בעיקר מוזיקה

אילן וולקוב. צילום: ג'יימס מוליסון

הפילהרמונית מעלה בימים אלו קונצרט מיוחד, שבחלקו השני מבוצע הבלט "המנדרין המופלא" של ברטוק בשיתוף להקת מחול. חלק זה עורר בי תגובה מעורבת, ואליו נגיע מיד. החלק הראשון, לעומתו, סטנדרטי הרבה יותר. בוצעו בו שתי יצירות סימפוניות יפות של ליסט- "ולס מפיסטו" ו"הפרלודים". "ולס מפיסטו" מזכיר קצת את הרביעית של מהלר, כולל סולו של הכינור הראשון שמדמה את השטן המנגן בכינור. יש בו גם רגעי סולו נהדרים, מלאי פיוט, של חליל ונבל. הפואמה הסימפונית "הפרלודים", שבוצעה אחריו, היא משיאי יצירתו הסימפונית של ליסט. זו יצירה יפה ומרשימה, שמשקפת היטב את רוח הרומנטיות (היא הושלמה בשנת 1855). שתי היצירות זכו לביצוע טוב מאוד תחת שרביטו הנמרץ של אילן וולקוב, והציגו היטב את היכולת הגבוהה של הפילהרמונית על חטיבותיה השונות.

הבעיה היחידה בחלק הראשון היתה טכנית: בחזית הבמה הוקמה במת ריקוד עבור הבלט בחלק השני, ולכן התזמורת היתה קצת רחוקה מהרגיל מהקהל (בעיקר ממי שישב במעלה האולם כמונו). עובדה זו השפיעה מעט על עוצמת הסאונד והנוכחות והתזמורתית, אבל לא פגמה בחוויה המוזיקלית הכוללת. בסיכומו של דבר נהניתי מהחלק הראשון מאוד.

החלק השני, כאמור, עורר בי תגובה מעורבת. בחלק זה בוצע הבלט "המנדרין המופלא" של ברטוק, בשילוב להקת מחול מעולה (שכללה, אם ספרתי נכון, שבע רקדניות ורקדן אחד). את הכוריאוגרפיה יצרו נועה צוק ואהד פישוף, הקשורים קשר עמוק ללהקת "בת שבע" ולשפת התנועה "גאגא" שפיתח אוהד נהרין. עוד יש בבלט הופעת אורח קצרה של מקהלה (מקהלת ברתיני אם זיהיתי נכון, הם לא מופיעים בתכנייה). חברי המקהלה עולים לבמה בבגדים רגילים (בניגוד לבגדי הופעה), שרים ווקאליזות, ויוצאים כלעומת שבאו. זה דווקא נחמד, כי האפקט שנוצר מוזר ומפתיע כמו הבלט עצמו.

"המנדרין המופלא" חוברה לפי מאה שנה בקירוב, והוגדרה במקור כ"בלט-פנטומימה". היא מבוססת על סיפור אגדה אפל, על אישה שאולצה לעסוק בזנות על ידי שלושה סרסורים. לשני המבקרים הראשונים שמגיעים אליה מסתבר שאין כסף, והסרסורים זורקים אותם לכל הרוחות. המבקר השלישי הוא מנדרין סיני עשיר ומוזר, שהגיע לעיר הגדולה. בסוף הסיפור המנדרין נשדד ונרצח על ידי הסרסורים, אבל נופח את נשמתו רק אחרי שהגשים את תשוקתו לחבק את הנערה בזרועותיו ולקבל ממנה חיבוק בחזרה.

המוזיקה של ברטוק מתאימה מאוד לסיפור: אינטנסיבית, מטרידה, לעיתים צורמנית ודיסוננטית ולעיתים מלאת אנושיות. אני מניח שמי ששומע את היצירה בפעם הראשונה, ללא היכרות עם הסיפור וללא הבלט, יחווה אותה כמנותקת ומוזרה; הפעם, עם המרכיב הויזואלי, החוויה הרבה יותר שלמה.

