ז'אנאנדראה נוזדה. צילום: סוזי אהלבורג
בימים אלו מופיע עם הפילהרמונית המנצח האיטלקי ג'אנאנדראה נוזדה (Noseda), מהשמות הבולטים בעולם הניצוח הבינלאומי. נוזדה (52) מכהן כמנהל מוזיקלי של "תיאטרו רג'ו" בטורינו, ומחזיק בשלל תפקידי ניהול מוזיקלי נוספים. כמנצח אורח, הוא מופיע בקביעות עם התזמורות הטובות בעולם ובבתי האופרה המובילים. בפילהרמונית הישראלית הוא מוגדר כ"מנצח-אורח ראשי", ומופיע בארץ בתדירות גבוהה.
כמי שמנהל קריירה בינלאומית ענפה בעולם המוזיקה הקלאסית, יש לנוזדה ראייה רחבה ומעניינת על התחום. "העולם הקלאסי נמצא כעת בתהליך שינוי", הוא אומר. "יש הרבה ניסיונות לקרב את המדיום הקלאסי לקהל, כמו לדוגמא הקונצרטים בג'ינס של הפילהרמונית. זהו לא בהכרח פיתרון, אבל זו אפשרות. לאף אחד אין כיום פיתרון. אבל מה שברור הוא שאנחנו צריכים להיערך לעתיד".
בסידרת הקונצרטים הנוכחית בפילהרמונית הפתיע נוזדה את הקהל, כשהציג במילים את היצירה של המלחין בן-זמננו לוקא לומברדי לפני ביצועה. עם זאת, הוא מסתייג מלהפוך זאת לשיטה. "דיבור מול קהל הוא חלק מהניסיון לשנות את הפורמט הקלאסי, ולעיתים זה נכון. אבל זה לא יהיה טוב לעשות זאת בכל פעם. אי אפשר לרדת לעומקה של פרטיטורה במילים. בנוסף, אנשים יתחילו לצפות בקונצרטים להסברים, וציפייה זה סימן רע. בקונצרט חשוב שיהיה מרכיב של הפתעה".
"הפורמט של פתיחה- קונצ'רטו- סימפוניה שייך למאה הקודמת", הוא טוען. "כיום צריך לחשוב על חוויה אחרת ולא צפויה. יש תזמורות שאיתן אני עושה קונצרט בלי לומר מראש מה ינוגן. אנשים יודעים רק מיהו הסולן, מיהו המנצח, ומה יהיה ההדרן. המטרה שלנו צריכה להיות למשוך אנשים למשהו שהם לא מצפים לו, ולחסל את הדעות הקדומות. כמו החוויה של לפתוח רדיו באוטו באופן מקרי, ואתה מגלה יצירה יפה ומסקרנת בלי לדעת מה אתה שומע".
נראה שהפוקוס התקשורתי היום במוזיקה הקלאסית עובר למקומות כמו וונצואלה, עם ה"סיסטמה" של דודאמל, ולמיליוני הפסנתרנים בסין שרוצים להיות כמו לאנג לאנג.
"כל הדברים האלו חשובים, למרות שכיום יש בהם גם מרכיב משמעותי של ביזנס ושיווק. ב"סיסטמה" היום יש פחות רעננות ורדיקליות מאשר לפני 15 שנה. ועדיין, הם מביאים רוח חדשה למוזיקה הקלאסית. בשנות השבעים, מנצחים מאסכולת הביצוע ה"תקופתי", כמו הרנונקור וגרדינר, הביאו רוח חדשה. האם הם ביצעו באך בצורה נאמנה למקור? לא יודע. אבל הם הביאו רעיונות חדשים, וזה מה שחשוב. גם אני, שאינני מומחה בביצוע "תקופתי", מקבל מהם רעיונות. בזכותם, כל התזמורות היום מנגנות מוצרט בצורה שונה מאשר לפני עשרים שנה".
יש הבדלים גם מבחינת רמת הביצוע יחסית לעבר?
"המצב כיום טוב יותר מאשר לפני עשור. יש יותר דגש על איכות. כל הגופים מתחרים בשוק גלובלי, ולכן התחרות היא ברמה עולמית ולא מקומית. הרמה המוזיקלית עולה כל הזמן. הנגנים החדשים שמגיעים כיום לתזמורות ממש טובים, והרבה פעמים חבל לי שאין מספיק משרות פנויות עבורם".
מיהי לדעתך התזמורת הסימפונית הטובה בעולם כיום?
"קשה לומר. יהיה יותר נכון לדבר על החמש הטובות בעולם. בכל מקרה יש בעניין הזה הרבה דעות קדומות. אם היינו עושים קונצרט מאחורי מסך, בלי לדעת מי התזמורת ומי המנצח, לדעתי היו הרבה הפתעות".
מדברים כיום על משבר כלכלי בעולם המוזיקה הקלאסית. איך אתה רואה אותו מהזווית שלך?
"לדעתי, הדרך הבריאה לממן מוזיקה צריכה לנוע בין 60-65 אחוזים של תמיכה ציבורית לעומת 35-40 אחוז של תמיכה פרטית. אם התמיכה מתבססת על המגזר הפרטי, יהיה קשה יותר לשמור על חופש אמנותי כי התומכים יגדירו מה הם רוצים לשמוע. המצב הנכון עבורי כמבצע הוא להיות חופשי לבצע כל מוזיקה שאני רוצה".
נהוג לחשוב שאנשים באים יותר למה שהם כבר מכירים.
"אני לא חושב שלבצע שוב ושוב מוזיקה של ברהמס, צ'ייקובסקי או מהלר יעזור למוזיקה הקלאסית. לפני עשור, בניו-יורק, גיליתי שאותו מספר כרטיסים נמכר לקונצרט "שמרני" עם הסימפוניה החמישית של מהלר בניצוח לורין מאזל, ולקונצרט עם מוזיקה "מודרנית" של סטרווינסקי, שוסטקוביץ' ופרוקופייב עליו ניצחתי אני. בטווח הארוך, אנשים פשוט לא יבואו לשמוע שוב יצירות שאותן שמעו עשרות פעמים בעבר".
לדברי נוזדה, הוא מקפיד לנצח על רפרטואר מגוון ומשתנה. "אני מאוד סקרן, לכן אני מבצע יצירות רק כמה פעמים וממשיך הלאה. זו לא חוכמה לבצע רק מה שאתה כבר מכיר. היום, אם אני מנצח על יצירות ברהמס או ורדי אנסה למצוא בהן משהו חדש ומעניין. אחת יהיה לי משעמם, ואז גם המבצעים ישתעממו".
מיהם המנצחים האהובים עליך?
"דמיטרי מיטרופולוס, פרנץ פריצ'אי, ויקטור דה-סבאטה וקלאוס טנשטט. כל אחד היה משוגע בדרכו, אבל לא אקסצנטרי".
כשאתה לומד יצירה חדשה אתה מאזין להקלטות?
"אני מאזין להרבה הקלטות, אבל לא ליצירות שאני אמור לנצח עליהן. ללמוד יצירות אני מעדיף רק מהפרטיטורה. כשאתה שומע הקלטות, זה כמו שחברים מספרים לך ש'זה רעיון טוב'. אני מעדיף לעשות זאת לבד, בלי החברים שיעזרו".
איך אתה רואה את העתיד של המוזיקה הקלאסית?
