כריסטוף וינקל. צילום: Jean-Baptiste Millot
כריסטוף וינקל, מנכ"ל ערוץ "מצו", הפך בשנים האחרונות לדמות מרכזית עבור אוהבי המוזיקה הקלאסית בארץ. שני הערוצים שאותם הוא מנהל, "מצו" ו- "מצו לייב HD", משמשים כערוצים המועדפים אצל אוהבי מוזיקה רבים: הם מספקים תוכן איכותי של מוזיקה ומחול, ומחברים את הצופים ללב העשייה המוזיקלית באירופה בלי לקום מהכורסא בסלון.
בשבוע שעבר הגיע ווינקל (43) לביקור קצר בישראל. "אני מנסה להגיע לכאן מדי שנה", הוא אומר. "חשוב לי לחזק את הקשר עם גופים מוזיקליים ישראליים. את הפילהרמונית הישראלית, לדוגמא, אנחנו מקליטים בקביעות. כעת אני כאן כדי לבדוק אפשרות לשיתופי פעולה עתידיים נוספים".
את הראיון קיימנו לפני קונצרט הפילהרמונית עם הפסנתרן דניל טריפונוב, בו נוגן בין היתר הקונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של רחמנינוב. "היינו אמורים להקליט את הקונצרט הזה", הוא מספר באכזבה ניכרת. "אבל הסוכן של טריפונוב עצר את ההקלטה ברגע האחרון. מסתבר שטריפונוב אמור להקליט את כל הקונצ'רטי של רחמנינוב ל"דויטשה גרמופון", והסוכן לא רצה שתהיה לו הקלטה אחרת ליצירה. זו פעם ראשונה שסוכן עוצר צילום של קונצרט. אני לא מבין את ההיגיון הזה, לעצור חשיפה של אמן שאתה מייצג. וזה מצער אותי כפליים כי טריפונוב הוא אחד מהפסנתרנים שבעבר הקלטנו בשיטתיות. זה ממש חבל".
++++++++
ווינקל מציין שהקונצרט היה אמור להיות מצולם בטכנולוגיה הנקראת 4K, או "אולטרה HD", שאיכותה גבוהה יותר מה- HD הרגיל. "הטכנולוגיה הזו זמינה כעת רק במזרח אסיה ובאוסטרליה, ואנחנו מרחיבים אותה בהדרגה לארצות נוספות", הוא מספר. "בעתיד יהיה ערוץ חדש של "מצו", שיעבוד על עיקרון של VOD (צפייה בתכנים לפי דרישה) והתכנים בו יהיו בטכנולוגיית 4K. כרגע אנחנו בונים ספריית הקלטות עבור הערוץ הזה, בה יהיו מופעי מוזיקה קלאסית, ג'אז ומחול. צפייה בערוץ באיכות מלאה תדרוש כמובן גם רכישת מסך טלוויזיה בטכנולוגיה מתאימה, שכיום אנשים קונים בעיקר לשידורי כדורגל. כרגע הערוץ עדיין לא זמין בישראל".
+++++++++
וינקל מציין שערוץ 'מצו' עבר התפתחות גדולה בשנים האחרונות. "הערוץ זמין כיום ב- 60 מדינות. יש לנו 28 מיליון מנויים, מתוכם 1.7 מיליון בישראל. ההתרחבות הזו מאפשרת לנו גם לשדר ממקומות חדשים, כמו קנדה ואוסטרליה".
בישראל משדר "מצו" בשני ערוצים. הראשון הוא ערוץ "מצו" הרגיל, שזמין בחבילת הבסיס של "הוט ו"יס". השני הוא ערוץ "מצו לייב HD", שזמין למנויי "הוט" בלבד. לדברי וינקל, אחד הדברים בהם הם מתמקדים כעת הוא לחזק את הבידול בין שני הערוצים. "כיום, רוב החומרים מערוץ ה-HD מגיעים בסופו של דבר לערוץ הרגיל. זה הולך להשתנות. החזון הוא להפוך את ערוץ ה- HD לאולם קונצרטים, שיציג את האירועים הכי בולטים בזירה הבינלאומית. יהיו שם יותר קונצרטים חיים או כאלו שישודרו בטווח קצר ממועד ביצועם, וכולם יהיו באיכות HD. לערוץ 'מצו' הרגיל, לעומת זאת, הקונצרטים האלו יגיעו רק אחרי שנה".
+++++++++
במקביל לבידול של ערוץ ה- HD כאולם קונצרטים ביתי, מתוכננים גם פורמטים חדשים לתכניות בערוץ 'מצו' הרגיל. "הרעיון הוא להפוך את 'מצו' לערוץ שנותן ערך מוסף. נשדר שם בין היתר ראיונות, חזרות וכדומה".
אחת היוזמות שמרתקות את וינקל ביותר תתקיים לקראת סוף השנה בערוץ 'מצו' הרגיל. "באתר שלנו יופיעו חמישים תכניות, והצופים יוזמנו לבחור אילו מהן ישודרו בשבוע האחרון של דצמבר. בין המצביעים תיערך הצבעה, ולפיה נקבע מה לשדר. זה גם ייתן לנו מושג מרתק על ההעדפות של צופים שונים ממדינות שונות, כי כרגע יש לנו נתונים רק על ההעדפות בצרפת".
אחת הבעיות המשמעותיות לאוהבי האופרה בישראל היא שהתרגום של האופרות שאתם משדרים הוא בצרפתית בלבד. יש לזה פיתרון?
"תלוי איפה. במזרח אסיה ובקנדה יש כבר כיום אפשרות לבחור כתוביות תירגום באנגלית. אנחנו בודקים אפשרות להרחיב אותה בעתיד. נכון להיום- האופציה הזו לא זמינה לצופי 'מצו' בישראל".
מה שעוד מפריע לצופים רבים היא החזרה הרבה שיש על אותם קונצרטים.
"זה נכון, אבל החזרה הזו תלך ותפחת ככל שנמשיך לצלם קונצרטים חדשים. מצד שני, צריך להבין שצילום כזה דורש השקעה רבה, ולצערנו המשקיעים כבר לא ששים להשקיע במוזיקה קלאסית כי אין בזה כסף. לכן אנחנו מצלמים בעיקר במימון עצמי".
בעבר ציינת שאתם נמנעים מלשדר ביצועי מופת ישנים בגלל שהקהל דורש איכות צילום גבוהה. זה עדיין תקף?
"אנחנו כן משדרים חומרים ישנים יותר, אבל רק בערוץ 'מצו' הרגיל. בספטמבר, לדוגמא, יהיו שידורים עם קונצרטים של המנצח הרברט פון קראיאן ושל הזמרת מאריה קאלאס".
ניתן לראות ב"מצו" בשנים האחרונות לא מעט אמנים ישראליים. תוכל להרחיב על כך?
"זה נעשה פשוט כי יש הרבה מוזיקאים ישראלים מצוינים. התזמורת הפילהרמונית הישראלית, לדוגמא, מארחת בקביעות סולנים מעולים ומנצחים מעולים. כערוץ בינלאומי אנחנו מעוניינים לשדר מופעים ממגוון מקומות בעולם, וישראל משתלבת בזה היטב. אנחנו מצלמים את המוזיקאים הישראלים לא משיקולי שיתוף פעולה, אלא פשוט כי הם טובים".
פורסם בשינויים קלים ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 7 ביולי 2016
ואסילי פטרנקו. צילום: מארק מק'נולטי
תפיסה מקובלת בעולם המוזיקה הקלאסית טוענת שאנשים אוהבים לשמוע את מה שהם כבר מכירים. מכאן, שכדי למשוך קהל לקונצרטים צריך לבצע שוב ושוב את אותן יצירות מוכרות ושחוקות. ואז, כשיש עוגן מוכר שמבטיח שהקהל יבוא, אפשר "לדחוף" לו באותו ערב גם יצירה לא מוכרת שתרענן קצת את הרפרטואר. ואם היא של מלחין מוכר, בכלל טוב.
