פאבלו הראס קסאדו. צילום: פרננדו סאנצ'ו
בימים אלו מארחת התזמורת הפילהרמונית הישראלית את המנצח הספרדי פבלו הראס-קסאדו (Heras Casado), מהשמות החמים והמסקרנים ביותר בשדה הניצוח הבינלאומי. הוא מכהן כיום כמנהלה המוזיקלי של תזמורת סנט לוק בניו יורק, ומופיע בקביעות כמנצח אורח עם התזמורות החשובות ביותר בעולם. במקביל הוא עובד גם עם תזמורת הבארוק של פרייבורג, איתה הקליט לאחרונה את שלושת הקונצ'רטי של שומאן בכלי תקופה מקוריים.
הראס-קסאדו, בן 38, מופיע בישראל לראשונה, ונשמע נלהב מאוד משיתוף הפעולה עם הפילהרמונית. "זה נשמע כמו קלישאה, אבל הכימיה שלי עם התזמורת היתה מעולה כבר מהרגע הראשון", הוא אומר. "אני מאוד נהנה לעבוד עם נגני הפילהרמונית. זו תזמורת עם אופי מיוחד וגמישות, וניכר שהנגנים אוהבים את מה שהם עושים".
התכנית עליה הוא מנצח בישראל מאתגרת וארוכה. היא כוללת ארבע יצירות, שכולן אינן נשמעות תדיר על במות הקונצרטים. היצירות הן "דון קיחוטה" מאת המלחין הספרדי בן המאה העשרים רוברטו גרהארד, "וריאציות סימפוניות" לפסנתר ולתזמורת מאת סזאר פרנק, קונצ'רטו לפסנתר מספר 22 מאת מוצרט, וסימפוניה מס' 1 ("חלומות חורף") מאת צ'ייקובסקי. סימפוניה זו היא מהפחות מבוצעות של צ'ייקובסקי, וגם אוהבי מוזיקה מושבעים לא מכירים אותה.
"בחירת התכנית נעשתה דרך דיאלוג", מספר הראס-קסאדו. "את הסימפוניה הראשונה של צ'ייקובסקי הצעתי אני, והתזמורת קיבלה את ההצעה. זו יצירת מופת, שלמרבה הצער מבוצעת רק לעיתים נדירות. ניצחתי עליה במקומות אחרים, ורציתי לבצע אותה גם בישראל".
היצירה המסקרנת ביותר בתכנית היא "דון קיחוטה", מאת הספרדי בן המאה ה- 20 רוברטו גרהרד (מת בשנת 1970). "זו יצירה שנכתבה בהשפעת ברטוק וסטרווינסקי", אומר הראס-קסאדו. "זהו חלק מבלט ארוך, שנשען על מוזיקה ספרדית עממית אבל כתוב בשפה מודרנית".
אתה לא חושש שזו תהיה תכנית קשה מדי לקהל שמרני?
"אני אוהב לאתגר את הקהל עם משהו שהוא לא שמע בעבר. בעיני זוהי המשימה שלנו כמוזיקאים- לא רק לבצע יצירות מוכרות ברמה גבוהה, אלא גם להציע רפרטואר חדש. לא מדובר בהכרח על קונצרט שכולו מוזיקה לא מוכרת, אבל כן נכון לשלב בין תקופות וסגנונות. קל יותר לקהל לבוא לקונצרט שיש בו יצירה מודרנית אם תהיה בו גם יצירה של בטהובן, וכך אני מנסה לעצב את התכניות עליהן אני מנצח".
הראס-קסאדו מתמחה במקביל הן בתזמורות המנגנות בכלי תקופה מקוריים והן בתזמורות המשתמשות בכלים מודרניים, כמו הפילהרמונית הישראלית. לדבריו, שני הסגנונות משלימים עבורו זה את זה. "בשנים הראשונות של הקריירה שלי עסקתי בעיקר בביצוע מוזיקה עתיקה בכלי תקופה", הוא מסביר. "ניסינו לעצב מחדש את הסאונד של מוזיקה מתקופת הרנסנס והבארוק עם כלים ספציפיים. עם הזמן עברתי גם למוזיקה מאוחרת יותר, אבל החשיבה על המוזיקה המוקדמת נשארה חלק מחיי. גם כיום, כשאני מבצע מוזיקה מהתקופה הרומנטית, אני חושב אחרת על ארטיקולציה, בניית משפטים, ויבראטו, דחיסות של צליל וכדומה".
אתה מרגיש שגם לפילהרמונית הישראלית יש את הרגישות הזו?
"בהחלט. השבוע עבדנו ברצף על יצירות של צ'ייקובסקי ושל מוצרט, ועוד לפני שדיברתי נגני התזמורת שינו באופן אינסטינקטיבי את הצליל בין שני המלחינים. זהו אינסטינקט מצוין, כי כך אפשר ליצור בתזמורת הרבה צבעים שונים".
הראס-קסאדו נולד בגרנאדה, וכיום גר עם משפחתו לסירוגין בגרנאדה ובמדריד. "אני מאוד גאה להיות בן גרנאדה, וזה מסביר אולי את הקשר החזק שאני מרגיש כלפי ישראל. יש לנו הסטוריה משותפת עשירה, כי בגרנאדה היו גם קהילה יהודית וגם קהילה ערבית מפותחות. אני מרגיש שהישראלים, כמונו בני גרנאדה, מרגישים גאים מאוד במי שהם ומה שהם, ושמחים לחלוק זאת עם העולם בצורה חיובית".
הקונצרטים האחרונים בסידרה יתקיימו בהיכל התרבות בתל אביב היום (יום ו' 26.2) בשעה 14:00, מחר (מוצ"ש 27.2) בשעה 20:00, ומחרתיים (יום א' 28.2) בשעה 20:00.
פורסם ב"מעריב", 26.2
ישראל קטורזה בתפקיד פרוש בהפקת "העטלף". צילום: יח"צ
האופרה הישראלית מארחת בימים אלו את תיאטרון האופרטה הממלכתי מבודפשט, שכבר הופיע בארץ מספר פעמים בשנים האחרונות. הפעם באו האורחים ההונגריים עם האופרטה "העטלף" של יוהאן שטראוס הבן, אולי היצירה האהובה ביותר בתחום. ההפקה עשירה ומלאה כוונות טובות, אבל למרבה הצער קשה להמליץ עליה. היא מתישה, מיושנת, ומבוצעת באיכות סבירה לכל היותר.
