דילוג לתוכן

"מוזיקה קלאסית היא כמו זהב, היא תמיד תשרוד": ראיון עם מנפרד הונק

Manfred_Honeck_11_2015_Felix_Broede_300_preview

מנפרד הונק. צילום: פליקס ברודי

בימים אלו מתארח בפילהרמונית מנפרד הונק (Honeck), מנהלה המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של פיטסבורג. הונק (58) הוא אורח קבוע ואהוב בפילהרמונית, ומנצח בקביעות על התזמורות הטובות בעולם.

"כמנצח, הדבר הכי חשוב לי הוא המוזיקליות של התזמורת", הוא אומר. "מהבחינה הזו נגני הפילהרמונית הישראלית נהדרים. הם מבינים מהר את המוזיקה, ואפשר לבקש מהם הכול. זו תזמורת שאפשר להשיג איתה תוצאות טובות גם בזמן המועט שיש לנו לחזרות".

כמנצח אורח אתה בא עם חזון צלילי מוגדר מראש, או שאתה מתאים את עצמך למה שיש?

"מנצח אורח לא יכול לשנות סאונד של תזמורת בזמן הקצר שעומד לרשותו. לכן הוא צריך להקשיב לסאונד ולהתאים את עצמו. מה שכן, הוא צריך לבוא עם רעיון ברור. כשאני מגיע לתזמורת אני יודע מה אני רוצה להשיג. לפעמים אני מקבל מראש את מה שאני רוצה, ולפעמים יש מקומות שאני רוצה שיישמעו אחרת. ואז, השאלה היא איך אתה מבקש מהנגנים לעשות את השינויים".

איך אתה באמת עושה זאת?

"אני עובד בעיקר על הפראזות. אחת השיטות לכך היא לעבוד עם תמונות ודימויים. זה מאוד אפקטיבי כשהנגנים טובים. לדוגמא, אם תדבר על דימוי של אהבה תקבל מיד ויבראטו וחום. אם תדבר על מוות, תקבל פחות ויבראטו. בדרך כלל אני מעדיף לתאר דימוי מאשר להסביר מה צריך לעשות. לדוגמא, כדי להעביר הרגשה של גסיסה אפשר להשתמש בדימוי של פרח נובל ועלים שמשנים צבע. זה משהו שלמדתי מקרלוס קלייבר, וזה עובד תמיד. הכי טוב זה לספר לנגנים את הסיפור מאחורי המוזיקה".

ומה קורה כשמדובר במוזיקה אבסולוטית, שאין בה סיפור?

"תמיד יש סיפור שאפשר לספר. אפילו צליל אחד מספר סיפור- של ריקנות. הרי גדולי המוזיקאים כתבו מוזיקה עם תכנית מאחוריה. ברגע שמבינים את הסיפור, הפרשנות הופכת להיות הרבה יותר מעניינת".

את היכרותו הקרובה עם גדולי המנצחים הונק עשה כנגן בשורות הפילהרמונית של וינה. "ניגנתי שם שמונה שנים כוויולן, ועוד שנתיים ככנר. זכיתי לנגן תחת שרביטם של גדולי המנצחים, ביניהם קלייבר, אוזאווה, קראיאן, ברנשטיין, מוטי ואחרים. עקבתי אחריהם בעיני נץ. היה מרתק לראות איך לכל אחד יש טכניקה אחרת ואיך כל אחד עובד בצורה שונה".

מי השפיע עליך יותר מכולם?

"אפשר ללמוד מכל אחד. קרלוס קלייבר, לדוגמא, היה מנצח מדהים. אפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על סאונד וטכניקת ניצוח. הוא לא היה תמיד מדויק בתנועות הניצוח שלו, אבל לאף אחד לא היה אכפת. הרברט פון-קראיאן ניצח בדרך כלל עם עיניים עצומות כדי ליצור אווירה מיסטית. בנוסף הוא ביקש מכוריאוגרף שימצא עבורו את התנועות שיעשו הכי הרבה רושם על הקהל".

ומנצחי הדור הצעיר כיום?

"אני מתחבר למנצח אם הוא מראה באמת את האישיות שלו. זה שילוב של כנות ויושרה. מעבר לתנועות ולהתלהבות, השאלה היא קודם כל האם אתה באמת מכיר את היצירה. לניקולאוס הרנונקור, לדוגמא, תמיד היה מה לומר על היצירות מבחינה היסטורית. כשניגנת איתו תמיד היה ברור למה הדברים הם כמו שהם".

ומה קורה אם הקהל רוצה פרשנות "נעימה" ולאו דווקא "נכונה"?

"יש פה עניין של יושרה מקצועית- לא ללכת עם טעם הקהל. אני לא מתעלם מהקהל, אבל מאמין שמוזיקה מלפני מאה שנה ויותר צריכה להישמע כפי שהמלחין חשב עליה. רק אז היא תעבוד הכי טוב. אם תיקח לדוגמא את ריקודי ה"לנדלר" בסימפוניות של מהלר, חשוב שהם יישמעו כמו ריקודים עממיים ולא כמו ואלס וינאי. הרי רקדו אותם עם נעלי עץ כבדות שיצרו רעש בעת המגע עם הרצפה. אם תנגן אותם יפה מדי- תחמיץ את כל הנקודה".

—————-

כמנצחים רבים אחרים, הונק מדבר בחשש מסוים על המתרחש כיום בעולם המוזיקה הקלאסית. "קרה שינוי בעולם כולו, והוא שאנשים מקבלים פחות חינוך למוזיקה קלאסית. יש פחות ידע. הרבה אנשים מהדור של שנות השבעים והשמונים לא למדו מוזיקה כלל, והילדים שלהם מתעניינים רק בפופ ומוזיקה קלה".

"אני לא דואג לעתיד המוזיקה הקלאסית", הוא אומר. "מוזיקה קלאסית היא כמו זהב. היא תמיד תשרוד. לפעמים הערך שלו עולה ולפעמים יורד, אבל הוא תמיד זהב. אבל מה שכן מטריד הוא שהעולם הזה מתכווץ. יש פחות אנשים שמתעניינים במוזיקה קלאסית".

מה לגבי הקלטות?

