עוד לא שככה ההתפעלות מ"טורנדוט" באופרה הישראלית, ועכשיו הגיעה תורה של הפילהרמונית להעלות את אחד הקונצרטים היפים שזכורים לי בשנים האחרונות. ובדומה לאופרה- גם כאן ההתלהבות אינה רק מהביצוע הנהדר, אלא גם מהעובדה שמי שעומדים מאחוריו הם מוזיקאים ישראלים – ומוזיקאיות ישראליות- שמנגנים ומנגנות ברמה הגבוהה ביותר שיש. בראשם הפעם עמדו להב שני כמנצח, הצ'לנית ליה חן פרלוב כסולנית, הכנרת ניצן ברתנא בהופעת בכורה פנטסטית ככנרת ראשונה של התזמורת, ושורת סולנים מצוינים מהתזמורת במהלך הביצוע של "שחרזדה".
השיא הראשון של הערב היה ביצוע נפלא לקונצ'רטו לצ'לו של אלגר. היצירה הזו חוברה לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, והסנטימנט שלה- שמשלב צער, טרגדיה וכאב עם רצון לשלווה ונחמה – רלוונטי מאוד לתקופה הנוכחית. מעבר למוזיקה היפהפייה, גם הצד האנושי של הביצוע היה מרגש מאוד. הסולנית היתה ליה חן פרלוב, צ'לנית ראשונה בפילהרמונית מזה כשלוש שנים. הביצוע שלה היה נפלא: ללא מניירות של סולן סופר-סטאר, אלא נגינה ישירה ומלאת רגש שהגיעה מהבטן ומהלב. כצפוי, שיאו הריגשי של הקונצ'רטו היה בפרק האדאג'ו השני, שהיה פשוט חלומי. להב שני ליווה בניצוח קשוב ומאפשר, ומחיאות הכפיים הסוערות בסוף העידו שאני לא היחיד שיצא מגידרו. גם בחירת ההדרן היתה מיוחדת- לא הדרן לצ'לו סולו, אלא כזה שמשלב את התזמורת ("הברבור" מתוך "קרנבל החיות" של סן-סנס). זהו קטע שאפשר להפוך בקלות לעיסה רומנטית דביקה, אך ליה חן פרלוב ביצעה אותו במידה מדודה ומדויקת של ויבראטו וגם הניצוח של שני לקח אותו לכיוון זורם ולא רומנטי מדי.
שיאו השני של הערב היה בביצוע אדיר ל"שחרזאדה" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב. שני ניצח על היצירה מפרטיטורת כיס (שנראה שלא ממש נזקק לה), והוביל את התזמורת ללא שרביט. זה היה אחד הביצועים היפים ששמעתי ליצירה הזו: מלא צבע ואנרגיה, סוחף, ומאפשר לסולנים מתוך התזמורת לזהור. מרגשת במיוחד היתה הכנרת הראשונה בקונצרט, ניצן ברתנא, שהופיעה כאמור בהופעת בכורה בתפקיד. לכינור הראשון יש ביצירה תפקיד סולו מרכזי (הנושא המסתלסל של שחרזדה), וברתנא ביצעה אותו בנגינה יפהפייה ומלאת ביטחון ונוכחות. בסיום הקונצרט רוב רובו של הקהל נשאר באולם והודה לה במחיאות כפיים סוערות, במקום לבצע את ההימלטות המסורתית לחנייה. יכול להיות שהגיעו ימות המשיח?
את הקונצרט פתחה יצירה קצרה בשם "איור שער", של המלחינה הקוריאנית אונסוק צ'ין (ילידת 1961). אף פעם לא הצלחתי להתחבר למוזיקה של צ'ין, אבל נראה לי ש"איור שער" היא התחלה טובה למי שמבקש להכיר אותה. זו יצירה של כשמונה דקות, שמבוססת על פרגמנטים קצרים מיצירות מרכזיות לאורך תולדות המוזיקה. הפרגמנטים האלו אינם מוצגים כפי שהם מופיעים במקור, אלא עוברים "טיפול הזרה": לדוגמא, נושא של צ'ייקובסקי שמוצג בסגנון של פייר בולז, או הרמוניות ברוקנריות שמוצגות בסגנון של אנטון וברן. פה ושם אפשר לזהות את המקור, אבל לא זהו העניין כאן אלא דווקא המצלולים התזמורתיים שנוצרים כתוצאה מההתכה הזו. זו לא מוזיקה שהייתי מאזין לה באוטו, אבל היא נגישה בהחלט ומציעה תרגיל מעניין של זיהוי רפרטואר וסגנונות הלחנה שונים.