בהפקה משתתפים למעלה מ- 150 אורחים, כולם מבודפשט: סולנים, רקדנים, תזמורת ומקהלה. מבחינת איכות השירה, רוב הסולנים סבירים. חלקם מוצלחים יותר, כמו לדוגמא אלו שמילאו את תפקידי אלפרד המאהב ואדלה המשרתת. חלקם מוצלחים הרבה פחות. כולם שרים עם הגברה, ויש להניח שלאוהבי אופרה "רגילה" הסאונד המוגבר יישמע משונה.
בניגוד לאופרטות בשנים הקודמות, השירה הפעם היתה בגרמנית. רוב הסולנים התמודדו עם השפה במקצועיות, אך מי שרגיל לדיקציה גרמנית מדויקת עשוי להתאכזב. הניסיונות ההרואיים של הזמרים ההונגריים לומר כמה משפטים בעברית, במבטא הונגרי כבד, נראו כמו ניסיון מאולץ לרצות את הקהל. עוד הפריע התרגום המרושל, שהיה עמוס טעויות בסיסיות בעברית. התזמורת והמקהלה היו סבירות, אך היו קטנות מהמקובל ולא יצרו סאונד משכנע. בנוסף, היו לא מעט מקרים של תיאום ריתמי לקוי.
הבעיה העיקרית של ההפקה, לדעתי, היתה בהתעקשות לבצע את כל הדיאלוגים המדוברים. הם היו ארוכים, מתישים, ובעיקר מיותרים. למה מיותרים? כי בהפקה שולב הקומיקאי ישראל קטורזה, בתפקיד הסוהר השיכור פרוש (Frosch). הטקסט שלו היה אקטואלי ולעיתים אפילו משעשע, אבל ניתן היה לנצל אותו בצורה הרבה יותר נבונה. שטראוס כתב לאופרטה הזו מוזיקה נפלאה, והיה נכון להתמקד בה ולוותר על הדיאלוגים. לו היה קטורזה מתאר את העלילה בקיצור ובחינניות, במקום הדיאלוגים המתישים, אפשר היה להפוך את ההצגה להרבה יותר ממוקדת.
מה כן ייזכר לטובה מהערב הזה? כמו תמיד, הזמרת הוותיקה מריקה אוסוולד, שמזכירה קצת את ציפי שביט. אוסוולד היא חיית במה מדהימה, שלמרות גילה שרה, משחקת ועושה אקרובטיקה ברמה מעוררת קינאה. היא היתה היחידה שזכתה בסוף הערב לתשואות רמות מהקהל, ובצדק גמור.
ביקורת על האופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס בביצוע תיאטרון האופרטה הממלכתי מבודפשט. המשכן לאמנויות הבמה ת"א, 11.2. הצגות "העטלף" יימשכו עד מוצ"ש 20.2.
פורסם ב"מעריב", 16.2.2016
להב שני. צילום: Marco Borggreve
הקונצרט אמש בפילהרמונית שייך, בראש ובראשונה, לאדם אחד. זהו הפסנתרן והמנצח הצעיר להב שני (27), שגם הפעם- כמו בפעמים הספורות בהן הופיע עם התזמורת בעבר- הוכיח שמדובר במטאור בקנה מידה בינלאומי.
את הקונצרט פתחה יוזמה מפתיעה: הופעת אורח של "אנסמבל המאה ה- 21", המתמחה בביצוע מוזיקה מודרנית, לכבוד 25 שנים להיווסדו. האנסמבל, בניצוחו של שני, ביצע יצירה מאת ינעם ליף, מלחין בן-זמננו שבאופן פרדוקסלי התפרסם בארץ יותר כאביה של דפני ליף (יוזמת המחאה החברתית של 2010).
העובדה שהפילהרמונית בחרה ב"קבלן חיצוני" לביצוע המוזיקה הזו הזכירה לי את הפסנתרן הגדול ארתור רובינשטיין, שהתייחס פעם לשאלה מדוע הוא ממעט לבצע מוזיקה מודרנית. תשובתו, בגילוי לב מעורר הערכה, היתה פחות או יותר זו: "זו שפה שונה מהשפה המוזיקלית הקלאסית, ואני משאיר אותה למי ששולט בה יותר טוב".
תהיה הסיבה לבחירה באנסמבל אורח לבצע את היצירה אשר תהיה, יש להודות שהיא התגלתה כנבונה. ההרכב, שתוגבר במספר נגנים מהפילהרמונית, ביצע את היצירה בצורה מעוררת התפעלות, בנגינה רגישה ומלאת ניואנסים. האם ארצה לשמוע אותה שוב? כנראה שלא. האם אני זוכר ממנה משהו מוגדר? לא ממש. מה שכן אזכור הם כמה רגעים יפהפיים בביצוע הסולנים המצוינים, ביניהם יעל ברולסקי (כינור), טיבי צייגר (קלרינט), נעמה נוימן (חליל) ואחרים. בואו נגיד שלא בשביל יצירות כאלו מגיע הקהל השמרני של הפילהרמונית להיכל התרבות, אבל צריך לברך – לגמרי בלי ציניות- על העובדה שהתזמורת משלבת מוזיקה בת זמננו ברפרטואר שלה. החיים לא נגמרים במוצרט וברהמס.
המשך הערב החזיר את הקהל לקרקע הבטוחה של הרפרטואר הקלאסי-רומנטי. הקונצ'רטו מספר 20 של מוצרט הוא מהמבוצעים והאהובים ביותר ברפרטואר, ושני התמודד איתו הפעם בתפקיד כפול של סולן ומנצח. מבחינה ביצועית, זו היתה הצלחה גדולה. שני ניגן נהדר, בנה פראזות יפות ומעניינות, והפיק רגעי "פיאנו" נפלאים. מבחינה סגנונית זה היה ביצוע רומנטי באופיו, לא "שקוף" בסגנון הביצועים התקופתיים אלא עשיר ומלא. הקדנצות שניגן שני (של בטהובן) סיפקו רגעי קסם של ממש, ועוררו עניין אמיתי לשמוע אותו מנגן ברסיטל פסנתר סולני. מה שעוד בלט היה המעבר ללא הפסקה בין הפרק השני והשלישי, טריק שמנע מהקהל להתעשת מספיק כדי לפצוח במסכת השיעולים האהובה (באולם לא נשמע אפילו שיעול אחד).
