לקונצרט הזה הגענו בעיקר כדי לשמוע את הקונצ'רטו לכינור של בריטן, הן בגלל היצירה (שביצועיה נדירים יחסית) והן בזכות הסולנית המופלאה קלרה-ג'ומי קנג (Kang). בפרפראזה על הפרסומת של אחת מסוכנויות הביטוח- באנו בגלל הקונצ'רטו, נשארנו בגלל הסימפוניה. הבריטן היה נהדר כצפוי, אבל גם הביצוע לסימפוניה מספר 3 של בטהובן ("ארואיקה") היה אחד היפים הזכורים לי.
מי שעשה את הערב הזה למיוחד, בנוסף לקנג כמובן, היה המנצח כריסטוף קונץ (Koncz). למיטב זכרוני זו הופעתו הראשונה של קונץ עם הפילהרמונית, והלוואי שהיא לא תהיה האחרונה. קונץ הוא צעיר יחסית (בן 37, נראה צעיר בהרבה), יליד קונסטנץ שבגרמניה על גבול שוויץ. עד כה הוא היה מוכר לי בעיקר ככנר, במיוחד בזכות הקלטה יפה שעשה לפני חמש שנים למכלול הקונצ'רטי לכינור של מוצרט על הכינור המקורי של המלחין. בנוסף לקריירה הסולנית הוא כיהן עד לפני שנתיים כמוביל חטיבת כינור שני בפילהרמונית של וינה, כך שהציפיות ממנו כמנצח לא היו בשמיים. ובכן, הפתעה. קונץ התגלה כמנצח נפלא: מדויק, משרה אווירה נעימה וקואופרטיבית, מלא אנרגיה, ומעל הכל – מוזיקאי מצוין. הפרשנות שלו ל"ארואיקה" היתה מרתקת: טמפי סוחפים בפרקים המהירים, פרק שני מלא הוד, הדגשות מעניינות של קווים תזמורתיים נסתרים, ושמירה על מתח ו"דרייב" מתמידים. זו היתה פרשנות שהאירה באור זוהר את הארכיטקטורה הגאונית של הסימפוניה, אך לא היתה דידקטית אפילו לרגע. התזמורת נענתה בהתלהבות ונשמעה במיטבה, והתוצאה היתה בהתאם. אם אתם מתלבטים אם לבוא רק בגלל שה"ארואיקה" כבר שחוקה עבורכם – אל תתלבטו לרגע. הביצוע שווה את זה לגמרי.
בחלקו הראשון של הערב בוצע הקונצ'רטו לכינור של בריטן, ופה לא היו הפתעות. קלרה ג'ומי קנג מוכרת היטב ככנרת וירטואוזית ומעמיקה, וגם הפעם הפליאה לנגן את היצירה המורכבת והכואבת של בריטן. הקונצ'רטו הזה הוא לא מהמוכרים ובטח לא מהקלים ביותר להאזנה שיש ברפרטואר, והיה מרגש לראות את הקהל יושב נפעם מול תצוגת התכלית הנהדרת שעל הבמה.
כדי לכתוב את הסקירה על הסידרה בהקדם האפשרי הגענו לקונצרט הראשון בה, שהיה אמש. הקונצרט היה בסידרת הג'ינס, שמתקיימת עם הנחייה (אמש זו היתה נורית גלרון) וללא הפסקה. עקב מגבלות הזמן, לא נוגן הדרן ולא בוצעה יצירה שתבוצע ביתר הקונצרטים – הפתיחה "לאונורה מספר 3" של בטהובן. אם לשפוט לפי ה"ארואיקה"- יש לשער שגם היא תבוצע בצורה מושלמת. מומלץ מאוד.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: כריסטוף קונץ. היכל התרבות ת"א, 22.5.25. צילום: אנדראס הכנברגר
האופרה "אריאדנה בנקסוס" מאת ריכרד שטראוס עלתה לראשונה באופרה הישראלית לפני 18 שנים (2007), גם אז בניצוחו של אשר פיש. היה תענוג לראות את פיש שוב על בימת המנצח אמש- יציב, מוזיקלי, ונותן לזמרים ולנגני התזמורת את כל התמיכה הדרושה.