"המוזיקה חזקה מאיתנו. היא תשרוד. האחריות שלנו כמבצעים היא לתת ביצועים טובים, בלי לחשוב שמה שאנחנו עושים זה הביצוע האולטימטיבי. לאף אחד אין את הידע המושלם בכיס. המטרה צריכה להיות לשרת את המוזיקה, לא את עצמנו".
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 19.3.2016
דניאל כהן. צילום: Benjamin Aleovega
החל מהיום (שישי) ולאורך השבועיים הקרובים תעלה האופרה הישראלית את האופרה המקסימה "לה צ'נרנטולה" (La Cenerentola) של רוסיני, המציעה גירסה אופראית קומית לאגדת סינדרלה. על האופרה ינצח דניאל כהן (32), מהשמות המובילים מהדור הצעיר של המנצחים בישראל. כהן, המתגורר בברלין, מכהן כיום כמנצח הבית של ה"דויטשה אופר" (האופרה הגרמנית), ומופיע כמנצח אורח ברחבי העולם.
את הריאיון קיימנו בסמוך להודעה שפורסמה בתקשורת בשבוע שעבר, לפיה בכוונת שרת התרבות מירי רגב לקצץ באופן חד בתקציב האופרה הישראלית. כהן בוחר להתייחס לשאלה על ההודעה בזהירות רבה, אך אומר דברים חדים. "ההבדלים בתקציבי התרבות בין ישראל וגרמניה אסטרונומיים גם כעת", הוא אומר. "זה לא נתפס כמה מעט מקבלים מוסדות תרבות בארץ. עם זאת, כמות התרבות בארץ מעוררת השתאות והערצה יחסית לסכומים שמגיעים מהמדינה. אנשים בארץ מוכנים להקריב הרבה כדי לעשות כאן מוזיקה. לבוא לאנשים שעובדים בתנאי שכר לא סבירים גם היום, ולומר להם שהתנאים יורעו עוד, זו בגידה מצד המשרד שאמור לתמוך בתרבות ולא לפגוע בה".
כמו עם מוזיקאים ישראלים אחרים רבים ברמתו, מרכז חייו של כהן נמצא בחו"ל. "יש כיום מאות מוזיקאים ישראלים מעולים שעובדים בחו"ל", הוא מעריך. "רוב הישראלים ברמה הזו נאלצים לעזוב, למעט ברי המזל שמצאו עבודה בפילהרמונית. זוהי התזמורת היחידה בארץ שמעסיקה נגנים בתנאים הוגנים. היתר נוסעים לחו"ל, מפתחים שם קריירה, ואז כבר קשה לחזור".
כהן ניצח באופרה הישראלית פעמים רבות, ומציין בגאווה כי רבות מהזמרות בהפקה הנוכחית של "לה צ'נרנטולה" הן ישראליות. "כולן יצאו מבית האופרה הזה", הוא אומר. "אנחנו, כחברה, צריכים להיות גאים בעובדה שכוחות מוזיקליים ברמה כה גבוהה צומחים בתקופה של מצור על העשייה התרבותית".
אתה מרגיש הבדל בעבודה עם ישראלים לעומת הפקות בחו"ל?
"ועוד איך. יש משהו שקורה בנשמה ובלב כשאומרים לך בעברית "בוקר טוב". אני מחויב לגמרי למקום העבודה שלי בברלין, אבל פה זו חוויה אחרת. אני עובד כאן עם אנשים שאני מכיר מגיל צעיר, וחלקם ממש גדלו איתי. יש תחושה של אינטרס משותף עמוק, וזה מרגש".
כעת הוא כאן כדי לנצח על "לה צ'נרנטולה" של רוסיני, ונשמע מאושר ומסופק מתהליך העבודה. "רוסיני הוא אחד הגאונים הקומיים בכל הזמנים", הוא אומר. "הכתיבה שלו מסוגננת מאוד, אבל מלאת פשטות וחן".
ב"לה צ'נרנטולה" נעלמים מגרסת סינדרלה המוכרת כמה מהאלמנטים המרכזיים של האגדה. את האם החורגת המרושעת מחליף אב גרוטסקי ונלעג; נעל הזכוכית של סינדרלה המקורית מוחלפת בצמיד מוזהב; ובמקום הפיה הטובה מופיע באופרה אלידורו (Alidoro), היועץ של הנסיך, שדואג לסוף טוב. נקודה מעניינת נוספת היא שאת התפקיד הנשי המרכזי, של אנג'לינה הצעירה וטובת הלב, שרה זמרת מצו-סופרן- כלומר, קול נמוך יחסית.
למה בעצם רוסיני כתב את התפקידים המרכזיים באופרות הקומיות שלו- כמו זה של אנג'לינה ב"לה צ'נרנטולה" או רוזינה ב"ספר מסוויליה"- לזמרות מצו-סופרן ולא לקול סופרן נערי וקל?
"אין לי תשובה חד-משמעית, אבל ההימור שלי הוא שזה בגלל שרוסיני היה מלחין פרקטי. הוא לא כתב למגירה, אלא כדי להעלות אופרה בטווח של מספר חודשים. אני מניח שהיתה לו קבוצת זמרים נתונה, והוא כתב לפי היכולות שלהם. אופציה נוספת היא מוזיקלית: לאנג'לינה, גיבורת האופרה, יש קול פחות מבריק וגבוה מאשר לאחיות המרושעות. אבל לאורך האופרה אנג'לינה מתגלה ונפתחת, ובסוף ה'אנדרדוג' באמת זוכה".
האופרה הזו נחשבת לאחת מאופרות ה"בל קנטו" ("השירה היפה") החשובות. אתה יכול להסביר מה זה בעצם "בל קנטו", מנקודת המבט שלך?
"עבורי, ה"בל קנטו" משתמש בווירטואוזיות של הקול כדי לספר סיפור. אצל מלחינים גרמניים, כמו ריכרד שטראוס או ואגנר, איפיון הדמויות או האפקטים נעשה באמצעות התזמורת. לדוגמא, כששטראוס מתאר דמות שרוצה להיות מצחיקה הוא ייתן לקרן לנגן 'טריל' גבוה במקום המתאים. ב"בל קנטו", לעומת זאת, האפקטים מושגים דרך קישוט וירטואוזי בקול. כשיש התאהבות, המאזין מקבל תחושה שהנשימה שלו נעתקת. כשיש לעג נשמע קפיצות קוליות, וכך הלאה. כלומר, יש שימוש ביכולות האקרובטיות של הקול כדי לספר סיפור".
"הבל קנטו עובד בצורה הכי משכנעת באופרות הקומיות של רוסיני ודוניצטי", הוא מוסיף. "הוא מגיע מעולם הקומדיה דל ארטה, ומאפשר ליצור איפיונים לדמויות ספציפיות. "לה צ'נרנטולה" היא דוגמא מצוינת, כי יש בה ממש קליידוסקופ של קישוטים קוליים. היא דוגמא מובהקת כדי להסביר למה אופרות ה"בל קנטו" כבשו את אירופה בסערה. זה בידור מעולה".
האופרה תעלה 13 פעמים בין יום ו' 18.3 ועד מוצ"ש 2.4.