בסופו של דבר, הן "טורנדוט" באופרה והן הקונצרט אמש בפילהרמונית נותנים הרבה תקווה לעתיד. ישראל נמצאת במצב מאתגר מאוד מבחינת הגעת מנצחים וסולנים אורחים מחו"ל, ושני גופי המוזיקה האלו מראים שיש בישראל כוחות מקומיים ברמה שאינה נופלת מזו שאפשר לשמוע באולמות הגדולים ביותר בעולם. משמח לא פחות היה לראות בקהל אמש מספר רב באופן חריג של צעירים, עניין נדיר ביותר בקונצרטים קלאסיים. אולי באמת הגענו לימות המשיח.
הפילהרמונית הישראלית מבצעת יצירות מאת אונסוק צ'ין, אלגר ורימסקי-קורסקוב. צ'לו: ליה חן פרלוב. מנצח: להב שני. היכל התרבות ת"א, 5.7.2025.
קרדיט צילום: מירי דוידוביץ'
וואו- זוהי המילה הראשונה שעולה לראש כשבאים לסכם את ההפקה הנהדרת הזו. קשה להאמין שביצוע כל כך מהודק התאפשר אחרי ארבעה ימי חזרות בלבד, במרתון קדחתני שהתחיל מיד לאחר הפסקת האש.
כבר הרבה זמן לא שמעתי את תזמורת האופרה מנגנת בצורה כל כך מבריקה ומלאת עוצמה, ואת מקהלת האופרה שרה בצורה כל כך חמה ומשכנעת. הרבה מהקרדיט לכך מגיע למנצח דן אטינגר, שהוביל את הערב ביד בוטחת החל מהצלילים הראשונים. אטינגר פתח את האופרה בטמפו מהיר, הבליט קווים מלודיים שנותרים נסתרים בדרך כלל, וניצח בצורה פרטנית מאוד שככל הנראה היתה נדרשת עקב מספר החזרות המצומצם. זה עבד כמו קסם: היה תענוג לראות אותו מפסל את השירה של הזמרים ואת הקווים של הנגנים, והיה גם תענוג לראות אותם סומכים עליו ונענים לו בגמישות והתלהבות. ממש תצוגת תכלית מרהיבה של קשר פורה בין מנצח למבצעים.
מבין הזמרים, בלטו אלה וסילביצקי בתפקיד ליו (לא זוכר פעם אחת שוסילביצקי לא היתה מעולה, וגם הפעם הסטטיסטיקה נשארה איתנה); הבאס גודרג'י יאנלידזה בתפקיד טימור; ואלנה מיכאיילנקו בתפקיד טוראנדוט. מיכאיילנקו הציגה קול גדול ויפה אך גם מוזיקלי ולא צעקני, שילוב נדיר ומבורך בכל הנוגע לתפקיד הקשה הזה. אהבתי גם את איתן דרורי, ששר את התפקיד כפוי הטובה של הקיסר הקשיש אלטום. פוצ'יני כתב שהזמר בתפקיד זה אמור לשיר "בקול עייף של זקן תשוש", ודרורי הצליח להפיק קול שמצד אחד אכן היה יבש אך מצד שני גם מלא עומק ומעורבות רגשית. בראבו.
למען התמונה המלאה צריך לציין גם כמה דברים שפחות עבדו בעיני. הראשון- הטנור אלכסנדרס אנטוננקו (כלאף). משהו בקול שלו היה מתכתי מדי, והיתה לו נטייה לסגור את המשפטים המוזיקליים מוקדם מדי. זה הגיע לשיא באריה המפורסמת "נסון דורמה", שנשמעה די מפוקששת (וטוב עשה אטינגר שהזרים את המוזיקה הלאה כפי שכתוב בתווים, ולא סגר את הארייה על האקורד המסיים כדי לאפשר מחיאות כפיים- טריק שאהוב על זובין מהטה לדוגמא). עוד ריג'קט קטן היה בהעמדת מקהלת הילדים: יש משהו מאוד מרגש בצפייה במקהלת ילדים בפעולה, וכאן המקהלה היתה בחושך מאחור כך שהרבה מהאפקט הלך לאיבוד (בעיקר בהמנון המקדים את הופעתה של טורנדוט). אבל- כפי שאומרים בעולם המשפט- כל אלו זוטי דברים. התמונה הכללית היא של הצלחה כבירה של האופרה הישראלית, תזמורת ומקהלת האופרה, רוב הסולנים, ובראש כולם דני אטינגר. ערב אדיר ומומלץ בחום.
טורנדוט מאת פוצ'יני באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. יום חמישי, 3.7.2025.
לקונצרט הזה הגענו בעיקר כדי לשמוע את הקונצ'רטו לכינור של בריטן, הן בגלל היצירה (שביצועיה נדירים יחסית) והן בזכות הסולנית המופלאה קלרה-ג'ומי קנג (Kang). בפרפראזה על הפרסומת של אחת מסוכנויות הביטוח- באנו בגלל הקונצ'רטו, נשארנו בגלל הסימפוניה. הבריטן היה נהדר כצפוי, אבל גם הביצוע לסימפוניה מספר 3 של בטהובן ("ארואיקה") היה אחד היפים הזכורים לי.