"אריאדנה בנקסוס" היא אופרה מורכבת מאוד מבחינה מבנית ורגשית, והביצוע אמש הדגיש את מגבלותיה. חלקה הראשון הוא פרודיה עוקצנית על עסקי השעשועים: נובוריש וינאי מזמין אורחים לערב בו תוצג אופרה טראגית בשם "אריאדנה בנקסוס", לאחריה מופע מבדר של להקה קומית, ולבסוף- זיקוקים. אלא שלוח הזמנים לוחץ, ולכן מחליט הפטרון העשיר להציג את הטרגדיה והקומדיה בו זמנית. המנהלים של שתי הלהקות נאלצים להסכים כדי לשמור על פרנסתם, וגם המלחין הצעיר והאידאליסט של "אריאדנה" מסכים לסידור לאחר שהוא מתקרב לכוכבת הקומית, צרבינטה. וכך עולה לה במערכה השנייה הטרגדיה "אריאדנה בנקסוס", שבה משולבת הלהקה הקומית שמאלתרת את התפקיד. ההתנהלות הזו משעשעת מאד, והמערכה הראשונה (הקצרה) מהנה לכל אורכה. היא מציעה שילוב נפלא של רגעים קומיים, טקסטים עוקצניים וחכמים (ליברטו של הוגו פון הופמנסטאל), ומעל כולם המוזיקה הפוסט-רומנטית הנועזת של שטראוס.
המערכה השנייה, לעומת זאת, עבדה הרבה פחות. במערכה זו עולה ההצגה המשולבת- הטרגדיה שעליה מאלתרים הליצנים- ואיכשהו המתח לא נשמר. זה היה ארוך מדי, לא מאוד מרגש ולא מאוד מצחיק, וגם המצאות התפאורה והבימוי שנכנסו מדי פעם לא עזרו. הבימוי של עידו ריקלין היה בחלקו גאוני (כמו לדוגמא התפאורה מאחורי אריאדנה החולה, שנראתה כשילוב של ריאות מפוחמות עם גל מלא קצף), ובחלקו לטעמי מוגזם ועמוס מדי.
"אריאדנה" ערוכה כך שיש בה למעשה הצהרה על עליונותה של המוזיקה ה"רצינית" על הבידור הזול: לקראת הסוף, כשהדרמה מגיעה לשיא, שטראוס בוחר להתמקד באריאדנה ובכחוס ולהשאיר את הליצנים מחוץ לתמונה. המסר ברור- החוויה של ההתרגשות עם הגיבורה חזקה בהרבה מחוויית הציחקוק מהליצנים. אמש זה לא לגמרי עבד, ועורר מחשבה לכיוון אחר- אולי שטראוס בעצם רצה שזה לא יעבוד, כדי להראות שאי אפשר לחבל באמנות בגלל אילוצי זמן או פרקטיקה?
מה שכן, ההצגה אמש (קאסט ראשון) הציגה שורה ארוכה של מבצעים מצוינים. רחל פרנקל (בתפקיד המלחין) הציגה קול יפה, דיקציה גרמנית מושלמת, והופעה בימתית משכנעת מבחינה רגשית. בריאן רג'יסטר (בכחוס) התגלה כטנור דרמטי רב-עוצמה, ועורר רצון לשמוע אותו שר כאן וגנר (הגיע הזמן, לא?).
לגבי הילה פחימה, בתפקיד המרכזי של צרבינטה, נשארתי עם הערכה מעורבת. מצד אחד- יש לה קול חזק ויציב, שליטה טובה בגבוהים, והופעה שובבית וחמודה כנדרש. מצד שני- הדיקציה הגרמנית שלה לא מושלמת, וביצירה כזו זו נקודה טיפה בעייתית.
גם אן פטרסן הדנית, בתפקיד המרכזי של אריאדנה, עוררה אצלי תגובה מעורבת. מצד אחד היא מזכירה מהרבה בחינות את וולטרוד מאייר הנפלאה, מי שהיתה עד לפני כעשור אחת מזמרות וגנר הגדולות בעולם. מצד שני, נשמע שתפקיד אריאדנה לא "יושב" עליה בצורה מושלמת, והיו מקומות שבהם לא שמעו אותה מספיק. בכל מקרה, גם אותה הייתי שמח לשמוע שרה כאן וגנר. נראה לי שהיא ובריאן רג'יסטר יכולים להיות יופי של טריסטאן ואיזולדה, אם וכאשר. אשר פיש אפילו יכול לנצח, הוא הרי מנצח וגנר מובהק. מתי האופרה מרימה את הכפפה?
ציון מיוחד לטובה מגיע דווקא לכמה מהזמרים בתפקידים המשניים, ביניהם שלוש האחיות שמטפלות באריאדנה החולה (במיוחד יעל לויטה), ויונוץ פאסקו המעולה ששר את תפקיד המורה למוזיקה.
מילה טובה אחרונה מגיעה לתזמורת האופרה, שנשמעה מצוין תחת שרביטו של פיש.
לסיכום: מערכה ראשונה נפלאה, מערכה שנייה קצת פחות, אבל עדיין כדאי לבוא לשמוע בזכות המוזיקה הגאונית של שטראוס, איכות הביצוע, ורגעים ספציפיים בבימוי. כמובן שהחוויה עשויה להשתנות לחלוטין בקאסט השני. אשמח לקרוא חוויות ממי שיהיה שם וישמע.
