אמש בהיכל התרבות: זובין מהטה חוזר לפילהרמונית

זובין מהטה. צילום: עודד אנטמן

זה היה מסוג הקונצרטים שהולכים אליהם לא רק בגלל המוזיקה, אלא גם (ואולי בעיקר) בגלל ההקשר האנושי והריגשי. ואכן, היה מרגש מאוד אמש לראות את זובין מהטה חוזר לפילהרמונית. הליכתו עדיין זהירה ואיטית והוא מנצח בישיבה, אבל שמחתי לראות שהוא כבר לא נעזר במקל הליכה. והכי חשוב- היה נהדר להיווכח שהגיל והקושי הפיזי לא השפיעו כהוא זה על יכולת ההובלה המוזיקלית שלו.

למי שציפה (כמוני) שמהטה יישא דברים בשלב כלשהו של הערב נכונה אכזבה. אין ספק שהוא היה מודע להתרגשות סביב שובו, אבל ככל הנראה העדיף שלא לעשות מזה עניין. ואכן, מבחינה טכנית זה היה קונצרט רגיל לגמרי: פתיחה ואריות מאת ורדי בחלק הראשון, הסימפוניה מספר 7 של דבוז'אק בחלק השני. את האריות ביצעה זמרת הסופרן זארינה אבייבה (Abaeva), שהתגלתה כסופרן ורדיאנית מעולה. רגעי ה"פיאנו" שלה היו קסומים ממש, ולולא הפריעו לה קולות בכי של תינוק מהגלריה העליונה אפשר היה ליהנות ממנה מאוד. בינתיים אפשר לחלום על ועדת חקירה שתבדוק איך יתכן שנותנים לאנשים עם תינוק להיכנס לקונצרט, ולמה לקח כל כך הרבה זמן עד שהם התעשתו ויצאו מהאולם. החלק הראשון של הערב היה משופע בהפרעות נוספות, ביניהן של אחד מיושבי השורות הראשונות שהטלפון שלו התחיל להקריא את החדשות בקולי קולות. מי אמר שמשעמם בפילהרמונית.

בחלק השני, כאמור, ניצח מהטה על הסימפוניה מספר 7 של דבוז'אק. לאחרונה קראתי ביקורת מחו"ל שדיברה על כך שהניצוח שלו הפך להיות חסכוני יותר באנרגיה, ודווקא לכן עמוק ומרגש יותר. זהו טיעון מעניין: מהטה כאמור מנצח בישיבה, ולכן התנועה הפיזית שלו על הפודיום מצומצמת ו"שקופה" יותר. עם זאת, ההובלה שלו לא השתנתה כלל: אותה ספירה ברורה, אותם סימני כניסה אלגנטיים, אותו קשר מעולה עם הנגנים. התוצאה היא ניצוח שממוקד במוזיקה ולא ב"איך זה נראה", והתוצאה בהתאם. לזה מתווספת העובדה שמהטה חזר לנצח אחרי שעבר תלאות רפואיות קשות בשנים האחרונות, וזו כבר ממש השראה. חוויה גדולה לראות אותו.