"אני מאמין גדול בהקלטות, כי זה חיוני לתזמורת להפיץ את העבודה שלה. בפיטסבורג אנחנו מקליטים הרבה, ותמיד בהופעות חיות. ההקלטה היא כמו מסמך של היכולת שלך. לכן אני מקליט גם את רפרטואר הבסיס, כמו לדוגמא הסימפוניות של בטהובן. זו לא סתם 'עוד הקלטה', אלא תמיד פרשנות מיוחדת שלוקחת בחשבון הרבה פרטים ויש מאחוריה חשיבה ועבודה".

תן לי דוגמא.

"קח את הסימפוניה השישית של בטהובן, 'הפסטורלית'. בפרק השני יש שם חיקוי צלילי של שלוש ציפורים שונות, שבטהובן עצמו כתב בתווים את שמותיהן: שלו, זמיר וקוקייה. לפני שהקלטתי את הסימפוניה מצאתי הקלטות של הציפורים האלו, והשמעתי אותן לנגנים. ברגע שאתה שומע את ההקלטות, אתה מבין איך המוזיקה אמורה להישמע מבחינה המיקצב והדגשים. זה שונה מאוד מהפרשנות המקובלת".

הונק חוזר לקרלוס קלייבר גם בהקשר ל'הובלה' מול 'שליטה' אצל מנצח. "למנצח יש בחירה עד כמה להסתכן", הוא אומר. "אתה יכול לתת ביט שכולם מבינים. יהיו נגנים שיהיו מרוצים מזה, כי אז הם יכולים לסמוך עליך. אבל קלייבר לא ראה את התפקיד שלו כמי שאחראי שהנגנים יהיו יחד מבחינה טכנית. מה שעניין אותו הוא שהם יהיו יחד בעשיית המוזיקה. הוא לא ניצח על משקל אלא על פראזות, וכך הצליח להוביל לקליימקס בביצועים שלו. זה גם מה שאני מחפש. כשאתה מנצח בצורה טכנית, המוזיקאים אולי יהיו יחד אבל זה לא יהיה מעניין. זה ההיפך ממה שאני רוצה. כשאתה 'משחרר' זה יכול להיות מסוכן, אבל בסוף משתלם".

————–

בפילהרמונית כעת מנצח הונק על תכנית מגוונת, שכוללת יצירות מאת היידן (סימפוניה מספר 100, "הצבאית"), מהלר ("שירים על מות ילדים") וריכרד שטראוס. היצירה של שטראוס היא סוויטה מתוך האופרה "אלקטרה", שהונק עצמו ערך לביצוע סימפוני יחד עם המוזיקאי הצ'כי תומאש אילה (Ille). "זו גירסה שלי", אומר הונק. "אילה רק עזר לי עם המחשב ועם הצד הטכני. המוזיקה היא של שטראוס במאה אחוז, ואני עשיתי רק את החיבור בין החלקים ושינויים קלים שנדרשו עקב המעבר למדיום סימפוני".

הונק מציין שמדובר ביצירת ענק, שדורשת 111 נגנים. "הסיבה לעריכת היצירה הזו היתה שתמיד רציתי שהיא תבוצע בקונצרט", הוא אומר. "זו מוזיקה נהדרת, אבל בגלל שאין לה גירסה תזמורתית אפשר היה עד כה לבצע אותה רק בנוסח האופראי המלא. הרעיון לא חדש: הרי גם שטראוס עצמו עשה עיבודים תזמורתיים לאופרות שלו. מה שעשיתי פה זה מעין סוויטה סימפונית שמחברת בין הפרקים התזמורתיים השונים, והיא מנוגנת ברצף אחד ללא חלוקה לפרקים. המוזיקה מנסה לתאר את התפקידים השונים באופרה לפי עיקרון ה'לייטמוטיב': אלקטרה, אחיה אורסט (Orest), האב אגממנון ועוד. לכן אני ממליץ לקרוא את התכנייה בזמן הקונצרט. אלקטרה היא המוזיקה הכי ברוטלית וקיצונית ששטראוס כתב. אם היה ממשיך בסגנון הזה, ייתכן שהיה הופך לאחד מחברי האסכולה הווינאית השנייה".

ביקורת אופרה- "דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית

דון קרלו - קרדיט צילום - יוסי צבקר (3)

"דון קרלו" היא לא מהאופרות הפופולאריות ביותר של ורדי. מבחינת היקפה היא אמנם מונומנטלית, אך ההלחנה שלה אינה מעודנת כמו האופרות הגדולות שלו. לעיתים ממש מתקבל רושם של קטעים תפורים ביד גסה, כדי להכניס את כל הדרמה ההיסטורית לתוך המסגרת האופראית. ובכל זאת, ההפקה הנוכחית באופרה מומלצת. הנקודה העיקרית העומדת לזכותה היא איכות הנגינה התזמורתית תחת ידו של דניאל אורן. רק לפני שבועות מספר ניצח אורן על "דון ג'ובאני" של מוצרט, ולטעמי זה היה חלש מאוד. הפעם, עם ורדי, זה היה סיפור אחר לגמרי. כבר מהצלילים הראשונים היה ברור שאורן מרגיש ברפרטואר הזה כמו דג במים. במוזיקה של ורדי, תנועות הידיים הרחבות שלו, הפראזות הרומנטיות ובניית המשפטים המוזיקליים נשמעו נכון ובסגנון. כן, היו פה ושם בעיות בלאנס, וכן, לא תמיד הכל היה מדויק במאה אחוז. אז מה. בסיכומו של דבר הצד המוזיקלי היה מהנה מאוד. אולי גם כי הפעם, בניגוד לדרכו, אורן לא שאג ולא נהם עם התזמורת והזמרים. זה שידרוג משמעותי עבור מי שיושב בשורות הקדמיות.