פורסם ב"מעריב", 18.3.2016
מרטין פישר-דיסקאו. צילום: יח"צ
שמו של זמר הבריטון האגדי דיטריך פישר-דיסקאו מוכר לכל אוהבי המוזיקה הקלאסית. הזמר, שמת לפני ארבע שנים בגיל 87, הפך לאגדה עוד בחייו, כשביצע והקליט בקולו הייחודי מגוון עצום של יצירות. פישר-דיסקאו היה נשוי ארבע פעמים, ומאשתו הראשונה נולדו לו שלושה בנים. בימים הקרובים ניתן יהיה לשמוע בארץ את אחד מהם, המנצח מרטין פישר-דיסקאו (61), שיופיע לראשונה עם תזמורת "סימפונט" רעננה. בחלק מהקונצרט תופיע לצידו בתו, הפסנתרנית מאנון פישר-דיסקאו (29).
"הביקור הקרוב יהיה הראשון שלי עם הסימפונט, אבל השמיני שלי בישראל", מספר פישר-דיסקאו בראיון מביתו בברלין. "ניצחתי כבר על רוב התזמורות בארץ, ואני תמיד שמח לחזור אליה. אני זוכר את ישראל לטובה כבר כילד בראשית שנות השבעים, כשהתזמורת הפילהרמונית הישראלית שלחה לאבא שלי תיבת תפוזים בחג המולד לאחר שהופיע איתה".
כמי שגדל בבית של אגדה חיה, מספר מרטין שבצעירותו היה תמיד "הבן של-". לדבריו, לייחוס המשפחתי היו צדדים לכאן ולכאן. "לפני שלושים שנה, כשהתחלתי לעסוק בניצוח, לא הייתי צריך 'לדחוף' את עצמי כי השם הספיק", הוא אומר. "אנשים רצו לשמוע את הבן של פישר-דיסקאו מנצח. מצד שני, זה היה מחייב מאוד להופיע עם ייחוס כזה. בנוסף זה היה עבורי אתגר גדול להתפתח כמנצח, כי מנצח חייב להיות דומיננטי ואילו אני גדלתי בבית עם דמות חזקה ששלטה בכול".
פישר-דיסקאו מספר שבזכות הייחוס המשפחתי זכה להכיר באופן אישי את גדולי המוזיקאים של המאה העשרים. "באו אלינו הביתה מלחינים כמו סטרווינסקי, בריטן, פרנק מרטן ואחרים. חלקם כתבו יצירות במיוחד עבור אבא שלי, וגדלתי עם הביקורים האלו כדבר טבעי".
איך זה שלא למדת שירה עם כזה אבא?
"אף אחד משלושת האחים אפילו לא ניסה. היה לנו ברור שזה יהיה דבר מטורף. לא חשבתי בכלל על האופציה".
אביך היה מתאמן באופן יומי?
"הוא לא עשה תרגילים טכניים אף פעם. רק למד תפקידים חדשים או ריענן תפקידים ששר בעבר. גם לפני קונצרטים הוא היה רק מחמם את הקול".
++++++++++++++++
מרטין עצמו הופיע לראשונה כמנצח בגיל 19. מנקודה זו ואילך החל להתמקד במימוש השאיפה להשיג את הכלים שלהשקפתו צריך שיהיו למנצח 'אמיתי'. לדבריו, גישה זו שונה לחלוטין מהגישה הקיימת כיום, שהפכה את הניצוח לנחלתם של אנשים שמעוניינים יותר בקריירה ופחות במוזיקה. "מנצחים צעירים כיום אומרים שהם רוצים קריירת ניצוח", הוא אומר. "בעיני, זה דבר נורא שניצוח מתחבר לדברים כמו כוח ואסטרטגיה".
אז מהן הדרישות ממנצח 'אמיתי'?
"קודם כל הוא צריך להיות מוזיקאי, ולדעת לנגן היטב. אני עצמי ניגנתי בכינור ופסנתר, ולאחר מכן עבדתי כמלווה זמרים בבתי אופרה. כשאני מנצח, אני מנסה לעשות את עצמי בלתי נראה. צריך לזכור שמקצוע הניצוח הוא חדש יחסית, והאידיאולוגיה סביבו התפתחה רק לקראת סוף המאה ה- 19".
במסגרת עבודת הדוקטורט שלו חקר פישר-דיסקאו את ההסטוריה של הניצוח כמקצוע, והגיע לתובנות מרתקות. "באיטליה הופיע שרביט המנצחים רק בסביבות 1870. עד אז הובילו את הביצוע הכנר הראשון או הפסנתרן, שניגנו במקביל להובלה. כיום יש מנצחים שכל מה שהם יודעים לעשות זה לנופף בידיים".
++++++++++++++++
תכנית הקונצרט עליה ינצח פישר-דיסקאו ברעננה תכלול יצירות מאת ברהמס ("פתיחה טראגית"), בטהובן (קונצ'רטו לפסנתר מספר 4, עם הסולנית מאנון פישר-דיסקאו) וסימפוניה מספר 3 של פרידריך גרנסהיים (Gernsheim).
הסימפוניה של גרנסהיים היא המסקרנת ביותר בתכנית, וראויה מאוד להיכרות (ניתן להאזין להקלטה שלה גם ביו-טיוב). גרנסהיים (1916 – 1839) היה מלחין יהודי, חבר קרוב של ברהמס, שעמד בצילו של חברו המפורסם ולבסוף נשכח. הסימפוניה השלישית שלו היא יצירה תכניתית מרתקת בת ארבעה פרקים, שמתארת בצלילים את סיפור יציאת מצרים. חלקיה מתארים את העבדות בפרק הראשון, "שירת מרים" בשני, יציאת מצרים בשלישי, ומזמורי הניצחון והשמחה בפרק הרביעי. היצירה טונאלית ונעימה מאוד להאזנה, וסגנונה המוזיקלי מזכיר מעט את זה של חברו המפורסם ברהמס. "צריך להודות שלא תיכננו שהביצוע יהיה סמוך לפסח", צוחק פישר-דיסקאו, "אבל זה נהדר שכך יצא".
הקונצרט של "סימפונט רעננה" בניצוחו של מרטין פישר-דיסקאו יבוצע ביום ה' 17.3 ובמוצ"ש 19.3 ברעננה.
פורסם ב"מעריב", 11.3.2016
אבנר בירון. צילום: Simon Van Boxtel
בשבוע הבא תעלה תזמורת הקאמרטה ירושלים קונצרט מעניין, שכותרתו "בשבחי האל". בקונצרט ישתתפו ארבעה זמרים סולנים, נגן קרן סולן, ומקהלת "האנסמבל הקולי הישראלי". התכנית מגוונת ומעניינת: היא תכלול סינפוניה וקנטטה מאת וילהלם פרידמן באך (הבן של-), קונצ'רטו לקרן ולתזמורת מאת צבי אבני, וה"מגניפיקט" המפורסם מאת יוהאן סבסטיאן באך (לסולנים ומקהלה).
על הקונצרט ינצח אבנר בירון, מייסדה של הקאמרטה ומנהלה המוזיקלי. בירון הקים את התזמורת בשנת 1984, וכיום היא נחשבה לטובה מסוגה בארץ. למרות זאת, כמו כל התזמורות הקאמריות הישראליות, היא נאלצת להתמודד עם קשיים כלכליים בלתי פוסקים.