מה שכן, הביצוע חשף שוב את מגבלותיו האקוסטיות של היכל התרבות ה"משופץ". עקב הצורך שהתזמורת תראה את הפסנתרן, ניגן שני בפסנתר שהכנף הוסרה ממנו לגמרי. ממקומי בשורה 6- שאמור להיות קרוב ומצוין- העובדה הזו יצרה חוסר איזון צלילי. הפסנתר פשוט נשמע חלש מדי. חברים שישבו בשורות גבוהות יותר סיפרו שאצלם האיזון היה מוצלח בהרבה. מסקנה? להבא, כשאתם קונים כרטיסים להיכל התרבות, זכרו שהקרוב הוא לא תמיד עדיף.
את הקונצרט חתמה הסימפוניה מספר 4 של ברהמס, מהיצירות הגדולות בספרות הסימפונית כולה. זה היה אחד הביצועים המלהיבים שנשמעו בהיכל התרבות בשנים האחרונות: מלא אינטנסיביות ודרמה, עם בנייה יפהפייה של משפטים מוזיקליים, עם מעברים נהדרים בין רכות ועוצמה, ועם צליל נפלא של התזמורת. רגע קסם מיוחד נרשם בפרק הרביעי, עם סולו החליל הנהדר של החלילן גי אשד.
בעת ביצוע הסימפוניה, כשהוא ניצב על הפודיום, ניתן היה ביתר קלות לעקוב אחרי ההתפתחות הסגנונית של שני לאורך השנים. בעבר, סגנון הניצוח שלו היה אקלקטי למדי, ושיקף השפעות שונות ומגוונות של מנצחי עבר גדולים. כיום נראה שהוא התגבש יותר, ומושפע בעיקר מדניאל ברנבוים (אגרוף ביד שמאל, אינטנסיביות תנועתית) וקצת מקלאודיו אבאדו המנוח (שימוש עדין בפרק היד כדי לעצב פראזות). נראה שהסגנון הזה עוד ילך ויתגבש עם השנים, ככל שילך ויצבור ניסיון. עם זאת, מבחינה מוזיקלית נראה שהבחור כבר מגובש לחלוטין. הוא אולי רק בן 27 (ונראה פחות), אבל מדובר במנצח מהשורה הראשונה. חוויה גדולה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. פסנתרן ומנצח: להב שני. היכל התרבות תל-אביב, 9.2.2016.
להב שני עם הפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן
התזמורת הפילהרמונית הישראלית תארח בשבוע הבא את המנצח הישראלי הצעיר להב שני, שהופעותיו עם התזמורת בשנים האחרונות זכו להצלחה סנסציונית. כיום, בגיל 26 בסך הכול, שני כבר נחשב לאחד המטאורים של עולם הניצוח הבינלאומי. הוא זכה רק לאחרונה לנצח על התזמורת הפילהרמונית של ווינה, מהתזמורות היוקרתיות בעולם, ומופיע בקביעות עם תזמורות מובילות אחרות.
הקונצרט הראשון שלו עם הפילהרמונית, לפני שלוש שנים, זכור לי כאירוע חד-פעמי ברמת ההתרגשות שעורר. הרבה זמן לא חוויתי בקונצרטים של הפילהרמונית כזה פירגון מצד הקהל, כזו התמסרות מצד התזמורת למנצח, וכזו התרגשות כללית בסוף הקונצרט. שני עשה אז בדיוק מה שעושה מנצח גדול: הוביל את הנגנים בקו מוזיקלי ברור, עם אמירה מוזיקלית מגובשת, ובשפת גוף שהייתה תומכת מאוד אך לא סכמטית או מנייריסטית. התזמורת נענתה לכל תנועה שלו בהתמסרות מלאה, והתוצאה היתה בהתאם.
שני החל את הקריירה המוזיקלית שלו כפסנתרן ונגן קונטרבאס, וגם כיום הוא מופיע בקביעות כפסנתרן סולן. הוא זכה לפירסום בינלאומי לפני שנתיים, כאשר זכה בתחרות הניצוח היוקרתית ע"ש גוסטב מהלר בעיר במברג שבגרמניה. תחרות זו התקיימה לראשונה לפני 11 שנים, והזוכה הראשון בה היה המנצח הוונצואלי האהוב גוסטאבו דודאמל. הזכייה בתחרות העמידה את דודאמל באור הזרקורים, וכיום הוא נחשב לאחד המנצחים המבוקשים בעולם.
שני, כך נראה, מתקדם גם הוא בקצב מסחרר מאז זכייתו בתחרות מהלר. "הרבה מאוד קרה לי בשלוש השנים האחרונות", הוא מספר בראיון מביתו בברלין. "התזמורת הסימפונית של ווינה מינתה אותי החודש למנצח אורח ראשי, תפקיד שהם המציאו במיוחד עבורי. הקשר עם הפילהרמונית הישראלית התחזק, וזאת הפעם הרביעית שאני מגיע לארץ לנצח על סדרה של התזמורת. אחד השיאים הגדולים קרו לאחרונה, כשהוזמנתי בהתרעה של שבוע לנצח על הפילהרמונית של ווינה. אני עדיין גר בברלין, אבל נמצא שם פחות ופחות בגלל כמות העבודה".
אתה מצליח למצוא זמן פנוי לעצמך בכל זה?
"לא כל כך", הוא צוחק. "אני אמנם משתדל לתכנן לעצמי מספיק זמן פנוי בין קונצרטים, אבל תמיד כשיש לי שבוע פנוי מישהו נהיה חולה ומבטל, וקוראים לי להחליף אותו".
האם מתייחסים אליך אחרת עקב ההצלחה? האם אתה מוצא שקל לך יותר לתקשר עם תזמורות?
"ברמה האישית אני לא מרגיש שום הבדל. מבחינת תקשורת עם תזמורות, זה משתנה מתזמורת לתזמורת. לכל תזמורות יש את המסורת שלה, הרגלי העבודה שלה, אופי שונה וכדומה. כאשר אני עובד על אותה יצירה עם תזמורות שונות, העבודה שלי משתנה לחלוטין מפני שאני לא רק מוביל אלא גם מגיב לתזמורת, גם מבחינת שפת הגוף".
העבודה עם הפילהרמונית הישראלית שונה מאשר עם תזמורות בחו"ל?