ההיגיון הזה, מן הסתם, היה מה שהוביל לשבץ שתי יצירות שונות מאוד של רחמנינוב באותו ערב. הראשונה היתה הקונצ'רטו מספר 2, שהמילה "שחוק" קטנה עליו. השנייה- הסימפוניה הכוראלית "הפעמונים", בביצוע בכורה בפילהרמונית. עבורי, ביצוע "הפעמונים" סיפק חוויה משמעותית בהרבה. היצירה הזו משקפת בדיוק את מה שתזמורות כיום צריכות לשאוף אליו: רפרטואר לא מוכר ואפילו קצת מאתגר, אבל עדיין קל יחסית לעיכול גם לקהל שמרני כמו זה של הפילהרמונית. וזה בדיוק מה ששמענו אמש.
ה"עוגן" של התכנית, כאמור, היה הקונצ'רטו מספר 2 של רחמנינוב לפסנתר ותזמורת. עבור רבים מבאי היכל התרבות היצירה הזו כבר מאוסה מרוב השמעות, וצריך נס כדי שתצליח לחולל התרגשות אמיתית. הנס הזה לא קרה. נכון, הביצוע של דניל טריפונוב היה יפה ברובו, עם רגעי "פיאנו" נהדרים בפרקים השני והשלישי. גם התזמורת ליוותה מעולה, במיוחד ברגעי הסולו היפים שכתב רחמנינוב לכלים שונים (קרן בפרק הראשון, קלרינט בשני ועוד). אבל הביצוע לא נשא איתו בשורה גדולה, וגם לא היה הכי מדויק מבחינה ריתמית וטכנית. אין מה לעשות: כששומעים יצירה מיליון פעמים, הסטנדרט נמצא בשמיים.
הסימפוניה הכוראלית "הפעמונים", לעומת זאת, סיפקה אתגר מוזיקלי מרתק. "דווקא היה יפה", אמרה בהפתעה מנויה וותיקה לחברתה לאחר הביצוע, והביקורת הזו מתארת היטב את תמצית החוויה. היצירה מושרת כולה (ברוסית), עם צוות מבצעים שכולל שלושה סולנים ומקהלה גדולה. היא כוללת ארבעה שירים: פעמוני מזחלת, פעמוני חתונה, פעמוני אזעקה ופעמוני מוות. עם זאת, בניגוד לשם היצירה, לא שומעים בה הרבה פעמונים ובטח שלא בצורה בוטה. הם משמשים רק כדי לסמל שלבים שונים במחזור החיים, מרוח הנעורים בשיר הראשון ועד המוות באחרון. הפרק השלישי (פעמוני האזעקה) קצת ארוך ומבולגן מדי לטעמי, אך האחרים יפהפיים. זו מוזיקה שמאוד כדאי להכיר (ביצוע יפה באיכות HD, בניצוח ג'יימס גאפיגן, אפשר למצוא כאן).
לצורך הביצוע בפילהרמונית התאחדו שתי מקהלות- המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית אוריה (Oreya) מאוקראינה. הצליל המשותף נשמע יפה ומשכנע, ויש להניח שיתגבש אפילו יותר בביצועים הבאים. שלושת הסולנים (סופרן, טנור ובאס), כולם מרוסיה, היו מצוינים.
על הערב כולו ניצח ואסילי פטרנקו (Petrenko), שזכור היטב מביקורו הראשון בארץ בדצמבר 2014. פטרנקו נחשב לאחד המועמדים הבולטים לרשת את התזמורת בעתיד מידיו של מהטה, ובערב הזה אפשר היה להבין בקלות מדוע. הוא הציג ניצוח מדויק ואנרגטי, והצליח להוביל את התזמורת והמקהלות בצורה מעוררת התפעלות באתגרים שהעמיד לפניו הביצוע: ריתמוסים משתנים, הבדלי דינמיקה פתאומיים, השגת צליל אחיד משתי מקהלות שונות ועוד.
להערכה הזו מצטרף גם מידע מאחורי הקלעים: לא בכל יום זוכה מנצח לתשואות רמות מהתזמורת כבר בסוף החזרה הראשונה. כפי שהגדיר זאת נגן מהנהלת התזמורת, "רק במקרים בודדים ביותר מסכימה התזמורת פה אחד על איכותו של מנצח". וכמו נגני הפילהרמונית, גם אני אשמח מאוד לראות אותו פה שוב.
יש לציין גם שאת הערב פתחה יצירה קצרצרה מאת סטרווינסקי, בשם "זיקוקין די נור". קשה להבין לשם מה היא שובצה בתכנית: אורכה הוא חמש דקות בלבד, ומיד אחריה כבר התחילה התכונה של העלאת הפסנתר לבמה לקראת ביצוע הקונצ'רטו. ההיגיון היחיד שהצלחתי למצוא בשיבוץ התמוה הזה הוא טכני, כדי לאפשר למאחרים להיכנס לאולם לפני תחילת הקונצ'רטו ולא במהלכו. לטובת התזמורת אפשר לומר שהיא צילצלה מעולה בביצוע היצירה, מה שהיה נכון לאורך כל הערב.
לסיכום: ערב מומלץ, במיוחד בזכות "הפעמונים". הלוואי שנשמע עוד הפתעות נעימות כאלו בעונות הבאות.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מנגנת מיצירות רחמנינוב וסטרווינסקי. מנצח: ואסילי פטרנקו. פסנתרן: דניל טריפונוב. היכל התרבות תל-אביב, 15.6.2016
שרון קם. צילום: Maike Helbig
בשבוע הבא תופיע בארץ נגנית הקלרינט הנפלאה שרון קם (Kam), מהמוזיקאיות החשובות בתחומה שיצאו מישראל. בקונצרט, שיבוצע פעמיים בלבד, ניתן יהיה לשמוע אותה במסגרת הרכב קאמרי אינטימי ביצירות של מוצרט, שומאן, ברטוק ואחרים.
שרון קם היא בת למשפחה מוזיקלית מאוד: אימה רחל היא נגנית ויולה וותיקה, שיצאה לאחרונה לגימלאות אחרי שנים ארוכות של נגינה בפילהרמונית הישראלית. אחיה, אורי (Ori), הוא ויולן מעולה שניגן בפילהרמונית של ברלין וכעת מנגן ב"רביעייה הירושלמית". היא עצמה מוכרת היטב בארץ מהופעות רבות כסולנית עם הפילהרמונית. עם זאת, את עיקר הקריירה שלה היא עושה בחו"ל כבר שנים ארוכות.
קם החלה את לימודי הנגינה בישראל, ובהמשך למדה בביה"ס היוקרתי למוזיקה "ג'וליארד" בארה"ב. הקריירה שלה החלה לפרוח בשנת 1992, לאחר שזכתה בתחרות בינלאומית במינכן. מאז הופיעה כסולנית עם התזמורות הטובות בעולם, ביניהן הפילהרמונית של ברלין, הגוונדהאוס מלייפציג, הסימפונית של שיקאגו ורבות אחרות. במקביל היא מופיעה בקביעות כנגנית מוזיקה קאמרית, ושיתפה פעולה עם טובי המוזיקאים.
"עזבתי את הארץ לפני 27 שנים, כשיצאתי מכאן ללמוד", היא מספרת בראיון טלפוני מביתה בגרמניה. "אבל אני עדיין מגיעה לכאן הרבה, כדי לנגן או סתם לבקר עם הילדים והמשפחה. הילדים מדברים עברית, ומאוד חשוב לי שיהיה להם קשר טוב עם הארץ".
ההרכב במסגרתו תנגן קם כולל אותה עצמה בקלרינט, את אחיה אורי בוויולה, ואת הפסנתרן הישראלי המעולה מתן פורת, המתגורר גם הוא בגרמניה. "אנחנו מנגנים הרבה בהרכב הזה בשנים האחרונות", היא אומרת. "בשלב מסוים החלטנו שכדאי שנופיע גם בארץ. שלושתנו ישראלים, ורצינו שלא רק בחו"ל ייהנו מהטריו שלנו אלא גם כאן".