לגבי הזמרים (קאסט ראשון): אין גילויים מסעירים, אבל כמעט גם אין נפילות. הבולטים בעיני היו קטבאן קמוקלידזה (Ketevan Kemoklidze) בתפקיד הנסיכה אבולי, עם יכולת ווקאלית מרשימה שהלכה והשתפרה עם הזמן; אירה ברטמן בתפקיד אליזבת, ששרה יפה כתמיד; ויונוץ פאסקו, שגילם את תפקיד האציל רודריגו בקול מהוקצע ובנוכחות מאופקת. לקוריאני סימון לים (בתפקיד פיליפ) יש קול גדול ומרשים, אבל משהו בנוכחות הבימתית שלו היה לטעמי "תקוע". במידה מסוימת זו היתה גם ההתרשמות מאיבגן אורלוב (Ievgen Orlov) בתפקיד האינקוויזיטור הגדול. שבחים מיוחדים מגיעים למקהלה, שנשמעה מדויקת ומלאת נפח. הבימוי היה שמרני במובן הטוב של המילה, ואפקטיבי למדי. כך גם התפאורה והתלבושות.

ההפקה הזו של "דון קרלו" היא בגירסה האיטלקית, וכוללת ארבע מערכות (במקום החמש המקוריות בגירסה הצרפתית המקורית). לטעמי האופרה ארוכה מדי גם בגירסה השנייה, והיתה נשכרת אם ורדי היה מקצץ קצת משתי המערכות האחרונות. אבל בסך הכל אין תלונות. מומלץ כמעט מכל בחינה.

"דון קרלו" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 11.3.2018

ביקורת קונצרט: קיריל פטרנקו ויוג'ה וואנג עם הפילהרמונית

YW_KirkEdwards

יוג'ה וואנג. צילום: קירק אדוארדס

תקופה חגיגית עוברת על הפילהרמונית הישראלית בשבועות האחרונים. בסידרה הקודמת התארח בה המנצח להב שני, מיד לאחר ההודעה על מינויו כמנהל המוזיקלי הבא של התזמורת. כעת מתארח בה קיריל פטרנקו (Petrenko), מנהלה המוזיקלי הבא של הפילהרמונית של ברלין. לאחר סידרת הביטולים של תחילת העונה, זהו רצף מבורך של שמות גדולים.

ואכן, הקונצרט במוצ"ש היה אירוע מלהיב. גם בזכות פטרנקו עצמו, שהופיע הפעם עם הילת ה"מנצח הנבחר של הפילהרמונית של ברלין"; גם בזכות הפסנתרנית הסולנית יוג'ה וואנג, שהציגה נגינה פנטסטית; וגם בזכות התזמורת, שהגיבה למנצח האורח בחום והתלהבות לא רגילות.

את הערב פתחה "לה פרי" (La Péri) מאת פול דיקא, שחוברה עבור "הבלט הרוסי" המפורסם של דיאגילב בשנת 1912. זו יופי של מוזיקה: צבעונית, מגוונת, עם תזמור עשיר ועם שפה מוזיקלית שמזכירה יצירות של מלחינים צרפתיים אחרים בני התקופה (לדוגמא, סימפוניה מספר 3 של סן-סנס או "הים" של דביסי). "לה פרי" היא דוגמא טובה ליצירות שהפילהרמונית צריכה לבצע יותר: מצד אחד היא לא מוכרת לרוב הקהל, ומצד שני- היא נגישה ומעניינת. גם הביצוע היה מבריק ומהנה מאוד.

שיא הערב מבחינת ביצועית "נטו" היה מיד אחר-כך, עם הקונצ'רטו מספר 3 לפסנתר של פרוקופייב. הקונצ'רטו הזה נשמע הרבה פעמים כמו "תצוגת תכלית" חלולה של וירטואוזיות, שעיקרה קושי טכני מטורף אך ללא עומק ריגשי. הפעם, בנגינתה של יוג'ה וואנג, זה היה הרבה יותר מסתם זיקוקי די-נור של שליטה טכנית. זה היה ביצוע נפלא, עם פסנתרנות על-אנושית אבל גם מלאת עניין. לאחר הפרק הראשון המסחרר הקהל פרץ במחיאות כפיים ספונטניות, וזה היה מקסים. לרגעים הרגשתי גאווה של ממש שהפילהרמונית הישראלית זוכה לשתף פעולה עם מוזיקאים ברמה כל-כך גבוהה. וואנג פינקה את הקהל גם בשני הדרנים, כאילו לא ניגנה הרגע את אחד הקונצ'רטי הקשים ביותר ברפרטואר. ממש גיבורת-על.

את הערב חתמה הסימפוניה הראשונה של ברהמס. זה היה ביצוע מרשים מאוד, אם כי לא מושלם. מצד אחד, היו לי השגות לגבי היעדר תחושת מתח מספק בבניית הפרק הראשון ועיצוב פראזות מסוימות בפרק הרביעי. מצד שני, הניצוח של פטרנקו היה מדויק וברור מאוד, והיו בו הדגשות יפות של קווים לא צפויים (במיוחד של כלי הנשיפה ממתכת). התזמורת הגיבה בהתלהבות ניכרת, והפיקה את הצליל שהיא שומרת למנצחים אהובים במיוחד. בסיכומו של דבר, זו היתה חוויה גדולה ומרגשת. מומלץ מאוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: קיריל פטרנקו. פסנתר: יוג'ה וואנג. היכל התרבות ת"א, 17.2.18.

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית, 18.2.2018

ביקורת קונצרט: היידן ומהלר בפילהרמונית

Dimitri JurowskiGent

© Jimmy Kets

דמיטרי יורובסקי. צילום: ג'ימי קטס

הפילהרמונית סובלת החודש מגל ביטולים, שהתחיל עם מאריי פרהיה והסתיים עם שני האורחים בסידרה הנוכחית (סולנית ומנצח). אז התכנית אמנם לא השתנתה, אבל האורחים כן: את ולדימיר יורובסקי שביטל החליף אחיו, דמיטרי. את הצ'לנית שביטלה החליף בוריס אנדריאנוב (42). על המנצח המחליף אין לי יותר מדי תלונות, על הצ'לן- יש ויש.

