התבגרותו של פסנתרן: לאנג לאנג אמש בלונדון

שלום לכולם, שולח ד"ש מלונדון בה אני מדריך בימים אלו סיור לכמה מאירועי המוזיקה הקלאסית החשובים בעיר. עד כה היינו במופעים נפלאים של כרמן (ביזה), טוּראנדוֹט (פוצ'יני), הבלט "רומיאו ויוליה" (פרוקופייב), ואמש- רסיטל אדיר של לאנג לאנג. מאוחר יותר נצפה בביצוע של "יוהאנס פסיון" של באך, שמתבצע על פי המסורת ב"יום שישי הטוב" החל היום.

את המאמר הזה אני רוצה להקדיש לרסיטל של לאנג לאנג, שהתקיים אמש באולם ה"ברביקאן". לאנג לאנג הוא תופעה פסנתרנית שזוכה לתגובות קיצוניות: יש כאלו שמעריצים אותו, ולעומתם יש כאלו שלא סובלים אותו בטענות של מנייריזם, תיאטרליות יתר וכדומה. לארץ הוא לא מגיע לצערנו כבר שנים, כך שניצלנו את ההזדמנות לשמוע אותו כאן.

הרסיטל אמש הציג וירטואוז שומט לסת, אך גם בשל ועמוק. בפשטות- נראה שלאנג לאנג התבגר. ללא גינוני סופרסטאר, ללא מניירות פיזיות מיותרות, ועם פסנתרנות נדירה באיכותה. למרות שהקונצרט בוצע באולם סימפוני גדול הרסיטל בוצע ללא מסכים משני צידי הפסנתר, עובדה שתרמה לאווירה אינטימית יחסית וחידדה את ההקשבה.

הרסיטל נפתח עם הפוואן של פורה, שבוצע בגישה אולטרה-רומנטית. קווים ארוכים ומושהים, הרבה פדאל, ואופי חולמני ורך. יצחק פרלמן השתמש פעם במושג anabashed romanticism – "גישה רומנטית שלא מתביישת בעצמה"- וזה בדיוק הדימוי שעלה לי בזמן ההאזנה. בהרצאה המקדימה על הקונצרט השמעתי מעט מהביצוע של פורה עצמו ליצירה (רימאסטרינג מגלילי פסנתר), שהוא הרבה פחות רומנטי ומלטף (לדוגמא, חלקי ה- 16 שלו בסוף משפט נשמעים ממש כמו אפוג'טורה). אצל לאנג לאנג הגישה היתה רומנטית במובהק, באופן שמרכך את סופי המשפטים ומעצב פראזות באופן ש"שואב" את המאזין אל המוזיקה.

בהמשך בוצעה ה"קרייזלריאנה" של שומאן, בביצוע שהציג באופן מושלם את מצבי הרוח המשתנים שמוצגים ביצירה. רגעי השיא- כצפוי- נרשמו בפרקים האיטיים (יש שניים כאלו, אותם ביקש שומאן לנגן "איטי מאוד"). גם פה בלטה יכולתו של לאנג לאנג למשוך אליו את המאזינים דרך בניית משפט מוזיקלי שאינו מתקיף אלא מזמין, ממש כמו בחיים.

חלקו השני של הרסיטל הוקדש לשופן, עם ביצועים נפלאים למבחר מזורקות ולפולונז אופוס 44 (ה"טראגי"). בהרצאה המקדימה ניתחתי לקבוצה את המזורקה האהובה עלי מכולן, אופוס 17 מספר 4 (עליה אמר טוסקניני כי "העצב האינסופי הגלום בה מזכיר לי את העצב שלי"). הביצוע אמש היה חלומי: רך, מלא רגש, ומצד שני- מרכך קצוות חדים (לדוגמא, במעבר בין חטיבה ב' המז'ורית חזרה אל ה"אספרסיבו" המינורי של חטיבה א'). מסוג הביצועים שמשרים תחושת Bliss, מילה שאין לה תרגום מוצלח בעברית (אולי "אושר שמתוך התעלות"?)

את הרסיטל חתמו שני הדרנים- "שופן" מתוך "קרנבל" של שומאן, ו"אור הירח" של דביסי. שניהם בעלי אופי רך וחלומי, ובוצעו בהתאם. זו היתה בחירה מעניינת- הדרנים ללא זיקוקי דינור או פירוטכניקה, אלא פשוט פסנתרנות נהדרת.

לסיכום: רסיטל בלתי נשכח, עם תכנית יפהפייה ופרשנות רומנטית שאינה מתביישת להיות כזו. לאנג לאנג יופיע במקומות נוספים באירופה במהלך הקיץ, ואני שמח שנזכה לראות אותו גם בסיור המוזיקה שאדריך ללוצרן באוגוסט הקרוב (שם ינגן את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של מנדלסון עם תזמורת הדיוואן).