תכנית הקונצרט תכלול יצירות מאת מוצרט (שלישיית הקלרינט ק' 498, Kegelstadt), שומאן ("אגדות" לקלרינט, וויולה ופסנתר), ברהמס (שני שירים בעיבוד לשלישיית קלרינט), שוברט (שלושה "מומנטים מוזיקליים" לפסנתר) ובארטוק ("קונטרסטים").
"חלק מהיצירות מופיעות בצורה שונה מהמקור", מספרת קם. "השירים של ברהמס כתובים במקור לזמרת מצו-סופרן, ויולה ופסנתר, ואצלנו יבוצע תפקיד הזמרת בקלרינט. ה'קונטרסטים' של ברטוק כתובים במקור לשלישייה עם פסנתר, קלרינט וכינור, ואצלנו יבוצע תפקיד הכינור בוויולה. זו יצירה קשה מאוד לביצוע גם במקור, ובוויולה היא אפילו יותר קשה", היא צוחקת.
מקובל כיום לעשות שימוש בכלי נגינה עתיקים, שמותאמים לתקופה בה נכתבה המוזיקה. גם את מנגנת בכלי תקופה?
"לעיתים אני מנגנת בכלים שונים, כמו באסט-קלרינט שהיה נהוג בתקופתו של מוצרט. אבל צריך לזכור שבמאה ה- 18 לכל נגן היה כלי משלו, ולא היה בית חרושת מרכזי שייצר קלרינטים. מספרים שאנטון שטדלר (Stadler), שעבורו כתב מוצרט את היצירות שלו לקלרינט, שכח את הכלי שלו בכרכרה ולכן אנחנו לא יודעים בדיוק מה היו המאפיינים של הקלרינט הזה. בכל מקרה, בקונצרט בארץ אני אנגן בקלרינט רגיל".
מה השווי הכספי של כלי כמו זה שאת מנגנת עליו?
"אני מנגנת בקלרינט פשוט, שעולה משהו כמו 1800 אירו. ברור שיש כלים שעולים פי כמה, אבל אני לא אוהבת לנגן בהם. כשמנגנים בכלי יקר, למעשה היצרן מייצר חלק מהצליל עבורך. אני מסתדרת הכי טוב עם הכלי הפשוט, כי אני אוהבת לייצר את הצליל בעצמי".
היית ממליצה כיום למוזיקאי צעיר ללכת לקריירה מקצועית של סולן?
"קשה לומר. אפילו לבתי הגדולה, שרוצה להיות זמרת אופרה, אני לא בטוחה שאני ממליצה לעשות זאת. לי עצמי היתה נחיתה רכה לקריירה הסולנית, כי כבר בגיל 15 ניגנתי כסולנית עם זובין מהטה ובגיל 18 היה לי הרבה ניסיון. למדתי בג'וליארד על מילגה מלאה, ובגיל 22 זכיתי בתחרות בינלאומית. כך שהיו לי המון קבלות, אבל עדיין לא הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד זה חשוב ללכת אחרי החלום, ועדיין יש מקום לאמנים. אבל זה לא מובן מאליו להצליח. יש כיום המון מרכיבים שמשפיעים על הצלחה גם אם אתה נגן מעולה. אף אחד בעולם לא מחפש היום עוד כוכבת קלרינט. ובאמת, יש הרבה סולנים שהעדיפו תפקיד קבוע בתזמורת. זה אולי פחות נוצץ, אבל ככה הם יכולים לדעת בוודאות שתהיה להם הכנסה קבועה".
איך את משווה את מצב המוזיקה הקלאסית בארץ לזה בגרמניה?
"יש בישראל אמנים נפלאים, אבל אם אתה לא מנגן בפילהרמונית קשה להחזיק מעמד. מי שרוצה להתפרנס ממוזיקה חייב לצאת מישראל. לי קל יותר בגרמניה, כי יש קהל קבוע והרבה יותר כסף למוזיקה קלאסית ואמנות בכלל. בגרמניה יש מסורת ארוכה של מוזיקה, והרשויות תומכות בבתי אופרה, תזמורות ותיאטראות. זו גישה שונה מאוד מאשר בארץ, שבה יש הרגשה שאין עניין מצד הממשלה במוזיקה קלאסית. זה יהיה עצוב מאוד אם התרבות הזו תיעלם".
הקונצרט יתקיים ב- 24.5 במוזיאון ת"א וב- 25.5 בקיבוץ נען.
פורסם ב"מעריב", 20.5.2016
לוצ'יו גאלו ומאריה פיסצ'יטלי ב"מקבת". צילום: Yossi Zwecker
סיפור העלילה של "מקבת" מספר על אשה חסרת מעצורים ותאבת שלטון, שדוחפת את בעלה לכס המלוכה דרך שיכנועו לרצוח את המלך המכהן. לאחר מכן זוממים השניים מעשי רצח נוספים כדי לבסס את שלטונם, והשורה האחרונה שמושרת לפני ההפסקה היא "לאן הידרדרה הארץ הזו" (תרגום: ישראל אובל). בהמשך, הבעל מאבד בהדרגה את שפיותו ובסוף גם את חייו. האשה מבינה בסופו של דבר את פשעיה, ומשתגעת גם היא. הסוף דווקא טוב, כאשר בנו של המלך המקורי (זה שחוסל) מומלך תחת מקבת והסדר חוזר על כנו.
ההפקה הנוכחית של "מקבת" באופרה הישראלית סובלת מהרבה בעיות. היא לא גרועה, אבל ההמלצה עליה מסויגת מאוד. תקציר מנהלים תחילה: הסולנים (קאסט ראשון) ככה-ככה. המקהלה והתזמורת טובות. הצד הויזואלי חלש מאוד, עם במה כהה וסטטית והעמדות חסרות מעוף. זו בהחלט לא תירשם כאחת ההפקות המובילות של האופרה בשנים האחרונות.
ולחדשות בהרחבה. באתי להפקה עם הרבה ציפיות בזכות זמר הבריטון האיטלקי לוצ'יו גאלו (Gallo), ששר את התפקיד הראשי של מקבת. הציפיות התעוררו בזכות תפקידים קודמים שמילא, הן באופרה הישראלית והן בהפקות מצולמות. הפעם, הוא די איכזב. יש לו אמנם קול יפה והופעה נאה, אבל הוא לא היה מספיק משכנע לתפקיד כה דרמטי, לא בימתית ולא קולית.
הליהוק לתפקיד ליידי מקבת, שהוא אולי החשוב ביותר באופרה, היה מוצלח מעט יותר. את התפקיד שרה האיטלקיה מאריה פישיטלי (Piscitelli), שהציגה קול עשיר ויפה אבל לא באמת נוגע. בסיפרו המצוין על האופרות של ורדי ("קסם האופרות של ורדי", 2014) מצטט פרופ' יהואש הירשברג מכתב של המלחין לאחד המפיקים של האופרה, בו הוא מנחה במפורש שליידי מקבת תשיר במקומות המרכזיים בקול צורם ושטני, ובקטעי הדיקלום- בקול חלול. מכאן, שקשה לדעת עד כמה היתה פישיטלי נאמנה לרוח המלחין לעומת יכולתה האמיתית. הירשברג טוען שאת הקול הלא נעים צריכה ליידי מקבת לשמור רק לשתי אריות, ונראה שלכך באמת כיוונה פישיטלי. בכל מקרה, במערכה האחרונה היא שרה נפלא ואפילו הצליחה קצת לרגש (באריה בה היא מבינה את מה שעשתה, ומשתגעת).
מבין הסולנים, היחיד שהיה מעולה באמת היה הטנור גסטון ריברו (Rivero) בתפקיד מקדאף. הוא היה גם היחיד שקיבל מחיאות כפיים סוערות בעת ההשתחוויה. יתר הסולנים, בתפקידים הקטנים יותר, היו בסדר גמור אך לא התעלו לרמה דומה. התזמורת (הסימפונית ראשל"צ) והמקהלה (מקהלת האופרה) נשמעו טוב מאוד, למעט בעיות תיאום ובלאנס קלות שמן הסתם ילכו וישתפרו עם הזמן.