"בשבילי כן, כי אני מכיר את הנגנים באופן אישי. יש תחושה משפחתית ממש עם התזמורת, התמסרות הדדית מיוחדת. זה קצת כמו בקשר זוגי: ככל שבן/בת הזוג שלך נותן לך להרגיש יותר בנוח, אתה נפתח יותר ונותן יותר מעצמך".
התכנית עליה ינצח שני הפעם עם הפילהרמונית הישראלית מסקרנת למדי. היא תיפתח עם יצירה מאת המלחין הישראלי ינעם ליף (אבא של דפני), אותה יבצע ההרכב "אנסמבל המאה ה-21" המתמחה במוזיקה בת זמננו. לאחר מכן יבוצע הקונצ'רטו המפורסם מספר 20 של מוצרט, בו ימלא שני תפקיד כפול של פסנתרן ומנצח. לסיום תבוצע הסימפוניה הרביעית היפהפייה של ברהמס, משיאי המוזיקה הסימפונית של המאה ה- 19.
הסידרה תתקיים בין ה- 9.2 (יום ג' הקרוב) ל- 14.2, בת"א וחיפה.
פורסם ב"מעריב", 5.2.2016
אורי סגל. צילום: גלעד ומזל צלמים
סידרת "סולנים בסערה" של מוזיאון ת"א מבוססת על מספר עקרונות ייחודיים, שאמורים לשבור קצת את המסורת הקלאסית המאובנת. כך, לדוגמא, בקונצרטים לא מחולקת תכנייה, אלא נשלחת לקהל במייל. רוב הקהל לא טורח להדפיס אותה, וכך נמנעים במהלך הקונצרט דיפדופים מעצבנים. חידושים נוספים נוגעים לשימוש בהקרנות וידאו: שמות היצירות והפרקים המבוצעים מוקרנים על מסך מאחורי המבצעים, ובמהלך הערב מוקרנים גם קטעי וידאו קצרים עם המוזיקאים המשתתפים. בקטעים אלו המבצעים מציגים את עצמם על בסיס שאלות מנחות, רעיון שמזכיר פורמט דומה בערוץ "מצו". בעולם הקלאסי, שבו המבצעים מתקשרים בדרך כלל עם הקהל רק דרך המוזיקה, ההיכרות המילולית הזו היא דבר מקרב ונעים.
הציפיות לקונצרט בסידרת "סולנים בסערה" במוצ"ש היו גבוהות. הן בזכות הפורמט, והן מכיוון שהתזמורת שנבחרה ללוות את הערב היתה הקאמרטה ירושלים- התזמורת הקאמרית הטובה בארץ בתחומה. אולם, למרות הפורמט החביב ואיכות התזמורת, הערב לא השאיר רושם מיוחד. הסיבה הראשונה- הרפרטואר. הקונצרט התבסס כולו על עיבודים קאמריים שביצע המוזיקאי הוותיק מרדכי רכטמן, כיום בן 90, ליצירות סימפוניות גדולות לסולן ותזמורת. הפעם כללה התכנית את ה"האבנרה" של סן-סנס (לכינור לתזמורת), את הקונצ'רטו לפסנתר של גריג, ואת הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי. העיבודים האלו נובעים בעיקר מאילוץ, שמטרתו לאפשר לתזמורת קאמרית לבצע רפרטואר סימפוני. הרעיון של העשרת הרפרטואר של תזמורות קאמריות מבורך, ויש להודות שרכטמן עשה בכל היצירות עבודה מצוינת. ובכל זאת, מדובר בעיבודים ולא ביצירות מקוריות של המאסטרים הגדולים. לכן, ההיגיון שמאחורי ביסוס קונצרט שלם על עיבודים לא לגמרי ברור.
אם הסולנים היו נפלאים, אולי היה הרושם משתפר. אבל זה לא היה המצב. הסולנית בקונצ'רטו של גריג היתה הפסנתרנית יעל וייס, ישראלית לשעבר שחיה שנים ארוכות בארה"ב. היא ניגנה היטב ועיצבה משפטים מוזיקליים מעניינים, אבל בעיני היתה לעיתים אגרסיבית מדי ולא תמיד מדויקת. הכנר, מארק קפלן, הציג טכניקה מרשימה ונגינה יפה, אך הנוכחות הסולנית שלו שידרה משהו מיכני מדי. מבחינה טכנית שניהם סולנים מצוינים ללא ספק, אבל אצל שניהם חסרו לי חום, התמסרות וחיבור ריגשי לקהל.
באופן מפתיע, כוכבת הערב היתה דווקא התזמורת. הקאמרטה ירושלים ניגנה בצליל אחיד וחם, ותמכה בסולנים בצורה מרשימה מאוד. המנצח אורי סגל הוביל אותה בצורה עניינית ונעימה, והקפיד שלא לקחת את הפוקוס מהסולנים. חבל רק שעקב העובדה שכל התכנית מבוססת על עיבודים נאלץ סגל לנצח כשהוא צמוד לתווים; אין ספק שאם היה מנצח על הנוסחים המקוריים היה מרגיש חופשי יותר.
קונצרט בסידרת "סולנים בסערה". פסנתר: יעל וייס, כינור: מארק קפלן. תזמורת הקאמרטה ירושלים. מנצח: אורי סגל. מוזיאון ת"א, 30.1.
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 31.1.2016
זובין מהטה אמש בהיכל התרבות. צילום: גיא כהן-חנוך
בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א הפך בעשור האחרון להיות הספק הרשמי של נגני עתודה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. הסידור הזה, כמסתבר, מתאים לכולם. לפילהרמונית הוא מבטיח אספקה יציבה של נגנים מצוינים; לנגנים הצעירים הוא נותן אפשרות עתידית לקבל מישרה בתזמורת היחידה בישראל שמשלמת לנגניה שכר סביר; ולקהל הוא נותן הזדמנות פעם בשנה להאזין בהיכל התרבות לגוף תזמורתי צעיר, נמרץ ומבריק.
