ביקורת קונצרט: להב שני מנצח על פתיחת העונה בפילהרמונית

איזה ערב נהדר. קונצרט פתיחת העונה של הפילהרמונית הציג לראשונה את להב שני כמנהל מוזיקלי "מלא" של התזמורת, וכרגע נראה שהמינוי הזה היה החלטה נבונה מאוד. הפילהרמונית נמצאת כעת בכושר שיא ורבים מנגניה הם סולנים מעולים, אבל כדי שיוכלו להראות זאת צריך מנצח שיודע "לשחרר" ולתת להם להוציא מעצמם את המיטב. שני הוא בדיוק כזה. בפתיחה ל"פולחן האביב", לדוגמא, מנחה סטרווינסקי בפתיחת היצירה שהבאסון הסולן ינגן "Ad Libitum"- כלומר, באופן חופשי יחסית. מנצח ש"מחזיק" את התזמורת יעדיף לנצח גם על הקו החופשי הזה, אבל שני פשוט הזמין את נגן הבאסון לפתוח כשיתאים לו, ולאחר שהתחילה המוזיקה המשיך לנצח באופן אורגני.

מעבר לקשר המצוין של שני עם התזמורת ולמוזיקליות יוצאת הדופן שלו, ניכר שמשהו הבשיל גם בסגנון שבו הוא מנצח. בעבר שפת הגוף שלו היתה בעיני מעט מוגזמת, ומושפעת באופן מובהק מכמה אייקוני ניצוח גדולים (במיוחד דניאל ברנבוים עם המרפקים הישרים שלו, וזו לא מחמאה). כעת הניצוח שלו נראה הרבה יותר מגובש, חסכוני ומשוחרר – ובמקביל אנרגטי ומדויק מאוד. נראה ששני הוא מה שנקרא "מנצח של מוזיקאים"- כזה שלא מנסה לעשות רושם על הקהל, אלא לעזור לנגנים ולשרת את המוזיקה ולא את עצמו.

הערב נפתח עם יצירה קצרה מאת נועם שריף להרכב יוצא דופן של כלי נשיפה מעץ, טרומבון, פסנתר ובאס. הבחירה הזו משקפת את המגמה המוצהרת של שני להכניס לרפרטואר התזמורת מוזיקה בת-זמננו, כולל כזו שחוברה על-ידי מלחינים ישראלים. זו אמנם מגמה מבורכת, אבל היצירה הספציפית של שריף לא עשתה לה יחסי ציבור טובים. היו בה אמנם כמה נקודות לחיוב: מצלול סונורי מיוחד, רגע חסד מלודי בפרק השני, ונדמה לי ששמעתי גם קצת השפעות של סטרווינסקי (פטרושקה) בפרק השלישי. אבל בסיכומו של דבר אומר בעדינות שאם הייתי נכנס לתפקיד המנהל המוזיקלי של תזמורת כלשהי הייתי בוחר יצירה אחרת לפתוח איתה את העונה.

התמונה השתנתה לחלוטין עם היצירה השנייה בתכנית, הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי. לא האמנתי שאצליח ליהנות מיצירה כל–כך שחוקה, ושמחתי להתבדות. זה היה ביצוע נהדר, גם בזכות הנגינה הנפלאה של ג'ושוע בל וגם בזכות הליווי הקשוב של שני. השניים הצליחו להימנע מסנטימנטליות מוגזמת, והגישו ביצוע מאופק יחסית ומוזיקלי להפליא. הפרק השני, ליבו הריגשי של הקונצ'רטו, היה פשוט יפהפה. כך גם הקדנצה הסולנית באמצעו של הפרק הראשון.

שני עשה בפרשנות שלו שני דברים יפים: ראשית, הוא הצליח לעדן את הגסות המכוונת של הפרק השלישי ולהפוך אותו למוזיקה, ושנית, להבליט קווים תזמורתיים לא צפויים שקשה לשמוע בביצועים אחרים. הקונצ'רטו סיפק גם אפשרות ל"תצוגת תכלית" מרשימה של כמה מנגני כלי הנשיפה מעץ של התזמורת, כמו לדוגמא הדו-שיח המקסים בין הכינור הסולן לבין החלילן (גי אשד). זה מסוג הביצועים שמצד אחד אתה לא רוצה שייגמר, ומצד שני מת שייגמר כבר כדי שתוכל למחוא כפיים בהתלהבות. בראבו.

אגב: יש מסורת לפיה ניתן למחוא כפיים בסוף הפרק הראשון של הקונצ'רטו הספציפי הזה, ולא רק בסופו כמקובל. לא תמיד המסורת הזו מקוימת, אבל בקונצרט הפעם היא קוימה ועוד איך: בל זכה למחיאות כפיים משוגעות בסוף הפרק הראשון, ובצדק גמור. בשביל חוויות כאלו יש קונצרטים חיים.

בתור הדרן ניגן בל עיבוד לכינור ותזמורת לנוקטורן של שופן, כשהוא מנגן את המלודיה והתזמורת מלווה. לא השתגעתי על הרעיון, אבל יש להודות שגם כאן הביצוע היה מעולה. למי שאוהב דברים כאלו ניתן למצוא ביו-טיוב ביצוע דומה של בל לנוקטורן של שופן, הפעם בליווי פסנתר.

את הערב חתם ביצוע מלהיב ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי, מהיצירות המכוננות של המאה העשרים. "פולחן האביב" היא יצירה קשה ומורכבת: יש בה משקלים משתנים תדיר (לעיתים מדי תיבה), סינקופות בכל פינה, מקצבים משוגעים והיעדר מלודיה מובחנת שאפשר להיאחז בה. כל הדברים האלו יכולים לגרום לביצוע להתפרק בקלות, אבל לא כאן. שני – בעל-פה! – ניצח בצורה אנרגטית ומדויקת מאוד, וגם כאן נמנע מ"לעשות רעש" אלא הוציא מהפרטיטורה מוזיקה אמיתית. אם הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי סיפק את האפשרות להתפעל מכלי הנשיפה מעץ של התזמורת, הפעם זו היתה שעתם היפה של כלי ההקשה וכלי הנשיפה ממתכת. יופי של פתיחת עונה, שסיפקה הרבה ציפיות להמשך.

הקונצרט יחזור הערב (שבת) בהיכל התרבות בת"א וביום שני בתיאטרון שרובר בירושלים. מומלץ מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סולן: ג'ושוע בל. מנצח: להב שני. היכל התרבות ת"א, 7.10.2021.