עיקר הביקורת בהפקה הזו מופנית לבימוי הפושר של ז'אן-קלוד אובריי (Auvray). התפאורה מתבססת על במה סטטית, הנוטה כלפי מעלה. הבמה הזו מהווה את התשתית לבימוי לאורך האופרה כולה, וזה משמים כמו שזה נשמע. בחלק מהסצינות יש באמצע הבמה פתח גדול, ממנו יוצאות ונכנסות דמויות שונות. בקידמת הבמה ובאחוריה יש שני אגדים של מוטות, שמגדירים מחדש את המושג "רב-תכליתי": בהתחלה הם מהווים את הבסיס עליו נתלה הוילון שמאחוריו לן המלך, אחר כך מדמים עצים ביער. החוויה הכללית היא של במה כהה, סטטית ולא מעניינת, שניצלת איכשהו רק בזכות עבודת התאורה היפה של אבי בואנו (במבי).
לסיכום: המוזיקה יפה, הסולנים בסדר ומעלה, אבל המכלול קטן מסכום מרכיביו. "מקבת" היא אופרה קצרה יחסית (קצת פחות משלוש שעות), אבל בהפקה הזו – ובמיוחד במערכה האחרונה- היתה תחושה שהיא לא זזה. למרות הכול, יש בה מסר חשוב ורלוונטי שחשוב לזכור תמיד: שלטון שהושג באלימות, דרך רצח, עשוי להסתיים באלימות לא פחותה.
"מקבת" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: עמנואל ז'ואל-הורנאק. בית האופרה תל-אביב, 17.5.2016.
זמרת המצו-סופרן שחר לביא. תופיע ב"בית המידות" ביום ראשון הקרוב (ה-1 במאי). צילום: לירון וייסמן
לפני מספר שבועות נחנכה בתל אביב סידרת קונצרטים חדשה ויוצאת דופן, שמחזירה את המשתתפים בה אל עולם הסלון המוזיקלי של המאה ה-19. "בית המידות", המארח את הסידרה, הוא מבנה עתיק ברחוב לילינבלום 23, שעבר שימור אדריכלי בשנת 2013. הסידרה עצמה מתקיימת בקומה השנייה של המבנה, ומבוססת על רסיטלים קצרים בביצוע מוזיקאים מהדור הצעיר, בוגרי אקדמיות למוזיקה והסטודיו של האופרה הישראלית.
עורכי הסדרה הם יונתן קרת (25) ונטע היבשר (29), שניהם מוזיקאים פעילים ומוכרים. השניים מאמינים שהמיקום והאווירה יוצאי הדופן ימשכו קהל חדש ויתרמו לחשיפה של בני גילם למוזיקה קלאסית. הקונצרט, לדעת שניהם, אמור להיתפס לא כחוויה לימודית אלא פשוט כבילוי.
מה ההבדל בין הפרויקט שלכם לבין כל סדרת קונצרטים אחרת בתל אביב?
"האירועים בבית המידות נוצרו מתוך תפיסה אחרת של מוזיקה קלאסית", אומרת נטע היבשר, מעורכות הסדרה. "מדובר בתפיסה אחרת של המקום שהיינו רוצים שיהיה למוזיקה הזו בחיים שלנו, ואיך לדעתנו הכי נכון לקבל ביצוע חי שלה. אנחנו מנסים להציע אלטרנטיבה לפורמט המקובל של קונצרט. קונצרט אצלנו דומה יותר להופעה אינטימית בבר או בקפה. זהו מופע קצר של כארבעים דקות, שמתקיים בחלל ביתי. הקהל יכול לשבת קרוב מאוד לאמנים, או בכלל להאזין מהמרפסת עם כוס יין. בהתאם לכך, גם מחירי הכרטיסים הם בני השגה". מחיר כרטיס בסידרה הוא 60 שקלים, והוא כולל יין שמוגש במקום ללא עלות נוספת.
"זכינו בהזדמנות להתארח במקום עם אווירה יוצאת דופן", היא מוסיפה. "מצד אחד זהו בית היסטורי מראשית המאה הקודמת, ומצד שני הוא ממוקם בלב אזור הבילויים של תל אביב. הצירוף של כל הדברים האלה מאפשר לנו ליצור אירוע ספונטני ונגיש, שכל אחד יכול למצוא בו משהו ליהנות ממנו. השילוב הזה שם את המוזיקה האמנותית בתוך הקשר שבו לדעתנו הרבה יותר נוח להתחבר איתה".
נטע היבשר. צילום: דנה סידור
למה בעצם לשנות את פורמט הקונצרט הנוכחי?
"יונתן ואני שמנו לב למצב אבסורדי. שנינו מוזיקאים קלאסיים שמאוהבים ברפרטואר הזה ויכולים להקשיב לו כל היום, ובכל זאת אנחנו כמעט אף פעם לא באמת נהנים מקונצרט. הרבה פעמים הקונצרט ארוך מדי אפילו בשבילנו, ואם אנחנו מתקשים להתרכז במשך שעתיים וחצי – איך אפשר לצפות ממישהו שפחות קשור לתחום להחזיק מעמד, שלא לדבר על לרצות לשמוע עוד? גם אולמות הקונצרטים בעייתיים בהקשר הזה. אין ספק שהם הכרחיים להפקות גדולות, בוודאי לאופרה, אבל בהרבה מקרים המרחק בין המופיעים לבין הקהל מזיק לתקשורת ויוצר ניכור. כשמוסיפים לזה את קונבנציות ההתנהגות המאובנות, למשל העובדה שאין שיח עם הקהל או שלא מוחאים כפיים באמצע יצירה, מקבלים אירוע שהוא יותר מעיק מאשר מהנה. יונתן ואני כופרים בזה בכל וכל. אנחנו חושבים שהתנאים שבהם אנחנו נחשפים למוזיקה אמנותית עושים לה עוול, ומונעים ממנה את הפעולה הבסיסית שלה, שזה להקסים קהלים בכל גיל ובכל מקום".
===========
תכנית הסדרה מבוססת על סולנים והרכבים קטנים. בין היתר יתארחו במהלך הסידרה סולני וסולניות האופרה הצעירים שחר לביא, טלי קצף וגיא פלץ (Pelc), וכל אחד מהם יגיש רסיטל ווקאלי בליווי פסנתר. בקונצרט אחר יופיע הצ'לן עירא גבעול, שיבצע מבחר מתוך הסוויטות לצ'לו של י.ס. באך. בהמשך יופיעו נגן כלי ההקשה עודד גייצהאלס, הגיטריסט והמלחין ראובן סרוסי, הצ'לנית מיכל קורמן מ'הפרויקט הקאמרי הישראלי' ואחרים. "לאמנים ניתנה יד חופשית לבחור רפרטואר שיבטא את טעמם האישי", אומרת היבשר. תכנית הקונצרט אינה מפורסמת מראש, כך שליד החופשית הזו נוסף אלמנט משמעותי של הפתעה.
היבשר וקרת מחזיקים בגישה מורחבת למוזיקה אמנותית, ולכן הסידרה כוללת גם מוזיקה שאינה מוגדרת "קלאסית". דוגמאות לכך מספקים מופע ג'אז סולני עם הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ, מופע מוזיקה אנגלית מהמאה ה-17 בביצוע אנסמבל "קאמרה 15" עם הסולנית שירה פטשורניק, ואפילו שירה תימנית במופע של להקת "גולסא".
הקונצרט הקרוב בסידרה יתקיים ביום ראשון ה-1 במאי, ויארח את זמרת המצו-סופרן שחר לביא בליווי הפסנתרנית יעל קרת . התכנית תכלול יצירות מאת הנדל, אופנבך ואחרים.
התכנית המלאה של הסידרה זמינה בעמוד הפייסבוק של "בית המידות".
