זמרת המצו-סופרן שחר לביא. תופיע ב"בית המידות" ביום ראשון הקרוב (ה-1 במאי). צילום: לירון וייסמן
לפני מספר שבועות נחנכה בתל אביב סידרת קונצרטים חדשה ויוצאת דופן, שמחזירה את המשתתפים בה אל עולם הסלון המוזיקלי של המאה ה-19. "בית המידות", המארח את הסידרה, הוא מבנה עתיק ברחוב לילינבלום 23, שעבר שימור אדריכלי בשנת 2013. הסידרה עצמה מתקיימת בקומה השנייה של המבנה, ומבוססת על רסיטלים קצרים בביצוע מוזיקאים מהדור הצעיר, בוגרי אקדמיות למוזיקה והסטודיו של האופרה הישראלית.
עורכי הסדרה הם יונתן קרת (25) ונטע היבשר (29), שניהם מוזיקאים פעילים ומוכרים. השניים מאמינים שהמיקום והאווירה יוצאי הדופן ימשכו קהל חדש ויתרמו לחשיפה של בני גילם למוזיקה קלאסית. הקונצרט, לדעת שניהם, אמור להיתפס לא כחוויה לימודית אלא פשוט כבילוי.
מה ההבדל בין הפרויקט שלכם לבין כל סדרת קונצרטים אחרת בתל אביב?
"האירועים בבית המידות נוצרו מתוך תפיסה אחרת של מוזיקה קלאסית", אומרת נטע היבשר, מעורכות הסדרה. "מדובר בתפיסה אחרת של המקום שהיינו רוצים שיהיה למוזיקה הזו בחיים שלנו, ואיך לדעתנו הכי נכון לקבל ביצוע חי שלה. אנחנו מנסים להציע אלטרנטיבה לפורמט המקובל של קונצרט. קונצרט אצלנו דומה יותר להופעה אינטימית בבר או בקפה. זהו מופע קצר של כארבעים דקות, שמתקיים בחלל ביתי. הקהל יכול לשבת קרוב מאוד לאמנים, או בכלל להאזין מהמרפסת עם כוס יין. בהתאם לכך, גם מחירי הכרטיסים הם בני השגה". מחיר כרטיס בסידרה הוא 60 שקלים, והוא כולל יין שמוגש במקום ללא עלות נוספת.
"זכינו בהזדמנות להתארח במקום עם אווירה יוצאת דופן", היא מוסיפה. "מצד אחד זהו בית היסטורי מראשית המאה הקודמת, ומצד שני הוא ממוקם בלב אזור הבילויים של תל אביב. הצירוף של כל הדברים האלה מאפשר לנו ליצור אירוע ספונטני ונגיש, שכל אחד יכול למצוא בו משהו ליהנות ממנו. השילוב הזה שם את המוזיקה האמנותית בתוך הקשר שבו לדעתנו הרבה יותר נוח להתחבר איתה".
נטע היבשר. צילום: דנה סידור
למה בעצם לשנות את פורמט הקונצרט הנוכחי?
"יונתן ואני שמנו לב למצב אבסורדי. שנינו מוזיקאים קלאסיים שמאוהבים ברפרטואר הזה ויכולים להקשיב לו כל היום, ובכל זאת אנחנו כמעט אף פעם לא באמת נהנים מקונצרט. הרבה פעמים הקונצרט ארוך מדי אפילו בשבילנו, ואם אנחנו מתקשים להתרכז במשך שעתיים וחצי – איך אפשר לצפות ממישהו שפחות קשור לתחום להחזיק מעמד, שלא לדבר על לרצות לשמוע עוד? גם אולמות הקונצרטים בעייתיים בהקשר הזה. אין ספק שהם הכרחיים להפקות גדולות, בוודאי לאופרה, אבל בהרבה מקרים המרחק בין המופיעים לבין הקהל מזיק לתקשורת ויוצר ניכור. כשמוסיפים לזה את קונבנציות ההתנהגות המאובנות, למשל העובדה שאין שיח עם הקהל או שלא מוחאים כפיים באמצע יצירה, מקבלים אירוע שהוא יותר מעיק מאשר מהנה. יונתן ואני כופרים בזה בכל וכל. אנחנו חושבים שהתנאים שבהם אנחנו נחשפים למוזיקה אמנותית עושים לה עוול, ומונעים ממנה את הפעולה הבסיסית שלה, שזה להקסים קהלים בכל גיל ובכל מקום".
===========
תכנית הסדרה מבוססת על סולנים והרכבים קטנים. בין היתר יתארחו במהלך הסידרה סולני וסולניות האופרה הצעירים שחר לביא, טלי קצף וגיא פלץ (Pelc), וכל אחד מהם יגיש רסיטל ווקאלי בליווי פסנתר. בקונצרט אחר יופיע הצ'לן עירא גבעול, שיבצע מבחר מתוך הסוויטות לצ'לו של י.ס. באך. בהמשך יופיעו נגן כלי ההקשה עודד גייצהאלס, הגיטריסט והמלחין ראובן סרוסי, הצ'לנית מיכל קורמן מ'הפרויקט הקאמרי הישראלי' ואחרים. "לאמנים ניתנה יד חופשית לבחור רפרטואר שיבטא את טעמם האישי", אומרת היבשר. תכנית הקונצרט אינה מפורסמת מראש, כך שליד החופשית הזו נוסף אלמנט משמעותי של הפתעה.
היבשר וקרת מחזיקים בגישה מורחבת למוזיקה אמנותית, ולכן הסידרה כוללת גם מוזיקה שאינה מוגדרת "קלאסית". דוגמאות לכך מספקים מופע ג'אז סולני עם הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ, מופע מוזיקה אנגלית מהמאה ה-17 בביצוע אנסמבל "קאמרה 15" עם הסולנית שירה פטשורניק, ואפילו שירה תימנית במופע של להקת "גולסא".
הקונצרט הקרוב בסידרה יתקיים ביום ראשון ה-1 במאי, ויארח את זמרת המצו-סופרן שחר לביא בליווי הפסנתרנית יעל קרת . התכנית תכלול יצירות מאת הנדל, אופנבך ואחרים.
התכנית המלאה של הסידרה זמינה בעמוד הפייסבוק של "בית המידות".
פורסם ב"מעריב", 28.4.2016
זובין מהטה אמש בהיכל התרבות. צילום: שי סקיף
קצת קשה, אולי אפילו טיפשי, לנסות לבקר את הקונצרט אמש בכלים של ביקורת מוזיקה מקצועית. כל אחת משלוש היצירות בתכנית נוגנו בפילהרמונית אינספור פעמים בעבר, ולכול השלוש אני זוכר ביצועים טובים יותר. אבל האבחנה הזו חסרת משמעות. הקונצרט הזה סיפק חוויה אדירה לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא גם חברתית. בימים בהם נדמה שגיבורי התרבות היחידים כיום בארץ הם אלו שמספק ערוץ 2, יש משהו מרגש מאוד לראות אלפי אנשים בהיכל התרבות מריעים לגיבורי תרבות מסוג אחר לגמרי. ובערב הזה היו שני גיבורים כאלו: יצחק פרלמן (71), בהופעה נדירה בארץ ככנר, ו"ילד היום הולדת" זובין מהטה (80), שניהם בהופעה בלתי נשכחת.
להערכתי, רבים בקהל באו עקב ה"הייפ" הגדול סביב יום ההולדת למהטה, או כדי לשמוע את פרלמן מנגן עם הפילהרמונית אחרי שנים ארוכות בהן הופיע כאן רק כמנצח. אין לי הסבר אחר לשאלה מדוע היו מי שמחאו כפיים לא רק בין פרקים, אלא אפילו באמצע פרק (במהלך הסימפוניה של מהלר). זו תופעה נדירה, שבדרך כלל מעידה על קהל שאין לו מושג מה הוא שומע ומהם כללי המשחק. מילא, העיקר שאנשים עדיין באים לקונצרטים קלאסיים.