מי שעשה את הערב הזה למיוחד, בנוסף לקנג כמובן, היה המנצח כריסטוף קונץ (Koncz). למיטב זכרוני זו הופעתו הראשונה של קונץ עם הפילהרמונית, והלוואי שהיא לא תהיה האחרונה. קונץ הוא צעיר יחסית (בן 37, נראה צעיר בהרבה), יליד קונסטנץ שבגרמניה על גבול שוויץ. עד כה הוא היה מוכר לי בעיקר ככנר, במיוחד בזכות הקלטה יפה שעשה לפני חמש שנים למכלול הקונצ'רטי לכינור של מוצרט על הכינור המקורי של המלחין. בנוסף לקריירה הסולנית הוא כיהן עד לפני שנתיים כמוביל חטיבת כינור שני בפילהרמונית של וינה, כך שהציפיות ממנו כמנצח לא היו בשמיים. ובכן, הפתעה. קונץ התגלה כמנצח נפלא: מדויק, משרה אווירה נעימה וקואופרטיבית, מלא אנרגיה, ומעל הכל – מוזיקאי מצוין. הפרשנות שלו ל"ארואיקה" היתה מרתקת: טמפי סוחפים בפרקים המהירים, פרק שני מלא הוד, הדגשות מעניינות של קווים תזמורתיים נסתרים, ושמירה על מתח ו"דרייב" מתמידים. זו היתה פרשנות שהאירה באור זוהר את הארכיטקטורה הגאונית של הסימפוניה, אך לא היתה דידקטית אפילו לרגע. התזמורת נענתה בהתלהבות ונשמעה במיטבה, והתוצאה היתה בהתאם. אם אתם מתלבטים אם לבוא רק בגלל שה"ארואיקה" כבר שחוקה עבורכם – אל תתלבטו לרגע. הביצוע שווה את זה לגמרי.
בחלקו הראשון של הערב בוצע הקונצ'רטו לכינור של בריטן, ופה לא היו הפתעות. קלרה ג'ומי קנג מוכרת היטב ככנרת וירטואוזית ומעמיקה, וגם הפעם הפליאה לנגן את היצירה המורכבת והכואבת של בריטן. הקונצ'רטו הזה הוא לא מהמוכרים ובטח לא מהקלים ביותר להאזנה שיש ברפרטואר, והיה מרגש לראות את הקהל יושב נפעם מול תצוגת התכלית הנהדרת שעל הבמה.
כדי לכתוב את הסקירה על הסידרה בהקדם האפשרי הגענו לקונצרט הראשון בה, שהיה אמש. הקונצרט היה בסידרת הג'ינס, שמתקיימת עם הנחייה (אמש זו היתה נורית גלרון) וללא הפסקה. עקב מגבלות הזמן, לא נוגן הדרן ולא בוצעה יצירה שתבוצע ביתר הקונצרטים – הפתיחה "לאונורה מספר 3" של בטהובן. אם לשפוט לפי ה"ארואיקה"- יש לשער שגם היא תבוצע בצורה מושלמת. מומלץ מאוד.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: כריסטוף קונץ. היכל התרבות ת"א, 22.5.25. צילום: אנדראס הכנברגר
האופרה "אריאדנה בנקסוס" מאת ריכרד שטראוס עלתה לראשונה באופרה הישראלית לפני 18 שנים (2007), גם אז בניצוחו של אשר פיש. היה תענוג לראות את פיש שוב על בימת המנצח אמש- יציב, מוזיקלי, ונותן לזמרים ולנגני התזמורת את כל התמיכה הדרושה.
"אריאדנה בנקסוס" היא אופרה מורכבת מאוד מבחינה מבנית ורגשית, והביצוע אמש הדגיש את מגבלותיה. חלקה הראשון הוא פרודיה עוקצנית על עסקי השעשועים: נובוריש וינאי מזמין אורחים לערב בו תוצג אופרה טראגית בשם "אריאדנה בנקסוס", לאחריה מופע מבדר של להקה קומית, ולבסוף- זיקוקים. אלא שלוח הזמנים לוחץ, ולכן מחליט הפטרון העשיר להציג את הטרגדיה והקומדיה בו זמנית. המנהלים של שתי הלהקות נאלצים להסכים כדי לשמור על פרנסתם, וגם המלחין הצעיר והאידאליסט של "אריאדנה" מסכים לסידור לאחר שהוא מתקרב לכוכבת הקומית, צרבינטה. וכך עולה לה במערכה השנייה הטרגדיה "אריאדנה בנקסוס", שבה משולבת הלהקה הקומית שמאלתרת את התפקיד. ההתנהלות הזו משעשעת מאד, והמערכה הראשונה (הקצרה) מהנה לכל אורכה. היא מציעה שילוב נפלא של רגעים קומיים, טקסטים עוקצניים וחכמים (ליברטו של הוגו פון הופמנסטאל), ומעל כולם המוזיקה הפוסט-רומנטית הנועזת של שטראוס.