התזמורת מורכבת כולה מנגנים צעירים שוחרי מוזיקה, שרובם עדיין ממומנים ע"י מלגות (או ע"י הוריהם) ולא צריכים להתמודד עם תלאות העולם האמיתי. כשיגיעו לעולם הזה, יגלו שהבחירה במוזיקה קלאסית כמקצוע עשויה להתגלות כהחלטת קריירה בעייתית מאוד. אבל כרגע הם פועלים בסביבה מוגנת, והסאונד שלהם נשמע בהתאם. לא נעים לומר, אבל התזמורת הזו – שהיא לכאורה תזמורת סטודנטים- נשמעת טוב יותר מרוב התזמורות ה"ממוסדות" והוותיקות בארץ. יש לה צליל מלא חיים, איזון מעולה בין החטיבות, קשב יוצא דופן למנצח, והיא עוברת בקלות ובאופן משכנע בין תקופות וסגנונות. זובין מהטה סיפר בחן אופייני שאת עיקר עבודת ההכנה עשו מורי בית הספר, ולו עצמו (לדבריו) נותר רק לנפנף בשרביט; בכל מקרה, הלוואי שכך היו נשמעות כל התזמורות הסימפוניות בישראל.
הקונצרט התחיל עם הקונצ'רטו הראשון לצ'לו של היידן, עם הצ'לנית הגרמנייה הצעירה תרזה בלדי (Beldi) כסולנית. בלדי התחילה בהיסוס מה, והצליל שלה לא היה מספיק נוכח. אולי כי התרגשה קצת, ואולי כי היא לא רגילה (עדיין) לאולמות גדולים כמו היכל התרבות. אלא שהצליל הזה נפתח ככל שהיצירה התקדמה, ובהדרגה התגלתה צ'לנית בעלת נוכחות נעימה ומוזיקלית מאוד. בפרק השני, האיטי, אפשר היה לרגע לחוש באוויר את הרגשת ההתעלות שיוצרת מוזיקה גדולה בביצוע טוב. תענוג.
היצירה השנייה היתה הקונצ'רטו מספר 5 לפסנתר ותזמורת של סן-סנס, יצירה נדירה למדי על במות בארץ. מהטה ניצח על היצירה כשהוא צמוד לתווים, ונראה היה שגם עבורו לא מדובר בקרקע מוכרת. למרות זאת, התוצאה יצאה מהנה מאוד. גם בזכות התזמורת, שהציגה צליל עשיר אך לא צעקני, וגם בזכות הפסנתרן שי סלוצקי, שביצע את התפקיד הסולני בנגינה ששילבה וירטואוזיות טכנית, פרשנות מרתקת והגשה אישית צנועה ונטולת מניירות חיצוניות. היה מקסים לראות את מהטה מחייך אליו עם "בראבו" לאחר הפרק הראשון: מעבר לחיזוק ששבחים כאלו נותנים לסולן, היה ברור שכמנצח הוא באמת מרוצה מהתוצאה.
חלקו השני של הקונצרט נפתח עם אריות מאת סן-סנס ומוצרט, עם זמרת המצו-סופרן מיכל דורון וזמרת הסופרן ביאטה ליפסקה (Lipska) בהתאמה. אצל דורון בלט קול מלא, עשיר ועתיר ויבראטו, וליפסקה התגלתה כזמרת קולורטורה רבת פוטנציאל. עם זאת, האקוסטיקה הבעייתית של היכל התרבות פגעה קצת בהערכה הכללית לשתיהן. כואב הלב, אבל גם אחרי השיפוץ יש באולם הזה "בורות אקוסטיים", שמי שיושב בהם חש צורך עז לשלוח יד לכפתור ווליום דמיוני ולהגביר אותו.
את הקונצרט חתמה הסימפוניה הראשונה של שומאן, שהיתה לטעמי שיא הערב. מהטה הוביל את התזמורת לביצוע אנרגטי ומבריק, שכל תזמורת מקצועית היתה חותמת עליו בשמחה. גם הפעם ניצח מהטה עם תווים, אך הפעם היה ברור שהוא נמצא בלב הרפרטואר האהוב עליו והתוצאה היתה בהתאם. מרשים מאוד.
בהתייחסות ממוקדת, אפשר לסכם את הקונצרט כהצלחה גדולה לביה"ס למוזיקה ולמהטה עצמו. בהסתכלות רחבה יותר, יש משהו מעורר תקווה לראות עשרות נגנים צעירים שעושים מוזיקה קלאסית באיכות ובהתכוונות כה גבוהות. צריך רק לקוות שיימצא להם מקום עבודה סביר בארץ, ושלא ייאלצו להתפרנס בדוחק בתום הלימודים באחת מהתזמורות העירוניות או בהוראה. אחרת נאבד אותם לטובת תזמורות וגופי מוזיקה אחרים בחו"ל, בדיוק כמו שאיבדנו כבר מאות מוזיקאים ישראלים מובילים מדורות קודמים.
ועוד מחשבה: הקונצרט הזה, בדיוק כמו "פסטיבל מוצרט" הנהדר שהתקיים בסוף השבוע במרכז "אלמא", מדגיש עד כמה גבוהה לעיתים רמת העשייה של מוזיקה קלאסית בישראל. העשייה הזו אולי עוברת מתחת לרדאר של התקשורת הממוסדת, אבל היא קיימת ויש לה קהל. צריך רק לחפש אותה, לצרוך אותה ולדבר עליה. בניגוד לרושם שיכול להיווצר מאמצעי התקשורת הגדולים, "תרבות" היא לא רק תכניות ריאליטי.
ערב גאלה עם זובין מהטה ותזמורת ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א. היכל התרבות ת"א, 24.1.2016.
"הטרובדור" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר
קשריו ההדוקים של המנצח דניאל אורן עם זמרים מובילים בעולם כבר הוכיחו את עצמם לא פעם כמתנה גדולה לאופרה הישראלית. כפי שהסביר פעם בראיון, אורן משתמש בשיטות של מאפיוזו כדי לגייס זמרים גדולים להופיע בישראל: הוא לוקח אותם לשיר כאן בשכר נמוך, ובתמורה ממשיך את שיתוף הפעולה איתם גם בבתי אופרה עשירים יותר. כעת, כשהוא מכהן כמנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, הסידור עובד טוב מתמיד. ההפקה הזו של "הטרובדור" תיזכר כאחת המרשימות בשנים האחרונות בכל הנוגע לאיכות הזמרים, שנעה בין "טוב מאוד" ל"פנומנלי".
