הישראליות גנבו את ההצגה: "לה בוהם" מאת פוצ'יני באופרה הישראלית

מתוך "לה בוהם". צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית העלתה אמש (ראשון) את הפרמיירה ל"לה בוהם" מאת פוצ'יני, מהאופרות האהובות של כל הזמנים. בגדול- היה מצוין. סיבות עיקריות: בימוי קלאסי שמגיע לשיא במערכה השנייה, הרכב זמרים טוב עד מעולה, מקהלת ילדים מצוינת ("העפרוני"), תזמורת טובה (ראשל"צ) וניצוח מדויק ומעורב (האיטלקי קרלו מונטנארו).

כל הזמרים הגברים בתפקידים הראשיים אמש הגיעו מחו"ל, מאיטליה ועד אוקראינה. אף אחד מהם לא הפיל אותי מהכיסא כסולן, אבל רובם היו טובים מאוד ונשמעו מצוין כאנסמבל. במיוחד אמורים הדברים בולנטין דיטיוק, בתפקיד הראשי של רודולפו: הוא אולי לא פווארוטי, אבל הציג קול יפה ונוכחות בימתית טובה והיה מהנה בהחלט.

מי שגנבו אמש את ההצגה היו שתי הנשים בתפקידים הראשיים, שתיהן ישראליות. מעל כולם זהרה אלה וסילביצקי, עם קול נפלא ומשחק ששיקף בצורה מושלמת את הפְּגִיעוּת והעדינות של מימי. זו היתה אחת ה"מימיות" הטובות ששמעתי, ומגיע לוסילביצקי בראבו ענק על התפקיד. ברגעי השירה האחרונים שלה (וגם ברגע ההכרה המצמרר של רודולפו בכך שהיא מתה) היה קשה לעצור את הדמעות, וזהו המבחן העליון לביצוע טוב של "לה בוהם". המילה "מרגש" היא אנדרסטייטמנט לחמש הדקות האחרונות של מה שהיה אמש על הבמה.

הזמרת השנייה שבלטה בביצוע היתה יעל לויטה, בתפקיד מוזטה. לויטה היא זמרת קומית מובהקת, ולקחה את תפקיד מוזטה לכיוון קומי-גרוטסקי. זה היה נחמד ומצחיק, בעיקר כשמכירים את האופרה ומבינים את הגאונות של זמרת שלוקחת תפקיד למקום שבו היא מצטיינת. בסוף האופרה נוטשת מוזטה את תפקיד הדיווה ומצטרפת ליתר החברים בדאגה כנה למימי לקראת הסוף הטראגי, והיכולת של לויטה להציג את ההנגדה בין שני הצדדים של הדמות היתה מרתקת. ראוי לציון גם ה- Messa di Voce המושלם שביצעה בסוף האריה המפורסמת שלה ("כשאני הולכת ברחוב"). הקהל כבר התחיל למחוא לה כפיים אחרי האריה, אבל פוצ'יני לא אהב לקטוע את הרצף המוזיקלי ולכן המוזיקה נמשכה ללא הפסקה כמו שכתוב (בדיוק כמו ב- Nessun Dorma ב"טורנדוט" ובעוד לא מעט דוגמאות).

מבחינת פרשנות, לקח לי זמן להתרגל. המנצח מונטנארו פתח את האופרה בגישה מהירה ולא משתפכת, כמעט אנטי-רומנטית; בהמשך הגישה הזו התמתנה, ואולי גם התרגלנו. בכל מקרה, התזמורת נשמעה טוב מאוד וכך גם המקהלות- בעיקר מקהלת הילדים "עפרוני" במערכה השנייה, שנשמעה חדה ומבריקה. בראבו גם להם.

לגבי הבמה- מדובר בהפקה מיובאת מבית האופרה של קלן, אותה ביים הבמאי הגרמני המנוח מיכאל המפה (Hampe). זו הפקה קלאסית ויפה, שאינה ספקטקולרית כמו זו של זפירלי ולא לוקחת את הפוקוס מהזמרים. בעיקר אהבתי את הבימוי במערכה השנייה, שעליו נראה שדווקא כן שורה רוחו של זפירלי. המערכה הזו מתרחשת כאשר החברים מבלים בבית קפה ברובע הלטיני בערב חג המולד, והרחוב שוקק חיים. בחלק הזה הבמה מחולקת לשני מפלסים- העליון של הרחוב, התחתון של הקפה. הבמה חשוכה לגמרי לפני שמתחילה המערכה, ואז נדלק האור והבמה הצבעונית ומלאת הילדים נגלית. ממש סצנה מקסימה.

לסיכום: הפקה מוצלחת הן מבחינה בימתית והן מבחינה מוזיקלית, שמעל כולם זוהרת אלה וסילביצקי בתפקיד הראשי. מומלץ מאוד.