המערכה השנייה, לעומת זאת, עבדה הרבה פחות. במערכה זו עולה ההצגה המשולבת- הטרגדיה שעליה מאלתרים הליצנים- ואיכשהו המתח לא נשמר. זה היה ארוך מדי, לא מאוד מרגש ולא מאוד מצחיק, וגם המצאות התפאורה והבימוי שנכנסו מדי פעם לא עזרו. הבימוי של עידו ריקלין היה בחלקו גאוני (כמו לדוגמא התפאורה מאחורי אריאדנה החולה, שנראתה כשילוב של ריאות מפוחמות עם גל מלא קצף), ובחלקו לטעמי מוגזם ועמוס מדי.
"אריאדנה" ערוכה כך שיש בה למעשה הצהרה על עליונותה של המוזיקה ה"רצינית" על הבידור הזול: לקראת הסוף, כשהדרמה מגיעה לשיא, שטראוס בוחר להתמקד באריאדנה ובכחוס ולהשאיר את הליצנים מחוץ לתמונה. המסר ברור- החוויה של ההתרגשות עם הגיבורה חזקה בהרבה מחוויית הציחקוק מהליצנים. אמש זה לא לגמרי עבד, ועורר מחשבה לכיוון אחר- אולי שטראוס בעצם רצה שזה לא יעבוד, כדי להראות שאי אפשר לחבל באמנות בגלל אילוצי זמן או פרקטיקה?
מה שכן, ההצגה אמש (קאסט ראשון) הציגה שורה ארוכה של מבצעים מצוינים. רחל פרנקל (בתפקיד המלחין) הציגה קול יפה, דיקציה גרמנית מושלמת, והופעה בימתית משכנעת מבחינה רגשית. בריאן רג'יסטר (בכחוס) התגלה כטנור דרמטי רב-עוצמה, ועורר רצון לשמוע אותו שר כאן וגנר (הגיע הזמן, לא?).
לגבי הילה פחימה, בתפקיד המרכזי של צרבינטה, נשארתי עם הערכה מעורבת. מצד אחד- יש לה קול חזק ויציב, שליטה טובה בגבוהים, והופעה שובבית וחמודה כנדרש. מצד שני- הדיקציה הגרמנית שלה לא מושלמת, וביצירה כזו זו נקודה טיפה בעייתית.
גם אן פטרסן הדנית, בתפקיד המרכזי של אריאדנה, עוררה אצלי תגובה מעורבת. מצד אחד היא מזכירה מהרבה בחינות את וולטרוד מאייר הנפלאה, מי שהיתה עד לפני כעשור אחת מזמרות וגנר הגדולות בעולם. מצד שני, נשמע שתפקיד אריאדנה לא "יושב" עליה בצורה מושלמת, והיו מקומות שבהם לא שמעו אותה מספיק. בכל מקרה, גם אותה הייתי שמח לשמוע שרה כאן וגנר. נראה לי שהיא ובריאן רג'יסטר יכולים להיות יופי של טריסטאן ואיזולדה, אם וכאשר. אשר פיש אפילו יכול לנצח, הוא הרי מנצח וגנר מובהק. מתי האופרה מרימה את הכפפה?
ציון מיוחד לטובה מגיע דווקא לכמה מהזמרים בתפקידים המשניים, ביניהם שלוש האחיות שמטפלות באריאדנה החולה (במיוחד יעל לויטה), ויונוץ פאסקו המעולה ששר את תפקיד המורה למוזיקה.
מילה טובה אחרונה מגיעה לתזמורת האופרה, שנשמעה מצוין תחת שרביטו של פיש.
לסיכום: מערכה ראשונה נפלאה, מערכה שנייה קצת פחות, אבל עדיין כדאי לבוא לשמוע בזכות המוזיקה הגאונית של שטראוס, איכות הביצוע, ורגעים ספציפיים בבימוי. כמובן שהחוויה עשויה להשתנות לחלוטין בקאסט השני. אשמח לקרוא חוויות ממי שיהיה שם וישמע.