פורסם ב"מעריב", 28.4.2016
זובין מהטה אמש בהיכל התרבות. צילום: שי סקיף
קצת קשה, אולי אפילו טיפשי, לנסות לבקר את הקונצרט אמש בכלים של ביקורת מוזיקה מקצועית. כל אחת משלוש היצירות בתכנית נוגנו בפילהרמונית אינספור פעמים בעבר, ולכול השלוש אני זוכר ביצועים טובים יותר. אבל האבחנה הזו חסרת משמעות. הקונצרט הזה סיפק חוויה אדירה לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא גם חברתית. בימים בהם נדמה שגיבורי התרבות היחידים כיום בארץ הם אלו שמספק ערוץ 2, יש משהו מרגש מאוד לראות אלפי אנשים בהיכל התרבות מריעים לגיבורי תרבות מסוג אחר לגמרי. ובערב הזה היו שני גיבורים כאלו: יצחק פרלמן (71), בהופעה נדירה בארץ ככנר, ו"ילד היום הולדת" זובין מהטה (80), שניהם בהופעה בלתי נשכחת.
להערכתי, רבים בקהל באו עקב ה"הייפ" הגדול סביב יום ההולדת למהטה, או כדי לשמוע את פרלמן מנגן עם הפילהרמונית אחרי שנים ארוכות בהן הופיע כאן רק כמנצח. אין לי הסבר אחר לשאלה מדוע היו מי שמחאו כפיים לא רק בין פרקים, אלא אפילו באמצע פרק (במהלך הסימפוניה של מהלר). זו תופעה נדירה, שבדרך כלל מעידה על קהל שאין לו מושג מה הוא שומע ומהם כללי המשחק. מילא, העיקר שאנשים עדיין באים לקונצרטים קלאסיים.
למי שהגיע בגלל ה"הייפ" נכונה אכזבה, כיוון שכמעט ולא היה בקונצרט כול סממן חיצוני של יום הולדת (למעט פרחים לכל אורך הבמה ותחושת התרגשות כללית). אבל נשיא המדינה ועוגת יום ההולדת התארחו כבר בקונצרט ביום שני, כך שהפעם, למעט מילים ספורות של מהטה לפני ביצוע הסימפוניה, נותרה בעיקר המוזיקה. את המילים האלו הוא בחר להקדיש לא לעצמו, אלא כדי לציין את שבעת תלמידי ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה שתיגברו את התזמורת לצורך ביצוע הסימפוניה של מהלר. את כל יתר המילים ביטאה המוזיקה עצמה.
את הערב פתחה הפתיחה ל"עטלף" של יוהאן שטראוס, שסיפקה "תצוגת תכלית" צלילית מרשימה של התזמורת אך זכתה לפרשנות מעט כבדה מדי. את עיקר העניין בקונצרט משך באופן טבעי יצחק פרלמן, כסולן בקונצ'רטו לכינור של מקס ברוך (Bruch). פרלמן לא הופיע בארץ ככנר שנים ארוכות, והסקרנות לשמוע אותו בביצוע חי היתה בהתאם.
עוד לפני היותו כנר גדול, פרלמן הוא "אחד משלנו". אני בטוח שבקהל ישבו לא מעט אנשים שהכירו את פרלמן מילדותו בת"א, ואפילו עוד יותר אנשים שזכרו לו את אינספור הקונצרטים שנתן כאן עם הפילהרמונית בהתנדבות. ואכן- קשה לתאר את ההתרגשות, הפירגון והחום ששידר לו הקהל בעודו מנתב את עצמו על הקביים מהקלנועית אל הפודיום הסולני. קשה גם לתאר את עוצמת התשואות להן זכה בסוף היצירה. לטעמי- בצדק גמור. הוא ניגן נפלא, בטכניקה מושלמת, ובאותה פרשנות רומנטית שמוכרת כל כך טוב מההקלטות שלו. נכון, יש כיום כנרים צעירים עם פרשנות נועזת וחדה יותר. אבל פרלמן- כמו מותג אמיתי- נשאר נאמן לדרכו המוזיקלית, ומשאיר את החדשנות לאחרים. במקרה שלו, זה משכנע לגמרי.
בסיום הקונצ'רטו ניסה הקהל לחלץ מפרלמן הדרן, אך לשווא. לי היה חסר, הרבה יותר מהדרן, שיאמר בפני הקהל כמה מילות ברכה למהטה. אני בטוח שהקהל היה משתולל מהתרגשות. אבל זו היתה בחירתו, ולנו לא נותר אלא לכבד אותה.
את הקונצרט חתמה סימפוניה מספר 1 של מהלר, שבוצעה כאן בשנים האחרונות עם טובי המנצחים (זכורים במיוחד גוסטבו דודאמל ולהב שני). החידוש הפעם היה ששולב בביצוע גם פרק ה"בלומינה" (Blumine), שבדרך כלל אינו מבוצע בקונצרטים. זו היתה בחירה נבונה, כי הפרק הזה יפהפה וראוי מאוד להישמע. הביצוע לסימפוניה כולה היה יפה ומרשים, אך עם זוויות פחות חדות מאשר אלו של המנצחים הצעירים יותר. טיפולו של מהטה בפרק השלישי (כאן- רביעי), זה עם השיר "אחינו יעקב" ומנגינת הכלייזמר, הראה את היכרותו הקרובה עם המוזיקה היהודית של מזרח אירופה- היכרות לה זכה מן הסתם במסגרת עבודה של עשרות שנים עם נגניה הוותיקים של הפילהרמונית. עם זאת, שיא הביצוע נרשם לטעמי בפרק האחרון, עם רגעים חרישיים נפלאים ולצידם רגעים עוצרי נשימה של עוצמה סימפונית.
לסיום, כמה מילים על מהטה עצמו. אומרים על מקצוע הניצוח שהוא טוב לבריאות, כי הוא דורש מגוון יכולות: גם פיזיות (לנצח בעמידה שלוש שעות ברציפות), גם קוגניטיביות (ללמוד פרטיטורות, לנהל קריירה), וגם חברתיות (לתקשר עם תזמורות וסולנים). לראיה, מספרם הניכר של המנצחים הגדולים שהמשיכו לעבוד עד גיל מופלג. במקרה של מהטה, הסטטיסטיקה הזו מוכחת היטב. הלוואי על כולנו בגיל שמונים כזו אנרגיה פיזית, כזו שליטה בפרטים, כזה צ'ארם אישי, וכזו אהבה סוחפת למה שאנו עושים. עם כל הביקורת על כהונתו האינסופית בפילהרמונית, דומה שבשבוע הזה הדבר היחיד הנכון שיש לומר לו הוא מזל טוב, ועד 120 – לפחות.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מנגנת מיצירות יוהאן שטראוס, מקס ברוך וגוסטב מהלר. מנצח: זובין מהטה. כנר: יצחק פרלמן. היכל התרבות תל-אביב, 12.4.2016
ביום חמישי (14 באפריל) תיפתח סידרת הקונצרטים הקרובה של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית, בה יתארח זמר הבריטון הנפלא קלאוס מרטנס (Mertens). שמו של מרטנס (66) מוכר היטב לאוהבי המוזיקה הקולית, בזכות למעלה ממאתיים הקלטות שעשה עם מיטב המנצחים. הוא נחשב לפרשן מוביל למוזיקה מתקופת הבארוק, ומזוהה יותר מכל עם ההקלטות הנהדרות שעשה ליצירות של באך ובני דורו.
בקונצרטים בארץ יופיע מרטנס בניצוחו של שלו עד-אל, מנהלה המוזיקלי של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית. השניים מופיעים ביחד כבר למעלה מעשרים שנה, ואף הקליטו יחד עשרה דיסקים. בקונצרטים יבצע מרטנס מבחר שירים אמנותיים של שוברט, בתזמורו של מקס רגר.
אתה מוכר במיוחד בזכות הביצועים שלך למוזיקה של באך. למה בחרת לבצע בארץ דווקא את השירים של שוברט, ועוד בתיזמור של רגר?