"אריאדנה בנקסוס" באופרה הישראלית. מנצח: אשר פיש. 20.5.2025. קרדיט צילום: יוסי צבקר
שלום לכולם, שולח ד"ש מלונדון בה אני מדריך בימים אלו סיור לכמה מאירועי המוזיקה הקלאסית החשובים בעיר. עד כה היינו במופעים נפלאים של כרמן (ביזה), טוּראנדוֹט (פוצ'יני), הבלט "רומיאו ויוליה" (פרוקופייב), ואמש- רסיטל אדיר של לאנג לאנג. מאוחר יותר נצפה בביצוע של "יוהאנס פסיון" של באך, שמתבצע על פי המסורת ב"יום שישי הטוב" החל היום.
את המאמר הזה אני רוצה להקדיש לרסיטל של לאנג לאנג, שהתקיים אמש באולם ה"ברביקאן". לאנג לאנג הוא תופעה פסנתרנית שזוכה לתגובות קיצוניות: יש כאלו שמעריצים אותו, ולעומתם יש כאלו שלא סובלים אותו בטענות של מנייריזם, תיאטרליות יתר וכדומה. לארץ הוא לא מגיע לצערנו כבר שנים, כך שניצלנו את ההזדמנות לשמוע אותו כאן.
הרסיטל אמש הציג וירטואוז שומט לסת, אך גם בשל ועמוק. בפשטות- נראה שלאנג לאנג התבגר. ללא גינוני סופרסטאר, ללא מניירות פיזיות מיותרות, ועם פסנתרנות נדירה באיכותה. למרות שהקונצרט בוצע באולם סימפוני גדול הרסיטל בוצע ללא מסכים משני צידי הפסנתר, עובדה שתרמה לאווירה אינטימית יחסית וחידדה את ההקשבה.
הרסיטל נפתח עם הפוואן של פורה, שבוצע בגישה אולטרה-רומנטית. קווים ארוכים ומושהים, הרבה פדאל, ואופי חולמני ורך. יצחק פרלמן השתמש פעם במושג anabashed romanticism – "גישה רומנטית שלא מתביישת בעצמה"- וזה בדיוק הדימוי שעלה לי בזמן ההאזנה. בהרצאה המקדימה על הקונצרט השמעתי מעט מהביצוע של פורה עצמו ליצירה (רימאסטרינג מגלילי פסנתר), שהוא הרבה פחות רומנטי ומלטף (לדוגמא, חלקי ה- 16 שלו בסוף משפט נשמעים ממש כמו אפוג'טורה). אצל לאנג לאנג הגישה היתה רומנטית במובהק, באופן שמרכך את סופי המשפטים ומעצב פראזות באופן ש"שואב" את המאזין אל המוזיקה.
בהמשך בוצעה ה"קרייזלריאנה" של שומאן, בביצוע שהציג באופן מושלם את מצבי הרוח המשתנים שמוצגים ביצירה. רגעי השיא- כצפוי- נרשמו בפרקים האיטיים (יש שניים כאלו, אותם ביקש שומאן לנגן "איטי מאוד"). גם פה בלטה יכולתו של לאנג לאנג למשוך אליו את המאזינים דרך בניית משפט מוזיקלי שאינו מתקיף אלא מזמין, ממש כמו בחיים.
חלקו השני של הרסיטל הוקדש לשופן, עם ביצועים נפלאים למבחר מזורקות ולפולונז אופוס 44 (ה"טראגי"). בהרצאה המקדימה ניתחתי לקבוצה את המזורקה האהובה עלי מכולן, אופוס 17 מספר 4 (עליה אמר טוסקניני כי "העצב האינסופי הגלום בה מזכיר לי את העצב שלי"). הביצוע אמש היה חלומי: רך, מלא רגש, ומצד שני- מרכך קצוות חדים (לדוגמא, במעבר בין חטיבה ב' המז'ורית חזרה אל ה"אספרסיבו" המינורי של חטיבה א'). מסוג הביצועים שמשרים תחושת Bliss, מילה שאין לה תרגום מוצלח בעברית (אולי "אושר שמתוך התעלות"?)
את הרסיטל חתמו שני הדרנים- "שופן" מתוך "קרנבל" של שומאן, ו"אור הירח" של דביסי. שניהם בעלי אופי רך וחלומי, ובוצעו בהתאם. זו היתה בחירה מעניינת- הדרנים ללא זיקוקי דינור או פירוטכניקה, אלא פשוט פסנתרנות נהדרת.
לסיכום: רסיטל בלתי נשכח, עם תכנית יפהפייה ופרשנות רומנטית שאינה מתביישת להיות כזו. לאנג לאנג יופיע במקומות נוספים באירופה במהלך הקיץ, ואני שמח שנזכה לראות אותו גם בסיור המוזיקה שאדריך ללוצרן באוגוסט הקרוב (שם ינגן את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של מנדלסון עם תזמורת הדיוואן).