"אריאדנה בנקסוס" באופרה הישראלית. מנצח: אשר פיש. 20.5.2025. קרדיט צילום: יוסי צבקר
שלום לכולם, שולח ד"ש מלונדון בה אני מדריך בימים אלו סיור לכמה מאירועי המוזיקה הקלאסית החשובים בעיר. עד כה היינו במופעים נפלאים של כרמן (ביזה), טוּראנדוֹט (פוצ'יני), הבלט "רומיאו ויוליה" (פרוקופייב), ואמש- רסיטל אדיר של לאנג לאנג. מאוחר יותר נצפה בביצוע של "יוהאנס פסיון" של באך, שמתבצע על פי המסורת ב"יום שישי הטוב" החל היום.
את המאמר הזה אני רוצה להקדיש לרסיטל של לאנג לאנג, שהתקיים אמש באולם ה"ברביקאן". לאנג לאנג הוא תופעה פסנתרנית שזוכה לתגובות קיצוניות: יש כאלו שמעריצים אותו, ולעומתם יש כאלו שלא סובלים אותו בטענות של מנייריזם, תיאטרליות יתר וכדומה. לארץ הוא לא מגיע לצערנו כבר שנים, כך שניצלנו את ההזדמנות לשמוע אותו כאן.
הרסיטל אמש הציג וירטואוז שומט לסת, אך גם בשל ועמוק. בפשטות- נראה שלאנג לאנג התבגר. ללא גינוני סופרסטאר, ללא מניירות פיזיות מיותרות, ועם פסנתרנות נדירה באיכותה. למרות שהקונצרט בוצע באולם סימפוני גדול הרסיטל בוצע ללא מסכים משני צידי הפסנתר, עובדה שתרמה לאווירה אינטימית יחסית וחידדה את ההקשבה.
הרסיטל נפתח עם הפוואן של פורה, שבוצע בגישה אולטרה-רומנטית. קווים ארוכים ומושהים, הרבה פדאל, ואופי חולמני ורך. יצחק פרלמן השתמש פעם במושג anabashed romanticism – "גישה רומנטית שלא מתביישת בעצמה"- וזה בדיוק הדימוי שעלה לי בזמן ההאזנה. בהרצאה המקדימה על הקונצרט השמעתי מעט מהביצוע של פורה עצמו ליצירה (רימאסטרינג מגלילי פסנתר), שהוא הרבה פחות רומנטי ומלטף (לדוגמא, חלקי ה- 16 שלו בסוף משפט נשמעים ממש כמו אפוג'טורה). אצל לאנג לאנג הגישה היתה רומנטית במובהק, באופן שמרכך את סופי המשפטים ומעצב פראזות באופן ש"שואב" את המאזין אל המוזיקה.
בהמשך בוצעה ה"קרייזלריאנה" של שומאן, בביצוע שהציג באופן מושלם את מצבי הרוח המשתנים שמוצגים ביצירה. רגעי השיא- כצפוי- נרשמו בפרקים האיטיים (יש שניים כאלו, אותם ביקש שומאן לנגן "איטי מאוד"). גם פה בלטה יכולתו של לאנג לאנג למשוך אליו את המאזינים דרך בניית משפט מוזיקלי שאינו מתקיף אלא מזמין, ממש כמו בחיים.
חלקו השני של הרסיטל הוקדש לשופן, עם ביצועים נפלאים למבחר מזורקות ולפולונז אופוס 44 (ה"טראגי"). בהרצאה המקדימה ניתחתי לקבוצה את המזורקה האהובה עלי מכולן, אופוס 17 מספר 4 (עליה אמר טוסקניני כי "העצב האינסופי הגלום בה מזכיר לי את העצב שלי"). הביצוע אמש היה חלומי: רך, מלא רגש, ומצד שני- מרכך קצוות חדים (לדוגמא, במעבר בין חטיבה ב' המז'ורית חזרה אל ה"אספרסיבו" המינורי של חטיבה א'). מסוג הביצועים שמשרים תחושת Bliss, מילה שאין לה תרגום מוצלח בעברית (אולי "אושר שמתוך התעלות"?)
את הרסיטל חתמו שני הדרנים- "שופן" מתוך "קרנבל" של שומאן, ו"אור הירח" של דביסי. שניהם בעלי אופי רך וחלומי, ובוצעו בהתאם. זו היתה בחירה מעניינת- הדרנים ללא זיקוקי דינור או פירוטכניקה, אלא פשוט פסנתרנות נהדרת.
לסיכום: רסיטל בלתי נשכח, עם תכנית יפהפייה ופרשנות רומנטית שאינה מתביישת להיות כזו. לאנג לאנג יופיע במקומות נוספים באירופה במהלך הקיץ, ואני שמח שנזכה לראות אותו גם בסיור המוזיקה שאדריך ללוצרן באוגוסט הקרוב (שם ינגן את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של מנדלסון עם תזמורת הדיוואן).