"אתה צודק בהחלט", מספר מרטנס בראיון מגרמניה. "בקריירה שלי עד כה ביצעתי והקלטתי הרבה מוזיקה מתקופת הבארוק. אבל תמיד אהבתי וביצעתי גם מוזיקה מתקופות מאוחרות יותר- הקלאסית, הרומנטית ואפילו המודרנית. בכל הנוגע לשוברט, יש לי עניין עצום במוזיקה שלו, בדומה להרבה זמרים אחרים. לגבי התזמור- כבר לפני שנים למדתי להעריך את המוזיקה הקולית של רגר, וזכיתי גם לבצע הרבה ממנה. רגר העריץ את שוברט, ותיזמר מבחר משיריו היפים ביותר בתיזמור נהדר ומלא צבע. עולם המוזיקה מציין השנה מאה שנים למותו של רגר, ואני מאוד שמח לבצע את התיזמור שלו בעיתוי כזה".
עבדת עם הרבה מנצחים ששייכים לזרם ה"מודע הסטורית" או "תקופתי", הדוגל בביצוע מוזיקה בסגנון שמתאים לרוח התקופה בה נכתבה. האם העבודה הזו שונה מזו עם מנצחים "מודרניים"?
"אני מרגיש אסיר תודה על כך שהיו לי הרבה הזדמנויות לעבוד עם מומחים מובילים של זרם הביצוע שנקרא 'מודע הסטורית'. במיוחד עלי לציין את המוזיקאי הנפלא טון קופמן, שאיתו הקלטתי וביצעתי את מכלול היצירות הווקאליות של באך ובוקסטהודה. זהו הישג ייחודי, שממלא אותי בגאווה עד היום".
"ההרכבים שמתמחים בביצוע מוזיקה מוקדמת בגישה 'תקופתית' עשויים אולי להיות מחוברים יותר ל'אמת' ההסטורית", הוא ממשיך, "אבל נוכחתי בכך שכיום גם תזמורות 'מודרניות' מנגנות בצורה שאינה שונה כל כך מזו של התזמורות ה'תקופתיות'. בנוסף, יש יותר ויותר תזמורות 'מודרניות' שמזמינות מנצחים מומחים מהגישה ה'תקופתית' לעבוד איתן כדי להבין איך נכון לבצע מוזיקה מוקדמת. התוצאות של העבודה הזו מדהימות: המוזיקאים דרוכים יותר, מתעניינים יותר במה שהם עושים, ואפילו הצליל של התזמורת משתנה אחרי כמה חזרות".
גישת הביצוע ה'תקופתי' היתה חידוש מסעיר בשנות השמונים והתשעים. אתה מרגיש שהקהל עדיין נלהב ממנה באותה מידה כמו בעבר?
"בהחלט. אני חושב שיש יותר ויותר אוהבי מוזיקה שמעוניינים לשמוע מוזיקה בצורה שתהיה אותנטית ככל האפשר למקור. אנשים כיום יודעים יותר, ומקשיבים בצורה יותר ביקורתית. העובדה הזו מעמידה אתגר גדול בפני המבצעים, אבל נושאת בחובה גם הזדמנויות".
יש היום בעולם המוזיקה נטייה להתמקצעות הולכת וגדולה של מבצעים. איפה אתה ממקם את עצמך בעניין זה?
"יש מוזיקאים שמתמחים בתחום מסוים, כמו מוזיקה מימי הביניים או מהרנסאנס, ומרגישים שהתחום הזה מספק אותם. אצלי זה לא היה כך אף פעם. תמיד התעניינתי במגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, וניסיתי למצוא אתגרים חדשים. מה שכן, ידעתי משלב מאוד מוקדם שהקול שלי יאפשר לי לעמוד באתגרים האלו רק אם לא אאמץ אותו מעבר ליכולתו. לכן לא שרתי מעולם באופרות של וגנר, שדורשות מאמץ קולי גדול".
למעשה אתה לא מזוהה עם רפרטואר אופראי כלל.
"נכון. זכיתי להכשרה ארוכה בבית האופרה של אאכן, ואחריה החלטתי שלא לעסוק בשירה אופראית. יותר עניין אותי לשיר בקונצרטים, שירים ומוזיקה דתית. בדיעבד, המציאות הוכיחה שההחלטה הזו היתה נכונה".
איך אתה שומר על הרעננות והגמישות של הקול שלך? יש לך שיגרת אימונים?
"אין לי שיגרה קבועה, אבל אני מכיר את הקול שלי היטב ועובד כל הזמן כדי לשפר אותו. מה שעובד עבורי הכי טוב זה לשיר כל יום רפרטואר מעניין, כזה שאני מרגיש שממלא אותי. חוץ מזה אני מנסה ליהנות גם משאר הדברים שאני עושה בחיים. מנקודת מבטי, זה לא פחות חשוב".
מהן העצות שלך לזמרים צעירים שמגבשים את הטכניקה שלהם? וממה עליהם להיזהר?
"הדבר הראשון הוא לעשות כל מה שהם יכולים כדי למצוא מורה מתאים, גם אם זה כרוך בנסיעות ארוכות. בנוסף הם חייבים להיות ממוקדים במה שהם עושים, וכל הזמן לנסות לשפר את עצמם. חשוב גם שלא להמעיט בחשיבות של היגוי נכון, מיקום נכון של הקול וכדומה. חוץ מזה, חשוב שיהיו גמישים ופתוחים לאפשרות לעסוק במשהו אחר. ההתמודדות שיש כיום לזמר צעיר בעסקי המוזיקה היא לא קלה בכלל".
פורסם ב"מעריב", 8.4.2016
אנדרס אורוזקו-אסטראדה. צילום: Werner Kmetitsch
את המנצח אנדרס אורוזקו-אסטראדה (Andres Orozco-Estrada) שמעתי בפעם הראשונה לפני מספר שנים בווינה. זה היה לגמרי במקרה: הייתי בעיר בנסיעת עבודה, וניצלתי את שעות הערב כדי לשמוע קונצרט. התזמורת שהופיעה באולם ה"מוזיקפראיין" היתה תזמורת ה- Tonkünstler ("אמני הצליל") האוסטרית, לאו דווקא מהשמות הגדולים בעולם. ניצח עליהם קולומביאני אלמוני בשם אנדרס אורוזקו-אסטראדה (להלן אא"א), שעד אז כלל לא ידעתי על קיומו. הציפיות, מן הסתם, היו נמוכות בהתאם. אלא שאז התחיל הקונצרט, והייתי בהלם: זה היה אחד הערבים המוזיקליים המלהיבים ביותר שחוויתי בשנים האחרונות, במיוחד בזכות המנצח.
את החוויה הנהדרת הזו הצליח אא"א (38) לשחזר גם בהופעת הבכורה שלו עם הפילהרמונית הישראלית ביום חמישי. הקהל הישראלי אהב אותו מאוד, והיו לו את כל הסיבות לכך. ראשית, הוא נראה כמו הכלאה של שלושה אנשים אהובים מאוד כאן: זובין מהטה בצעירותו, המנצח הוונצואלי גוסטבו דודאמל, ו- מה לעשות- גם השף חיים כהן. שנית, האנרגיה. כבר הרבה זמן לא נראה פה מנצח כה אנרגטי, שסוחף את התזמורת ואת הקהל בשילוב מופלא של כריזמה וקסם אישי. שלישית, איכות הביצוע. אני חייב להודות ששמעתי את התזמורת בביצועים יותר "מושלמים" מבחינה טכנית, אבל את מי מעניינת שלמות טכנית כשבאולם נשמע כזה צליל יפה ועשיר.
הקונצרט הציג יצירות מאת צ'ייקובסקי (הפתיחה-פנטסיה "רומיאו ויוליה"), פרוקופייב (קטעים מתוך הבלט "רומיאו ויוליה"), ולסיום- שוב צ'ייקובסקי (הקונצ'רטו לכינור, עם הסולן דיוויד גארט).
