דילוג לתוכן

ביקורת קונצרט: אשר פיש וחן רייס בפילהרמונית

20 בנובמבר 2024

אשר פיש. צילום: יח"צ

מצב העניינים העגום בארץ מחייב את הפילהרמונית להישען במידה רבה על אמנים ישראלים ברמה עולמית, שמכירים את הסיטואציה הביטחונית ולא חוששים להגיע לכאן כאורחים. לשמחתנו, יש לא מעט כאלו. אשר פיש הוא דוגמא מעולה: פיש הוא מומחה למוזיקה גרמנית מהרומנטיקה המאוחרת, ולכן הבחירה בו לתכנית שכולה ריכרד שטראוס עוררה ציפייה גדולה.

בפועל, החוויה שלי מהערב היתה מעורבת. היצירה הראשונה, "מטמורפוזות", כתובה להרכב יוצא דופן של 23 כלי מיתר. ליצירה הזו יש התחלה וסיום מהממים מבחינה רגשית, אבל היא די "סטטית" מבחינת המצלול והמרקם וקשה לשמור בה על מתח לכל אורכה. פיש ניצח (מתווים) בצורה מדויקת והוביל את הקשתנים היטב, אבל לא הצליח ליצור את המתח הנדרש. בקיצור, לא עפתי מהביצוע הזה.

הסיבה העיקרית שלשמה התכנסנו הגיעה מיד אחר כך. "ארבעה שירים אחרונים" לסופרן ותזמורת הוא מחזור יפהפה, שנוגע במעמקי הנפש ובביצוע טוב יכול לרגש באופן עמוק. הפעם נבחרה לתפקיד הסולנית חן רייס, מהזמרות המצליחות ביותר שיצאו מישראל בעשורים האחרונים. גם כאן, ההערכה לביצוע היתה "ככה-ככה". מצד אחד, רייס היא זמרת מקסימה עם קול יפה והופעה בימתית נעימה וכובשת. מצד שני, למחזור הזה נדרש לטעמי קול חודר יותר ועם יותר נוכחות. רייס ניסתה לפצות על כך בשירה עם הרבה ויבראטו, טכניקה שלא זכורה לי ממנה בעבר וגם לא כל כך מתאימה לה. מה שכן, היא זמרת מוזיקלית מאוד ומחוברת מאוד לרגש, כך שאם שמים בצד את ההשוואות לביצועי המופת המוקלטים של הזמרות הגדולות – מגונדולה יאנוביץ' ועד ג'סי נורמן- אפשר ליהנות מהביצוע בהחלט.

החלק השני של הערב כבר היה סיפור שונה לגמרי. "כה אמר זרתוסטרא" היא יצירה מרתקת ומלאת צבע, בעיקר אם מתעלמים מהפתיחה השחוקה (שהפכה למנגינת הנושא הפומפוזית של "אודיסיאה בחלל"). פיש היה הפעם משוחרר לגמרי, וניצח ללא תווים ובצורה מבריקה ומלאת אנרגיה. זה היה יופי של סיום לערב, שהציג את התזמורת בהרכב גדול (כולל עוגב) והדגים היטב את הרמה הפנטסטית שהיא נמצאת בה כיום למרות המצב הבטחוני והכללי.

אגב, כדאי להכיר את היצירה לפני שמגיעים, כיוון שמדובר ביצירה תכניתית שמתייחסת לפרקים ספציפיים בספר של ניטשה. ההסבר שמופיע בתכנייה של הקונצרט מצוין, ואם אתם מקבלים את התכנייה מראש מומלץ להיעזר בו.

נ.ב. 1

את התרגום בתכנייה ל"ארבעה שירים אחרונים" לקחה הפילהרמונית מהספר "הליד הגרמני" של עדה ברודסקי, וזהו נוהג שיש לחדול ממנו. התרגומים בספר הזה מיושנים ונמלצים, ומנסים לשמור על חריזה ומשקל אך בדרך מאבדים לגמרי את הבהירות. זה ממש חבל, כי הפוקוס עובר מהמוזיקה לניסיון לפענח מה התרגום בעצם אומר. הגיע הזמן לתת לקהל תרגום חדש בעברית מודרנית וקלה להבנה.

נ.ב. 2

מסתבר שיש בקהל לא מעט אנשים שמשתמשים בטלפון הנייד כדי לקרוא את תכניות הקונצרט, שאותן שולחת התזמורת באופן דיגיטלי. התוצאה- הטלפון מסנוור את השכנים התמימים מהצדדים ומאחורה, והסינוור הזה מקשה להתרכז במוזיקה. אשמח לקרוא את המחשבות שלכם בעניין.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אשר פיש. סופרן: חן רייס. היכל התרבות ת"א, 19.11.2024.

From → Uncategorized

2 תגובות
  1. תמונת הפרופיל של אהרן רכס
    אהרן רכס permalink

    אכן הטלפון, בניצנותו, מפריע לריכוז של השומעים.

    אחת הדרכים לצימצום ההפרעה – להגדיר את הטלפון למצב ״לילה״. להפוך את הטכסט ללבן על גבי שחור. למי שצריך, להוריד בהירות ולהגדיל את הפונט בהתאמה.

    וכמובן לצלם את הטכסט ולהעביר את הטלפון למצב טיסה, כך לא תופרע ההאזנה והקריאה משיחות חוץ, אלא לקרוא ולגלול מתוך ״תמונות״.

  2. תמונת הפרופיל של יעל לוטן
    יעל לוטן permalink

    תודה על הפירוט.

    לגבי הטלפונים- חוסך נייר. חוסך כסף. נגיש בכל רגע נתון. ואין צורך בתאורה על מנת לקרוא את התוכניה. זה רק ילך ויחמיר 🫣

    שתי סיבות נוספות- גילינו המתקדם שצורך הגדלת הטקסט לקריאה. שינוי הקהל לצעיר יותר הווה אומר שימוש בטכנולוגיה וחסכנות.

כתוב תגובה ליעל לוטן לבטל