למי שהגיע בגלל ה"הייפ" נכונה אכזבה, כיוון שכמעט ולא היה בקונצרט כול סממן חיצוני של יום הולדת (למעט פרחים לכל אורך הבמה ותחושת התרגשות כללית). אבל נשיא המדינה ועוגת יום ההולדת התארחו כבר בקונצרט ביום שני, כך שהפעם, למעט מילים ספורות של מהטה לפני ביצוע הסימפוניה, נותרה בעיקר המוזיקה. את המילים האלו הוא בחר להקדיש לא לעצמו, אלא כדי לציין את שבעת תלמידי ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה שתיגברו את התזמורת לצורך ביצוע הסימפוניה של מהלר. את כל יתר המילים ביטאה המוזיקה עצמה.
את הערב פתחה הפתיחה ל"עטלף" של יוהאן שטראוס, שסיפקה "תצוגת תכלית" צלילית מרשימה של התזמורת אך זכתה לפרשנות מעט כבדה מדי. את עיקר העניין בקונצרט משך באופן טבעי יצחק פרלמן, כסולן בקונצ'רטו לכינור של מקס ברוך (Bruch). פרלמן לא הופיע בארץ ככנר שנים ארוכות, והסקרנות לשמוע אותו בביצוע חי היתה בהתאם.
עוד לפני היותו כנר גדול, פרלמן הוא "אחד משלנו". אני בטוח שבקהל ישבו לא מעט אנשים שהכירו את פרלמן מילדותו בת"א, ואפילו עוד יותר אנשים שזכרו לו את אינספור הקונצרטים שנתן כאן עם הפילהרמונית בהתנדבות. ואכן- קשה לתאר את ההתרגשות, הפירגון והחום ששידר לו הקהל בעודו מנתב את עצמו על הקביים מהקלנועית אל הפודיום הסולני. קשה גם לתאר את עוצמת התשואות להן זכה בסוף היצירה. לטעמי- בצדק גמור. הוא ניגן נפלא, בטכניקה מושלמת, ובאותה פרשנות רומנטית שמוכרת כל כך טוב מההקלטות שלו. נכון, יש כיום כנרים צעירים עם פרשנות נועזת וחדה יותר. אבל פרלמן- כמו מותג אמיתי- נשאר נאמן לדרכו המוזיקלית, ומשאיר את החדשנות לאחרים. במקרה שלו, זה משכנע לגמרי.
בסיום הקונצ'רטו ניסה הקהל לחלץ מפרלמן הדרן, אך לשווא. לי היה חסר, הרבה יותר מהדרן, שיאמר בפני הקהל כמה מילות ברכה למהטה. אני בטוח שהקהל היה משתולל מהתרגשות. אבל זו היתה בחירתו, ולנו לא נותר אלא לכבד אותה.
את הקונצרט חתמה סימפוניה מספר 1 של מהלר, שבוצעה כאן בשנים האחרונות עם טובי המנצחים (זכורים במיוחד גוסטבו דודאמל ולהב שני). החידוש הפעם היה ששולב בביצוע גם פרק ה"בלומינה" (Blumine), שבדרך כלל אינו מבוצע בקונצרטים. זו היתה בחירה נבונה, כי הפרק הזה יפהפה וראוי מאוד להישמע. הביצוע לסימפוניה כולה היה יפה ומרשים, אך עם זוויות פחות חדות מאשר אלו של המנצחים הצעירים יותר. טיפולו של מהטה בפרק השלישי (כאן- רביעי), זה עם השיר "אחינו יעקב" ומנגינת הכלייזמר, הראה את היכרותו הקרובה עם המוזיקה היהודית של מזרח אירופה- היכרות לה זכה מן הסתם במסגרת עבודה של עשרות שנים עם נגניה הוותיקים של הפילהרמונית. עם זאת, שיא הביצוע נרשם לטעמי בפרק האחרון, עם רגעים חרישיים נפלאים ולצידם רגעים עוצרי נשימה של עוצמה סימפונית.
לסיום, כמה מילים על מהטה עצמו. אומרים על מקצוע הניצוח שהוא טוב לבריאות, כי הוא דורש מגוון יכולות: גם פיזיות (לנצח בעמידה שלוש שעות ברציפות), גם קוגניטיביות (ללמוד פרטיטורות, לנהל קריירה), וגם חברתיות (לתקשר עם תזמורות וסולנים). לראיה, מספרם הניכר של המנצחים הגדולים שהמשיכו לעבוד עד גיל מופלג. במקרה של מהטה, הסטטיסטיקה הזו מוכחת היטב. הלוואי על כולנו בגיל שמונים כזו אנרגיה פיזית, כזו שליטה בפרטים, כזה צ'ארם אישי, וכזו אהבה סוחפת למה שאנו עושים. עם כל הביקורת על כהונתו האינסופית בפילהרמונית, דומה שבשבוע הזה הדבר היחיד הנכון שיש לומר לו הוא מזל טוב, ועד 120 – לפחות.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מנגנת מיצירות יוהאן שטראוס, מקס ברוך וגוסטב מהלר. מנצח: זובין מהטה. כנר: יצחק פרלמן. היכל התרבות תל-אביב, 12.4.2016
ביום חמישי (14 באפריל) תיפתח סידרת הקונצרטים הקרובה של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית, בה יתארח זמר הבריטון הנפלא קלאוס מרטנס (Mertens). שמו של מרטנס (66) מוכר היטב לאוהבי המוזיקה הקולית, בזכות למעלה ממאתיים הקלטות שעשה עם מיטב המנצחים. הוא נחשב לפרשן מוביל למוזיקה מתקופת הבארוק, ומזוהה יותר מכל עם ההקלטות הנהדרות שעשה ליצירות של באך ובני דורו.
בקונצרטים בארץ יופיע מרטנס בניצוחו של שלו עד-אל, מנהלה המוזיקלי של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית. השניים מופיעים ביחד כבר למעלה מעשרים שנה, ואף הקליטו יחד עשרה דיסקים. בקונצרטים יבצע מרטנס מבחר שירים אמנותיים של שוברט, בתזמורו של מקס רגר.
אתה מוכר במיוחד בזכות הביצועים שלך למוזיקה של באך. למה בחרת לבצע בארץ דווקא את השירים של שוברט, ועוד בתיזמור של רגר?
"אתה צודק בהחלט", מספר מרטנס בראיון מגרמניה. "בקריירה שלי עד כה ביצעתי והקלטתי הרבה מוזיקה מתקופת הבארוק. אבל תמיד אהבתי וביצעתי גם מוזיקה מתקופות מאוחרות יותר- הקלאסית, הרומנטית ואפילו המודרנית. בכל הנוגע לשוברט, יש לי עניין עצום במוזיקה שלו, בדומה להרבה זמרים אחרים. לגבי התזמור- כבר לפני שנים למדתי להעריך את המוזיקה הקולית של רגר, וזכיתי גם לבצע הרבה ממנה. רגר העריץ את שוברט, ותיזמר מבחר משיריו היפים ביותר בתיזמור נהדר ומלא צבע. עולם המוזיקה מציין השנה מאה שנים למותו של רגר, ואני מאוד שמח לבצע את התיזמור שלו בעיתוי כזה".
עבדת עם הרבה מנצחים ששייכים לזרם ה"מודע הסטורית" או "תקופתי", הדוגל בביצוע מוזיקה בסגנון שמתאים לרוח התקופה בה נכתבה. האם העבודה הזו שונה מזו עם מנצחים "מודרניים"?
"אני מרגיש אסיר תודה על כך שהיו לי הרבה הזדמנויות לעבוד עם מומחים מובילים של זרם הביצוע שנקרא 'מודע הסטורית'. במיוחד עלי לציין את המוזיקאי הנפלא טון קופמן, שאיתו הקלטתי וביצעתי את מכלול היצירות הווקאליות של באך ובוקסטהודה. זהו הישג ייחודי, שממלא אותי בגאווה עד היום".
"ההרכבים שמתמחים בביצוע מוזיקה מוקדמת בגישה 'תקופתית' עשויים אולי להיות מחוברים יותר ל'אמת' ההסטורית", הוא ממשיך, "אבל נוכחתי בכך שכיום גם תזמורות 'מודרניות' מנגנות בצורה שאינה שונה כל כך מזו של התזמורות ה'תקופתיות'. בנוסף, יש יותר ויותר תזמורות 'מודרניות' שמזמינות מנצחים מומחים מהגישה ה'תקופתית' לעבוד איתן כדי להבין איך נכון לבצע מוזיקה מוקדמת. התוצאות של העבודה הזו מדהימות: המוזיקאים דרוכים יותר, מתעניינים יותר במה שהם עושים, ואפילו הצליל של התזמורת משתנה אחרי כמה חזרות".