מתוך "לה בוהם". צילום: יוסי צבקר
האופרה הישראלית העלתה אמש (ראשון) את הפרמיירה ל"לה בוהם" מאת פוצ'יני, מהאופרות האהובות של כל הזמנים. בגדול- היה מצוין. סיבות עיקריות: בימוי קלאסי שמגיע לשיא במערכה השנייה, הרכב זמרים טוב עד מעולה, מקהלת ילדים מצוינת ("העפרוני"), תזמורת טובה (ראשל"צ) וניצוח מדויק ומעורב (האיטלקי קרלו מונטנארו).
כל הזמרים הגברים בתפקידים הראשיים אמש הגיעו מחו"ל, מאיטליה ועד אוקראינה. אף אחד מהם לא הפיל אותי מהכיסא כסולן, אבל רובם היו טובים מאוד ונשמעו מצוין כאנסמבל. במיוחד אמורים הדברים בולנטין דיטיוק, בתפקיד הראשי של רודולפו: הוא אולי לא פווארוטי, אבל הציג קול יפה ונוכחות בימתית טובה והיה מהנה בהחלט.
מי שגנבו אמש את ההצגה היו שתי הנשים בתפקידים הראשיים, שתיהן ישראליות. מעל כולם זהרה אלה וסילביצקי, עם קול נפלא ומשחק ששיקף בצורה מושלמת את הפְּגִיעוּת והעדינות של מימי. זו היתה אחת ה"מימיות" הטובות ששמעתי, ומגיע לוסילביצקי בראבו ענק על התפקיד. ברגעי השירה האחרונים שלה (וגם ברגע ההכרה המצמרר של רודולפו בכך שהיא מתה) היה קשה לעצור את הדמעות, וזהו המבחן העליון לביצוע טוב של "לה בוהם". המילה "מרגש" היא אנדרסטייטמנט לחמש הדקות האחרונות של מה שהיה אמש על הבמה.
הזמרת השנייה שבלטה בביצוע היתה יעל לויטה, בתפקיד מוזטה. לויטה היא זמרת קומית מובהקת, ולקחה את תפקיד מוזטה לכיוון קומי-גרוטסקי. זה היה נחמד ומצחיק, בעיקר כשמכירים את האופרה ומבינים את הגאונות של זמרת שלוקחת תפקיד למקום שבו היא מצטיינת. בסוף האופרה נוטשת מוזטה את תפקיד הדיווה ומצטרפת ליתר החברים בדאגה כנה למימי לקראת הסוף הטראגי, והיכולת של לויטה להציג את ההנגדה בין שני הצדדים של הדמות היתה מרתקת. ראוי לציון גם ה- Messa di Voce המושלם שביצעה בסוף האריה המפורסמת שלה ("כשאני הולכת ברחוב"). הקהל כבר התחיל למחוא לה כפיים אחרי האריה, אבל פוצ'יני לא אהב לקטוע את הרצף המוזיקלי ולכן המוזיקה נמשכה ללא הפסקה כמו שכתוב (בדיוק כמו ב- Nessun Dorma ב"טורנדוט" ובעוד לא מעט דוגמאות).
מבחינת פרשנות, לקח לי זמן להתרגל. המנצח מונטנארו פתח את האופרה בגישה מהירה ולא משתפכת, כמעט אנטי-רומנטית; בהמשך הגישה הזו התמתנה, ואולי גם התרגלנו. בכל מקרה, התזמורת נשמעה טוב מאוד וכך גם המקהלות- בעיקר מקהלת הילדים "עפרוני" במערכה השנייה, שנשמעה חדה ומבריקה. בראבו גם להם.
לגבי הבמה- מדובר בהפקה מיובאת מבית האופרה של קלן, אותה ביים הבמאי הגרמני המנוח מיכאל המפה (Hampe). זו הפקה קלאסית ויפה, שאינה ספקטקולרית כמו זו של זפירלי ולא לוקחת את הפוקוס מהזמרים. בעיקר אהבתי את הבימוי במערכה השנייה, שעליו נראה שדווקא כן שורה רוחו של זפירלי. המערכה הזו מתרחשת כאשר החברים מבלים בבית קפה ברובע הלטיני בערב חג המולד, והרחוב שוקק חיים. בחלק הזה הבמה מחולקת לשני מפלסים- העליון של הרחוב, התחתון של הקפה. הבמה חשוכה לגמרי לפני שמתחילה המערכה, ואז נדלק האור והבמה הצבעונית ומלאת הילדים נגלית. ממש סצנה מקסימה.
לסיכום: הפקה מוצלחת הן מבחינה בימתית והן מבחינה מוזיקלית, שמעל כולם זוהרת אלה וסילביצקי בתפקיד הראשי. מומלץ מאוד.