"כדי לשרוד בעולם המוזיקלי של היום צריך קודם כל לא להתעייף", אומר בירון. "חשוב מאוד לא להישחק בכל מה שקשור בשמירה של סטנדרטים. זה מתחיל כבר בתיכנון של עונת הקונצרטים, שאותה אנחנו עושים שנתיים מראש. התיכנון המוקדם הזה מאפשר לנגנים לדעת בדיוק מה ינגנו בעתיד, ולי הוא מאפשר לעשות חזרות עם חטיבות שונות בתזמורת ולעבוד על ניקיון, על צליל קבוצתי ועל פרשנות".
לדברי בירון, הרבה מהקשיים הכלכליים נובעים משינויים בקריטריוני התמיכה של משרד התרבות. "השינויים האלו משפיעים מאוד על התקציב, ובכל פעם שזה קורה נוצרת בעיה. נוצר מצב שאנחנו מתחייבים לעונת קונצרטים מסוימת ומוכרים לה מנויים, ואז מודיעים לנו על קיצוץ. אי אפשר לתכנן עונה בלי לדעת את התקציב".
יכול להיות שיש בארץ יותר מדי תזמורות על פחות מדי קהל?
"אני שומע כבר עשרות שנים שהקהל למוזיקה קלאסית מתמעט או מתבגר. לדעתי, אנשים פשוט מגיעים למוזיקה הזו בגיל מאוחר. אנשים צעירים עסוקים בדברים אחרים, כמו פרנסה או משפחה. כשמתיישבים קצת, מגיל חמישים ואילך, מגיעים לזה. כך שזה לא שיש פחות קהל. מה שכן קרה הוא שקמו המון גופים מוזיקליים חדשים, וכל אחד נוגס בתקציב".
אז אולי כדאי להקטין את מספר הגופים בהם תומכת המדינה, ולהגדיל את סכום התמיכה לאלו שכן נתמכים?
"אני לא חושב שזה נכון להגביל יוזמות אמנותיות. אבל בהחלט צריך לעשות אבחנה חדה בין הגופים השונים, ולהעניק את התמיכה על בסיס איכות. גוף שלא יהיה מספיק איכותי יצטרך לגייס כספים לבד או להתאמץ להשתפר. ככה אפשר יהיה ליצור תמריץ לגופים השונים להגיע לרמה גבוהה. זה נכון גם לתזמורות וגם למקהלות".
*******
"אנשים רוצים לשמוע את מה שהם כבר מכירים"
בחירת הרפרטואר בקונצרט הקרוב מעניינת ויוצאת דופן, בוודאי בכל הנוגע ליצירות של וילהלם פרידמן באך. "באך האב חשב שוילהלם פרידמן הוא המוכשר מבין כל ילדיו", אומר בירון. "זהו מלחין כמעט לא מוכר, למרות שהיה מהפכן וחיפש כל הזמן דרכים חדשות. הסינפוניה שלו שנבצע בקונצרט היא יצירה דיסוננטית מעניינת בארבעה פרקים, ששומעים בה חיפושי דרך מורכבים". בקונצרט תבוצע גם קנטטה של וילהלם פרידמן באך, שמתחילה במילים "קול קורא במדבר" ותבוצע בארץ בפעם הראשונה.
עוד יצירה שבולטת בתכנית היא קונצ'רטו לקרן ותזמורת של המלחין הישראלי צבי אבני, שיבוצע בבכורה עולמית. הקונצ'רטו מבוסס על סיפור "דון קיחוטה" מאת סרוואנטס: כלי הסולו מייצג את דון קיחוטה, והתזמורת מסמלת את העולם החיצוני. "זו יצירה שאנחנו הזמנו מהמלחין", אומר בירון. "זו יצירה א-טונאלית, אבל יש בה משהו שמזכיר את באך מבחינת פיתוח המוטיבים ולכן היא מתקשרת לתכנית הקונצרט".
לדברי בירון, התזמורת מקפידה לבצע בקביעות מספר יצירות של מלחינים ישראלים בני זמננו בכל עונה, למרות שהקהל לא תמיד אוהב זאת. "המינון של מוזיקה מודרנית מול קלאסית במהלך העונה זו שאלת השאלות", הוא אומר. "רוב האנשים אוהבים לשמוע את מה שהם מכירים ולא פתוחים לנסיונות, ולפעמים ממש מתלוננים כשיש מוזיקה מודרנית. רוב הקהל למוזיקה קלאסית מבוגר, ובגיל מבוגר אנשים פחות פתוחים לשינויים. לכן, מה שאני מנסה לעשות זה להכניס את היצירות המודרניות להקשר של קונצרט שלם, כדי שהביצוע שלהן לא יהיה תלוש".
ואיך אתה מתמודד עם התלונות על המוזיקה עצמה?
"זו אכן בעיה. מצד אחד, אי אפשר לשים למלחין סייגים ולהגביל אותו מבחינה אומנותית. זה כבר לא יהיה הוא. מצד שני, אני מסכים שהמוזיקה היום לא מספיק קומוניקטיבית. אפשר לעשות אותה יותר נגישה לקהל. אבל זהו באמת תפקידם של המלחינים. אני רק המבצע. וזה נכון שהמוזיקה המודרנית נדחקה לפינה".
איך מוציאים אותה משם?
"דרך חינוך של הקהל. הבעיה מתחילה בזה שהוציאו לימודי מוזיקה מבתי הספר. יש כמובן מגמות מוזיקה, אבל לומדים בהן רק תלמידי ביצוע לא רבים. היתר לא חשוף בכלל למוזיקה קלאסית, וכיום גם דור ההורים לא נחשף אליה בכלל. אם ילדים היו שומעים מוזיקה מודרנית מגיל צעיר, היא לא היתה נשמעת להם זרה. זה הכל עניין של הרגל".
הקונצרטים יבוצעו בירושלים (8.3), רחובות (9.3), מרכז אלמא בזכרון יעקב (10.3) ות"א (11.3, 12.3 ו- 13.3).
פורסם ב"מעריב", 4.3.2016
פאבלו הראס קסאדו. צילום: פרננדו סאנצ'ו
בימים אלו מארחת התזמורת הפילהרמונית הישראלית את המנצח הספרדי פבלו הראס-קסאדו (Heras Casado), מהשמות החמים והמסקרנים ביותר בשדה הניצוח הבינלאומי. הוא מכהן כיום כמנהלה המוזיקלי של תזמורת סנט לוק בניו יורק, ומופיע בקביעות כמנצח אורח עם התזמורות החשובות ביותר בעולם. במקביל הוא עובד גם עם תזמורת הבארוק של פרייבורג, איתה הקליט לאחרונה את שלושת הקונצ'רטי של שומאן בכלי תקופה מקוריים.
הראס-קסאדו, בן 38, מופיע בישראל לראשונה, ונשמע נלהב מאוד משיתוף הפעולה עם הפילהרמונית. "זה נשמע כמו קלישאה, אבל הכימיה שלי עם התזמורת היתה מעולה כבר מהרגע הראשון", הוא אומר. "אני מאוד נהנה לעבוד עם נגני הפילהרמונית. זו תזמורת עם אופי מיוחד וגמישות, וניכר שהנגנים אוהבים את מה שהם עושים".