גישת הביצוע ה'תקופתי' היתה חידוש מסעיר בשנות השמונים והתשעים. אתה מרגיש שהקהל עדיין נלהב ממנה באותה מידה כמו בעבר?
"בהחלט. אני חושב שיש יותר ויותר אוהבי מוזיקה שמעוניינים לשמוע מוזיקה בצורה שתהיה אותנטית ככל האפשר למקור. אנשים כיום יודעים יותר, ומקשיבים בצורה יותר ביקורתית. העובדה הזו מעמידה אתגר גדול בפני המבצעים, אבל נושאת בחובה גם הזדמנויות".
יש היום בעולם המוזיקה נטייה להתמקצעות הולכת וגדולה של מבצעים. איפה אתה ממקם את עצמך בעניין זה?
"יש מוזיקאים שמתמחים בתחום מסוים, כמו מוזיקה מימי הביניים או מהרנסאנס, ומרגישים שהתחום הזה מספק אותם. אצלי זה לא היה כך אף פעם. תמיד התעניינתי במגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, וניסיתי למצוא אתגרים חדשים. מה שכן, ידעתי משלב מאוד מוקדם שהקול שלי יאפשר לי לעמוד באתגרים האלו רק אם לא אאמץ אותו מעבר ליכולתו. לכן לא שרתי מעולם באופרות של וגנר, שדורשות מאמץ קולי גדול".
למעשה אתה לא מזוהה עם רפרטואר אופראי כלל.
"נכון. זכיתי להכשרה ארוכה בבית האופרה של אאכן, ואחריה החלטתי שלא לעסוק בשירה אופראית. יותר עניין אותי לשיר בקונצרטים, שירים ומוזיקה דתית. בדיעבד, המציאות הוכיחה שההחלטה הזו היתה נכונה".
איך אתה שומר על הרעננות והגמישות של הקול שלך? יש לך שיגרת אימונים?
"אין לי שיגרה קבועה, אבל אני מכיר את הקול שלי היטב ועובד כל הזמן כדי לשפר אותו. מה שעובד עבורי הכי טוב זה לשיר כל יום רפרטואר מעניין, כזה שאני מרגיש שממלא אותי. חוץ מזה אני מנסה ליהנות גם משאר הדברים שאני עושה בחיים. מנקודת מבטי, זה לא פחות חשוב".
מהן העצות שלך לזמרים צעירים שמגבשים את הטכניקה שלהם? וממה עליהם להיזהר?
"הדבר הראשון הוא לעשות כל מה שהם יכולים כדי למצוא מורה מתאים, גם אם זה כרוך בנסיעות ארוכות. בנוסף הם חייבים להיות ממוקדים במה שהם עושים, וכל הזמן לנסות לשפר את עצמם. חשוב גם שלא להמעיט בחשיבות של היגוי נכון, מיקום נכון של הקול וכדומה. חוץ מזה, חשוב שיהיו גמישים ופתוחים לאפשרות לעסוק במשהו אחר. ההתמודדות שיש כיום לזמר צעיר בעסקי המוזיקה היא לא קלה בכלל".
פורסם ב"מעריב", 8.4.2016
אנדרס אורוזקו-אסטראדה. צילום: Werner Kmetitsch
את המנצח אנדרס אורוזקו-אסטראדה (Andres Orozco-Estrada) שמעתי בפעם הראשונה לפני מספר שנים בווינה. זה היה לגמרי במקרה: הייתי בעיר בנסיעת עבודה, וניצלתי את שעות הערב כדי לשמוע קונצרט. התזמורת שהופיעה באולם ה"מוזיקפראיין" היתה תזמורת ה- Tonkünstler ("אמני הצליל") האוסטרית, לאו דווקא מהשמות הגדולים בעולם. ניצח עליהם קולומביאני אלמוני בשם אנדרס אורוזקו-אסטראדה (להלן אא"א), שעד אז כלל לא ידעתי על קיומו. הציפיות, מן הסתם, היו נמוכות בהתאם. אלא שאז התחיל הקונצרט, והייתי בהלם: זה היה אחד הערבים המוזיקליים המלהיבים ביותר שחוויתי בשנים האחרונות, במיוחד בזכות המנצח.
את החוויה הנהדרת הזו הצליח אא"א (38) לשחזר גם בהופעת הבכורה שלו עם הפילהרמונית הישראלית ביום חמישי. הקהל הישראלי אהב אותו מאוד, והיו לו את כל הסיבות לכך. ראשית, הוא נראה כמו הכלאה של שלושה אנשים אהובים מאוד כאן: זובין מהטה בצעירותו, המנצח הוונצואלי גוסטבו דודאמל, ו- מה לעשות- גם השף חיים כהן. שנית, האנרגיה. כבר הרבה זמן לא נראה פה מנצח כה אנרגטי, שסוחף את התזמורת ואת הקהל בשילוב מופלא של כריזמה וקסם אישי. שלישית, איכות הביצוע. אני חייב להודות ששמעתי את התזמורת בביצועים יותר "מושלמים" מבחינה טכנית, אבל את מי מעניינת שלמות טכנית כשבאולם נשמע כזה צליל יפה ועשיר.
הקונצרט הציג יצירות מאת צ'ייקובסקי (הפתיחה-פנטסיה "רומיאו ויוליה"), פרוקופייב (קטעים מתוך הבלט "רומיאו ויוליה"), ולסיום- שוב צ'ייקובסקי (הקונצ'רטו לכינור, עם הסולן דיוויד גארט).
את "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי איפיינה פרשנות מרתקת, שהדגישה את הדרמה יותר מאשר את הפן הסנטימנטלי. אפילו נושא האהבה המפורסם, אותו אוהב הקהל לזמזם יחד עם התזמורת, לא טבע הפעם בשמאלץ. נפלא. גם בקטעי הבלט של פרוקופייב, בהם המוזיקה נועזת יותר וגם מורכבת יותר מבחינה ריתמית, נשמעה התזמורת בשיאה.
בעולם המוזיקה יש אבחנה בין מנצחים "של קהל" לבין מנצחים "של מוזיקאים". המנצחים מהסוג הראשון הם צ'ארמרים, חייכנים, ומרבים בשטיקים חיצוניים למיניהם. המנצחים של המוזיקאים מתמקדים בעשיית מוזיקה, וכל היתר בא במקום השני. אא"א הוא שילוב יוצא דופן של שני הסוגים: כריזמטי וסוחף מצד אחד, אך גם מוביל את הנגנים בצורה מדויקת מאוד ומסייע להם במקומות הנדרשים מצד שני. אם האינטואיציה שלי נכונה, מדובר בסיפור אהבה הדדי. האם יכול להיות שנמצא היורש לזובין מהטה בן השמונים, אחרי 47 שנים של ניהול מוזיקלי? כמובן שמדובר בשאלה תיאורטית, כיוון שלמיטב ידיעתי אין כל דיבור על סיום כהונתו של מהטה. אבל, אם וכאשר הנושא יעלה לדיון, בהחלט אפשר לסמן מחליף אפשרי.
את הקונצרט חתם הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, עם הסולן-דוגמן-שחקן דיוויד גארט (35). תפקיד הסולן בקונצ'רטו הזה רצחני: הוא נדרש לבצע פסאז'ים במהירות מסחררת, לנגן בפוזיציות לא נוחות, ולהשמיע במקביל שניים, שלושה, ובמקומות מסוימים- אפילו ארבעה צלילים. את כל אלו עשה גארט בצורה חלקה לגמרי, ואין ספק שמדובר בוירטואוז בתחומו. מצד שני, היה בנגינה שלו משהו קר, טכני, ובמקומות רבים לא מספיק ריגשי. לרגעים מצאתי את עצמי מתגעגע לצליל המתוק והמשתפך של יצחק פרלמן בביצוע לקונצ'רטו הזה. את עיקר הריגוש סיפק גארט דווקא אחרי הקונצרט, כשסיפר לקהל על הקשר המיוחד שלו לישראל. לדבריו, הוא חזר לנגן אחרי תקופה ארוכה של הפסקה, והתזמורת שהאמינה בו- והזמינה אותו להופיע איתה לאחר כל השנים הללו- היתה ישראלית. כיום, כשהוא סופר-סטאר עולמי, מאוד נעים לדעת שזה מה שהוא חושב עלינו.