מרתה ארחריץ'. צילום: אדריאנו הייטמן
איזה ערב נהדר: מחובר לזמן ולמקום, מרגש, מרתק מבחינת רפטואר ומעולה מבחינת הביצוע. עבורי, שיא הערב היה בהדרן שניגנה מרתה ארחריץ' האגדית. להב שני הסביר שהיא ביקשה להקדיש הדרן לפסנתרן החטוף אלון אהל שסיפורו נגע לליבה, וכן ליתר החטופים בעזה. ארחריץ' ניגנה את הסרבאנד מהפרטיטה השנייה של באך בביצוע עוצר נשימה, והעמידה את כל הקהל על הרגליים במחיאות כפיים של תודה והערכה. זה היה רגע אנושי אדיר, שרק עבורו שווה היה לבוא אמש.
ההדרן הגיע אחרי ביצוע פנומנלי לקונצ'רטו לפסנתר, חצוצרה ותזמורת של שוסטקוביץ'. את ארחריץ' ראיתי בלא מעט קונצרטים בארץ ובחו"ל, ומשמח לגלות שגם בגיל 83 לא איבדה מאומה מיכולתה הטכנית ומקיסמה. משהו בפשטות שלה, ב"קוליות" ובנון-שלנטיות היה ממיס כבר מהשנייה שעלתה לבמה, וההתפעלות עלתה ככל שהפגינה את יכולתה הפסנתרנית הווירטואוזית. היה יפה לראות גם שהחצוצרן יגאל מלצר ניגן בישיבה על כיסא גבוה ולא בעמידה, כאילו כדי לא לקחת את הפוקוס מהפסנתר. הוא ניגן בצורה עדינה ולא צעקנית, שהגיעה לשיאה ברגע קסום בסולו שבסוף הפרק השני. התוצאה היתה אחד הביצועים הטובים שאני זוכר ליצירה הזו.
את הקונצרט פתחה "פתיחה על נושאים עבריים" של פרוקופייב. זו יצירה חמודה בת כעשר דקות, שהוזמנה אצל פרוקופייב ב- 1919 על-ידי חברי הרכב של מוזיקאים רוסים-יהודים. היצירה נשענת על מנגינות יהודיות, והיא אכן מזכירה את רוח הכלייזמרים המזרח-אירופיים של תחילת המאה העשרים. שני הוביל אותה בעל-פה, בפרשנות שהדגישה הן את האופי הריקודי של הנושא הראשון והן את הליריות של הנושא השני ונתמכה בנגינה מעולה של התזמורת.
החלק השני של הקונצרט הוקדש לסימפוניה מספר 2 של פאול בן-חיים. זו יצירה שגם אוהבי מוזיקה מושבעים לא מכירים, ויש משהו יפה בכך ששני והפילהרמונית מחזירים אותה למודעות הבינלאומית (הם יבצעו אותה גם בסיור לארה"ב, מקליטים אותה עבור DG, ושני ינצח עליה בפסטיבל לוצרן בקיץ הקרוב). בן-חיים נולד בגרמניה בשם פאול פרנקנבורגר, ועלה לארץ ישראל בשנת 1933. הסימפוניה חוברה ב- 1945, וכתובה בסגנון פוסט-רומנטי נגיש מאוד. במהותה, זו מוזיקה של מלחין גרמני שמנסה להתחבר לאוריינטליות דרך מוטיבים סגנוניים שונים. אפשר לשמוע בה רעיונות שמזכירים את דה-פאייה (במיוחד "מחול האש" שבבלט "האהבה המכשפת"), שוסטקוביץ', ברטוק ודביסי, וכן שירים יהודיים ועבריים. הפרק השלישי האיטי, שנשען על שיר ערש יהודי, יפה במיוחד. לזכותם של להב שני והפילהרמונית יש לזקוף לא רק את רמת הביצוע המצוינת, אלא גם את עצם הבחירה ביצירה ישראלית שראויה להיות הרבה יותר מוכרת.
לסיכום: ערב מומלץ מאוד, ולא רק בזכות מרתה ארחריץ' המהממת.
שלום לכולם, אני שמח לעדכן על סיורי המוזיקה לחו"ל שאדריך באביב ובקיץ הקרובים. כל הסיורים הם בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל", המתמחה בסיורי מוזיקה ותרבות. כתמיד, אתן הרצאה מקדימה לפני כל אחד מהמופעים ואהיה זמין לשאלות והחלפת חוויות בהפסקות הקונצרטים ואחריהם.