עלילת "הטרובדור" מתרחשת בספרד, אי שם במהלך המאה ה- 15. באופרה יש ארבע דמויות מרכזיות. הראשונה היא אזוצ'נה (Azucena), צוענייה השואפת לנקום את מות אימה שהוצאה להורג בעוון כישוף. השני הוא מנריקו (Manrico), בנה של אזוצ'נה, שהוא טרובדור (זמר נודד) שמאוהב עמוקות בגבירה ליאונורה. ליאונורה מאוהבת במנריקו בחזרה, אך אהבתם לא יכולה להתממש כיוון שבליאונורה מאוהב גם רוזן כוחני בשם די-לונה. בסופה הטראגי של האופרה ליאונורה מתאבדת בבליעת רעל, ומנריקו מוצא להורג בפקודת הרוזן. כאשר ניחתת על מנריקו מכת המוות (או בבימוי הנוכחי- יריית אקדח), מספרת אזוצ'נה לרוזן שזה עתה הוציא להורג את אחיו, וכך היא זוכה לנקמה המיוחלת. סיפור העלילה נשמע כמו סרט טורקי לא מוצלח, אבל המוזיקה שחיבר לו ורדי מלאה באריות, דואטים וקטעי מקהלה יפהפיים.
עיקר ההתלהבות מהביצוע, כאמור, היה מאיכות הזמרים. את ההערכה הגבוהה ביותר קצרה זמרת המצו-סופרן האמריקאית מריאן קורנטי (Cornetti), בתפקיד אזוצ'נה. זוהי זמרת עם קול אדיר ומלא רגש והבעה, והצפייה בה היתה חוויה חד-פעמית. ממש שיבוץ מושלם.
מיד אחריה באו הבריטון הרומני הנפלא ג'ורג' פטאן (Petean), בתפקיד הרוזן די-לונה, והזמרת הבולגרייה סווטלה וסילבה (Svetla Vassileva) בתפקיד לאונורה. שניהם הציגו צבע קולי יפה ושליטה קולית מעוררת התפעלות, וברגעים לא מועטים הצליחו לרגש ממש. לטנור הארגנטיני גוסטבו פורטה (Porta), בתפקיד מנריקו, לקח קצת זמן לצבור עוצמה קולית ונוכחות, אבל ככל שהמשיכה האופרה ביצועיו השתפרו.
תזמורת האופרה (הסימפונית ראשון לציון) נשמעה מצוין תחת ידיו הבטוחות של דניאל אורן, וכך גם מקהלת האופרה הישראלית. הנקודה היחידה שפחות הלהיבה היתה התפאורה. היא היתה די סטטית וחסרת עניין, למעט עבודות הווידאו המעודנות והנוגעות ללב של מיכל רובנר ששובצו במהלך התפתחות העלילה.
אם כבר מדברים על אורן, גם הוא סיפק הפעם חידוש ראוי לשבח: בניגוד למנהגו בשנים קודמות, שמר אורן על שקט יחסי ונמנע מהנהמות והשאגות שהוא נוהג להשמיע בדרך כלל יחד עם המבצעים. בעבר המנהג הזה ממש הפריע ליושבי השורות הקדמיות, והאיפוק שגזר על עצמו אורן הפעם איפשר להאזין למוזיקה בצורה הרבה יותר מרוכזת ומהנה. הלוואי שימשיך בכך גם בעתיד.
לסיכום: סולנים מעולים, ניצוח מעולה, ועבודות וידאו נהדרות. מומלץ בחום.
"הטרובדור" באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 2.1.2016. פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 3.1.2016
דניאל אורן. צילום: דן פורגס
בימים אלו מבוצעת באופרה הישראלית האופרה "הטרובדור" מאת ורדי, בניצוחו של מנהלה המוזיקלי דניאל אורן. אורן, שנחשב למומחה עולמי לאופרות איטלקיות, נשמע מרוצה מאוד משני ה"קאסטים" שלוהקו להפקה. "אנחנו הולכים בקרשנדו עם הזמרים בהפקה הזו", הוא אומר בהתלהבות. "ממש קשה לקבוע איזה מבין שני הקאסטים עדיף".
אורן מקיים קשרי עבודה עם שורה ארוכה של זמרים קבועים, שמופיעים איתו ברחבי העולם. לשיתוף הפעולה הזה, מסתבר, יש תוצאות חיוביות. "הרבה מהזמרים הגדולים היום מתנהגים בצורה יהירה", הוא אומר. "הם יכולים לשיר מה שמתחשק להם, ולהגיד לך משהו כמו 'אם אתה רוצה- תעקוב אחרי'. אי אפשר לעשות ככה מוזיקה. אבל כשיש קשרים טובים עם הזמרים, זה כבר סיפור אחר לגמרי".
מקובל לומר היום שיכולת המשחק של הזמרים והמראה החיצוני הפכו להיות לא פחות חשובים למנהלי אופרות מאשר יכולת השירה. שחלף עידן הזמרים השמנים. לך זה גם משנה?
"כל עוד זמר שר טוב, לא אכפת לי אם הוא שוקל 300 קילו", צוחק אורן. "אבל ברור שחל שינוי. כיום זמר חייב לדעת להופיע על במה ולשחק. חלף העידן של פאוורוטי וקבאייה, שהיו זמרים מעולים אבל עם משקל עודף. מצד שני, השינוי הזה לפעמים מצער. קח לדוגמא את פאביו סארטורי, אחד הטנורים הגדולים בעולם, שיש לו פנים עגולים ומבנה גוף קצת שמן ולכן ממעטים להציע לו תפקידים".
יש הסבר למה בעצם יש לזמרי אופרה נטייה לעודף משקל?
"כי יש להם סדר חיים מוזר. הם גומרים הופעה באחת בלילה, ומכיוון שאסור להם לאכול לפני ההופעה אז הם אוכלים אחריה. חוץ מזה הם נמצאים הרבה לבד, אז אוכלים. אבל יש גם זמרים שמצליחים לשמור על עצמם ולא משמינים- ראה לדוגמא את קרראס ודומינגו".
*************
בתור מי שמנצח בכל בתי האופרה המובילים, אורן מכיר היטב את השפעת המצב הכלכלי על עולם האופרה. "המשבר הכלכלי פגע במקומות שונים באופן שונה", הוא אומר. "האופרה של פאריז לא נפגעה. האופרה של לונדון סובלת, אבל מצאה פתרונות יפים של מימון. ה'מטרופוליטן אופרה' בניו-יורק סובלת מאוד, וכיום קורה לא פעם שהאולם שם חצי ריק. איטליה נמצאת במשבר נוראי. המימון שם מבוסס על קופת המדינה, ופשוט אין כסף".