זהו הקונצרט הראשון עליו ניצח אנדרס אורוזקו-אסטראדה מתוך סידרה של שישה קונצרטים עם הפילהרמונית, שתימשך עד יום רביעי. ביתר הקונצרטים צפויה להיות מבוצעת בין היתר הסימפוניה מספר 2 של רחמנינוב, יצירה יפהפייה ועתירת רגש במיטב המסורת הרוסית. מומלץ מאוד.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אנדרס אורוזקו-אסטראדה. היכל התרבות תל-אביב, 31.3.2016.
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 1.4.2016
רונלד בראוטיגם. צילום: מרקו בורגרייב
בשבוע הבא ייפתח במוזיאון ת"א פסטיבל המוזיקה המעולה "פליציה בלומנטל", המתקיים בפעם ה- 18. פסטיבל זה מיצב את עצמו בשנים האחרונות כאירוע מוזיקלי אנין ואיכותי, המארח מוזיקאים מהשורה הראשונה בעולם.
האורח הבולט ביותר בפסטיבל השנה הוא הפסנתרן ההולנדי רונלד בראוטיגם (Brautigam), שיופיע כסולן עם תזמורת "האקדמיה מקלן" (Koelner Akademie) בניצוחו של מיכאל ווילנס. בראוטיגם נחשב לאחד מהסולנים המובילים בעולם בנגינת פסנתר פטישים, ה"אב הקדמון" של הפסנתר המודרני. פסנתר מוקדם זה היה בשימוש בסוף המאה ה- 18 ותחילת המאה ה- 19, ועליו נוגנו במקור יצירותיהם של מוצרט, היידן ובני זמנם. בקונצרט יבוצעו בין היתר שני קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת של מוצרט, אותם ינגן בראוטיגם בפסנתר פטישים.
מהו ההבדל העיקרי בין הפסנתר המודרני לפסנתר הפטישים, ואיך זה משפיע לך על טכניקת הנגינה?
"ההבדל העיקרי הוא בדרך בה אני ניגש לכלי. בפסנתר המודרני יש לקלידים יותר עומק וכובד, ולכן צריך להפעיל יותר משקל של היד והכתף. בפסנתר הפטישים צריך להפעיל רק את המשקל של האצבעות, והמגע חייב להיות הרבה יותר קל. עבור מי שעובר מפסנתר רגיל לפסנתר פטישים, המשמעות היא שצריך 'לשכוח' את טכניקת הנגינה הרגילה ולפתח טכניקה יותר קלה ומהירה. זה תהליך שלקח לי כמה שנים טובות".
אתה מרגיש שאנשים כיום עדיין מתעניינים בתנועת המוזיקה המוקדמת כפי שהתעניינו בשנות התשעים, או שהתנועה הזו הפכה ל"נישה"?
"בהתחלה, התנועה הזו היתה הכרח. היה צורך אמיתי לפרק את הרפרטואר הווינאי הקלאסי מהרומנטיזציה העודפת שעשו לו. כעת, הגישה החדשה נעשתה כל כך מבוססת עד שתנועת המוזיקה המוקדמת איבדה מעט מהתפקיד ה'חלוצי' שלה. יש יותר ויותר מוזיקאים, כולל אני, שמשתמשים בכלים שונים לביצוע מוזיקה שונה. זה בדיוק מה שקרה גם בעולם האופרה- זמרת סופרן שמתמחה בואגנר לא תהיה בהכרח המתאימה ביותר לביצוע אופרות של מוצרט, וההיפך".
אתה עדיין מקבל תלונות בנוסח "למה לנגן מוצרט ובטהובן בכלים עתיקים אם הטכנולוגיה השתפרה מאז"?
"כן, הרבה אנשים נוהגים לומר שאם בטהובן היה מכיר את הפסנתר המודרני הוא היה מעדיף לכתוב לו. התשובה שלי היא זו: אין ספק בכך, אבל המוזיקה שלו היתה נשמעת אחרת לגמרי. בטהובן תמיד חיפש את הקצוות של הכלי, ואם היה לו פסנתר 'סטיניווי' מודרני הוא היה מחפש גם את הקצוות שלו. באמת מרתק לחשוב מה היתה התוצאה"!
תנועת המוזיקה המוקדמת איבדה בשנים האחרונות כמה מהמייסדים שלה, שהאחרון ביניהם היה ניקולאוס הרנונקור. האם לדעתך דור ההמשך הוא חלוצי באותה מידה?
"לא, אבל כיום יש גם פחות צורך בחלוציות. כיום אנחנו עדיין מרוויחים מהעבודה האדירה שהחלוצים הללו עשו. העבודה ה'חלוצית' היחידה שנותרה היא למצוא את האיזון הנכון בין כלים מודרניים לכלי תקופה עתיקים, ולהפוך את התזמורות ה'מודרניות' לבעלות מודעות הסטורית גבוהה יותר".
+++++++++++++
התזמורת שתופיע עם בראוטיגם, תזמורת "האקדמיה של קלן", מנגנת גם היא בכלי תקופה. בראוטיגם מספר שעבד עם התזמורת באופן אינטנסיבי מאוד בשנים האחרונות, כולל הופעות והקלטות משותפות של מכלול הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט. "אני כבר מחשיב את עצמי כמעט כמו חלק מהתזמורת", הוא צוחק.
בקונצרט יבוצעו שניים מהקונצ'רטי הפחות מוכרים של מוצרט, מספר 8 ומספר 14. הסיבה לכך, באופן מפתיע, היא כלכלית. "אין ספק שהקונצ'רטי המאוחרים של מוצרט נפלאים, בין היתר בזכות השימוש בכלי נשיפה מעץ", אומר בראוטיגם. "אבל בימים כאלו, שאינם קלים מבחינה כלכלית, בחרנו בקונצ'רטי נהדרים שאינם דורשים חטיבה מלאה של כלי נשיפה מעץ".
מוצרט השאיר בקונצ'רטי שלו מקום לאילתור של הסולן, הנקרא "קדנצה". בחלק מהקונצ'רטי חיבר מוצרט הצעות לקדנצה, שאינן מחייבות את הסולן המבצע. לדעתו של בראוטיגם, ההצעות האלו הן הבחירה המועדפת. "בכל מקום בו מוצרט השאיר קדנצות, אני מעדיף לנגן אותן", הוא אומר. "אין ספק שהוא חיבר אותן לפסנתרנים אחרים שניגנו את הקונצ'רטי שלו, והמשמעות היא שהוא לא רצה ש'יתעסקו' עם המוזיקה שחיבר. כשאין קדנצות מקוריות של מוצרט, אני אוהב לאלתר על המקום. אבל גם אם אתה המאלתר הכי טוב בעולם- מה שחיבר מוצרט תמיד יהיה יותר טוב".
מה אנחנו יודעים על ביצוע הקונצ'רטי בזמנו של מוצרט? האם גם אז נדרש הקהל לשבת בשקט כמו היום?
"כיום הקונצרט הקלאסי הפך לפורמלי מאוד. בתקופתו של מוצרט זה לא היה כך. אם אנשים מחאו כפיים אז היו חוזרים על פרקים, ואין ספק שהקהל היה הרבה יותר רועש מאשר היום. יש עדויות מלונדון של המאה ה- 18 על מקרים שבהם כנר שזייף זכה למטר של עגבניות ותפוזים".
פסטיבל "פליציה בלומנטל" יתקיים בין התאריכים 9 – 4 באפריל במוזיאון ת"א לאמנות.
הקונצרט של רונלד בראוטיגם ו"האקדמיה מקלן" יבוצע ביום ד' 6.4 בשעה 20:30. הקונצרט יתקיים גם במרכז "אלמא" בזיכרון יעקב (9 אפריל).