פתיחת הקונצרט, עם הקונצ'רטו לצ'לו מספר 1 של היידן, לא בישרה טובות. יורובסקי הוביל את התצוגה התזמורתית של הנושאים בנגינה נסחבת וחסרת חן, רחוקה מאוד מהסגנון ההיידני הנמרץ ומלא החיים. כניסתו של הצ'לו דירדרה את הביצוע עוד יותר: אנדריאנוב הציג צליל קטן, לא נקי ולא יציב, והמשפטים המוזיקליים שהוא בנה נשמעו מקוטעים וחסרי נשימה. בנוסף ליווה את הנגינה שלו מן רחש רקע מוזר, שנשמע כמו נשימות לא סדירות. זה פשוט לא היה ביצוע מספיק טוב, ובוודאי לא ברמה הרגילה של הפילהרמונית. לזכותם של האורחים יש לציין שהחלפת הסולנים נעשתה ממש ברגע האחרון, וייתכן שהביצוע החלש נובע מהיעדר מספיק זמן לחזרות. בכל מקרה, זה היה אחד הביצועים הפחות מוצלחים ששמעתי לקונצ'רטו המקסים הזה.

החלק השני, בו בוצעה סימפוניה מספר 7 של מהלר, היה סיפור אחר לגמרי. השביעית היא יצירה קשה ומורכבת, שכוללת חמישה פרקים ואורכת כשעה ורבע. האורך, המורכבות והתיזמור העשיר הפכו אותה לאחת מהסימפוניות הפחות-מבוצעות של מהלר, וחבל.

השביעית אמנם ארכנית וגולשת בין רעיונות, אבל יש בה הרבה רגעים נפלאים. הפרק הראשון משלב קרן טנור, כלי יוצא דופן שזוכה לסולו מקסים. בפרק השני משלב מהלר פעמוני פרות מאחורי הקלעים, שלמאזין בן-זמננו נשמעים ברגע הראשון כמו צילצול סלולרי שמישהו שכח לכבות. לפרקים השני והרביעי הוא קרא "מוזיקת לילה", שנעה החל מחלום בלהות מסויט וכלה בסרנדה מעודנת עם מנדולינה וגיטרה. בפרק החמישי הוא שילב קליידוסקופ מטורף של נושאים מוזיקליים, החל מה"מייסטרזינגר" של וגנר וכלה במוזיקה הטורקית של מוצרט. בקיצור, לא משעמם.

יש לשמוח שיורובסקי לא החליף את השביעית ביצירה קלה יותר, אלא בחר בדרך הקשה והחליט להתמודד. הביצוע שלו אמנם לא היה מושלם, אבל איפשר לפילהרמונית לתת "תצוגת תכלית" של עוצמה, תחושת אנסמבל מצוינת וברק צלילי. זאת, בשילוב הנראטיב המהלרי המרתק ומגוון הכלים המסחרר, הפכו את הערב לחוויה יוצאת דופן.

כמנצח, יורובסקי נראה כמו התכה של שני מנצחים גדולים: ג'וזפה סינופולי ז"ל וריקרדו שאיי יבדל"א. התנועות שלו ברורות וחסכוניות, והניצוח מדויק ונקי ממניירות. מבחינה פרשנית היו לי לא מעט הסתייגויות מניצוחו: בפרק הראשון הטמפי שלו נשמעו ללא נשימה, והתזמורת נשמעה לא מספיק ממוקדת. בפרק השלישי חסרה "הליכה עד הסוף" בתיאור המוזיקלי השטני של סיוט הלילה, וכך הלאה. אך הביצוע הלך והשתפר בהמשך, והגיע לשיא בפרק האחרון המלהיב. בהחלט חוויה מומלצת, בעיקר אם מגיעים רק אחרי ההפסקה ומוותרים על החוויה המפוקפקת עם הסולן.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת יצירות מאת היידן (הקונצ'רטו מספר 1 לצ'לו) ומהלר (סימפוניה מספר 7). מנצח: דמיטרי יורובסקי. צ'לו: בוריס אנדריאנוב. היכל התרבות ת"א, 13.1.2018.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

ביקורת אופרה: "חלום ליל קיץ" מאת בריטן באופרה הישראלית

1Credit Yossi Zwecker

צילום: Yossi Zwecker

דרושה מידה ניכרת של תעוזה כדי להעלות בארץ אופרה כמו "חלום ליל קיץ" של בנג'מין בריטן. זוהי אופרה מטורפת ומרובת-דמויות, שלמרות אופייה הקומי דורשת מהקהל מאמץ ניכר. גם כדי להבין את דקויות העלילה, וגם כדי להתמודד עם המוזיקה המרתקת של בריטן. לא פלא שעלתה עד כה באופרה הישראלית רק פעם אחת (בשנת 1994). ואכן, גם הפעם רבים בקהל נהרו החוצה בהפסקה. כמה חבל: למי שהיה מוכן למשהו שחורג קצת מהגבולות המוכרים של מוצרט-ורדי-פוצ'יני, הערב הזה סיפק חוויה מענגת.

הליברטו של "חלום ליל קיץ" נכתב ע"י בריטן ובן-זוגו, פיטר פירס, על בסיס המחזה המפורסם של שייקספיר. זהו טקסט פרוע על ממלכה של פיות ושדונים, שמפעילים את כוחות הקסם שלהם על בני האדם וגורמים להם לפעול בצורה שונה מאוד מהצפוי. הוא כתוב באנגלית של המאה ה- 16, וההתמודדות איתו מאתגרת למדי. גם התרגום המעולה לעברית (של דורי פרנס) נעזר פעמים רבות בניקוד כדי להבהיר את הטקסט. זו החלטה נבונה, כיוון שהטקסט בעברית שומר על הרוח השייקספירית והניקוד נדרש מאוד.

המוזיקה של בריטן לא קלה ולא טונאלית, אבל יש בה המון יופי ויצירתיות. כבר במערכה הראשונה תופס בריטן את האוזן עם אפקט "גליסנדו" בלתי נשכח, ובמערכה השלישית הוא מלחין באופן מופלא את ה"מחזה בתוך מחזה" על פיראמוס ותיסבי. זהו מחזה שמועלה ע"י קבוצת שחקנים חובבים לא-יוצלחים, בעוד הגיבורים של המחזה ה"אמיתי" משמשים כקהל ומעבירים על השחקנים הגרוטסקיים ביקורת לעגנית. התמונה הזו  משוחקת ומושרת להפליא, ויוצאת ממש מצחיק.