התכנית עליה הוא מנצח בישראל מאתגרת וארוכה. היא כוללת ארבע יצירות, שכולן אינן נשמעות תדיר על במות הקונצרטים. היצירות הן "דון קיחוטה" מאת המלחין הספרדי בן המאה העשרים רוברטו גרהארד, "וריאציות סימפוניות" לפסנתר ולתזמורת מאת סזאר פרנק, קונצ'רטו לפסנתר מספר 22 מאת מוצרט, וסימפוניה מס' 1 ("חלומות חורף") מאת צ'ייקובסקי. סימפוניה זו היא מהפחות מבוצעות של צ'ייקובסקי, וגם אוהבי מוזיקה מושבעים לא מכירים אותה.
"בחירת התכנית נעשתה דרך דיאלוג", מספר הראס-קסאדו. "את הסימפוניה הראשונה של צ'ייקובסקי הצעתי אני, והתזמורת קיבלה את ההצעה. זו יצירת מופת, שלמרבה הצער מבוצעת רק לעיתים נדירות. ניצחתי עליה במקומות אחרים, ורציתי לבצע אותה גם בישראל".
היצירה המסקרנת ביותר בתכנית היא "דון קיחוטה", מאת הספרדי בן המאה ה- 20 רוברטו גרהרד (מת בשנת 1970). "זו יצירה שנכתבה בהשפעת ברטוק וסטרווינסקי", אומר הראס-קסאדו. "זהו חלק מבלט ארוך, שנשען על מוזיקה ספרדית עממית אבל כתוב בשפה מודרנית".
אתה לא חושש שזו תהיה תכנית קשה מדי לקהל שמרני?
"אני אוהב לאתגר את הקהל עם משהו שהוא לא שמע בעבר. בעיני זוהי המשימה שלנו כמוזיקאים- לא רק לבצע יצירות מוכרות ברמה גבוהה, אלא גם להציע רפרטואר חדש. לא מדובר בהכרח על קונצרט שכולו מוזיקה לא מוכרת, אבל כן נכון לשלב בין תקופות וסגנונות. קל יותר לקהל לבוא לקונצרט שיש בו יצירה מודרנית אם תהיה בו גם יצירה של בטהובן, וכך אני מנסה לעצב את התכניות עליהן אני מנצח".
הראס-קסאדו מתמחה במקביל הן בתזמורות המנגנות בכלי תקופה מקוריים והן בתזמורות המשתמשות בכלים מודרניים, כמו הפילהרמונית הישראלית. לדבריו, שני הסגנונות משלימים עבורו זה את זה. "בשנים הראשונות של הקריירה שלי עסקתי בעיקר בביצוע מוזיקה עתיקה בכלי תקופה", הוא מסביר. "ניסינו לעצב מחדש את הסאונד של מוזיקה מתקופת הרנסנס והבארוק עם כלים ספציפיים. עם הזמן עברתי גם למוזיקה מאוחרת יותר, אבל החשיבה על המוזיקה המוקדמת נשארה חלק מחיי. גם כיום, כשאני מבצע מוזיקה מהתקופה הרומנטית, אני חושב אחרת על ארטיקולציה, בניית משפטים, ויבראטו, דחיסות של צליל וכדומה".
אתה מרגיש שגם לפילהרמונית הישראלית יש את הרגישות הזו?
"בהחלט. השבוע עבדנו ברצף על יצירות של צ'ייקובסקי ושל מוצרט, ועוד לפני שדיברתי נגני התזמורת שינו באופן אינסטינקטיבי את הצליל בין שני המלחינים. זהו אינסטינקט מצוין, כי כך אפשר ליצור בתזמורת הרבה צבעים שונים".
הראס-קסאדו נולד בגרנאדה, וכיום גר עם משפחתו לסירוגין בגרנאדה ובמדריד. "אני מאוד גאה להיות בן גרנאדה, וזה מסביר אולי את הקשר החזק שאני מרגיש כלפי ישראל. יש לנו הסטוריה משותפת עשירה, כי בגרנאדה היו גם קהילה יהודית וגם קהילה ערבית מפותחות. אני מרגיש שהישראלים, כמונו בני גרנאדה, מרגישים גאים מאוד במי שהם ומה שהם, ושמחים לחלוק זאת עם העולם בצורה חיובית".
הקונצרטים האחרונים בסידרה יתקיימו בהיכל התרבות בתל אביב היום (יום ו' 26.2) בשעה 14:00, מחר (מוצ"ש 27.2) בשעה 20:00, ומחרתיים (יום א' 28.2) בשעה 20:00.
פורסם ב"מעריב", 26.2
ישראל קטורזה בתפקיד פרוש בהפקת "העטלף". צילום: יח"צ
האופרה הישראלית מארחת בימים אלו את תיאטרון האופרטה הממלכתי מבודפשט, שכבר הופיע בארץ מספר פעמים בשנים האחרונות. הפעם באו האורחים ההונגריים עם האופרטה "העטלף" של יוהאן שטראוס הבן, אולי היצירה האהובה ביותר בתחום. ההפקה עשירה ומלאה כוונות טובות, אבל למרבה הצער קשה להמליץ עליה. היא מתישה, מיושנת, ומבוצעת באיכות סבירה לכל היותר.
בהפקה משתתפים למעלה מ- 150 אורחים, כולם מבודפשט: סולנים, רקדנים, תזמורת ומקהלה. מבחינת איכות השירה, רוב הסולנים סבירים. חלקם מוצלחים יותר, כמו לדוגמא אלו שמילאו את תפקידי אלפרד המאהב ואדלה המשרתת. חלקם מוצלחים הרבה פחות. כולם שרים עם הגברה, ויש להניח שלאוהבי אופרה "רגילה" הסאונד המוגבר יישמע משונה.
בניגוד לאופרטות בשנים הקודמות, השירה הפעם היתה בגרמנית. רוב הסולנים התמודדו עם השפה במקצועיות, אך מי שרגיל לדיקציה גרמנית מדויקת עשוי להתאכזב. הניסיונות ההרואיים של הזמרים ההונגריים לומר כמה משפטים בעברית, במבטא הונגרי כבד, נראו כמו ניסיון מאולץ לרצות את הקהל. עוד הפריע התרגום המרושל, שהיה עמוס טעויות בסיסיות בעברית. התזמורת והמקהלה היו סבירות, אך היו קטנות מהמקובל ולא יצרו סאונד משכנע. בנוסף, היו לא מעט מקרים של תיאום ריתמי לקוי.
הבעיה העיקרית של ההפקה, לדעתי, היתה בהתעקשות לבצע את כל הדיאלוגים המדוברים. הם היו ארוכים, מתישים, ובעיקר מיותרים. למה מיותרים? כי בהפקה שולב הקומיקאי ישראל קטורזה, בתפקיד הסוהר השיכור פרוש (Frosch). הטקסט שלו היה אקטואלי ולעיתים אפילו משעשע, אבל ניתן היה לנצל אותו בצורה הרבה יותר נבונה. שטראוס כתב לאופרטה הזו מוזיקה נפלאה, והיה נכון להתמקד בה ולוותר על הדיאלוגים. לו היה קטורזה מתאר את העלילה בקיצור ובחינניות, במקום הדיאלוגים המתישים, אפשר היה להפוך את ההצגה להרבה יותר ממוקדת.
