על העיוורון: "יולנטה" מאת צ'ייקובסקי באופרה הישראלית

די מפתיע ש"יולנטה" של צ'ייקובסקי לא עלתה עד כה באופרה הישראלית, וטוב שהתקלה הזו מתוקנת בימים אלו. "יולנטה" היא אמנם לא יצירת מופת ולעיתים המוזיקה בה די מאולצת, אבל יש בה גם רגעים נפלאים. חלקם מזכירים קצת את "יבגני אונייגין" הידועה, כך שגם מי ששומע אותה בפעם הראשונה ירגיש כאן מאוד נוח. מצד שני, את העובדה שהיצירה לא מוכרת לקהל הרחב הבנו כאשר מישהי לידינו לחשה בצעקה לבן-זוגה "הנה המלך" כשעל הבמה הופיע שומר הארמון. כשהופיע המלך, אחרי די הרבה זמן, היא בחרה לשמחתנו בזכות השתיקה.

מוסר ההשכל של האופרה מוכר היטב מעולם הפסיכולוגיה: אפשר לטפל בבעיה רק אחרי שמודעים לקיומה. סיפור העלילה עוסק ביולנטה, נסיכה עיוורת מלידה, שאביה המלך מבקש להגן עליה ולכן אוסר על כל סובביה לספר לה על עיוורונה. יולנטה כלל לא מודעת לאפשרות שעיניים נועדו לא רק לבכות אלא גם לראות, ונחשפת לאמת רק דרך אביר שמתאהב בה. הרגע שבו יולנטה מתוודעת לעיוורונה הוא רגע מרגש מאוד מבחינה בימתית ומוזיקלית, והוא בוצע אמש בצורה נפלאה. בסופו של דבר יולנטה זוכה במאור עיניה בזכות טיפולו של רופא מוסלמי, שהתערבותו מתאפשרת רק אחרי שהמלך מבין את טעותו וגורם ליולנטה לרצות לטפל במצבה כדי לזכות באהבה. הטיפול מצליח, הזוג המאושר מתאחד, והסוף טוב.

מבחינה מוזיקלית, הביצוע אמש היה מרשים מאוד. דן אטינגר הוביל כדרכו בצורה בוטחת ומלאת רגש, התזמורת נשמעה מצוין, וגם מקהלת האופרה, שרבים מחבריה יוצאי רוסיה, נשמעה בשיאה (הגיוני; זה תמיד תענוג לשיר בשפת האם).

צוות הסולנים (קאסט ראשון) היה מצוין גם הוא, ללא אף "נפילה". הבולטים לטובה לטעמי מבין הסולנים היו אנג'לינה אחמדובה (יולנטה), יונוץ פאסקו (הרופא), אלכסיי דולגוב (האביר וודמון) ועודד רייך (הדוכס רוברט). כאמור, גם כלפי היתר אין טענות.

אם יש לי הסתייגות אחת כלפי המופע, היא נוגעת לצד הויזואלי. הבמאית שירית לי וייס בחרה למקם את ההתרחשות במדבר, עם תפאורה צהובה וזרזיפי חול שיורדים מהתקרה. הדימוי המיידי שעלה לי לראש היה "זריית חול בעיניים", אך אפשר להסתכל על הבחירה גם ברמה הקונספטואלית: עבור יולנטה המציאות הויזואלית היא מדבר שממה, גם כשהטקסט מדבר על יופיים של הפרחים שאותם היא לא יכולה לראות. אין ספק שקונספט הבימוי הזה תקף, אך לדעתי – דווקא בגלל שזוהי היכרות ראשונה של רוב הקהל עם האופרה – היה היגיון להעלות אותה בבימוי ריאליסטי יותר. הייתי מעדיף תפאורה שבה באמת רואים את הצבעים והפרחים המוזכרים בליברטו, וחוגגים את חזרת הראייה של יולנטה בצורה מוחשית יותר (כאן היא מצוינת בכך שהספוטים מופנים לקהל ומסנוורים אותו, באופן שלא מאפשר קתרזיס אמיתי).

לסיכום: מוזיקה יפה בדרך כלל, ביצוע מצוין, ובימוי שנוי במחלוקת אך תקף ולעיתים גם מרגש. מומלץ מאוד להכיר.

נ.ב.

שבחים מיוחדים מגיעים לאופרה על חוברת התכנייה, שמציעה מאמרים מעניינים ומרחיבי דעת. הפעם בולט בתכנייה מאמר מרתק של הזמרת ענת צ'רני, שהיא גם אחת מצוות הסולנים. צ'רני דנה בו בסגנון אישי ובגובה העיניים באופרה, ביסודות הנפשיים שמאחוריה, ובאיפיוני הקולות של התפקידים השונים. מאמרים נוספים (של ערן מרגלית) נותנים רקע על התלבושות בהפקה ועל ההסטוריה של האופרה ברוסיה. שווה.

"יולנטה" מאת צ'ייקובסקי באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. בית האופרה, 19.1.2026. קרדיט צילום: יוסי צבקר