ההפקה נשענת ברובה על כוחות מקומיים, החל מהמנצח (דניאל כהן) והמשך במרבית הסולנים. רמת הזמרים היתה גבוהה מאוד ברוב המקרים, וזה נוגע לא רק לכישורי השירה אלא גם לכישורי המשחק (שנדרשים מאוד בהפקה הזו). מבין הישראלים בתפקידים הראשיים בלטו במיוחד הילה באג'יו (טיטניה), יעל לוויטה (הלנה), ענת צ'רני (הרמיה) ואיתן דרורי, שגילם בצורה נפלאה את התפקיד הקומי של פרנסיס פלוט. מבין האורחים אהבתי מאוד את ג'ושוע בלום (בוטום) ואת ג'ייסון ברידג'ס (לייסנדר). גם היתר היו בסדר גמור, למרות שלא את כולם שמעו בצורה מספיק חדה.

השיבוץ היחידי שהיה גרוע היה של השחקן יוסי צברי, בתפקיד השדון פאק (Puck). השירה שלו באנגלית היתה עם מבטא ישראלי בולט, דבר שאף זמר מקצועי לא היה מרשה לעצמו. לי זה ממש צרם באוזן. ליהוק תמוה, שראוי היה לבחון מחדש כבר בשלב החזרות.

מהניצוח של דניאל כהן התרשמתי באופן מעורב. מצד אחד הוא מנצח בצורה מדויקת, מעורבת ונעימה, וניכר שהזמרים והתזמורת סומכים עליו מאוד. מצד שני, הסאונד התזמורתי היה די חיוור וחסר "פלפל", וחלק מהאפקטים המוזיקליים של בריטן לא נשמעו מספיק משכנעים.

הבימוי (של עידו ריקלין) הופך את ההפקה לסרט קולנוע מהוליווד של שנות השלושים. הרעיון הזה קצת מסבך את הבנת העניינים (שמורכבים גם ככה), אבל יש בו היגיון פנימי והוא מכבד את המוזיקה ואת הטקסט. מה שכן, בפרסומות לאופרה הודגש האלמנט של הסרט, ולטעמי זה קצת לא הוגן. מי שיבוא לאופרה בגלל שיחשוב שהוא הולך לראות גירסה אופראית לסרט הוליוודי, ויקבל את המוזיקה של בריטן לפנים ללא הכנה, עשוי להיות מופתע מאוד.

כאמור, רבים בקהל עזבו בהפסקה (אחרי המערכה השנייה). טעות מרה. המערכה השלישית היא הנגישה ביותר, בעיקר בזכות ה"מחזה בתוך מחזה" שהוזכר קודם. גם מי שהמוזיקה קשה לו ישאב מהתמונה הזו הנאה שלמה, בין היתר בזכות הופעה קומית בלתי נשכחת של איתן דרורי לבוש כדורות'י מ"הקוסם מארץ עוץ". תענוג.

לסיכום: בראבו לאופרה הישראלית על הבחירה באופרה מאתגרת ולא ידידותית לקופות, ובראבו לרוב הסולנים על הביצוע. אם אתם מתכננים לבוא, המלצה חמה: תקשיבו לאופרה ביו-טיוב לפני שאתם מגיעים. המוזיקה לא קלה, והיכרות מוקדמת איתה תעשה לכם את החוויה הרבה יותר מהנה.

"חלום ליל קיץ" מאת בריטן באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה, 4.1.2018. 

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית

ערוץ "מצו" מסיים את שידוריו ב"יס"

נציגות ערוץ "מצו" בישראל עידכנה היום כי החל מהשבוע הבא יסיים הערוץ את שידוריו ב"יס". המשמעות היא שכ-600,000 מנויי "יס" לא יוכלו לצפות יותר בשידורי הערוץ. לדברי הנציגות, סיום ההתקשרות נובע מחוסר יכולת הצדדים להגיע להסכמה במו"מ הכספי ביניהם.

לפני מספר ימים הודיע ערוץ "מצו" על הסכם שידור חדש עם חברת Partner TV, ומעתה הוא ישודר בפרטנר TV וב"הוט".

להערכתי, רוב החובבים ה"כבדים" של מוזיקה קלאסית העדיפו את שידורי "הוט" גם קודם, מכיוון שרק חברה זו מאפשרת לצפות בשידורי ערוץ "מצו לייב HD" (ערוץ 595) בנוסף לערוץ "מצו" הרגיל. מעניין כמה ממנויי "יס" יעברו כעת למתחרות בגלל הורדת "מצו". אני מהמר שלא המון.

זה המקום לציין שהאינטרנט מלא באפשרויות אלטרנטיביות לצפייה בביצועים מצולמים של מוזיקה קלאסית – החל מאפשרויות בתשלום כמו "מדיצ'י TV" או "האולם הדיגיטלי" של הפילהרמונית של ברלין, וכלה בסרטים בחינם ביו-טיוב. אם יש לכם לינקים מעניינים לאופציות נוספות (לצפייה או להאזנה), אתם מוזמנים לציין זאת בתגובות.

ולפעמים, ההשקעה מוגזמת: "נישואי פיגארו" בקאמרטה

Daniel Cohen

דניאל כהן. צילום: Benjamin Ealovega

יש מקרים שבהם השקעה מוגזמת משיגה תוצאה הפוכה מהרצוי. זה גם מה שקרה בקונצרט הנוכחי של הקאמרטה, בו עולה האופרה המופלאה "נישואי פיגארו" של מוצרט. ההשקעה המוגזמת היתה סביב ההחלטה להכין נוסח עברי מחורז להקראה במקום הרצ'יטטיבים המקוריים באופרה. הרעיון דווקא הגיוני, כי הוא חוסך את קטעי הדיקלום באיטלקית וכך מאפשר לכאורה להתמקד במוזיקה. אבל היישום היה הרבה פחות מוצלח. הנוסח המחורז, שהוקרא ע"י השחקן עודד ליאופולד, נשמע לי כמו מסכת בבית ספר משנות השבעים: מתאמץ, מיושן, ופוגע ברצף המוזיקלי. במיוחד הפריעו לי המקומות בהם דיבר השחקן ב"פלצט" (קול גבוה מלאכותי) כדי לחקות את הקולות הנשיים. הכוונות טובות, אבל התוצאה היתה פשוט מעצבנת. הכול היה הרבה יותר ברור וממוקד לו היה ליאופולד מספר את המתרחש בעלילה בעברית פשוטה. הניסיון לנגוע בטקסט של דה-פונטה ובמוזיקה של מוצרט בצורה כזו הוא כמעט חילול קודש.