מה כן ייזכר לטובה מהערב הזה? כמו תמיד, הזמרת הוותיקה מריקה אוסוולד, שמזכירה קצת את ציפי שביט. אוסוולד היא חיית במה מדהימה, שלמרות גילה שרה, משחקת ועושה אקרובטיקה ברמה מעוררת קינאה. היא היתה היחידה שזכתה בסוף הערב לתשואות רמות מהקהל, ובצדק גמור.
ביקורת על האופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס בביצוע תיאטרון האופרטה הממלכתי מבודפשט. המשכן לאמנויות הבמה ת"א, 11.2. הצגות "העטלף" יימשכו עד מוצ"ש 20.2.
פורסם ב"מעריב", 16.2.2016
להב שני. צילום: Marco Borggreve
הקונצרט אמש בפילהרמונית שייך, בראש ובראשונה, לאדם אחד. זהו הפסנתרן והמנצח הצעיר להב שני (27), שגם הפעם- כמו בפעמים הספורות בהן הופיע עם התזמורת בעבר- הוכיח שמדובר במטאור בקנה מידה בינלאומי.
את הקונצרט פתחה יוזמה מפתיעה: הופעת אורח של "אנסמבל המאה ה- 21", המתמחה בביצוע מוזיקה מודרנית, לכבוד 25 שנים להיווסדו. האנסמבל, בניצוחו של שני, ביצע יצירה מאת ינעם ליף, מלחין בן-זמננו שבאופן פרדוקסלי התפרסם בארץ יותר כאביה של דפני ליף (יוזמת המחאה החברתית של 2010).
העובדה שהפילהרמונית בחרה ב"קבלן חיצוני" לביצוע המוזיקה הזו הזכירה לי את הפסנתרן הגדול ארתור רובינשטיין, שהתייחס פעם לשאלה מדוע הוא ממעט לבצע מוזיקה מודרנית. תשובתו, בגילוי לב מעורר הערכה, היתה פחות או יותר זו: "זו שפה שונה מהשפה המוזיקלית הקלאסית, ואני משאיר אותה למי ששולט בה יותר טוב".
תהיה הסיבה לבחירה באנסמבל אורח לבצע את היצירה אשר תהיה, יש להודות שהיא התגלתה כנבונה. ההרכב, שתוגבר במספר נגנים מהפילהרמונית, ביצע את היצירה בצורה מעוררת התפעלות, בנגינה רגישה ומלאת ניואנסים. האם ארצה לשמוע אותה שוב? כנראה שלא. האם אני זוכר ממנה משהו מוגדר? לא ממש. מה שכן אזכור הם כמה רגעים יפהפיים בביצוע הסולנים המצוינים, ביניהם יעל ברולסקי (כינור), טיבי צייגר (קלרינט), נעמה נוימן (חליל) ואחרים. בואו נגיד שלא בשביל יצירות כאלו מגיע הקהל השמרני של הפילהרמונית להיכל התרבות, אבל צריך לברך – לגמרי בלי ציניות- על העובדה שהתזמורת משלבת מוזיקה בת זמננו ברפרטואר שלה. החיים לא נגמרים במוצרט וברהמס.
המשך הערב החזיר את הקהל לקרקע הבטוחה של הרפרטואר הקלאסי-רומנטי. הקונצ'רטו מספר 20 של מוצרט הוא מהמבוצעים והאהובים ביותר ברפרטואר, ושני התמודד איתו הפעם בתפקיד כפול של סולן ומנצח. מבחינה ביצועית, זו היתה הצלחה גדולה. שני ניגן נהדר, בנה פראזות יפות ומעניינות, והפיק רגעי "פיאנו" נפלאים. מבחינה סגנונית זה היה ביצוע רומנטי באופיו, לא "שקוף" בסגנון הביצועים התקופתיים אלא עשיר ומלא. הקדנצות שניגן שני (של בטהובן) סיפקו רגעי קסם של ממש, ועוררו עניין אמיתי לשמוע אותו מנגן ברסיטל פסנתר סולני. מה שעוד בלט היה המעבר ללא הפסקה בין הפרק השני והשלישי, טריק שמנע מהקהל להתעשת מספיק כדי לפצוח במסכת השיעולים האהובה (באולם לא נשמע אפילו שיעול אחד).
מה שכן, הביצוע חשף שוב את מגבלותיו האקוסטיות של היכל התרבות ה"משופץ". עקב הצורך שהתזמורת תראה את הפסנתרן, ניגן שני בפסנתר שהכנף הוסרה ממנו לגמרי. ממקומי בשורה 6- שאמור להיות קרוב ומצוין- העובדה הזו יצרה חוסר איזון צלילי. הפסנתר פשוט נשמע חלש מדי. חברים שישבו בשורות גבוהות יותר סיפרו שאצלם האיזון היה מוצלח בהרבה. מסקנה? להבא, כשאתם קונים כרטיסים להיכל התרבות, זכרו שהקרוב הוא לא תמיד עדיף.
את הקונצרט חתמה הסימפוניה מספר 4 של ברהמס, מהיצירות הגדולות בספרות הסימפונית כולה. זה היה אחד הביצועים המלהיבים שנשמעו בהיכל התרבות בשנים האחרונות: מלא אינטנסיביות ודרמה, עם בנייה יפהפייה של משפטים מוזיקליים, עם מעברים נהדרים בין רכות ועוצמה, ועם צליל נפלא של התזמורת. רגע קסם מיוחד נרשם בפרק הרביעי, עם סולו החליל הנהדר של החלילן גי אשד.
בעת ביצוע הסימפוניה, כשהוא ניצב על הפודיום, ניתן היה ביתר קלות לעקוב אחרי ההתפתחות הסגנונית של שני לאורך השנים. בעבר, סגנון הניצוח שלו היה אקלקטי למדי, ושיקף השפעות שונות ומגוונות של מנצחי עבר גדולים. כיום נראה שהוא התגבש יותר, ומושפע בעיקר מדניאל ברנבוים (אגרוף ביד שמאל, אינטנסיביות תנועתית) וקצת מקלאודיו אבאדו המנוח (שימוש עדין בפרק היד כדי לעצב פראזות). נראה שהסגנון הזה עוד ילך ויתגבש עם השנים, ככל שילך ויצבור ניסיון. עם זאת, מבחינה מוזיקלית נראה שהבחור כבר מגובש לחלוטין. הוא אולי רק בן 27 (ונראה פחות), אבל מדובר במנצח מהשורה הראשונה. חוויה גדולה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. פסנתרן ומנצח: להב שני. היכל התרבות תל-אביב, 9.2.2016.
להב שני עם הפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן
התזמורת הפילהרמונית הישראלית תארח בשבוע הבא את המנצח הישראלי הצעיר להב שני, שהופעותיו עם התזמורת בשנים האחרונות זכו להצלחה סנסציונית. כיום, בגיל 26 בסך הכול, שני כבר נחשב לאחד המטאורים של עולם הניצוח הבינלאומי. הוא זכה רק לאחרונה לנצח על התזמורת הפילהרמונית של ווינה, מהתזמורות היוקרתיות בעולם, ומופיע בקביעות עם תזמורות מובילות אחרות.
