המאכזב והמלהיב: ברהמס וברטוק בפילהרמונית
שני חלקים היו אמש (רביעי) בקונצרט של הפילהרמונית בניצוחו של להב שני. הם סיפקו חוויה שונה לגמרי: הראשון- חלש ומאכזב, השני- אחת החוויות החזקות שזכיתי לחוות בקונצרט בשנים האחרונות.
בחלק הראשון ביצעה התזמורת את הקונצ'רטו מספר 2 לפסנתר של ברהמס, בנגינתו של רודולף בוכבינדר (Buchbinder). בוכבינדר הוא פסנתרן ותיק ועתיר זכויות, אך הביצוע הפעם היה מפוספס לגמרי: טעויות (כבר בקדנצה בתחילת הפרק הראשון), מריחה של צלילים, פסאז'ים לא מדויקים, חוסר יציבות וכדומה. מזל שלהב שני היה על דוכן המנצח כדי לייצב את הביצוע ולדאוג שלא יקרוס. התזמורת, מצידה, נשמעה מעולה לכל אורך היצירה, וכל הכבוד לנגנים ולמנצח שהצליחו בכך למרות הטעויות של הסולן. אם אזכור משהו לטובה מהביצוע של בוכבינדר אלו יהיו כמה רגעי "פיאנו" יפים, אבל כמכלול זה היה ביצוע שהשאיר רושם חלש על גבול המביך. נראה שבוכבינדר נמצא כבר אחרי השיא מבחינה טכנית, וחבל שבחר יצירה כל כך מאתגרת לביצוע. אולי עם מוצרט או בטהובן היה מצליח יותר. ובכל זאת, נעים היה לראות את התשואות של הקהל: אולי זכרו לבוכבינדר חסד נעורים, אולי הודו לו על שהגיע לכאן למרות המצב. בסופו של דבר טעויות הן דבר אנושי, ואפשר להודות לסולן גם כשהוא לא מושלם.
בכל מקרה, לערב הזה באנו בשביל ברטוק, ושם החוויה היתה פנומנלית. לטעמי, הדרך הנכונה להבין את "טירתו של כחול הזקן" היא דרך כניסה לנפשם של שני הגיבורים: שניהם כמהים לאהבה, אך מבנה האישיות שלהם לא מאפשר את קיומה של אהבה אמיתית ושיוויונית. הסיפור מזכיר קצת את הקונספט של "חתונה ממבט ראשון": השניים מתחילים כזוג, ולאט לאט נוצר תהליך התקרבות בו מתקלפות ההגנות ונחשפים הסודות האפלים. הסיום, באופרה הזו לפחות, מטלטל.
הביצוע של הפילהרמונית, בהובלתו של שני, היה פשוט פנטסטי. מבין הזמרים אהבתי יותר את זמרת הסופרן ההונגריה דורותיאה לאנג, שהציגה קול חזק ויפה ונוכחות בימתית נהדרת. זמר הבריטון רוברט בורק, לעומתה, סבל מבעיית בלאנס: הוא אמנם שר יפה, אך לא תמיד הצליח להתגבר על התזמורת הגדולה מאחוריו. הכיסוי התזמורתי הזה קשור גם לכתיבה של ברטוק, אבל בביצועים אחרים אני לא זוכר ששמתי לב לכך בצורה כה בולטת.
ההפקה הפעם מלווה גם בצד ויזואלי שתורם מאוד לביצוע. הוידאו ברקע (של גיא רומם) עשוי בטוב טעם ולא לוקח פוקוס מיותר מהמוזיקה, התאורה (של רונן נג'ר) מופלאה, והבימוי החלקי (של להב שני עצמו) מינימלי במובן הטוב של המילה. התוצאה היתה ביצוע מהפנט, בחלקו (הדלת השישית) מרגש עד דמעות, שמשאיר בסופו תחושת "וואו" חזקה. היו לפילהרמונית הרבה רגעים מעולים העונה, וזהו ללא ספק אחד הבולטים בהם.
נ.ב-
אנא, אנא, אנא, אל תשתמשו בטלפונים ניידים בזמן קונצרט. ואם יש לידכם אנשים בקהל עם טלפונים- בקשו מהם לא להשתמש בהם. אנשים לא תמיד יודעים שקריאה בטלפון בזמן קונצרט היא לא דבר מקובל, ופשוט צריך להסב לכך את תשומת ליבם. לדעתי כדאי שגם התזמורת תקרין בתחילת הערב על המסך בקשה להשאיר את הסלולריים כבויים במהלך הקונצרט. מסתבר שזה לא מובן מאליו, וללא הפניית תשומת לב פשוט נישאר עם הזוועה הזו לנצח.
צילום להב שני: יח"צ
בעיקר מוזיקה 
מסכים . בוכבינדר איכזב מאד. שמעתי אותו לפני 10 ימים בווינה מנגן שלושה קונצרטי של מוצארט בערב אחד, והיה מעולה. בראהמס, בשלב הזה של חייו, גדול עליו, טכנית.
ברטוק היה פנומנלי. מכל בחינה. להזכיר את התזמורת, שניגנה כמו הכי גדולים.
לגבי הסלולרים – עקרונית צודק. אבל הפילהרמונית שולחת תכניה דיגיטלית – מעשה מבורך. ומה ההבדל בין לפתוח תכניה לבנה ובולטת, לסלולרי? אולי כדאי לשלוח בצורה של לבן על רקע שחור, ואז זה פחות יפריע.
בעיני יש הבדל מהותי. הטלפון מסנוור ומפריע למי שמאחורי הקורא להתרכז. התכנייה לא. כדי ליהנות ממוזיקה כל כך מלאת ניואנסים ההתכוונות של הקהל צריכה להיות מופנית במאה אחוז אל הבמה, וכשיש מולך מישהו עם טלפון זה פשוט בלתי אפשרי. עבורי לפחות.