מתוך "לה בוהם". צילום: יוסי צבקר
האופרה הישראלית העלתה אמש (ראשון) את הפרמיירה ל"לה בוהם" מאת פוצ'יני, מהאופרות האהובות של כל הזמנים. בגדול- היה מצוין. סיבות עיקריות: בימוי קלאסי שמגיע לשיא במערכה השנייה, הרכב זמרים טוב עד מעולה, מקהלת ילדים מצוינת ("העפרוני"), תזמורת טובה (ראשל"צ) וניצוח מדויק ומעורב (האיטלקי קרלו מונטנארו).
כל הזמרים הגברים בתפקידים הראשיים אמש הגיעו מחו"ל, מאיטליה ועד אוקראינה. אף אחד מהם לא הפיל אותי מהכיסא כסולן, אבל רובם היו טובים מאוד ונשמעו מצוין כאנסמבל. במיוחד אמורים הדברים בולנטין דיטיוק, בתפקיד הראשי של רודולפו: הוא אולי לא פווארוטי, אבל הציג קול יפה ונוכחות בימתית טובה והיה מהנה בהחלט.
מי שגנבו אמש את ההצגה היו שתי הנשים בתפקידים הראשיים, שתיהן ישראליות. מעל כולם זהרה אלה וסילביצקי, עם קול נפלא ומשחק ששיקף בצורה מושלמת את הפְּגִיעוּת והעדינות של מימי. זו היתה אחת ה"מימיות" הטובות ששמעתי, ומגיע לוסילביצקי בראבו ענק על התפקיד. ברגעי השירה האחרונים שלה (וגם ברגע ההכרה המצמרר של רודולפו בכך שהיא מתה) היה קשה לעצור את הדמעות, וזהו המבחן העליון לביצוע טוב של "לה בוהם". המילה "מרגש" היא אנדרסטייטמנט לחמש הדקות האחרונות של מה שהיה אמש על הבמה.
הזמרת השנייה שבלטה בביצוע היתה יעל לויטה, בתפקיד מוזטה. לויטה היא זמרת קומית מובהקת, ולקחה את תפקיד מוזטה לכיוון קומי-גרוטסקי. זה היה נחמד ומצחיק, בעיקר כשמכירים את האופרה ומבינים את הגאונות של זמרת שלוקחת תפקיד למקום שבו היא מצטיינת. בסוף האופרה נוטשת מוזטה את תפקיד הדיווה ומצטרפת ליתר החברים בדאגה כנה למימי לקראת הסוף הטראגי, והיכולת של לויטה להציג את ההנגדה בין שני הצדדים של הדמות היתה מרתקת. ראוי לציון גם ה- Messa di Voce המושלם שביצעה בסוף האריה המפורסמת שלה ("כשאני הולכת ברחוב"). הקהל כבר התחיל למחוא לה כפיים אחרי האריה, אבל פוצ'יני לא אהב לקטוע את הרצף המוזיקלי ולכן המוזיקה נמשכה ללא הפסקה כמו שכתוב (בדיוק כמו ב- Nessun Dorma ב"טורנדוט" ובעוד לא מעט דוגמאות).
מבחינת פרשנות, לקח לי זמן להתרגל. המנצח מונטנארו פתח את האופרה בגישה מהירה ולא משתפכת, כמעט אנטי-רומנטית; בהמשך הגישה הזו התמתנה, ואולי גם התרגלנו. בכל מקרה, התזמורת נשמעה טוב מאוד וכך גם המקהלות- בעיקר מקהלת הילדים "עפרוני" במערכה השנייה, שנשמעה חדה ומבריקה. בראבו גם להם.
לגבי הבמה- מדובר בהפקה מיובאת מבית האופרה של קלן, אותה ביים הבמאי הגרמני המנוח מיכאל המפה (Hampe). זו הפקה קלאסית ויפה, שאינה ספקטקולרית כמו זו של זפירלי ולא לוקחת את הפוקוס מהזמרים. בעיקר אהבתי את הבימוי במערכה השנייה, שעליו נראה שדווקא כן שורה רוחו של זפירלי. המערכה הזו מתרחשת כאשר החברים מבלים בבית קפה ברובע הלטיני בערב חג המולד, והרחוב שוקק חיים. בחלק הזה הבמה מחולקת לשני מפלסים- העליון של הרחוב, התחתון של הקפה. הבמה חשוכה לגמרי לפני שמתחילה המערכה, ואז נדלק האור והבמה הצבעונית ומלאת הילדים נגלית. ממש סצנה מקסימה.
לסיכום: הפקה מוצלחת הן מבחינה בימתית והן מבחינה מוזיקלית, שמעל כולם זוהרת אלה וסילביצקי בתפקיד הראשי. מומלץ מאוד.