מהצד המוזיקלי נהניתי הרבה יותר. דניאל כהן, המנצח, הוביל כאן שורת סולנים ישראליים, בביצוע שהוכיח (שוב) שישראל היא מקור לא אכזב לזמרים טובים. האווירה הכללית שהישרה כהן היתה חופשית, זורמת ונעימה, ונתנה תחושה של נבחרת זמרים שקיבלו הזדמנות לשיר יחד בתנאי בית אוהדים. ההערכה לכהן כפולה כי הזמרים היו בקידמת הבמה, וכדי לנצח עליהם במקומות מסובכים הוא היה צריך לפתל את הגב כדי להיראות. גם תזמורת הקאמרטה נשמעה מצוין, ועשה רושם שנגניה נהנו מאוד תחת שרביטו של האורח.

מבין הסולנים, בלט במיוחד הבאס דניס סדוב (Sedov). יש לו קול ענק, שנשמע מרשים מאוד מבחינת העוצמה הקולית. עם זאת, לדעתי השיבוץ שלו לתפקיד פיגארו היה שגוי. פיגארו אמור להיות שובב וחינני, ואילו לסדוב יש אופי בימתי רציני ומאסיבי. לטעמי, היה נבון להצריח אותו עם עודד רייך, שמילא את תפקיד הרוזן. רייך הוא זמר בריטון צעיר יחסית ובעל קול גמיש ובהיר, והיה יכול להיות הרבה יותר מתאים בתפקיד פיגארו הצעיר והקליל.

אותה החלפה היתה נכונה לדעתי גם לשני התפקידים המרכזיים של הנשים. הילה באג'יו (סוזאנה) וגן-יה בן-גור אקסלרוד (הרוזנת) שרו נהדר כרגיל, אבל מבחינת האופי המוזיקלי והבימתי שלהן היה יכול להיות מעניין מאוד לשמוע אותן בתפקידים הפוכים (אקסלרוד בתור סוזנה השובבה, באג'יו בתפקיד הכמעט-טראגי של הרוזנת המתייסרת).

מבין הסולנים בתפקידים המשניים אהבתי במיוחד שניים. הראשונה היתה ענת צ'רני,  ב"תפקיד המכנסיים" של כרובינו. היא שרה בקול יפה ומלוטש, וההופעה הבימתית שלה כובשת. השני היה הטנור איתן דרורי, בזכות קול נעים והופעה קומית מצוינת. גם היתר, כאמור, היו טובים. תענוג לשמוע כל כך הרבה זמרים ישראלים ברמה כזו על במה אחת.

לסיכום: המנצח מתוק, הסולנים ברובם טובים, והתזמורת נשמעת יופי. החלק הטקסטואלי המוקרא- קצת מקלקל את החוויה. ועדיין, זוהי בהחלט הפקה מהנה ומומלצת.

"נישואי פיגארו" מאת מוצרט עם הקאמרטה ירושלים וסולנים. מנצח: דניאל כהן. מוזיאון ת"א, 25.11.2017.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 28.11.2017

ביקורת קונצרט: הפילהרמונית עם פאבלו הראס-קסאדו ואולגה שפס

PABLO_HERAS_CASADO-2015-by Dario Acosta

פאבלו הראס קסאדו. צילום: דאריו אקוסטה

קונצרט אמש בפילהרמונית הציג שני אורחים. הראשון- המנצח פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado), שכבר הופיע עם התזמורת בהצלחה בעבר. השנייה היתה אולגה שפס (Scheps), פסנתרנית רוסיה-גרמניה בת 31, בהופעת בכורה עם התזמורת. שניהם התמודדו בצורה מכובדת מאוד עם רפרטואר לא קל, בקונצרט שהגיע לשיאו בביצוע מרהיב ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי.

את הקונצרט פתחה היצירה "שבילי אור" של המלחין הישראלי ליאור נבוק (Navok), בביצוע ראשון בפילהרמונית. זו יצירה בת כ- 23 דקות, שכתובה בשלושה פרקים עם תיזמור עשיר מאוד. יש בה מספר רגעים יפים, אבל המכלול השאיר רושם של החמצה.

בפרק הראשון של "שבילי אור" אפשר לשמוע השפעות של ברטוק ("משחק הזוגות" מהקונצ'רטו לתזמורת), ובהמשך אפשר לדמיין גם השפעות של גרשווין ודביסי. בצד החיוב אפשר לציין גם ניסיונות סונוריים מעניינים, כמו מעבר מכלים בודדים (חליל, טרומבון, טובה, צ'לו) לתזמורת המלאה. פה ושם היו גם רגעים יפים במיתרים, שבהם היה פוטנציאל אמיתי ליצירת עניין (שלמרבה הצער לא מוצה). ועדיין, הרושם העיקרי היה שזו מוזיקה שיכולה להתאים אולי לסרט אבל לא לאולם קונצרטים. כיצירה סימפונית היא פשוט לא מחזיקה מים. היא מתקדמת בצורה אקראית וללא כיוון, ואין בה מספיק תוכן מלודי או פיתוחי כדי להחזיק 23 דקות של ביצוע. אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים החיוורות, נראה שרוב הקהל חשב באופן די דומה.

היצירה הבאה בתכנית החזירה את קהל הפילהרמונית אל העולם הטונאלי המוכר והאהוב של המאה ה- 19, עם הקונצ'רטו מספר 1 של ליסט לפסנתר. הקונצ'רטו הזה רחוק מלהיות יצירות מופת מרגשת, אבל הוא מספק מנות גדושות של עניין בזכות דרישות וירטואוזיות מופלגות מהסולן. אולגה שפס, הפסנתרנית הסולנית, עמדה בהן בכבוד רב. היא נראתה כמו תואמת גל גדות (לפחות בכל הנוגע לסידור השיער), ובאמת ניגנה את הפסאז'ים המטורפים ואת המהלכים הפולי-ריתמיים של ליסט ממש כמו וונדר וומן. ועדיין, נהניתי במיוחד דווקא מהפרק השני, האיטי, שבתחילתו מנגן הפסנתר ללא ליווי תזמורתי. אין כמו קצת רגש בתוך הכאוס.