"הפוליטיקאים צריכים להבין שהאוכל שלנו הוא לא רק חומרי, אלא גם רוחני", אומר אורן. "אנשים הבינו את זה גם בזמן השואה: הם ידעו לאן יובילו אותם, אבל אפילו אז הקימו תזמורות ומקהלות ושימרו את התרבות. כיום אנחנו נמצאים בעולם אחר. אני לא חושב שכל הפוליטיקאים מבינים את החשיבות של התרבות לנשמה ולנפש".
אחד מהדברים שבולטים היום בעולם האופרה הוא נטייה לבימויים מודרניים, שמציגים את האופרות בצורה שונה מאוד מהמקובל. איך אתה מתמודד עם במאים שעושים זאת?
"יש הרבה פעמים מתח בין המנצח לבמאי. קרה לי לא פעם שבאתי לנצח על אופרה שאני אוהב, והנה בא הבמאי והורס לך הכול. במאי טוב צריך קודם כל לאהוב את המוזיקה, ולנסות להתעמק במה שהמלחין רצה לומר. יש במאים שאין להם מה להגיד, ועושים את ההיפך ממה שהמלחין רצה. בכל תקופה יש את האופנה שלה- פעם זה היה לשים מקררים על הבמה, אחר כך מכונות כביסה, ולאחרונה היתה אופנה של כיסאות. הרבה פעמים הבימוי הזה לא אומר כלום, חסר טעם, והכי גרוע- לא עוזר לזמרים. אבל אני אופטימי, כי לאחרונה יש חזרה למקורות. יש במאים נהדרים, כמו דיוויד מק'וויקר לדוגמא, שכן יורד לעומקם של הדברים והבימוי שלו משקף הרבה אהבה למוזיקה".
אתה הולך לנצח כעת בארץ על "הטרובדור" של ורדי. יש משהו מיוחד שתוכל לשתף בקשר לאופרה הזו?
"קודם כל, 'הטרובדור' מעוררת לחשיבה עמוקה על טעויות שאנחנו עושים כשאנחנו שוכחים שכולנו אחים וכולנו בני אותו אלוהים. ורדי היה נביא גדול, והוא מעביר פה מסר ברור: כולנו נצטרך למות בסוף, ולכן אנחנו זקוקים לאהבה ולא לשנאה ולמלחמות. ורדי תופס אותנו בשערות ואומר לנו 'תהיו אחים'. זהו מסר כלל עולמי שרלוונטי מאוד גם בימינו".
הקונצ'רטו לפסנתר של רוברט שומאן הוא אחד היצירות המוכרות והשחוקות ברפרטואר. וזו בדיוק הסיבה שהביצוע החדש הזה נשמע כל כך מפתיע ומלהיב. הסולן בביצוע הוא הפסנתרן אלכסנדר מלניקוב (Melnikov), ומלווה אותו תזמורת הבארוק מפרייבורג בניצוחו של הספרדי פאבלו הראס קסאדו (Heras-Casado). קסאדו (38) נחשב כיום לאחד המאורות החדשים בעולם הניצוח, וכאן אפשר להבין היטב למה.
האלבום הוא חלק משלישיית אלבומים חדשה של "הרמוניה מונדי", המוקדשת לקונצ'רטי ולשלישיות הפסנתר של שומאן. האלבום הראשון בטרילוגיה, שבמרכזו הקונצ'רטו לכינור, כבר יצא לאור ונסקר כאן בהמשך. האלבום השלישי יוקדש לקונצ'רטו המפורסם לצ'לו, וצפוי לצאת לאור בעתיד הקרוב.
הייחוד הראשון של הביצוע החדש הוא בכלים, שהם כלי תקופה מקוריים מזמנו של שומאן (אמצע המאה ה- 19). הסולן מנגן בפסנתר פטישים (בניגוד לפסנתר מודרני), כלי הקשת מנגנים עם 'מיתרי גיד', וכך הלאה (המונח 'מיתרי גיד' הוא שיבוש עברי מקובל ל-Gut Strings, מיתרים העשויים ממעיים של חיות). הייחוד השני הוא בפרשנות, שמנצלת את אופי הכלים הייחודי כדי ליצור תמונת צליל שונה לגמרי מהמקובל.
התוצאה נפלאה. הקונצ'רטו השחוק נשמע כאן כמו חדש: מבריק, צלול ומעודן, עם צליל יפהפה של הפסנתר וליווי סוחף של התזמורת. להערכתי גם מאזינים שמרנים, שמעדיפים בדרך כלל ביצועים בכלים מודרניים, ישאבו ממנו הנאה מלאה.
בנוסף להקלטת האודיו של הקונצ'רטו מציע האלבום גם דיסק DVD, ובו ביצוע מצולם ליצירה. ביצוע זה צולם באולם ה"פילהרמוני" של ברלין, ומאפשר לצפות הן במבצעים והן בכלים בהם הם מנגנים. עבור מי שאינו מכיר את כלי התקופה, זו עשויה להיות חוויה מרתקת.
בדיסק השמע מופיע בנוסף לקונצ'רטו גם ביצוע של שלישיית הפסנתר מספר 2 של שומאן, הפעם בגירסת אודיו בלבד. לביצועה מצטרפים למלניקוב הכנרת איזבל פאוסט (Faust) והצ'לן ז'אן-גוויהן קייראס (Jean-Guihen Queyras). שלושתם מצוינים, אך לטעמי הרושם שמשאיר הביצוע פחות מלהיב מאשר זה של הקונצ'רטו. אולי עקב היעדר התזמורת, ואולי בגלל שהיצירה פחות מוצלחת. גם כך, האלבום הזה מומלץ בכל לב.
שומאן- הקונצ'רטו לפסנתר ושלישיית הפסנתר מספר 2. פסנתר: אלכסנדר מלניקוב. תזמורת הבארוק מפרייבורג. מנצח: פאבלו הראס-קסאדו. אלבום עם דיסק ו- DVD של "הרמוניה מונדי".
======================================
הכינור יוצא לאור
זהו אלבום נוסף בסידרת הקונצ'רטי של שומאן, והוא מומלץ באותה מידה. הפעם מדובר על הקונצ'רטו לכינור, המוכר והמבוצע פחות מבין שלושת הקונצ'רטי של המלחין. זו גם הסיבה שהוא מופיע שני בסקירת הסידרה כאן: בניגוד לקונצ'רטו המפורסם לפסנתר של שומאן, חובבי מוזיקה רבים כלל לא יודעים על קיומו. זה דווקא חבל, כי מדובר ביצירה יפה ובעלת אופי 'שומאני' מובהק, עם מוטו חגיגי שמופיע בפרק הראשון וחוזר גם בהמשך בלבוש שונה.