מרתה ארחריץ'. צילום: אדריאנו הייטמן
איזה ערב נהדר: מחובר לזמן ולמקום, מרגש, מרתק מבחינת רפטואר ומעולה מבחינת הביצוע. עבורי, שיא הערב היה בהדרן שניגנה מרתה ארחריץ' האגדית. להב שני הסביר שהיא ביקשה להקדיש הדרן לפסנתרן החטוף אלון אהל שסיפורו נגע לליבה, וכן ליתר החטופים בעזה. ארחריץ' ניגנה את הסרבאנד מהפרטיטה השנייה של באך בביצוע עוצר נשימה, והעמידה את כל הקהל על הרגליים במחיאות כפיים של תודה והערכה. זה היה רגע אנושי אדיר, שרק עבורו שווה היה לבוא אמש.
ההדרן הגיע אחרי ביצוע פנומנלי לקונצ'רטו לפסנתר, חצוצרה ותזמורת של שוסטקוביץ'. את ארחריץ' ראיתי בלא מעט קונצרטים בארץ ובחו"ל, ומשמח לגלות שגם בגיל 83 לא איבדה מאומה מיכולתה הטכנית ומקיסמה. משהו בפשטות שלה, ב"קוליות" ובנון-שלנטיות היה ממיס כבר מהשנייה שעלתה לבמה, וההתפעלות עלתה ככל שהפגינה את יכולתה הפסנתרנית הווירטואוזית. היה יפה לראות גם שהחצוצרן יגאל מלצר ניגן בישיבה על כיסא גבוה ולא בעמידה, כאילו כדי לא לקחת את הפוקוס מהפסנתר. הוא ניגן בצורה עדינה ולא צעקנית, שהגיעה לשיאה ברגע קסום בסולו שבסוף הפרק השני. התוצאה היתה אחד הביצועים הטובים שאני זוכר ליצירה הזו.
את הקונצרט פתחה "פתיחה על נושאים עבריים" של פרוקופייב. זו יצירה חמודה בת כעשר דקות, שהוזמנה אצל פרוקופייב ב- 1919 על-ידי חברי הרכב של מוזיקאים רוסים-יהודים. היצירה נשענת על מנגינות יהודיות, והיא אכן מזכירה את רוח הכלייזמרים המזרח-אירופיים של תחילת המאה העשרים. שני הוביל אותה בעל-פה, בפרשנות שהדגישה הן את האופי הריקודי של הנושא הראשון והן את הליריות של הנושא השני ונתמכה בנגינה מעולה של התזמורת.
החלק השני של הקונצרט הוקדש לסימפוניה מספר 2 של פאול בן-חיים. זו יצירה שגם אוהבי מוזיקה מושבעים לא מכירים, ויש משהו יפה בכך ששני והפילהרמונית מחזירים אותה למודעות הבינלאומית (הם יבצעו אותה גם בסיור לארה"ב, מקליטים אותה עבור DG, ושני ינצח עליה בפסטיבל לוצרן בקיץ הקרוב). בן-חיים נולד בגרמניה בשם פאול פרנקנבורגר, ועלה לארץ ישראל בשנת 1933. הסימפוניה חוברה ב- 1945, וכתובה בסגנון פוסט-רומנטי נגיש מאוד. במהותה, זו מוזיקה של מלחין גרמני שמנסה להתחבר לאוריינטליות דרך מוטיבים סגנוניים שונים. אפשר לשמוע בה רעיונות שמזכירים את דה-פאייה (במיוחד "מחול האש" שבבלט "האהבה המכשפת"), שוסטקוביץ', ברטוק ודביסי, וכן שירים יהודיים ועבריים. הפרק השלישי האיטי, שנשען על שיר ערש יהודי, יפה במיוחד. לזכותם של להב שני והפילהרמונית יש לזקוף לא רק את רמת הביצוע המצוינת, אלא גם את עצם הבחירה ביצירה ישראלית שראויה להיות הרבה יותר מוכרת.
לסיכום: ערב מומלץ מאוד, ולא רק בזכות מרתה ארחריץ' המהממת.
שלום לכולם, אני שמח לעדכן על סיורי המוזיקה לחו"ל שאדריך באביב ובקיץ הקרובים. כל הסיורים הם בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל", המתמחה בסיורי מוזיקה ותרבות. כתמיד, אתן הרצאה מקדימה לפני כל אחד מהמופעים ואהיה זמין לשאלות והחלפת חוויות בהפסקות הקונצרטים ואחריהם.
- חגיגת אביב בלונדון – 14-20 באפריל 2025 (הקבוצה מלאה, ניתן להירשם לרשימת המתנה)
סיור מוזיקה ואמנות בלונדון בחול המועד פסח 2025. הסיור הוא בהדרכה משולבת שלי ושל כלנית שכנר-לאופר (אמנות) ומנואלה אלפר (אדריכלות). הצד המוזיקלי כולל חמישה מופעים: האופרה "כרמן" (ביזה), האופרה "טורנדוט" (פוצ'יני), הבלט "רומיאו ויוליה" (פרוקופייב), רסיטל של הפסנתרן הנפלא לאנג לאנג, ויצירת המופת "יוהאנס פסיון" מאת באך. כל הפרטים כאן.