את "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי איפיינה פרשנות מרתקת, שהדגישה את הדרמה יותר מאשר את הפן הסנטימנטלי. אפילו נושא האהבה המפורסם, אותו אוהב הקהל לזמזם יחד עם התזמורת, לא טבע הפעם בשמאלץ. נפלא. גם בקטעי הבלט של פרוקופייב, בהם המוזיקה נועזת יותר וגם מורכבת יותר מבחינה ריתמית, נשמעה התזמורת בשיאה.
בעולם המוזיקה יש אבחנה בין מנצחים "של קהל" לבין מנצחים "של מוזיקאים". המנצחים מהסוג הראשון הם צ'ארמרים, חייכנים, ומרבים בשטיקים חיצוניים למיניהם. המנצחים של המוזיקאים מתמקדים בעשיית מוזיקה, וכל היתר בא במקום השני. אא"א הוא שילוב יוצא דופן של שני הסוגים: כריזמטי וסוחף מצד אחד, אך גם מוביל את הנגנים בצורה מדויקת מאוד ומסייע להם במקומות הנדרשים מצד שני. אם האינטואיציה שלי נכונה, מדובר בסיפור אהבה הדדי. האם יכול להיות שנמצא היורש לזובין מהטה בן השמונים, אחרי 47 שנים של ניהול מוזיקלי? כמובן שמדובר בשאלה תיאורטית, כיוון שלמיטב ידיעתי אין כל דיבור על סיום כהונתו של מהטה. אבל, אם וכאשר הנושא יעלה לדיון, בהחלט אפשר לסמן מחליף אפשרי.
את הקונצרט חתם הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, עם הסולן-דוגמן-שחקן דיוויד גארט (35). תפקיד הסולן בקונצ'רטו הזה רצחני: הוא נדרש לבצע פסאז'ים במהירות מסחררת, לנגן בפוזיציות לא נוחות, ולהשמיע במקביל שניים, שלושה, ובמקומות מסוימים- אפילו ארבעה צלילים. את כל אלו עשה גארט בצורה חלקה לגמרי, ואין ספק שמדובר בוירטואוז בתחומו. מצד שני, היה בנגינה שלו משהו קר, טכני, ובמקומות רבים לא מספיק ריגשי. לרגעים מצאתי את עצמי מתגעגע לצליל המתוק והמשתפך של יצחק פרלמן בביצוע לקונצ'רטו הזה. את עיקר הריגוש סיפק גארט דווקא אחרי הקונצרט, כשסיפר לקהל על הקשר המיוחד שלו לישראל. לדבריו, הוא חזר לנגן אחרי תקופה ארוכה של הפסקה, והתזמורת שהאמינה בו- והזמינה אותו להופיע איתה לאחר כל השנים הללו- היתה ישראלית. כיום, כשהוא סופר-סטאר עולמי, מאוד נעים לדעת שזה מה שהוא חושב עלינו.
זהו הקונצרט הראשון עליו ניצח אנדרס אורוזקו-אסטראדה מתוך סידרה של שישה קונצרטים עם הפילהרמונית, שתימשך עד יום רביעי. ביתר הקונצרטים צפויה להיות מבוצעת בין היתר הסימפוניה מספר 2 של רחמנינוב, יצירה יפהפייה ועתירת רגש במיטב המסורת הרוסית. מומלץ מאוד.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אנדרס אורוזקו-אסטראדה. היכל התרבות תל-אביב, 31.3.2016.
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 1.4.2016
רונלד בראוטיגם. צילום: מרקו בורגרייב
בשבוע הבא ייפתח במוזיאון ת"א פסטיבל המוזיקה המעולה "פליציה בלומנטל", המתקיים בפעם ה- 18. פסטיבל זה מיצב את עצמו בשנים האחרונות כאירוע מוזיקלי אנין ואיכותי, המארח מוזיקאים מהשורה הראשונה בעולם.
האורח הבולט ביותר בפסטיבל השנה הוא הפסנתרן ההולנדי רונלד בראוטיגם (Brautigam), שיופיע כסולן עם תזמורת "האקדמיה מקלן" (Koelner Akademie) בניצוחו של מיכאל ווילנס. בראוטיגם נחשב לאחד מהסולנים המובילים בעולם בנגינת פסנתר פטישים, ה"אב הקדמון" של הפסנתר המודרני. פסנתר מוקדם זה היה בשימוש בסוף המאה ה- 18 ותחילת המאה ה- 19, ועליו נוגנו במקור יצירותיהם של מוצרט, היידן ובני זמנם. בקונצרט יבוצעו בין היתר שני קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת של מוצרט, אותם ינגן בראוטיגם בפסנתר פטישים.
מהו ההבדל העיקרי בין הפסנתר המודרני לפסנתר הפטישים, ואיך זה משפיע לך על טכניקת הנגינה?
"ההבדל העיקרי הוא בדרך בה אני ניגש לכלי. בפסנתר המודרני יש לקלידים יותר עומק וכובד, ולכן צריך להפעיל יותר משקל של היד והכתף. בפסנתר הפטישים צריך להפעיל רק את המשקל של האצבעות, והמגע חייב להיות הרבה יותר קל. עבור מי שעובר מפסנתר רגיל לפסנתר פטישים, המשמעות היא שצריך 'לשכוח' את טכניקת הנגינה הרגילה ולפתח טכניקה יותר קלה ומהירה. זה תהליך שלקח לי כמה שנים טובות".
אתה מרגיש שאנשים כיום עדיין מתעניינים בתנועת המוזיקה המוקדמת כפי שהתעניינו בשנות התשעים, או שהתנועה הזו הפכה ל"נישה"?
"בהתחלה, התנועה הזו היתה הכרח. היה צורך אמיתי לפרק את הרפרטואר הווינאי הקלאסי מהרומנטיזציה העודפת שעשו לו. כעת, הגישה החדשה נעשתה כל כך מבוססת עד שתנועת המוזיקה המוקדמת איבדה מעט מהתפקיד ה'חלוצי' שלה. יש יותר ויותר מוזיקאים, כולל אני, שמשתמשים בכלים שונים לביצוע מוזיקה שונה. זה בדיוק מה שקרה גם בעולם האופרה- זמרת סופרן שמתמחה בואגנר לא תהיה בהכרח המתאימה ביותר לביצוע אופרות של מוצרט, וההיפך".
אתה עדיין מקבל תלונות בנוסח "למה לנגן מוצרט ובטהובן בכלים עתיקים אם הטכנולוגיה השתפרה מאז"?
"כן, הרבה אנשים נוהגים לומר שאם בטהובן היה מכיר את הפסנתר המודרני הוא היה מעדיף לכתוב לו. התשובה שלי היא זו: אין ספק בכך, אבל המוזיקה שלו היתה נשמעת אחרת לגמרי. בטהובן תמיד חיפש את הקצוות של הכלי, ואם היה לו פסנתר 'סטיניווי' מודרני הוא היה מחפש גם את הקצוות שלו. באמת מרתק לחשוב מה היתה התוצאה"!
תנועת המוזיקה המוקדמת איבדה בשנים האחרונות כמה מהמייסדים שלה, שהאחרון ביניהם היה ניקולאוס הרנונקור. האם לדעתך דור ההמשך הוא חלוצי באותה מידה?
"לא, אבל כיום יש גם פחות צורך בחלוציות. כיום אנחנו עדיין מרוויחים מהעבודה האדירה שהחלוצים הללו עשו. העבודה ה'חלוצית' היחידה שנותרה היא למצוא את האיזון הנכון בין כלים מודרניים לכלי תקופה עתיקים, ולהפוך את התזמורות ה'מודרניות' לבעלות מודעות הסטורית גבוהה יותר".
+++++++++++++
התזמורת שתופיע עם בראוטיגם, תזמורת "האקדמיה של קלן", מנגנת גם היא בכלי תקופה. בראוטיגם מספר שעבד עם התזמורת באופן אינטנסיבי מאוד בשנים האחרונות, כולל הופעות והקלטות משותפות של מכלול הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט. "אני כבר מחשיב את עצמי כמעט כמו חלק מהתזמורת", הוא צוחק.