את הקונצרט חתם "פולחן האביב" של סטרווינסקי. קשה להאמין שכבר חלפו 104 שנים מאז שהבלט הזה עלה לראשונה: גם היום הוא עדיין נשמע בועט, סוחף ומלהיב. הבלט כתוב לתזמורת ענקית, ואיפשר לפילהרמונית להציג "תצוגת תכלית" של כוחה. הראס-קסאדו, ללא שרביט, הוביל ביצוע מבריק ומרשים, והוציא מנגני הפילהרמונית צבע תזמורתי נהדר. מבחינה פרשנית הביצוע נשמע לי בהתחלה קצת פחות מדי נמרץ וחסר "פלפל", אבל בהדרגה צבר עוצמה והפך למלהיב מאוד. מומלץ.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות נבוק, ליסט וסטרווינסקי. מנצח: פאבלו הראס-קסאדו. פסנתרנית: אולגה שפס. היכל התרבות ת"א, 18.11.17.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

 

 

 

 

התמודדות מכובדת עם יצירת מופת: "תפילות הערבית" של מונטוורדי עם תזמורת הבארוק ירושלים

reider

הבריטון גיא פלץ ונגני תזמורת הבארוק ירושלים אמש. צילום: מקסים ריידר

תזמורת הבארוק ירושלים כיוונה גבוה מאוד אמש, כשהעלתה לראשונה בתולדותיה את ה- VESPERS של מונטוורדי משנת 1610 (בשמן המלא: "תפילות הערבית לבתולה המבורכת"). אין גבול ליופי של היצירה הזו, המשלבת מזמורי תהילים, מוטטים, המנון ומגניפיקט. זו גם הסיבה שהיא הוקלטה בביצועים רבים לאורך עשרות השנים האחרונות, ויש להניח שרבים בקהל הגיעו לקונצרט עם ציפייה לשמוע כיצד תצליח התזמורת הירושלמית להתמודד עם הזיכרונות המתוקים שלהם מהקלטות אהובות. התשובה, לדעתי: בכבוד, אם כי ברמת ביצוע לא מושלמת ובפרשנות מעודנת מדי.

אנדרו פארוט הוא מחשובי המנצחים של אסכולת ה- HIP (ביצוע בעל מודעות היסטורית), וגם אמש הוביל ביצוע עם מאפיינים ייחודיים שנסמכים על מחקר היסטורי. ההחלטה המשמעותית ביותר היתה שינוי סדר הפרקים, כך שבמקום ה"מגניפיקט" המפואר שובץ בסוף הערב הפרק העדין "דואו שרפים" ("שני מלאכים"). לטעמי זו היתה החלטה בעייתית, שסיימה את הערב באנטי-קליימקס. ציפיתי לפחות שבקטע זה יעמיד פארוט את הזמרים ביציע כדי להעצים את האפקט של המלאכים שקוראים זה לזה על תהילת האלוהים, אבל זה לא קרה והשניים נשארו על הבמה.

לגבי הביצוע- מדובר בהתמודדות מכובדת מאוד, בוודאי יחסית לגוף דל תקציב כמו תזמורת הבארוק. הערב התחיל עם חוסר ניקיון ותחושת אנסמבל לקויה (כלומר- תחושה שהזמרים לא מורגלים לשיר יחד), אבל השתפר מאוד ככל שהזמן חלף. גם רמת הסולנים היתה לא אחידה: חלק היו טובים מאוד, חלק פחות. מהזמרים הישראלים בלטו לטובה זמרת הסופרן הנהדרת עינת ארונשטיין,  זמרת הסופרן יובל אורן, המצו אביטל דרי, הטנור דורון פלורנטין והבריטון גיא פלץ (Pelc). תענוג להיווכח שיש בארץ זמרים שמסוגלים להתמודד עם המורכבות הסגנונית והקולית שהמוזיקה הזו מציבה. גם שלושת הזמרים האורחים מחו"ל הביאו לביצוע צבע מיוחד.

לגבי הפרשנות- לטעמי הגישה של פארוט היתה רכה מדי, בלי הניגודים העזים והקצוות החדים שמאפיינים מנצחים אחרים במוזיקה הזו. במקומות רבים חסרו לי מאוד ה"פלפל" והעוקצנות שאפשר לשמוע, לדוגמא, אצל גרדינר או גארידו. הפרשנות הרכה השיגה את האפקט הרצוי רק במקומות ספציפיים, במיוחד במזמור המריאני "אווה מאריס סטלה" ("הלל לכוכב הים"). מזמור זה דורש רכות וזרימה ענוגה, וכאן הצליחו הטמפו האיטי של פארוט והשירה הנהדרת להעניק רגע מרגש.

הביצוע יעלה שוב הערב (רביעי) בירושלים. מומלץ מאוד לבוא לשמוע, בעיקר אם אתם לא מטפחים ציפיות לביצוע שישתווה להקלטות שיש לכם בבית או מעדיפים את המונטוורדי שלכם עם הרבה פלפל.

הערת שוליים לגבי הנהלים באולם "צוקר" החדש בהיכל התרבות:

עקב המרתון התל-אביבי, הגיעו מספר צופים באיחור. לגיטימי לגמרי. מה שלא לגיטימי הוא שהם הוכנסו לאולם באמצע הקונצרט, תוך כדי שהסדרן מקים את המאזינים שכבר ישבו והקשיבו. זה פשוט הזוי. הרי בשביל זה בדיוק יש גלריה למעלה למאחרים. מקווה שמישהו בהנהלת היכל התרבות ייקרא את השורות האלו וייקח לתשומת ליבו.

קלאודיו מונטוורדי- "תפילות ערבית לבתולה המבורכת". תזמורת הבארוק ירושלים וסולנים. מנצח: אנדרו פארוט. אולם צוקר ת"א, 31.10.