הקונצרט הראשון שלו עם הפילהרמונית, לפני שלוש שנים, זכור לי כאירוע חד-פעמי ברמת ההתרגשות שעורר. הרבה זמן לא חוויתי בקונצרטים של הפילהרמונית כזה פירגון מצד הקהל, כזו התמסרות מצד התזמורת למנצח, וכזו התרגשות כללית בסוף הקונצרט. שני עשה אז בדיוק מה שעושה מנצח גדול: הוביל את הנגנים בקו מוזיקלי ברור, עם אמירה מוזיקלית מגובשת, ובשפת גוף שהייתה תומכת מאוד אך לא סכמטית או מנייריסטית. התזמורת נענתה לכל תנועה שלו בהתמסרות מלאה, והתוצאה היתה בהתאם.
שני החל את הקריירה המוזיקלית שלו כפסנתרן ונגן קונטרבאס, וגם כיום הוא מופיע בקביעות כפסנתרן סולן. הוא זכה לפירסום בינלאומי לפני שנתיים, כאשר זכה בתחרות הניצוח היוקרתית ע"ש גוסטב מהלר בעיר במברג שבגרמניה. תחרות זו התקיימה לראשונה לפני 11 שנים, והזוכה הראשון בה היה המנצח הוונצואלי האהוב גוסטאבו דודאמל. הזכייה בתחרות העמידה את דודאמל באור הזרקורים, וכיום הוא נחשב לאחד המנצחים המבוקשים בעולם.
שני, כך נראה, מתקדם גם הוא בקצב מסחרר מאז זכייתו בתחרות מהלר. "הרבה מאוד קרה לי בשלוש השנים האחרונות", הוא מספר בראיון מביתו בברלין. "התזמורת הסימפונית של ווינה מינתה אותי החודש למנצח אורח ראשי, תפקיד שהם המציאו במיוחד עבורי. הקשר עם הפילהרמונית הישראלית התחזק, וזאת הפעם הרביעית שאני מגיע לארץ לנצח על סדרה של התזמורת. אחד השיאים הגדולים קרו לאחרונה, כשהוזמנתי בהתרעה של שבוע לנצח על הפילהרמונית של ווינה. אני עדיין גר בברלין, אבל נמצא שם פחות ופחות בגלל כמות העבודה".
אתה מצליח למצוא זמן פנוי לעצמך בכל זה?
"לא כל כך", הוא צוחק. "אני אמנם משתדל לתכנן לעצמי מספיק זמן פנוי בין קונצרטים, אבל תמיד כשיש לי שבוע פנוי מישהו נהיה חולה ומבטל, וקוראים לי להחליף אותו".
האם מתייחסים אליך אחרת עקב ההצלחה? האם אתה מוצא שקל לך יותר לתקשר עם תזמורות?
"ברמה האישית אני לא מרגיש שום הבדל. מבחינת תקשורת עם תזמורות, זה משתנה מתזמורת לתזמורת. לכל תזמורות יש את המסורת שלה, הרגלי העבודה שלה, אופי שונה וכדומה. כאשר אני עובד על אותה יצירה עם תזמורות שונות, העבודה שלי משתנה לחלוטין מפני שאני לא רק מוביל אלא גם מגיב לתזמורת, גם מבחינת שפת הגוף".
העבודה עם הפילהרמונית הישראלית שונה מאשר עם תזמורות בחו"ל?
"בשבילי כן, כי אני מכיר את הנגנים באופן אישי. יש תחושה משפחתית ממש עם התזמורת, התמסרות הדדית מיוחדת. זה קצת כמו בקשר זוגי: ככל שבן/בת הזוג שלך נותן לך להרגיש יותר בנוח, אתה נפתח יותר ונותן יותר מעצמך".
התכנית עליה ינצח שני הפעם עם הפילהרמונית הישראלית מסקרנת למדי. היא תיפתח עם יצירה מאת המלחין הישראלי ינעם ליף (אבא של דפני), אותה יבצע ההרכב "אנסמבל המאה ה-21" המתמחה במוזיקה בת זמננו. לאחר מכן יבוצע הקונצ'רטו המפורסם מספר 20 של מוצרט, בו ימלא שני תפקיד כפול של פסנתרן ומנצח. לסיום תבוצע הסימפוניה הרביעית היפהפייה של ברהמס, משיאי המוזיקה הסימפונית של המאה ה- 19.
הסידרה תתקיים בין ה- 9.2 (יום ג' הקרוב) ל- 14.2, בת"א וחיפה.
פורסם ב"מעריב", 5.2.2016
אורי סגל. צילום: גלעד ומזל צלמים
סידרת "סולנים בסערה" של מוזיאון ת"א מבוססת על מספר עקרונות ייחודיים, שאמורים לשבור קצת את המסורת הקלאסית המאובנת. כך, לדוגמא, בקונצרטים לא מחולקת תכנייה, אלא נשלחת לקהל במייל. רוב הקהל לא טורח להדפיס אותה, וכך נמנעים במהלך הקונצרט דיפדופים מעצבנים. חידושים נוספים נוגעים לשימוש בהקרנות וידאו: שמות היצירות והפרקים המבוצעים מוקרנים על מסך מאחורי המבצעים, ובמהלך הערב מוקרנים גם קטעי וידאו קצרים עם המוזיקאים המשתתפים. בקטעים אלו המבצעים מציגים את עצמם על בסיס שאלות מנחות, רעיון שמזכיר פורמט דומה בערוץ "מצו". בעולם הקלאסי, שבו המבצעים מתקשרים בדרך כלל עם הקהל רק דרך המוזיקה, ההיכרות המילולית הזו היא דבר מקרב ונעים.
הציפיות לקונצרט בסידרת "סולנים בסערה" במוצ"ש היו גבוהות. הן בזכות הפורמט, והן מכיוון שהתזמורת שנבחרה ללוות את הערב היתה הקאמרטה ירושלים- התזמורת הקאמרית הטובה בארץ בתחומה. אולם, למרות הפורמט החביב ואיכות התזמורת, הערב לא השאיר רושם מיוחד. הסיבה הראשונה- הרפרטואר. הקונצרט התבסס כולו על עיבודים קאמריים שביצע המוזיקאי הוותיק מרדכי רכטמן, כיום בן 90, ליצירות סימפוניות גדולות לסולן ותזמורת. הפעם כללה התכנית את ה"האבנרה" של סן-סנס (לכינור לתזמורת), את הקונצ'רטו לפסנתר של גריג, ואת הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי. העיבודים האלו נובעים בעיקר מאילוץ, שמטרתו לאפשר לתזמורת קאמרית לבצע רפרטואר סימפוני. הרעיון של העשרת הרפרטואר של תזמורות קאמריות מבורך, ויש להודות שרכטמן עשה בכל היצירות עבודה מצוינת. ובכל זאת, מדובר בעיבודים ולא ביצירות מקוריות של המאסטרים הגדולים. לכן, ההיגיון שמאחורי ביסוס קונצרט שלם על עיבודים לא לגמרי ברור.
אם הסולנים היו נפלאים, אולי היה הרושם משתפר. אבל זה לא היה המצב. הסולנית בקונצ'רטו של גריג היתה הפסנתרנית יעל וייס, ישראלית לשעבר שחיה שנים ארוכות בארה"ב. היא ניגנה היטב ועיצבה משפטים מוזיקליים מעניינים, אבל בעיני היתה לעיתים אגרסיבית מדי ולא תמיד מדויקת. הכנר, מארק קפלן, הציג טכניקה מרשימה ונגינה יפה, אך הנוכחות הסולנית שלו שידרה משהו מיכני מדי. מבחינה טכנית שניהם סולנים מצוינים ללא ספק, אבל אצל שניהם חסרו לי חום, התמסרות וחיבור ריגשי לקהל.