פורסם ב"מעריב", 1.4.2016
נעמה גולדמן ב"לה צ'נרנטולה". צילום: Yossi Zwecker
נתחיל בשורה תחתונה: יש בהפקה הזו של "לה צ'נרנטולה" באופרה הישראלית לא מעט נקודות אור, ועם קצת רצון טוב אפשר ליהנות ממנה. מצד שני, היא רחוקה מלהיות מושלמת. בעידן בו רבים מהצופים רגילים לסטנדרט של הפקות די.וי.די מוקלטות, נדרשת רמה גבוהה יותר כדי לשכנע.
נתחיל מהצד המוזיקלי. אילוצי לוח זמנים הביאו אותי לצפות בהצגה הראשונה, בה הופיע ה"קאסט" (צוות הזמרים) השני. מבין שבעת הזמרים בתפקידים הראשיים קל היה לסמן מצטיין אחד: האיטלקי דומניקו בלצאני (Balzani), בתפקיד המשרת דאנדיני. מבחינה קולית הוא היה הטוב מכולם, עם קול באס גמיש ועשיר ודיקציה מתנגנת של איטלקי "אמיתי". גם הסולנים האחרים שרו באיטלקית מושלמת, אבל – בניגוד אליו- אצל רובם היה ברור שזוהי לא שפת אימם. בלצאני היה גם היחיד שהצטיין מיד כשפתח את הפה, בעוד שלרוב האחרים לקח זמן לא מועט להתחמם.
מצטיינת נוספת היתה הישראלית נעמה גולדמן, בתפקיד המרכזי של אנג'לינה (לכלוכית). היא הציגה נוכחות בימתית מקסימה, קול יפהפה, ושירה רגישה ונוגעת ללב. גם לה לקח זמן להתחמם, אבל כשזה קרה- התגלתה על הבמה זמרת נהדרת. האריה האחרונה שלה, "נולדתי למצוקה ולבכי", היתה אחד משיאי הערב. רגעים יפים רבים נרשמו גם לזמרים הישראליים האחרים, נוח בריגר (בתפקיד אלידורו) וטלי קצף ושחר לביא בתפקיד האחיות החורגות הנלעגות.
מי שהרבה פחות הרשימו בקאסט ששמעתי היו הזמרים בתפקידי דון מניפיקו (האב החורג) ודון רמירו (הנסיך). את מניפיקו גילם הבאס הרומני ראדו פינטיליה (Pintillie), זמר בעל קול לא מעניין ויכולת קומית מוגבלת. את הטנור דניאל זנפארדינו (Zanfardino), בתפקיד רמירו, היו רגעים שבקושי שמעו. גם הוא אמנם איטלקי ויש לו צבע קולי נעים, אבל לתפקיד כה מרכזי צריך זמר עם נוכחות משמעותית בהרבה. יתכן שבקאסט הראשון המצב יותר טוב.
אל המנצח דניאל כהן ואל התזמורת והמקהלה יש הפעם בעיקר שבחים, למעט מספר בעיות ניקיון ותיאום שנרשמו במהלך הערב. יש להניח שאלו ייפתרו, או לפחות ישתפרו, ככל שההצגה תעלה פעמים נוספות (כאמור, צפיתי בהצגה הראשונה).
את הבימוי, ברובו, לא אהבתי. הוא מבוסס על בית מסתובב במרכז הבמה, שמשנה את הפונקציה שלו לפי העלילה. לאורך רוב האופרה הבמה לא מספיק מוארת, והתפאורה אפורה וחסרת ברק. למען ההגינות יש לציין גם מספר הברקות, מהן זכורה במיוחד הסצינה בה דון מניפיקו מייצר באופן פילאי בקבוקי יין, תוך שימוש ב"קסם" שלא הצלחתי לפצח עד עכשיו. במהלך האופרה יש תפקיד מרכזי גם לשישה רקדנים/שחקנים, שמגלמים את ליצני החצר (ככה זה נראה בכל אופן). לא תמיד ברור מה הם עושים, אבל תענוג (וקינאה) לראות את היכולת התנועתית שלהם.
טענה מרכזית לבימוי היא לקיחת תשומת הלב מהזמרים בנקודות קריטיות. במאי טוב אמור לשים במרכז את הזמרים ולא את עצמו, ולא תמיד זה מה שקרה. קשה להתרכז בשירה של הסולנים כאשר הרקדנים עסוקים בהוצאת יונים (חיות) מכלוב, או בשחיטת ברבור לסעודה בעוד זה משיב מלחמה (הפעם מדובר בבובה, למרבה המזל). מעצבן גם לראות זמר שצריך לשיר בעודו מנסה (ללא הצלחה) שלא ליפול ממדרגות. בשישייה הווירטואוזית הבעיה הגיעה לשיא, כאשר במקביל לשירה ניסו הרקדנים לקשור בחבל את הזמרים זה לזו (גם פה, ללא הצלחה). איך אפשר להתרכז ככה במוזיקה?!
לסיכום: הפקה מהנה בסך הכול, במיוחד בזכות כמה מהסולנים. עם זאת, למי שרגיל לסטנדרט של הפקות די.וי.די מוקלטות – ובראשן ההקלטה המושלמת בניצוחו של אבאדו, עם פרדריקה פון שטאדה בתפקיד אנג'לינה- צפויה ככל הנראה אכזבה קלה.
האופרה "לה צ'נרנטולה" מאת רוסיני באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה תל-אביב, 19.3.2016.
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 20.3.2016
ז'אנאנדראה נוזדה. צילום: סוזי אהלבורג
בימים אלו מופיע עם הפילהרמונית המנצח האיטלקי ג'אנאנדראה נוזדה (Noseda), מהשמות הבולטים בעולם הניצוח הבינלאומי. נוזדה (52) מכהן כמנהל מוזיקלי של "תיאטרו רג'ו" בטורינו, ומחזיק בשלל תפקידי ניהול מוזיקלי נוספים. כמנצח אורח, הוא מופיע בקביעות עם התזמורות הטובות בעולם ובבתי האופרה המובילים. בפילהרמונית הישראלית הוא מוגדר כ"מנצח-אורח ראשי", ומופיע בארץ בתדירות גבוהה.
כמי שמנהל קריירה בינלאומית ענפה בעולם המוזיקה הקלאסית, יש לנוזדה ראייה רחבה ומעניינת על התחום. "העולם הקלאסי נמצא כעת בתהליך שינוי", הוא אומר. "יש הרבה ניסיונות לקרב את המדיום הקלאסי לקהל, כמו לדוגמא הקונצרטים בג'ינס של הפילהרמונית. זהו לא בהכרח פיתרון, אבל זו אפשרות. לאף אחד אין כיום פיתרון. אבל מה שברור הוא שאנחנו צריכים להיערך לעתיד".
בסידרת הקונצרטים הנוכחית בפילהרמונית הפתיע נוזדה את הקהל, כשהציג במילים את היצירה של המלחין בן-זמננו לוקא לומברדי לפני ביצועה. עם זאת, הוא מסתייג מלהפוך זאת לשיטה. "דיבור מול קהל הוא חלק מהניסיון לשנות את הפורמט הקלאסי, ולעיתים זה נכון. אבל זה לא יהיה טוב לעשות זאת בכל פעם. אי אפשר לרדת לעומקה של פרטיטורה במילים. בנוסף, אנשים יתחילו לצפות בקונצרטים להסברים, וציפייה זה סימן רע. בקונצרט חשוב שיהיה מרכיב של הפתעה".
"הפורמט של פתיחה- קונצ'רטו- סימפוניה שייך למאה הקודמת", הוא טוען. "כיום צריך לחשוב על חוויה אחרת ולא צפויה. יש תזמורות שאיתן אני עושה קונצרט בלי לומר מראש מה ינוגן. אנשים יודעים רק מיהו הסולן, מיהו המנצח, ומה יהיה ההדרן. המטרה שלנו צריכה להיות למשוך אנשים למשהו שהם לא מצפים לו, ולחסל את הדעות הקדומות. כמו החוויה של לפתוח רדיו באוטו באופן מקרי, ואתה מגלה יצירה יפה ומסקרנת בלי לדעת מה אתה שומע".
נראה שהפוקוס התקשורתי היום במוזיקה הקלאסית עובר למקומות כמו וונצואלה, עם ה"סיסטמה" של דודאמל, ולמיליוני הפסנתרנים בסין שרוצים להיות כמו לאנג לאנג.