- חגיגת אביב בלונדון – 14-20 באפריל 2025 (הקבוצה מלאה, ניתן להירשם לרשימת המתנה)
סיור מוזיקה ואמנות בלונדון בחול המועד פסח 2025. הסיור הוא בהדרכה משולבת שלי ושל כלנית שכנר-לאופר (אמנות) ומנואלה אלפר (אדריכלות). הצד המוזיקלי כולל חמישה מופעים: האופרה "כרמן" (ביזה), האופרה "טורנדוט" (פוצ'יני), הבלט "רומיאו ויוליה" (פרוקופייב), רסיטל של הפסנתרן הנפלא לאנג לאנג, ויצירת המופת "יוהאנס פסיון" מאת באך. כל הפרטים כאן.
2. פסטיבל וורביה (שוויץ), 23-30 ביולי 2025 (יציאה מובטחת)
שבוע של חופשה חלומית בפסטיבל ורביה (Verbier) בשווייץ, מהפסטיבלים המובילים בעולם למוזיקה קאמרית וסימפונית. הפסטיבל מציע שילוב של מוזיקאים מעולים עם נוף אלפיני מקסים, ומציע בנוסף לקונצרטים גם כיתות אמן פתוחות לקהל. התכנית המוזיקלית של הסמינר כוללת 16 קונצרטים, מהם ניתן לבחור על פי ההעדפה האישית של כל נוסע. כל הפרטים כאן.
3. פסטיבל לוצרן (שוויץ), 14-20 באוגוסט 2025
פסטיבל לוצרן מתמקד במוזיקה סימפונית בביצוע "ליגת העל" של המבצעים, ומתקיים באולם בעל אקוסטיקה פנטסטית. ימי הסיור יוקדשו לטיולים בנוף השוויצרי הנפלא בהדרכתו של רוני ינובסקי, ובערבים נבקר בחמישה קונצרטים. בין היתר נצפה במנצחים ריקרדו שאיי, אנדרס אורוזקו-אסטרדה ודניאל ברנבוים, הפסנתרנים לאנג לאנג וביאטריצ'ה ראנה, הכנרת איזבל פאוסט, זמרת הסופרן אלינה גראנצ'ה ואחרים. כל הפרטים כאן.
מקווה לראותכם איתי,
עומר
עידכון משמח מהפילהרמונית: התזמורת הודיעה היום כי חתמה עם להב שני, מנהלה המוזיקלי, על הסכם לקדנציה נוספת בת חמש שנים. שני החל את תפקידו כמנהל מוזיקלי בשנת 2020, והוא יתחיל את הקדנציה הנוספת בעונה 2026/27.
בעונות האחרונות הוכיחה התזמורת כי הבחירה בשני היתה נבונה מאוד, הן מבחינת איכות הביצועים והן מבחינת הקשר בינו לבין הנגנים והקהל. נאחל להם הצלחה!
בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב פירסם השבוע הקלטה מצולמת של קונצרט מרגש, שנערך בפרנקפורט באוקטובר האחרון. הקונצרט נערך במסגרת אירוע מיוחד לציון 110 שנים לאוניברסיטת גתה בפרנקפורט, ובמסגרתו הופיעה תזמורת ביה"ס למוזיקה בהרכב מלא (90 נגנים) תחת שרביטו של זובין מהטה. הגעת התזמורת לגרמניה התאפשרה בזכות תרומתו של הפילנתרופ יוסף בוכמן, מי שאיפשר את הקמת בית הספר ותומך בו עד היום.
אחד הרגעים המרגשים ביותר במהלך הערב הוא נאומו הספונטני של מהטה, שיחגוג השנה יום הולדת 89. הוא עונד סיכת חטופים צהובה כמו כל חברי התזמורת, ומעבר לדברי התודה ליוסף בוכמן על תרומתו מספר על חוויותיו מישראל. בין היתר הוא מספר איך ראה מחדר המלון שלו בתל-אביב את הרקטות מעזה ואת היירוטים שלהן, ומציין בהתרגשות איך הקהל הישראלי מילא אולמות גם בתקופות הקשות של המלחמה. רק לראות את המנצח הקשיש, שמהווה עמוד תווך בעולם המוזיקה הקלאסית בישראל כבר למעלה משישים שנה, מעורר הרבה מאוד אמוציות.
הקונצרט נפתח ב"תהילים", הפרק השני של סימפוניה מספר 1 מאת פאול בן חיים. לאחר מכן מבוצע הקונצ'רטו לפסנתר מספר 3 של בטהובן, עם הפסנתרנית המעולה רומי נבו כסולנית. בחלק השני בוצעה הסימפוניה מספר 3 של בטהובן, "ארואיקה". ייחודו של הביצוע הוא בהעמדה לא שגרתית של התזמורת: מהטה מיקם את כלי הנשיפה מעץ בקידמת הבמה ולא מאחורי המיתרים כמקובל, באופן שיוצר אפקט אקוסטי מיוחד.
לצפייה הקליקו כאן. נאומו הספונטני של זובין מהטה מתחיל ב- 0:15:00.