באופן מפתיע, כוכבת הערב היתה דווקא התזמורת. הקאמרטה ירושלים ניגנה בצליל אחיד וחם, ותמכה בסולנים בצורה מרשימה מאוד. המנצח אורי סגל הוביל אותה בצורה עניינית ונעימה, והקפיד שלא לקחת את הפוקוס מהסולנים. חבל רק שעקב העובדה שכל התכנית מבוססת על עיבודים נאלץ סגל לנצח כשהוא צמוד לתווים; אין ספק שאם היה מנצח על הנוסחים המקוריים היה מרגיש חופשי יותר.
קונצרט בסידרת "סולנים בסערה". פסנתר: יעל וייס, כינור: מארק קפלן. תזמורת הקאמרטה ירושלים. מנצח: אורי סגל. מוזיאון ת"א, 30.1.
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 31.1.2016
זובין מהטה אמש בהיכל התרבות. צילום: גיא כהן-חנוך
בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א הפך בעשור האחרון להיות הספק הרשמי של נגני עתודה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. הסידור הזה, כמסתבר, מתאים לכולם. לפילהרמונית הוא מבטיח אספקה יציבה של נגנים מצוינים; לנגנים הצעירים הוא נותן אפשרות עתידית לקבל מישרה בתזמורת היחידה בישראל שמשלמת לנגניה שכר סביר; ולקהל הוא נותן הזדמנות פעם בשנה להאזין בהיכל התרבות לגוף תזמורתי צעיר, נמרץ ומבריק.
התזמורת מורכבת כולה מנגנים צעירים שוחרי מוזיקה, שרובם עדיין ממומנים ע"י מלגות (או ע"י הוריהם) ולא צריכים להתמודד עם תלאות העולם האמיתי. כשיגיעו לעולם הזה, יגלו שהבחירה במוזיקה קלאסית כמקצוע עשויה להתגלות כהחלטת קריירה בעייתית מאוד. אבל כרגע הם פועלים בסביבה מוגנת, והסאונד שלהם נשמע בהתאם. לא נעים לומר, אבל התזמורת הזו – שהיא לכאורה תזמורת סטודנטים- נשמעת טוב יותר מרוב התזמורות ה"ממוסדות" והוותיקות בארץ. יש לה צליל מלא חיים, איזון מעולה בין החטיבות, קשב יוצא דופן למנצח, והיא עוברת בקלות ובאופן משכנע בין תקופות וסגנונות. זובין מהטה סיפר בחן אופייני שאת עיקר עבודת ההכנה עשו מורי בית הספר, ולו עצמו (לדבריו) נותר רק לנפנף בשרביט; בכל מקרה, הלוואי שכך היו נשמעות כל התזמורות הסימפוניות בישראל.
הקונצרט התחיל עם הקונצ'רטו הראשון לצ'לו של היידן, עם הצ'לנית הגרמנייה הצעירה תרזה בלדי (Beldi) כסולנית. בלדי התחילה בהיסוס מה, והצליל שלה לא היה מספיק נוכח. אולי כי התרגשה קצת, ואולי כי היא לא רגילה (עדיין) לאולמות גדולים כמו היכל התרבות. אלא שהצליל הזה נפתח ככל שהיצירה התקדמה, ובהדרגה התגלתה צ'לנית בעלת נוכחות נעימה ומוזיקלית מאוד. בפרק השני, האיטי, אפשר היה לרגע לחוש באוויר את הרגשת ההתעלות שיוצרת מוזיקה גדולה בביצוע טוב. תענוג.
היצירה השנייה היתה הקונצ'רטו מספר 5 לפסנתר ותזמורת של סן-סנס, יצירה נדירה למדי על במות בארץ. מהטה ניצח על היצירה כשהוא צמוד לתווים, ונראה היה שגם עבורו לא מדובר בקרקע מוכרת. למרות זאת, התוצאה יצאה מהנה מאוד. גם בזכות התזמורת, שהציגה צליל עשיר אך לא צעקני, וגם בזכות הפסנתרן שי סלוצקי, שביצע את התפקיד הסולני בנגינה ששילבה וירטואוזיות טכנית, פרשנות מרתקת והגשה אישית צנועה ונטולת מניירות חיצוניות. היה מקסים לראות את מהטה מחייך אליו עם "בראבו" לאחר הפרק הראשון: מעבר לחיזוק ששבחים כאלו נותנים לסולן, היה ברור שכמנצח הוא באמת מרוצה מהתוצאה.
חלקו השני של הקונצרט נפתח עם אריות מאת סן-סנס ומוצרט, עם זמרת המצו-סופרן מיכל דורון וזמרת הסופרן ביאטה ליפסקה (Lipska) בהתאמה. אצל דורון בלט קול מלא, עשיר ועתיר ויבראטו, וליפסקה התגלתה כזמרת קולורטורה רבת פוטנציאל. עם זאת, האקוסטיקה הבעייתית של היכל התרבות פגעה קצת בהערכה הכללית לשתיהן. כואב הלב, אבל גם אחרי השיפוץ יש באולם הזה "בורות אקוסטיים", שמי שיושב בהם חש צורך עז לשלוח יד לכפתור ווליום דמיוני ולהגביר אותו.
את הקונצרט חתמה הסימפוניה הראשונה של שומאן, שהיתה לטעמי שיא הערב. מהטה הוביל את התזמורת לביצוע אנרגטי ומבריק, שכל תזמורת מקצועית היתה חותמת עליו בשמחה. גם הפעם ניצח מהטה עם תווים, אך הפעם היה ברור שהוא נמצא בלב הרפרטואר האהוב עליו והתוצאה היתה בהתאם. מרשים מאוד.
בהתייחסות ממוקדת, אפשר לסכם את הקונצרט כהצלחה גדולה לביה"ס למוזיקה ולמהטה עצמו. בהסתכלות רחבה יותר, יש משהו מעורר תקווה לראות עשרות נגנים צעירים שעושים מוזיקה קלאסית באיכות ובהתכוונות כה גבוהות. צריך רק לקוות שיימצא להם מקום עבודה סביר בארץ, ושלא ייאלצו להתפרנס בדוחק בתום הלימודים באחת מהתזמורות העירוניות או בהוראה. אחרת נאבד אותם לטובת תזמורות וגופי מוזיקה אחרים בחו"ל, בדיוק כמו שאיבדנו כבר מאות מוזיקאים ישראלים מובילים מדורות קודמים.
ועוד מחשבה: הקונצרט הזה, בדיוק כמו "פסטיבל מוצרט" הנהדר שהתקיים בסוף השבוע במרכז "אלמא", מדגיש עד כמה גבוהה לעיתים רמת העשייה של מוזיקה קלאסית בישראל. העשייה הזו אולי עוברת מתחת לרדאר של התקשורת הממוסדת, אבל היא קיימת ויש לה קהל. צריך רק לחפש אותה, לצרוך אותה ולדבר עליה. בניגוד לרושם שיכול להיווצר מאמצעי התקשורת הגדולים, "תרבות" היא לא רק תכניות ריאליטי.
ערב גאלה עם זובין מהטה ותזמורת ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א. היכל התרבות ת"א, 24.1.2016.