"כל הדברים האלו חשובים, למרות שכיום יש בהם גם מרכיב משמעותי של ביזנס ושיווק. ב"סיסטמה" היום יש פחות רעננות ורדיקליות מאשר לפני 15 שנה. ועדיין, הם מביאים רוח חדשה למוזיקה הקלאסית. בשנות השבעים, מנצחים מאסכולת הביצוע ה"תקופתי", כמו הרנונקור וגרדינר, הביאו רוח חדשה. האם הם ביצעו באך בצורה נאמנה למקור? לא יודע. אבל הם הביאו רעיונות חדשים, וזה מה שחשוב. גם אני, שאינני מומחה בביצוע "תקופתי", מקבל מהם רעיונות. בזכותם, כל התזמורות היום מנגנות מוצרט בצורה שונה מאשר לפני עשרים שנה".
יש הבדלים גם מבחינת רמת הביצוע יחסית לעבר?
"המצב כיום טוב יותר מאשר לפני עשור. יש יותר דגש על איכות. כל הגופים מתחרים בשוק גלובלי, ולכן התחרות היא ברמה עולמית ולא מקומית. הרמה המוזיקלית עולה כל הזמן. הנגנים החדשים שמגיעים כיום לתזמורות ממש טובים, והרבה פעמים חבל לי שאין מספיק משרות פנויות עבורם".
מיהי לדעתך התזמורת הסימפונית הטובה בעולם כיום?
"קשה לומר. יהיה יותר נכון לדבר על החמש הטובות בעולם. בכל מקרה יש בעניין הזה הרבה דעות קדומות. אם היינו עושים קונצרט מאחורי מסך, בלי לדעת מי התזמורת ומי המנצח, לדעתי היו הרבה הפתעות".
מדברים כיום על משבר כלכלי בעולם המוזיקה הקלאסית. איך אתה רואה אותו מהזווית שלך?
"לדעתי, הדרך הבריאה לממן מוזיקה צריכה לנוע בין 60-65 אחוזים של תמיכה ציבורית לעומת 35-40 אחוז של תמיכה פרטית. אם התמיכה מתבססת על המגזר הפרטי, יהיה קשה יותר לשמור על חופש אמנותי כי התומכים יגדירו מה הם רוצים לשמוע. המצב הנכון עבורי כמבצע הוא להיות חופשי לבצע כל מוזיקה שאני רוצה".
נהוג לחשוב שאנשים באים יותר למה שהם כבר מכירים.
"אני לא חושב שלבצע שוב ושוב מוזיקה של ברהמס, צ'ייקובסקי או מהלר יעזור למוזיקה הקלאסית. לפני עשור, בניו-יורק, גיליתי שאותו מספר כרטיסים נמכר לקונצרט "שמרני" עם הסימפוניה החמישית של מהלר בניצוח לורין מאזל, ולקונצרט עם מוזיקה "מודרנית" של סטרווינסקי, שוסטקוביץ' ופרוקופייב עליו ניצחתי אני. בטווח הארוך, אנשים פשוט לא יבואו לשמוע שוב יצירות שאותן שמעו עשרות פעמים בעבר".
לדברי נוזדה, הוא מקפיד לנצח על רפרטואר מגוון ומשתנה. "אני מאוד סקרן, לכן אני מבצע יצירות רק כמה פעמים וממשיך הלאה. זו לא חוכמה לבצע רק מה שאתה כבר מכיר. היום, אם אני מנצח על יצירות ברהמס או ורדי אנסה למצוא בהן משהו חדש ומעניין. אחת יהיה לי משעמם, ואז גם המבצעים ישתעממו".
מיהם המנצחים האהובים עליך?
"דמיטרי מיטרופולוס, פרנץ פריצ'אי, ויקטור דה-סבאטה וקלאוס טנשטט. כל אחד היה משוגע בדרכו, אבל לא אקסצנטרי".
כשאתה לומד יצירה חדשה אתה מאזין להקלטות?
"אני מאזין להרבה הקלטות, אבל לא ליצירות שאני אמור לנצח עליהן. ללמוד יצירות אני מעדיף רק מהפרטיטורה. כשאתה שומע הקלטות, זה כמו שחברים מספרים לך ש'זה רעיון טוב'. אני מעדיף לעשות זאת לבד, בלי החברים שיעזרו".
איך אתה רואה את העתיד של המוזיקה הקלאסית?
"המוזיקה חזקה מאיתנו. היא תשרוד. האחריות שלנו כמבצעים היא לתת ביצועים טובים, בלי לחשוב שמה שאנחנו עושים זה הביצוע האולטימטיבי. לאף אחד אין את הידע המושלם בכיס. המטרה צריכה להיות לשרת את המוזיקה, לא את עצמנו".
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 19.3.2016
דניאל כהן. צילום: Benjamin Aleovega
החל מהיום (שישי) ולאורך השבועיים הקרובים תעלה האופרה הישראלית את האופרה המקסימה "לה צ'נרנטולה" (La Cenerentola) של רוסיני, המציעה גירסה אופראית קומית לאגדת סינדרלה. על האופרה ינצח דניאל כהן (32), מהשמות המובילים מהדור הצעיר של המנצחים בישראל. כהן, המתגורר בברלין, מכהן כיום כמנצח הבית של ה"דויטשה אופר" (האופרה הגרמנית), ומופיע כמנצח אורח ברחבי העולם.
את הריאיון קיימנו בסמוך להודעה שפורסמה בתקשורת בשבוע שעבר, לפיה בכוונת שרת התרבות מירי רגב לקצץ באופן חד בתקציב האופרה הישראלית. כהן בוחר להתייחס לשאלה על ההודעה בזהירות רבה, אך אומר דברים חדים. "ההבדלים בתקציבי התרבות בין ישראל וגרמניה אסטרונומיים גם כעת", הוא אומר. "זה לא נתפס כמה מעט מקבלים מוסדות תרבות בארץ. עם זאת, כמות התרבות בארץ מעוררת השתאות והערצה יחסית לסכומים שמגיעים מהמדינה. אנשים בארץ מוכנים להקריב הרבה כדי לעשות כאן מוזיקה. לבוא לאנשים שעובדים בתנאי שכר לא סבירים גם היום, ולומר להם שהתנאים יורעו עוד, זו בגידה מצד המשרד שאמור לתמוך בתרבות ולא לפגוע בה".
כמו עם מוזיקאים ישראלים אחרים רבים ברמתו, מרכז חייו של כהן נמצא בחו"ל. "יש כיום מאות מוזיקאים ישראלים מעולים שעובדים בחו"ל", הוא מעריך. "רוב הישראלים ברמה הזו נאלצים לעזוב, למעט ברי המזל שמצאו עבודה בפילהרמונית. זוהי התזמורת היחידה בארץ שמעסיקה נגנים בתנאים הוגנים. היתר נוסעים לחו"ל, מפתחים שם קריירה, ואז כבר קשה לחזור".
כהן ניצח באופרה הישראלית פעמים רבות, ומציין בגאווה כי רבות מהזמרות בהפקה הנוכחית של "לה צ'נרנטולה" הן ישראליות. "כולן יצאו מבית האופרה הזה", הוא אומר. "אנחנו, כחברה, צריכים להיות גאים בעובדה שכוחות מוזיקליים ברמה כה גבוהה צומחים בתקופה של מצור על העשייה התרבותית".
אתה מרגיש הבדל בעבודה עם ישראלים לעומת הפקות בחו"ל?
"ועוד איך. יש משהו שקורה בנשמה ובלב כשאומרים לך בעברית "בוקר טוב". אני מחויב לגמרי למקום העבודה שלי בברלין, אבל פה זו חוויה אחרת. אני עובד כאן עם אנשים שאני מכיר מגיל צעיר, וחלקם ממש גדלו איתי. יש תחושה של אינטרס משותף עמוק, וזה מרגש".
כעת הוא כאן כדי לנצח על "לה צ'נרנטולה" של רוסיני, ונשמע מאושר ומסופק מתהליך העבודה. "רוסיני הוא אחד הגאונים הקומיים בכל הזמנים", הוא אומר. "הכתיבה שלו מסוגננת מאוד, אבל מלאת פשטות וחן".