זובין מהטה בנאום ספונטני, צילום מסך מתוך הקונצרט. עריכת וידאו: רפי אשל
קיריל פטרנקו. צילום: כריס כריסטודופולו
הסימפוניה התשיעית של מהלר זכתה לאורך השנים לפרשנות ביוגרפית, לפיה מדובר במעין "רקוויאם" שכתב המלחין לעצמו זמן קצר לפני מותו. הפרשנות הזו הביאה לביצועים רבים שלקחו את הסימפוניה, ובמיוחד את הפרק האחרון שלה, לכיוון מטלטל של פרידה מהחיים. לקלאודיו אבאדו, לדוגמא, יש שני ביצועים מצולמים של הסימפוניה שבסופם הוא משאיר את השרביט באוויר למשך נצח ארוך של דממה, ג'סטה שיוצרת חוויה רגשית חזקה.
אצל קיריל פטרנקו, מנהלה המוזיקלי של הפילהרמונית של ברלין ואורח אהוב בפילהרמונית הישראלית, הסיפור שונה לגמרי. בדברי ההסבר שפירסמה התזמורת לקראת הקונצרט הסביר פטרנקו במפורש את דעתו- שלמרות שחייו האישיים של מהלר אמנם השפיעו רבות על הכתיבה שלו, הרי שהוא לא ממהר לפרש את הסימפוניה התשיעית כתגובה ישירה לאירועי חייו של המלחין.
ההסבר רלוונטי במיוחד לפרק האחרון של הסימפוניה, שאותו מבקש מהלר לנגן "איטי מאוד ועצור עוד יותר". פרק זה גם מלא בהנחיות מוזיקליות כמו “גוסס”, “כמו תהלוכת אבל כבדה”, “מושך לאחור” וכדומה. לכן, קשה שלא להתייחס אליו בהקשר של מוות ופרידה. מצד שני, גורס ההסבר, הסימפוניה התשיעית לא היתה האחרונה שמהלר כתב; למעשה, במהלך התקופה בה חוברה הסימפוניה היה מהלר עסוק מאוד, ואף עשה הרבה תוכניות לעתיד. מכאן, שאפשר למצוא תימוכין לגישה פרשנית אלטרנטיבית לתיאוריית הפרידה מהעולם.
אצל פטרנקו, הפרשנות האלטרנטיבית באה לידי ביטוי קודם כל בטמפו. כל ארבעת הפרקים בוצעו בטמפו מהיר מהמקובל, ובמיוחד הפרק האחרון. פטרנקו הוביל את הפרק הזה באופן מרתק, תוך הדגשת קווים מלודיים לא מקובלים ובצורה שהיתה רחוקה מאוד מתחושת האבל והטרגיות שאפשר לשמוע בביצועים כמו אלו של ברנשטיין ודומיו. בהתאמה אפשר לשכוח גם מהמחוות ה"גדולות מהחיים" בסגנון קלאודיו אבאדו או תיאודור קורנציס: בסיום הפרק החזיק פטרנקו את הידיים מול הגוף כמה שניות, ואז שיחרר בלי לעשות יותר מדי עניין. עבורי, הביצוע של הפרק הזה לא הפיק דמעות (כמו בדרך כלל) אלא בעיקר השתאות והערכה.
ניכר היה שפטרנקו והתזמורת השקיעו בפרשנות הרבה מחשבה ועבודה, והתוצאה היתה אכן מדהימה. זו היתה ממש רקונסטרוקציה- כאילו פירקו את היצירה המוכרת והרכיבו אותה מחדש. הפרשנות היתה אמנם פחות רגשנית מאשר זו של הביצועים המסורתיים, אבל מעניינת מאוד ופוקחת אוזניים. היה מרתק גם לראות את פטרנקו מנצח: מאוד מדויק וברור, עם המון הבעה בידיים ובפנים, ובאופן כזה ששומר על המתח המוזיקלי מהתו הראשון ועד האחרון. זאת, בנוסף לרמה הפנטסטית של התזמורת, סיפקו חוויה מוזיקלית וריגשית מהמעלה הראשונה. היה מרגש לראות גם את הקהל עומד דקות ארוכות בתשואות בעמידה, ממש כמו שפטרנקו רגיל מברלין.
לסיכום: זו מהלר 9 שונה מאוד מהמסורת הרומנטית המשתפכת, לטוב ולרע. כדאי לשחרר את הציפיות המוקדמות ואת הפרוגרמטיות שהולבשה על היצירה (בצדק או שלא בצדק), וליהנות מפרשנות יוצאת דופן ומעולה בדרכה.
נ.ב.
בין אם נקבל שהפרק האחרון עוסק בפרידה מהעולם ובין אם לא, ברגעים האחרונים של הסימפוניה חדרו לאולם יללות של אמבולנסים מבחוץ… כנראה שמישהו יצא מהאולם ולא סגר אחריו את הדלת, בתיזמון שאין רלוונטי ממנו.