ביקורת קונצרט: מרתה ארחריץ' ואחרים בפסטיבל הקאמרי בירושלים

IMG_3734

מרתה ארחריץ' בירושלים. צילום: דן פורגס

הפסטיבל הבינלאומי הקאמרי בירושלים, שמתקיים בימים אלו, מזמן לקהל הישראלי אפשרות לצפות בכמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. באופן פלאי, כל האורחים האלו מסכימים לנגן בפסטיבל בהתנדבות. כתוצאה, הפסטיבל מקבל מרווח נשימה כלכלי ויכול להרשות לעצמו לשלב רפרטואר נועז ומודרני בהרבה מהמקובל כאן. ואכן, עיון קצר בתכנית הפסטיבל מגלה יצירות של שניטקה, אוליברו, שולהוף, מרטינו, בריו, מסייאן, בולז ואחרים. אלו מלחינים שכמעט ואין סיכוי לשמוע בתכניות של גופים מוזיקליים שקיומם נשען על חסדי הקהל הרחב, ולכן נאלצים להתמקד במוכר והאהוב.

את הקונצרט במוצ"ש פיארו מספר שמות שכל חובב מוזיקה קלאסית מכיר היטב. ביניהם בלטו הפסנתרנית האגדית מרתה ארחריץ' (Argerich), הכנרים קוליה בלאכר, גיא בראונשטיין וטטיאנה סמואיל, זמר הבריטון דיטריך הנשל (Henschel) ואחרים. זו נבחרת שכל פסטיבל בינלאומי היה חולם שתופיע אצלו, ולהערכתי שמה של ארחריץ' לבדו הספיק כדי למלא את האולם עד אפס מקום.

עבורי, שיאו הריגשי של הערב היה עם "שירי ריקרט" מאת מהלר, בביצועו של הבריטון דיטריך הנשל ובליוויו המעולה של הפסנתרן שי ווזנר. המחזור הזה לא קל לשירה: חלק מהשירים כתוב קשה וגבוה, וכדי לשיר אותם בצורה חלקה נדרשים טכניקה מצוינת וקול משוחרר. להנשל אין לא את זה ולא את זה, אבל דווקא הקושי והמאמץ שלו הצליחו לנגוע ללב. השיא היה במשפט "לא עמד לי כוחי בחצות הלילה", שם התחברה השירה המאומצת לאווירה הריגשית שמעביר השיר. עבורי זה היה ביצוע בלתי נשכח, שמראה שמוזיקליות גדולה חשובה לא פחות- ואולי יותר – מטכניקה מושלמת. אולי כי יותר קל לנו להזדהות עם זמר אנושי, שמעביר חווייה של קושי, מאשר עם מכונת שירה מיומנת אך חסרת נשמה.

הנאה מלאה סיפקה גם רביעיית הפסנתר של מהלר, יצירת נעורים רומנטית ומלאת הבעה שמושפעת מאוד משומאן וברהמס. הרביעייה הזו כוללת פרק אחד בלבד, ולמרבה הצער לא הושלמה. היא בוצעה בצורה מרשימה מאוד, עם צוות מצוין שרובו ישראלי (הפסנתרנית עינב ירדן, הכנר גיא בראונשטיין והוויולנית שירה מיוני, ואיתם הצ'לן הספרדי פאבלו פרנדז).

שתי היצירות הפחות מוכרות בקונצרט הדגימו היטב את הדואליות שבביצוע יצירות משולי הרפרטואר. התשיעייה של מרטינו, שפתחה את הערב, היתה בחירה מוצלחת. היא לא אחידה ברמתה, אבל יש בה פרקים מהנים וזו בהחלט מוזיקה שראוי להכיר (בוודאי בהינתן רמת הביצוע הגבוהה לו זכתה). לעומתה, על שישיית כלי הקשת של ארווין שולהוף הייתי מוותר בשמחה. זו מוזיקה שמושפעת מכל-כך הרבה מקורות שונים, עד שהיא יוצרת רושם של היעדר חוט שידרה עצמאי. מעבר לכך, לטעמי היא לא מאוד מעניינת או יפה. מצד שני, זוהי העיסקה בפסטיבל הירושלמי: גם אם לא תאהב חלק מהיצירות, לפחות תתוודע לרפרטואר חדש בביצוע מצוין. למי שרוצה לשמוע רק מוצרט ובטהובן יש מספיק אופציות במקומות אחרים.

היצירה האחרונה בקונצרט, שלישיית הפסנתר מספר 2 של שוסטקוביץ', יצרה אצלי תחושה מעורבת. מצד אחד, היא הציגה שלושה סולנים חלומיים: מרתה ארחריץ' (פסנתר), גיא בראונשטיין (כינור) וקיריל זלוטניקוב (צ'לו). כולם ניגנו מעולה, אבל הרושם שהתקבל הוא של שלושה סולנים שמנגנים כל אחד לעצמו וללא תחושת חיבור מספקת. חסרה לי כאן תחושת האנסמבל, שמן הסתם היתה מושגת אם השלושה היו עובדים יותר יחד או לפחות עושים יותר חזרות. ובכל זאת, לשמוע את מרתה ארחריץ' בביצוע חי היתה חוויה גדולה.

הפסטיבל יימשך עד מוצ"ש ה- 9 בספטמבר, וגם בהמשכו צפויים לנגן אמנים מהשורה הראשונה בעולם. כדאי מאוד.

כמה הערות:

  1. הרעיון לשים קהל על הבמה הוא רעיון רע. תשאירו את הבמה לאמנים.
  2. מבחינה לוגיסטית, אולם ימק"א סובל מבעיות רבות. השירותים נמצאים בקומת המרתף (עם תור אינסופי לנשים), אין באולם מזנון, הכניסה והיציאה צפופים, והאולם עצמו מהוה ומיושן. האם אין מישהו בעיריית ירושלים שיכול לעשות משהו?
  3. כפי שכתבתי לא פעם, רוב הקונצרטים בפסטיבל ארוכים מדי. זוהי מדיניות מוצהרת של המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, אלנה בשקירובה, אבל אולי הגיע הזמן לחשוב עליה מחדש. ובינתיים, טיפ קטן: הגעה לקונצרט במוצ"ש היא פתרון נחמד. עקב מגבלות השבת הקונצרטים מתחילים ב- 20:15 (במקום 19:30), והאורך שלהם נשאר בגבול הסביר.

 

יצירות מאת מרטינו, מהלר, שולהוף ושוסטקוביץ' בפסטיבל הקאמרי בירושלים. מוצ"ש 2 בספטמבר 2017. פורסם ב"אופוס", 4.9.2017