ב"לה צ'נרנטולה" נעלמים מגרסת סינדרלה המוכרת כמה מהאלמנטים המרכזיים של האגדה. את האם החורגת המרושעת מחליף אב גרוטסקי ונלעג; נעל הזכוכית של סינדרלה המקורית מוחלפת בצמיד מוזהב; ובמקום הפיה הטובה מופיע באופרה אלידורו (Alidoro), היועץ של הנסיך, שדואג לסוף טוב. נקודה מעניינת נוספת היא שאת התפקיד הנשי המרכזי, של אנג'לינה הצעירה וטובת הלב, שרה זמרת מצו-סופרן- כלומר, קול נמוך יחסית.
למה בעצם רוסיני כתב את התפקידים המרכזיים באופרות הקומיות שלו- כמו זה של אנג'לינה ב"לה צ'נרנטולה" או רוזינה ב"ספר מסוויליה"- לזמרות מצו-סופרן ולא לקול סופרן נערי וקל?
"אין לי תשובה חד-משמעית, אבל ההימור שלי הוא שזה בגלל שרוסיני היה מלחין פרקטי. הוא לא כתב למגירה, אלא כדי להעלות אופרה בטווח של מספר חודשים. אני מניח שהיתה לו קבוצת זמרים נתונה, והוא כתב לפי היכולות שלהם. אופציה נוספת היא מוזיקלית: לאנג'לינה, גיבורת האופרה, יש קול פחות מבריק וגבוה מאשר לאחיות המרושעות. אבל לאורך האופרה אנג'לינה מתגלה ונפתחת, ובסוף ה'אנדרדוג' באמת זוכה".
האופרה הזו נחשבת לאחת מאופרות ה"בל קנטו" ("השירה היפה") החשובות. אתה יכול להסביר מה זה בעצם "בל קנטו", מנקודת המבט שלך?
"עבורי, ה"בל קנטו" משתמש בווירטואוזיות של הקול כדי לספר סיפור. אצל מלחינים גרמניים, כמו ריכרד שטראוס או ואגנר, איפיון הדמויות או האפקטים נעשה באמצעות התזמורת. לדוגמא, כששטראוס מתאר דמות שרוצה להיות מצחיקה הוא ייתן לקרן לנגן 'טריל' גבוה במקום המתאים. ב"בל קנטו", לעומת זאת, האפקטים מושגים דרך קישוט וירטואוזי בקול. כשיש התאהבות, המאזין מקבל תחושה שהנשימה שלו נעתקת. כשיש לעג נשמע קפיצות קוליות, וכך הלאה. כלומר, יש שימוש ביכולות האקרובטיות של הקול כדי לספר סיפור".
"הבל קנטו עובד בצורה הכי משכנעת באופרות הקומיות של רוסיני ודוניצטי", הוא מוסיף. "הוא מגיע מעולם הקומדיה דל ארטה, ומאפשר ליצור איפיונים לדמויות ספציפיות. "לה צ'נרנטולה" היא דוגמא מצוינת, כי יש בה ממש קליידוסקופ של קישוטים קוליים. היא דוגמא מובהקת כדי להסביר למה אופרות ה"בל קנטו" כבשו את אירופה בסערה. זה בידור מעולה".
האופרה תעלה 13 פעמים בין יום ו' 18.3 ועד מוצ"ש 2.4.
פורסם ב"מעריב", 18.3.2016
מרטין פישר-דיסקאו. צילום: יח"צ
שמו של זמר הבריטון האגדי דיטריך פישר-דיסקאו מוכר לכל אוהבי המוזיקה הקלאסית. הזמר, שמת לפני ארבע שנים בגיל 87, הפך לאגדה עוד בחייו, כשביצע והקליט בקולו הייחודי מגוון עצום של יצירות. פישר-דיסקאו היה נשוי ארבע פעמים, ומאשתו הראשונה נולדו לו שלושה בנים. בימים הקרובים ניתן יהיה לשמוע בארץ את אחד מהם, המנצח מרטין פישר-דיסקאו (61), שיופיע לראשונה עם תזמורת "סימפונט" רעננה. בחלק מהקונצרט תופיע לצידו בתו, הפסנתרנית מאנון פישר-דיסקאו (29).
"הביקור הקרוב יהיה הראשון שלי עם הסימפונט, אבל השמיני שלי בישראל", מספר פישר-דיסקאו בראיון מביתו בברלין. "ניצחתי כבר על רוב התזמורות בארץ, ואני תמיד שמח לחזור אליה. אני זוכר את ישראל לטובה כבר כילד בראשית שנות השבעים, כשהתזמורת הפילהרמונית הישראלית שלחה לאבא שלי תיבת תפוזים בחג המולד לאחר שהופיע איתה".
כמי שגדל בבית של אגדה חיה, מספר מרטין שבצעירותו היה תמיד "הבן של-". לדבריו, לייחוס המשפחתי היו צדדים לכאן ולכאן. "לפני שלושים שנה, כשהתחלתי לעסוק בניצוח, לא הייתי צריך 'לדחוף' את עצמי כי השם הספיק", הוא אומר. "אנשים רצו לשמוע את הבן של פישר-דיסקאו מנצח. מצד שני, זה היה מחייב מאוד להופיע עם ייחוס כזה. בנוסף זה היה עבורי אתגר גדול להתפתח כמנצח, כי מנצח חייב להיות דומיננטי ואילו אני גדלתי בבית עם דמות חזקה ששלטה בכול".
פישר-דיסקאו מספר שבזכות הייחוס המשפחתי זכה להכיר באופן אישי את גדולי המוזיקאים של המאה העשרים. "באו אלינו הביתה מלחינים כמו סטרווינסקי, בריטן, פרנק מרטן ואחרים. חלקם כתבו יצירות במיוחד עבור אבא שלי, וגדלתי עם הביקורים האלו כדבר טבעי".
איך זה שלא למדת שירה עם כזה אבא?
"אף אחד משלושת האחים אפילו לא ניסה. היה לנו ברור שזה יהיה דבר מטורף. לא חשבתי בכלל על האופציה".
אביך היה מתאמן באופן יומי?
"הוא לא עשה תרגילים טכניים אף פעם. רק למד תפקידים חדשים או ריענן תפקידים ששר בעבר. גם לפני קונצרטים הוא היה רק מחמם את הקול".
++++++++++++++++
מרטין עצמו הופיע לראשונה כמנצח בגיל 19. מנקודה זו ואילך החל להתמקד במימוש השאיפה להשיג את הכלים שלהשקפתו צריך שיהיו למנצח 'אמיתי'. לדבריו, גישה זו שונה לחלוטין מהגישה הקיימת כיום, שהפכה את הניצוח לנחלתם של אנשים שמעוניינים יותר בקריירה ופחות במוזיקה. "מנצחים צעירים כיום אומרים שהם רוצים קריירת ניצוח", הוא אומר. "בעיני, זה דבר נורא שניצוח מתחבר לדברים כמו כוח ואסטרטגיה".
אז מהן הדרישות ממנצח 'אמיתי'?
"קודם כל הוא צריך להיות מוזיקאי, ולדעת לנגן היטב. אני עצמי ניגנתי בכינור ופסנתר, ולאחר מכן עבדתי כמלווה זמרים בבתי אופרה. כשאני מנצח, אני מנסה לעשות את עצמי בלתי נראה. צריך לזכור שמקצוע הניצוח הוא חדש יחסית, והאידיאולוגיה סביבו התפתחה רק לקראת סוף המאה ה- 19".
במסגרת עבודת הדוקטורט שלו חקר פישר-דיסקאו את ההסטוריה של הניצוח כמקצוע, והגיע לתובנות מרתקות. "באיטליה הופיע שרביט המנצחים רק בסביבות 1870. עד אז הובילו את הביצוע הכנר הראשון או הפסנתרן, שניגנו במקביל להובלה. כיום יש מנצחים שכל מה שהם יודעים לעשות זה לנופף בידיים".
++++++++++++++++
תכנית הקונצרט עליה ינצח פישר-דיסקאו ברעננה תכלול יצירות מאת ברהמס ("פתיחה טראגית"), בטהובן (קונצ'רטו לפסנתר מספר 4, עם הסולנית מאנון פישר-דיסקאו) וסימפוניה מספר 3 של פרידריך גרנסהיים (Gernsheim).