מהלר- סימפוניה מספר 9. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: קיריל פטרנקו. היכל התרבות ת"א, מוצ"ש 14.12.2024.
אשר פיש. צילום: יח"צ
מצב העניינים העגום בארץ מחייב את הפילהרמונית להישען במידה רבה על אמנים ישראלים ברמה עולמית, שמכירים את הסיטואציה הביטחונית ולא חוששים להגיע לכאן כאורחים. לשמחתנו, יש לא מעט כאלו. אשר פיש הוא דוגמא מעולה: פיש הוא מומחה למוזיקה גרמנית מהרומנטיקה המאוחרת, ולכן הבחירה בו לתכנית שכולה ריכרד שטראוס עוררה ציפייה גדולה.
בפועל, החוויה שלי מהערב היתה מעורבת. היצירה הראשונה, "מטמורפוזות", כתובה להרכב יוצא דופן של 23 כלי מיתר. ליצירה הזו יש התחלה וסיום מהממים מבחינה רגשית, אבל היא די "סטטית" מבחינת המצלול והמרקם וקשה לשמור בה על מתח לכל אורכה. פיש ניצח (מתווים) בצורה מדויקת והוביל את הקשתנים היטב, אבל לא הצליח ליצור את המתח הנדרש. בקיצור, לא עפתי מהביצוע הזה.
הסיבה העיקרית שלשמה התכנסנו הגיעה מיד אחר כך. "ארבעה שירים אחרונים" לסופרן ותזמורת הוא מחזור יפהפה, שנוגע במעמקי הנפש ובביצוע טוב יכול לרגש באופן עמוק. הפעם נבחרה לתפקיד הסולנית חן רייס, מהזמרות המצליחות ביותר שיצאו מישראל בעשורים האחרונים. גם כאן, ההערכה לביצוע היתה "ככה-ככה". מצד אחד, רייס היא זמרת מקסימה עם קול יפה והופעה בימתית נעימה וכובשת. מצד שני, למחזור הזה נדרש לטעמי קול חודר יותר ועם יותר נוכחות. רייס ניסתה לפצות על כך בשירה עם הרבה ויבראטו, טכניקה שלא זכורה לי ממנה בעבר וגם לא כל כך מתאימה לה. מה שכן, היא זמרת מוזיקלית מאוד ומחוברת מאוד לרגש, כך שאם שמים בצד את ההשוואות לביצועי המופת המוקלטים של הזמרות הגדולות – מגונדולה יאנוביץ' ועד ג'סי נורמן- אפשר ליהנות מהביצוע בהחלט.
החלק השני של הערב כבר היה סיפור שונה לגמרי. "כה אמר זרתוסטרא" היא יצירה מרתקת ומלאת צבע, בעיקר אם מתעלמים מהפתיחה השחוקה (שהפכה למנגינת הנושא הפומפוזית של "אודיסיאה בחלל"). פיש היה הפעם משוחרר לגמרי, וניצח ללא תווים ובצורה מבריקה ומלאת אנרגיה. זה היה יופי של סיום לערב, שהציג את התזמורת בהרכב גדול (כולל עוגב) והדגים היטב את הרמה הפנטסטית שהיא נמצאת בה כיום למרות המצב הבטחוני והכללי.
אגב, כדאי להכיר את היצירה לפני שמגיעים, כיוון שמדובר ביצירה תכניתית שמתייחסת לפרקים ספציפיים בספר של ניטשה. ההסבר שמופיע בתכנייה של הקונצרט מצוין, ואם אתם מקבלים את התכנייה מראש מומלץ להיעזר בו.
נ.ב. 1
את התרגום בתכנייה ל"ארבעה שירים אחרונים" לקחה הפילהרמונית מהספר "הליד הגרמני" של עדה ברודסקי, וזהו נוהג שיש לחדול ממנו. התרגומים בספר הזה מיושנים ונמלצים, ומנסים לשמור על חריזה ומשקל אך בדרך מאבדים לגמרי את הבהירות. זה ממש חבל, כי הפוקוס עובר מהמוזיקה לניסיון לפענח מה התרגום בעצם אומר. הגיע הזמן לתת לקהל תרגום חדש בעברית מודרנית וקלה להבנה.
נ.ב. 2
מסתבר שיש בקהל לא מעט אנשים שמשתמשים בטלפון הנייד כדי לקרוא את תכניות הקונצרט, שאותן שולחת התזמורת באופן דיגיטלי. התוצאה- הטלפון מסנוור את השכנים התמימים מהצדדים ומאחורה, והסינוור הזה מקשה להתרכז במוזיקה. אשמח לקרוא את המחשבות שלכם בעניין.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אשר פיש. סופרן: חן רייס. היכל התרבות ת"א, 19.11.2024.
בעיקר מוזיקה 