שובו של המאסטרו: זובין מהטה מנצח על הפילהרמונית

זובין מהטה. צילום: שי סקיף

לפני קרוב ל-32 שנים, באפריל 1990, ראיתי לראשונה את זובין מהטה מנצח על התשיעית של ברוקנר בפילהרמונית. מוזיקה וניצוח היו כבר אז מרכז חיי, והערב ההוא היה עבורי חוויה מכוננת. עד אז הכרתי את מהטה בעיקר מניצוח על קטעים קלילים בתכניות אירוח בטלוויזיה, ובאותו ערב ראיתי אותו לראשונה מנצח באופן מרהיב על אחת היצירות הסימפוניות הגדולות ברפרטואר. עד היום אני זוכר את ג'סטת הניצוח הגאונית שלו באחד מהרגעים החזקים ביותר ביצירה, בערך שתיים וחצי דקות מתחילתה. זהו מקום שבו כל התזמורת מחזיקה את אקורד רה מינור בפורטיסיסמו (fff) לאורך כמעט שתי תיבות, ואז יורדת באוקטבה לעוד תיבה וחצי. מהטה, במקום לספור את הפעמות כמקובל, הוריד אז את שתי הידיים, ונתן לתזמורת לנגן את האקורד ללא ספירה נראית לעין. כך הצליח ליצור תחושה מדהימה של עוצמה דחוסה, וסיפק שיעור מאלף ביצירת מתח מוזיקלי. רק לימים, כשצפיתי בכל ביצוע מצולם אפשרי ליצירה, הבנתי עד כמה הג'סטה הזו יוצאת דופן ואפקטיבית.

כאן אפשר לצפות בסימפוניה התשיעית של ברוקנר עם התווים. המקום עליו כתבתי נמצא ב-2:35:

כעת, 32 שנים אחרי, הופיע מהטה בערב גאלה שבמרכזו אותה סימפוניה נהדרת. קשה לתאר את עוצמת האהבה, התשואות וההתרגשות שהיו בהיכל התרבות עם עלייתו לבמה יחד עם מרתה ארחריץ'. שמחתי מאוד לראות שהוא כבר אינו נעזר במקל הליכה, וכשהתחיל הביצוע- להיווכח שגם האנרגיה והמוזיקליות שלו נשארו כשהיו.

את הערב פתח ביצוע נפלא לקונצ'רטו מספר 2 של בטהובן לפסנתר ותזמורת, עם מרתה ארחריץ' כסולנית. מהטה, שניצח להפתעתי עם תווים, הפיק מהתזמורת צליל מלא וחם, וארחריץ' היתה מעולה כתמיד. ה"פיאני" שלה (צלילים שקטים) היו מדהימים ביופיים, עובדה שהפכה את הפרק השני (האיטי) לחוויה מזככת לב. תרומה מכרעת לכך הרימה הנגינה הנפלאה של חטיבות המיתרים, שהיו ממש בשיאן בערב הזה.

כהדרן ניגנה ארחריץ' את הפרק הראשון מ"תמונות ילדות" של שומאן (מחווה לפסנתרנית המנוחה פנינה זלצמן, שלזיכרה הוקדש הקונצרט). אחריו ביצעה את הגאבוט מהסוויטה האנגלית השלישית של באך. שני הביצועים היו נהדרים, כל אחד בדרכו: שומאן בוצע בנגינה רומנטית עדינה ויפהפיה, ואילו בגאבוט של באך הדגישה ארחריץ' דווקא את הדיסוננסים ביד שמאל. פשוט פסנתרנית אדירה.

במרכז הערב, כאמור, עמדה הסימפוניה מספר 9 של ברוקנר. זו יצירה כבירת מימדים, עם תיזמור עשיר מאוד (כולל ארבע טובות-וגנר). מהטה, הפעם בעל-פה, הוביל את אחד הביצועים היפים ביותר ששמעתי ליצירה. זה היה ביצוע איטי (במיוחד בפרק האחרון), מלא עוצמה רגשית, ועם בנייה הדרגתית של מתח שהגיעה לשיאה בפרק האדאג'יו האחרון. הפעם מהטה דווקא כן ספר את הפעמות במקום המפורסם בפרק הראשון, אבל עשה זאת באופן ששמר על הזרימה הטבעית והביא לאותה תוצאה מטלטלת. את ההבנה העמוקה שלו בברוקנר הפגין מהטה גם בפרק השלישי, במקום בו כלי הנשיפה ממתכת מנגנים מהלך חוזר של שני חלקי 32 ואחריהם שמינית (החל מדקה 36:30 בביצוע המופיע למעלה). מנצחים רבים מנגנים את המהלך הזה מהר מדי, ומאבדים לגמרי את היופי שלו. מהטה, לעומת זאת, הוביל את חלקי ה-32 במתינות, ויצר בדיוק את האפקט המלכותי הרצוי.

מה שהיה לא פחות מרגש היה לשמוע ולראות את התזמורת נותנת מאה אחוז מעצמה למנצח האהוב, ולאחר תום הביצוע- גם את הקהל כולו עומד על רגליו ומריע בהתרגשות. זה היה ערב בלתי נשכח, לא רק מבחינה מוזיקלית אלא גם כחוויה קולקטיבית של אהבה והערכה למהטה. זכות גדולה היתה להיות שם הערב.

הפילהרמונית הישראלית מנגנת מיצירות בטהובן וברוקנר. מנצח: זובין מהטה. פסנתר: מרתה ארחריץ'. היכל התרבות תל-אביב, 21.2.22.