האלבום בנוי בצורה זהה לקודמו ועם אותם משתתפים. בדיסק השמע יש ביצוע של הקונצ'רטו לכינור ושל שלישיית הפסנתר מספר 3, שלטעמי מוצלחת יותר מקודמתה. בדיסק ה-DVD יש גירסה מצולמת באיכות מצוינת של הביצוע לקונצ'רטו, ללא שלישיית הפסנתר.
הכנרת הסולנית היא הגרמנייה איזבל פאוסט (44), המוכרת היטב בתחומה. הביצוע שלה מעולה, וגם כאן מאפשר השימוש בכלי תקופה להשיג מצלול וצבע שונים מאוד מהמקובל בכלים מודרניים. דיסק ה-DVD המצורף מספק הצצה מרתקת אל כלי התקופה והיכרות ויזואלית עם המנצח והסולנית. אלבום חובה לאוהבי שומאן.
שומאן – הקונצ'רטו לכינור ושלישיית הפסנתר מספר 3. כינור: איזבל פאוסט. תזמורת הבארוק מפרייבורג. מנצח: פאבלו הראס –קסאדו. אלבום עם דיסק ו-DVD של "הרמוניה מונדי".
פורסם ב"גלובס", 17.12.2015
גוטהולד שוורץ מנצח על "אורטוריית חג המולד" של באך בתל-אביב. צילום: מכון גתה ישראל
אחד הדברים המעוררים התפעלות מיידית בקרב מי שמבקר לראשונה בקונצרט בכנסיית "תומאס" בלייפציג הוא האקוסטיקה. כנסייה זו, בה פעל באך עצמו, נהנית מאקוסטיקה פנטסטית: כזו שמהדהדת בדיוק במידה, ומאפשרת לביצוע המוזיקלי להישמע גם מרשים וגם מדויק.
חברי מקהלת הילדים "תומאס" שרים בקביעות בכנסייה זו, ורגילים לאקוסטיקה המושלמת שלה. התוצאות בדרך כלל מצוינות, כפי שניתן להיווכח בעשרות ההקלטות של המקהלה לאורך השנים. גם בביקור בארץ איכות השירה והנגינה היתה גבוהה מאוד. עם זאת, למרבה הצער, המפגש בינן לבין האקוסטיקה היבשה של בית האופרה הניב תוצאה הרבה פחות מספקת. הסאונד היה חלש, לא עוטף, ורחוק מאוד מהחוויה הטוטאלית שמספקות אותה מקהלה ואותה תזמורת בכנסיית הבית שלהן.
האורחים מלייפציג ביצעו ארבע קנטטות מתוך "אורטוריית חג המולד" של באך (מספר 1, 2, 3 ו- 6), מהיצירות המרשימות והמבריקות של תקופת הבארוק. מעבר לטרוניות על איכות האולם, הביצוע עצמו היה מרשים מאוד. מקהלת "תומאס" מורכבת מילדים ונערים בגילאי 18 – 8, ששרים ברמה מקצועית לחלוטין. נפלא לראות ילדים כה צעירים שרים בצורה כל כך מדויקת, בהיגוי מושלם, ובצליל נעים ולא צעקני. מעבר לכך, מרגש לראות ילד בן שמונה עומד כמו גדול בקידמת הבמה ושר סולו בקול שמיימי (תפקיד המלאך בקנטטה השנייה).
גם האיזון בין החטיבות השונות במקהלה היה מרשים, תודות להדרכה המדויקת של המנצח גוטהולד שוורץ. כשהזמרים שלך צעירים כל כך יש הגיון ברור לסייע להם ככל הניתן, וזה בדיוק מה ששוורץ עשה. הוא ניצח בתנועות ברורות ובלי "שטיקים", ממש כאילו יצא מספר לימוד למנצחי מקהלות.
לארץ הגיעו כשישים מתוך מאה חברי המקהלה, ועקב תנאי האולם בהחלט לא היה מזיק אם היו מגיעים עוד עשרים. למרות ההערכה הגדולה לאיכות השירה, חסרו לי קצת "זוויות חדות" ועוצמה שאותן ניתן היה אולי להשיג עם מקהלה יותר גדולה.
כל ארבעת הזמרים הסולנים שהשתתפו בביצוע היו מצוינים, והתמודדו בקלות עם האתגרים הקשים שמציבה בפניהם הפרטיטורה. כך לדוגמא זמר הטנור יוהאנס קום (Chum), ש"זכה" מבאך לאריה מטורפת בקנטטה השנייה. האריה הזו כוללת שורה ארוכה של מהלכים מהירים מאוד (חלקי 32) ובלי מקום לנשום, וקום התמודד איתה כאילו עשה טיול בפארק. מבחינה ריגשית הרשימה במיוחד זמרת האלט אנקה פונדונג (Anke Vondnung), במיוחד בארייה היפהפייה של מאריה הקדושה ("נום, אהובי, ודע מנוחה"). השלימו את התמונה זמרת הסופרן אקיקו איטו (Ito) וזמר הבאס תומאס באואר, שהציגו קול עשיר, חזק ויציב. ממש צוות לעניין.
את המקהלה והסולנים ליוותה תזמורת ה"גוונדהאוס" המהוללת של לייפציג, בהרכב מצומצם מאוד המתאים לביצוע באך (כשלושים נגנים). התזמורת נשמעה מצוין כצפוי, הן כמכלול והן ברגעים הסולניים היפהפיים שהעניק באך לכמה מהכלים (במיוחד הכינור הראשון והחליל). ביצוע באך בכלים מודרניים ולא בכלי תקופה נשמע היום קצת מיושן, אבל הפעם זהו דווקא יתרון. לא הייתי רוצה אפילו לדמיין איך היו נשמעים כלי התקופה העדינים באקוסטיקה הבעייתית של בית האופרה בת"א.
באך- "אורטוריית חג המולד". מקהלת הנערים "תומאס", תזמורת ה"גוונדהאוס" מלייפציג וזמרים סולנים. מנצח: גוטהולד שוורץ. בית האופרה ת"א, 4.12.
בעיקר מוזיקה 