2. פסטיבל וורביה (שוויץ), 23-30 ביולי 2025 (יציאה מובטחת)
שבוע של חופשה חלומית בפסטיבל ורביה (Verbier) בשווייץ, מהפסטיבלים המובילים בעולם למוזיקה קאמרית וסימפונית. הפסטיבל מציע שילוב של מוזיקאים מעולים עם נוף אלפיני מקסים, ומציע בנוסף לקונצרטים גם כיתות אמן פתוחות לקהל. התכנית המוזיקלית של הסמינר כוללת 16 קונצרטים, מהם ניתן לבחור על פי ההעדפה האישית של כל נוסע. כל הפרטים כאן.
3. פסטיבל לוצרן (שוויץ), 14-20 באוגוסט 2025
פסטיבל לוצרן מתמקד במוזיקה סימפונית בביצוע "ליגת העל" של המבצעים, ומתקיים באולם בעל אקוסטיקה פנטסטית. ימי הסיור יוקדשו לטיולים בנוף השוויצרי הנפלא בהדרכתו של רוני ינובסקי, ובערבים נבקר בחמישה קונצרטים. בין היתר נצפה במנצחים ריקרדו שאיי, אנדרס אורוזקו-אסטרדה ודניאל ברנבוים, הפסנתרנים לאנג לאנג וביאטריצ'ה ראנה, הכנרת איזבל פאוסט, זמרת הסופרן אלינה גראנצ'ה ואחרים. כל הפרטים כאן.
מקווה לראותכם איתי,
עומר
עידכון משמח מהפילהרמונית: התזמורת הודיעה היום כי חתמה עם להב שני, מנהלה המוזיקלי, על הסכם לקדנציה נוספת בת חמש שנים. שני החל את תפקידו כמנהל מוזיקלי בשנת 2020, והוא יתחיל את הקדנציה הנוספת בעונה 2026/27.
בעונות האחרונות הוכיחה התזמורת כי הבחירה בשני היתה נבונה מאוד, הן מבחינת איכות הביצועים והן מבחינת הקשר בינו לבין הנגנים והקהל. נאחל להם הצלחה!
בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב פירסם השבוע הקלטה מצולמת של קונצרט מרגש, שנערך בפרנקפורט באוקטובר האחרון. הקונצרט נערך במסגרת אירוע מיוחד לציון 110 שנים לאוניברסיטת גתה בפרנקפורט, ובמסגרתו הופיעה תזמורת ביה"ס למוזיקה בהרכב מלא (90 נגנים) תחת שרביטו של זובין מהטה. הגעת התזמורת לגרמניה התאפשרה בזכות תרומתו של הפילנתרופ יוסף בוכמן, מי שאיפשר את הקמת בית הספר ותומך בו עד היום.
אחד הרגעים המרגשים ביותר במהלך הערב הוא נאומו הספונטני של מהטה, שיחגוג השנה יום הולדת 89. הוא עונד סיכת חטופים צהובה כמו כל חברי התזמורת, ומעבר לדברי התודה ליוסף בוכמן על תרומתו מספר על חוויותיו מישראל. בין היתר הוא מספר איך ראה מחדר המלון שלו בתל-אביב את הרקטות מעזה ואת היירוטים שלהן, ומציין בהתרגשות איך הקהל הישראלי מילא אולמות גם בתקופות הקשות של המלחמה. רק לראות את המנצח הקשיש, שמהווה עמוד תווך בעולם המוזיקה הקלאסית בישראל כבר למעלה משישים שנה, מעורר הרבה מאוד אמוציות.
הקונצרט נפתח ב"תהילים", הפרק השני של סימפוניה מספר 1 מאת פאול בן חיים. לאחר מכן מבוצע הקונצ'רטו לפסנתר מספר 3 של בטהובן, עם הפסנתרנית המעולה רומי נבו כסולנית. בחלק השני בוצעה הסימפוניה מספר 3 של בטהובן, "ארואיקה". ייחודו של הביצוע הוא בהעמדה לא שגרתית של התזמורת: מהטה מיקם את כלי הנשיפה מעץ בקידמת הבמה ולא מאחורי המיתרים כמקובל, באופן שיוצר אפקט אקוסטי מיוחד.
לצפייה הקליקו כאן. נאומו הספונטני של זובין מהטה מתחיל ב- 0:15:00.
זובין מהטה בנאום ספונטני, צילום מסך מתוך הקונצרט. עריכת וידאו: רפי אשל
בעיקר מוזיקה 