בקונצרט יבוצעו שניים מהקונצ'רטי הפחות מוכרים של מוצרט, מספר 8 ומספר 14. הסיבה לכך, באופן מפתיע, היא כלכלית. "אין ספק שהקונצ'רטי המאוחרים של מוצרט נפלאים, בין היתר בזכות השימוש בכלי נשיפה מעץ", אומר בראוטיגם. "אבל בימים כאלו, שאינם קלים מבחינה כלכלית, בחרנו בקונצ'רטי נהדרים שאינם דורשים חטיבה מלאה של כלי נשיפה מעץ".
מוצרט השאיר בקונצ'רטי שלו מקום לאילתור של הסולן, הנקרא "קדנצה". בחלק מהקונצ'רטי חיבר מוצרט הצעות לקדנצה, שאינן מחייבות את הסולן המבצע. לדעתו של בראוטיגם, ההצעות האלו הן הבחירה המועדפת. "בכל מקום בו מוצרט השאיר קדנצות, אני מעדיף לנגן אותן", הוא אומר. "אין ספק שהוא חיבר אותן לפסנתרנים אחרים שניגנו את הקונצ'רטי שלו, והמשמעות היא שהוא לא רצה ש'יתעסקו' עם המוזיקה שחיבר. כשאין קדנצות מקוריות של מוצרט, אני אוהב לאלתר על המקום. אבל גם אם אתה המאלתר הכי טוב בעולם- מה שחיבר מוצרט תמיד יהיה יותר טוב".
מה אנחנו יודעים על ביצוע הקונצ'רטי בזמנו של מוצרט? האם גם אז נדרש הקהל לשבת בשקט כמו היום?
"כיום הקונצרט הקלאסי הפך לפורמלי מאוד. בתקופתו של מוצרט זה לא היה כך. אם אנשים מחאו כפיים אז היו חוזרים על פרקים, ואין ספק שהקהל היה הרבה יותר רועש מאשר היום. יש עדויות מלונדון של המאה ה- 18 על מקרים שבהם כנר שזייף זכה למטר של עגבניות ותפוזים".
פסטיבל "פליציה בלומנטל" יתקיים בין התאריכים 9 – 4 באפריל במוזיאון ת"א לאמנות.
הקונצרט של רונלד בראוטיגם ו"האקדמיה מקלן" יבוצע ביום ד' 6.4 בשעה 20:30. הקונצרט יתקיים גם במרכז "אלמא" בזיכרון יעקב (9 אפריל).
פורסם ב"מעריב", 1.4.2016
נעמה גולדמן ב"לה צ'נרנטולה". צילום: Yossi Zwecker
נתחיל בשורה תחתונה: יש בהפקה הזו של "לה צ'נרנטולה" באופרה הישראלית לא מעט נקודות אור, ועם קצת רצון טוב אפשר ליהנות ממנה. מצד שני, היא רחוקה מלהיות מושלמת. בעידן בו רבים מהצופים רגילים לסטנדרט של הפקות די.וי.די מוקלטות, נדרשת רמה גבוהה יותר כדי לשכנע.
נתחיל מהצד המוזיקלי. אילוצי לוח זמנים הביאו אותי לצפות בהצגה הראשונה, בה הופיע ה"קאסט" (צוות הזמרים) השני. מבין שבעת הזמרים בתפקידים הראשיים קל היה לסמן מצטיין אחד: האיטלקי דומניקו בלצאני (Balzani), בתפקיד המשרת דאנדיני. מבחינה קולית הוא היה הטוב מכולם, עם קול באס גמיש ועשיר ודיקציה מתנגנת של איטלקי "אמיתי". גם הסולנים האחרים שרו באיטלקית מושלמת, אבל – בניגוד אליו- אצל רובם היה ברור שזוהי לא שפת אימם. בלצאני היה גם היחיד שהצטיין מיד כשפתח את הפה, בעוד שלרוב האחרים לקח זמן לא מועט להתחמם.
מצטיינת נוספת היתה הישראלית נעמה גולדמן, בתפקיד המרכזי של אנג'לינה (לכלוכית). היא הציגה נוכחות בימתית מקסימה, קול יפהפה, ושירה רגישה ונוגעת ללב. גם לה לקח זמן להתחמם, אבל כשזה קרה- התגלתה על הבמה זמרת נהדרת. האריה האחרונה שלה, "נולדתי למצוקה ולבכי", היתה אחד משיאי הערב. רגעים יפים רבים נרשמו גם לזמרים הישראליים האחרים, נוח בריגר (בתפקיד אלידורו) וטלי קצף ושחר לביא בתפקיד האחיות החורגות הנלעגות.
מי שהרבה פחות הרשימו בקאסט ששמעתי היו הזמרים בתפקידי דון מניפיקו (האב החורג) ודון רמירו (הנסיך). את מניפיקו גילם הבאס הרומני ראדו פינטיליה (Pintillie), זמר בעל קול לא מעניין ויכולת קומית מוגבלת. את הטנור דניאל זנפארדינו (Zanfardino), בתפקיד רמירו, היו רגעים שבקושי שמעו. גם הוא אמנם איטלקי ויש לו צבע קולי נעים, אבל לתפקיד כה מרכזי צריך זמר עם נוכחות משמעותית בהרבה. יתכן שבקאסט הראשון המצב יותר טוב.
אל המנצח דניאל כהן ואל התזמורת והמקהלה יש הפעם בעיקר שבחים, למעט מספר בעיות ניקיון ותיאום שנרשמו במהלך הערב. יש להניח שאלו ייפתרו, או לפחות ישתפרו, ככל שההצגה תעלה פעמים נוספות (כאמור, צפיתי בהצגה הראשונה).
את הבימוי, ברובו, לא אהבתי. הוא מבוסס על בית מסתובב במרכז הבמה, שמשנה את הפונקציה שלו לפי העלילה. לאורך רוב האופרה הבמה לא מספיק מוארת, והתפאורה אפורה וחסרת ברק. למען ההגינות יש לציין גם מספר הברקות, מהן זכורה במיוחד הסצינה בה דון מניפיקו מייצר באופן פילאי בקבוקי יין, תוך שימוש ב"קסם" שלא הצלחתי לפצח עד עכשיו. במהלך האופרה יש תפקיד מרכזי גם לשישה רקדנים/שחקנים, שמגלמים את ליצני החצר (ככה זה נראה בכל אופן). לא תמיד ברור מה הם עושים, אבל תענוג (וקינאה) לראות את היכולת התנועתית שלהם.
טענה מרכזית לבימוי היא לקיחת תשומת הלב מהזמרים בנקודות קריטיות. במאי טוב אמור לשים במרכז את הזמרים ולא את עצמו, ולא תמיד זה מה שקרה. קשה להתרכז בשירה של הסולנים כאשר הרקדנים עסוקים בהוצאת יונים (חיות) מכלוב, או בשחיטת ברבור לסעודה בעוד זה משיב מלחמה (הפעם מדובר בבובה, למרבה המזל). מעצבן גם לראות זמר שצריך לשיר בעודו מנסה (ללא הצלחה) שלא ליפול ממדרגות. בשישייה הווירטואוזית הבעיה הגיעה לשיא, כאשר במקביל לשירה ניסו הרקדנים לקשור בחבל את הזמרים זה לזו (גם פה, ללא הצלחה). איך אפשר להתרכז ככה במוזיקה?!
לסיכום: הפקה מהנה בסך הכול, במיוחד בזכות כמה מהסולנים. עם זאת, למי שרגיל לסטנדרט של הפקות די.וי.די מוקלטות – ובראשן ההקלטה המושלמת בניצוחו של אבאדו, עם פרדריקה פון שטאדה בתפקיד אנג'לינה- צפויה ככל הנראה אכזבה קלה.
האופרה "לה צ'נרנטולה" מאת רוסיני באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה תל-אביב, 19.3.2016.
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 20.3.2016