הסימפוניה של גרנסהיים היא המסקרנת ביותר בתכנית, וראויה מאוד להיכרות (ניתן להאזין להקלטה שלה גם ביו-טיוב). גרנסהיים (1916 – 1839) היה מלחין יהודי, חבר קרוב של ברהמס, שעמד בצילו של חברו המפורסם ולבסוף נשכח. הסימפוניה השלישית שלו היא יצירה תכניתית מרתקת בת ארבעה פרקים, שמתארת בצלילים את סיפור יציאת מצרים. חלקיה מתארים את העבדות בפרק הראשון, "שירת מרים" בשני, יציאת מצרים בשלישי, ומזמורי הניצחון והשמחה בפרק הרביעי. היצירה טונאלית ונעימה מאוד להאזנה, וסגנונה המוזיקלי מזכיר מעט את זה של חברו המפורסם ברהמס. "צריך להודות שלא תיכננו שהביצוע יהיה סמוך לפסח", צוחק פישר-דיסקאו, "אבל זה נהדר שכך יצא".
הקונצרט של "סימפונט רעננה" בניצוחו של מרטין פישר-דיסקאו יבוצע ביום ה' 17.3 ובמוצ"ש 19.3 ברעננה.
פורסם ב"מעריב", 11.3.2016
אבנר בירון. צילום: Simon Van Boxtel
בשבוע הבא תעלה תזמורת הקאמרטה ירושלים קונצרט מעניין, שכותרתו "בשבחי האל". בקונצרט ישתתפו ארבעה זמרים סולנים, נגן קרן סולן, ומקהלת "האנסמבל הקולי הישראלי". התכנית מגוונת ומעניינת: היא תכלול סינפוניה וקנטטה מאת וילהלם פרידמן באך (הבן של-), קונצ'רטו לקרן ולתזמורת מאת צבי אבני, וה"מגניפיקט" המפורסם מאת יוהאן סבסטיאן באך (לסולנים ומקהלה).
על הקונצרט ינצח אבנר בירון, מייסדה של הקאמרטה ומנהלה המוזיקלי. בירון הקים את התזמורת בשנת 1984, וכיום היא נחשבה לטובה מסוגה בארץ. למרות זאת, כמו כל התזמורות הקאמריות הישראליות, היא נאלצת להתמודד עם קשיים כלכליים בלתי פוסקים.
"כדי לשרוד בעולם המוזיקלי של היום צריך קודם כל לא להתעייף", אומר בירון. "חשוב מאוד לא להישחק בכל מה שקשור בשמירה של סטנדרטים. זה מתחיל כבר בתיכנון של עונת הקונצרטים, שאותה אנחנו עושים שנתיים מראש. התיכנון המוקדם הזה מאפשר לנגנים לדעת בדיוק מה ינגנו בעתיד, ולי הוא מאפשר לעשות חזרות עם חטיבות שונות בתזמורת ולעבוד על ניקיון, על צליל קבוצתי ועל פרשנות".
לדברי בירון, הרבה מהקשיים הכלכליים נובעים משינויים בקריטריוני התמיכה של משרד התרבות. "השינויים האלו משפיעים מאוד על התקציב, ובכל פעם שזה קורה נוצרת בעיה. נוצר מצב שאנחנו מתחייבים לעונת קונצרטים מסוימת ומוכרים לה מנויים, ואז מודיעים לנו על קיצוץ. אי אפשר לתכנן עונה בלי לדעת את התקציב".
יכול להיות שיש בארץ יותר מדי תזמורות על פחות מדי קהל?
"אני שומע כבר עשרות שנים שהקהל למוזיקה קלאסית מתמעט או מתבגר. לדעתי, אנשים פשוט מגיעים למוזיקה הזו בגיל מאוחר. אנשים צעירים עסוקים בדברים אחרים, כמו פרנסה או משפחה. כשמתיישבים קצת, מגיל חמישים ואילך, מגיעים לזה. כך שזה לא שיש פחות קהל. מה שכן קרה הוא שקמו המון גופים מוזיקליים חדשים, וכל אחד נוגס בתקציב".
אז אולי כדאי להקטין את מספר הגופים בהם תומכת המדינה, ולהגדיל את סכום התמיכה לאלו שכן נתמכים?
"אני לא חושב שזה נכון להגביל יוזמות אמנותיות. אבל בהחלט צריך לעשות אבחנה חדה בין הגופים השונים, ולהעניק את התמיכה על בסיס איכות. גוף שלא יהיה מספיק איכותי יצטרך לגייס כספים לבד או להתאמץ להשתפר. ככה אפשר יהיה ליצור תמריץ לגופים השונים להגיע לרמה גבוהה. זה נכון גם לתזמורות וגם למקהלות".
*******
"אנשים רוצים לשמוע את מה שהם כבר מכירים"
בחירת הרפרטואר בקונצרט הקרוב מעניינת ויוצאת דופן, בוודאי בכל הנוגע ליצירות של וילהלם פרידמן באך. "באך האב חשב שוילהלם פרידמן הוא המוכשר מבין כל ילדיו", אומר בירון. "זהו מלחין כמעט לא מוכר, למרות שהיה מהפכן וחיפש כל הזמן דרכים חדשות. הסינפוניה שלו שנבצע בקונצרט היא יצירה דיסוננטית מעניינת בארבעה פרקים, ששומעים בה חיפושי דרך מורכבים". בקונצרט תבוצע גם קנטטה של וילהלם פרידמן באך, שמתחילה במילים "קול קורא במדבר" ותבוצע בארץ בפעם הראשונה.
עוד יצירה שבולטת בתכנית היא קונצ'רטו לקרן ותזמורת של המלחין הישראלי צבי אבני, שיבוצע בבכורה עולמית. הקונצ'רטו מבוסס על סיפור "דון קיחוטה" מאת סרוואנטס: כלי הסולו מייצג את דון קיחוטה, והתזמורת מסמלת את העולם החיצוני. "זו יצירה שאנחנו הזמנו מהמלחין", אומר בירון. "זו יצירה א-טונאלית, אבל יש בה משהו שמזכיר את באך מבחינת פיתוח המוטיבים ולכן היא מתקשרת לתכנית הקונצרט".
לדברי בירון, התזמורת מקפידה לבצע בקביעות מספר יצירות של מלחינים ישראלים בני זמננו בכל עונה, למרות שהקהל לא תמיד אוהב זאת. "המינון של מוזיקה מודרנית מול קלאסית במהלך העונה זו שאלת השאלות", הוא אומר. "רוב האנשים אוהבים לשמוע את מה שהם מכירים ולא פתוחים לנסיונות, ולפעמים ממש מתלוננים כשיש מוזיקה מודרנית. רוב הקהל למוזיקה קלאסית מבוגר, ובגיל מבוגר אנשים פחות פתוחים לשינויים. לכן, מה שאני מנסה לעשות זה להכניס את היצירות המודרניות להקשר של קונצרט שלם, כדי שהביצוע שלהן לא יהיה תלוש".
ואיך אתה מתמודד עם התלונות על המוזיקה עצמה?
"זו אכן בעיה. מצד אחד, אי אפשר לשים למלחין סייגים ולהגביל אותו מבחינה אומנותית. זה כבר לא יהיה הוא. מצד שני, אני מסכים שהמוזיקה היום לא מספיק קומוניקטיבית. אפשר לעשות אותה יותר נגישה לקהל. אבל זהו באמת תפקידם של המלחינים. אני רק המבצע. וזה נכון שהמוזיקה המודרנית נדחקה לפינה".
איך מוציאים אותה משם?
"דרך חינוך של הקהל. הבעיה מתחילה בזה שהוציאו לימודי מוזיקה מבתי הספר. יש כמובן מגמות מוזיקה, אבל לומדים בהן רק תלמידי ביצוע לא רבים. היתר לא חשוף בכלל למוזיקה קלאסית, וכיום גם דור ההורים לא נחשף אליה בכלל. אם ילדים היו שומעים מוזיקה מודרנית מגיל צעיר, היא לא היתה נשמעת להם זרה. זה הכל עניין של הרגל".
הקונצרטים יבוצעו בירושלים (8.3), רחובות (9.3), מרכז אלמא בזכרון יעקב (10.3) ות"א (11.3, 12.3 ו- 13.3).
פורסם ב"מעריב", 4.3.2016
בעיקר מוזיקה 