערך, אשנבאך הוא מכרה זהב של ידע וניסיון בנושא הניצוח. התובנה הראשונה שלו עולה כשהוא נשאל מיהם המנצחים שהשפיעו עליו ביותר. "שמעתי הרבה מנצחים ולמדתי מהם הרבה, אבל הקפדתי שלא לתת לזה להשפיע על הניצוח שלי. אם יש דבר שאסור למנצח לעשות, זה לחקות מישהו אחר או לתת למישהו אחר לתרגם את המוזיקה בשבילו".

עם זאת, אשנבאך מזכיר שני מנצחים מהם למד הרבה. "הראשון הוא ג'ורג' סל (Szell). הוא היה מנצח מאוד אנליטי, ששם דגש על שקיפות ועל ארטיקולציה. השני היה הרברט פון-קראיאן, שהיה מאסטר של הפקת צבע תזמורתי ושל עיצוב קווים מוזיקליים ולגאטו".

לא היתה בעיה עם זה שניצח בעיניים עצומות?

"זו שאלה עדינה", צוחק אשנבאך. "זו אכן היתה בעיה, פחות עבורו ויותר עבור הנגנים. לנושא עצימת העיניים אני לא מתחבר. אני רוצה להיות בקשר עם הנגנים".

מהו בעיניך מנצח טוב?

"קודם כל, מנצח טוב צריך להיות מוזיקאי מעולה. הוא צריך לדעת לנתח פרטיטורה לא רק מבחינה אנליטית, אלא גם מבחינת צבע ורגש. שנית, הוא צריך שתהיה לו סמכות טבעית מול התזמורת ויכולת להעביר את התפיסה שלו בצורה ברורה. שלישי הוא כל מה שקשור לשפת גוף. זה משהו שאו שיש או שאין".

מה לגבי שימוש בפרטיטורה? עד כמה משמעותי שהמנצח ינצח בע"פ?

"אני לא מנסה בהכרח לנצח בעל-פה. אני אמנם כמעט לא מסתכל בפרטיטורה בזמן הניצוח, אבל היא נותנת לי השראה. זה כמו חבר טוב שנמצא איתך. מה שחשוב הוא שהפרטיטורה לא תפריע לקשר עין עם התזמורת".

עד כמה אתה מקפיד לתת ביט או לספור בצורה ברורה?

"אם יש לך דעה ברורה על המוזיקה, ואתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, אז גם ההבעה תהיה ברורה".

"החוכמה הגדולה היא לא רק לנצח בקונצרט, אלא לפתח טכניקה טובה של ניהול חזרות", מסביר אשנבאך. "כשאני עוצר את התזמורת בחזרה אני מסביר במילה אחת או שתיים מה אני רוצה שיתקנו, בלי לדבר יותר מדי. את התיקון צריך לומר במילים ברורות, לא רק במושגים של אווירה אלא גם מבחינה טכנית-אנליטית. ודבר אחרון- צריך לזכור שאנחנו עושים מוזיקה יחד. התיקון הוא גם עבורי".

במערכת היחסים שלך עם התזמורת, עד כמה אתה כופה את דעתך המוזיקלית על נגנים סולנים בתוך התזמורת? וכמה אתה מוכן להתגמש כדי שהם ירגישו שהם עושים איתך מוזיקה ביחד ולא מתוך הוראות מלמעלה?

"זה עניין של תן וקח. אני מביא לתזמורת את האינטרפרטציה שלי, אבל גם מאוד פתוח לרעיונות. אם יש פרשנות של סולן שיכולה להיכנס לקונספט שלי, אני מקבל אותה בשמחה. עם הפילהרמונית הישראלית זה קל, כי כל המוזיקאים שם הם אמנים. כולנו עושים מוזיקה מאותה סיבה, ולכולנו יש אותה אינטליגנציה ואותה יכולת רגשית. זו תזמורת שאני שואב עונג מהמוזיקה שהיא עושה".

ואם יש התנגשות בין הדעה שלך לבין מישהו מהנגנים?

"אין נכון או לא נכון במוזיקה. אם נגן ינגן משהו שלא יתאים לקונספט שלי אסביר למה זה לא מתאים לדעתי, ואנסה לשכנע למה אני צודק".

מדברים היום הרבה על תהליך הגלובליזציה, שמחק את הצליל המובחן של תזמורות שונות והפך את כולן לדומות. מה דעתך בדיון הזה?

"הנושא הזה לא מעסיק אותי כל כך. אין צליל רצוי של תזמורת, אלא של יצירה. החוכמה בביצוע מוזיקלי היא ליצור סאונד מתאים לדביסי, מוצרט או כל מלחין אחר, ולא להתמקד דווקא בשאלה איך נשמעת תזמורת כזו או אחרת".

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית, 1.4.2019.