אז למה תחושה מעורבת? שתי סיבות. ראשית, התרשמתי שרמת הכוריאוגרפיה אינה מתעלה לרמה של המוזיקה. הרקדניות אמנם מדהימות, אבל הכוריאוגרפיה מעט פשטנית ולא מצליחה להעביר את הסיפור בצורה משכנעת. התחושה הזו התעצמה מול הבחירה המשונה להסיע על הבמה פח אשפה ירוק, וכן מול הרקדנית ששלפה אות אחרי אות עד שיצרה את המשפט The mandarin is dead. לא נראה לי שברטוק היה מתחבר לאף אחת מההחלטות האלו.

שנית, הקשר בין הכוריאוגרפיה לבין הרצף העלילתי של הסיפור מאוד לא ברור. זהו אמנם מחול מודרני שלא אמורים "להבין" אלא "להרגיש", אבל בשלב די מוקדם שיחררתי את הניסיון לעקוב אחרי העלילה ופשוט התמקדתי במוזיקה המסחררת וביכולות הריקוד מעוררות ההשתאות של המשתתפות. בסיכומו של דבר, ההרגשה היתה שהפוטנציאל האדיר של הרקדניות לא מוצה עד תום ושהצד הויזואלי היה קצת מפוספס. מה שכן, הביצוע של הפילהרמונית היה מעולה גם כאן. במיוחד בלטו כלי הנשיפה ממתכת, שתפקידם ביצירה מרכזי מאוד.

המלצה חמה: אם אתם הולכים לקונצרט, כדאי להכיר מראש גם את המוזיקה של "המנדרין המופלא" (ביצוע לדוגמא אפשר למצוא כאן) וגם את עלילתה (אפשר למצוא אותה כאן). ביו-טיוב אפשר למצוא את היצירה גם בגירסה מצולמת עם כוריאוגרפיה (כאן).

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות ליסט וברטוק. בהשתתפות רקדנים ומקהלה. מנצח: אילן וולקוב. כוריאוגרפיה: נועה צוק ואהד פישוף. היכל התרבות ת"א, 16.5.2022.

שלום לכולם, הפעם שיתוף קצר במיוחד – סרטון שהעלה הצ'לן האוקראיני דניס קראצ'בצב (Karachevtsev). בסרטון הוא מנגן את הסרבאנד מהסוויטה מספר 5 לצ'לו סולו של באך על רקע הריסות עירו, חרקיב (זהו שמה האוקראיני, בניגוד ל"חרקוב" הרוסי). העיר מאחוריו נראית ריקה לגמרי, למעט מכוניות אקראיות שחולפות ברקע. הקהל היחיד הוא אנחנו. אין מילים.

שלום לכולם, אני שמח לעדכן על הקורסים החדשים בהנחייתי שייפתחו בימים הקרובים במסגרת סמסטר האביב. למרבה השמחה כל הקורסים יתקיימו כרגיל באולמות. את הרשימה המלאה ניתן למצוא כאן. מקווה לראותכם בקרוב!

"פליאצ'י" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר

אילוצי לוח זמנים הביאו אותי לראות את "פליאצ'י" רק הערב (שני), עם זמרי הקאסט השני. בסך הכל נהניתי מההפקה הזו, אבל יצאתי ברגשות מעורבים. את הצד הבימתי, שעל כל היבטיו אחראית הפעם ענבל פינטו (במאית, מעצבת וכוריאוגרפית), פחות אהבתי. לטעמי הבמה היתה מונוכרומטית מדי, עם נטייה לגווני אפור. בנוסף, היא עוצבה בצורה של מסדרון דמוי רחוב, שנתן אפקט של סגירה וריחוק. שתי הבחירות האלו "ייבשו" מאוד את החוויה הויזואלית, ולדעתי המופע היה יוצא נשכר מהכנסת יותר צבע וחיים לבמה. בנוסף, שובצו לאורך האופרה הרבה קטעי מחול בלי שום קונטקסט ברור, שרק הפריעו לתשומת הלב במהלך השירה. הרגעים האפקטיביים מבחינת הצד הבימתי היו בעיקר בתמונה האחרונה (ה"הצגה בתוך הצגה"), שממנה נהניתי מאוד.

לגבי הזמרים: ככה-ככה. מעל כולם בלט זמר הבריטון הקוריאני הנסונג יו (Hansung Yoo), בתפקיד טוניו. [להזכיר- טוניו הוא השחקן המכוער שנדחה בבוז ע"י השחקנית נדה (Nedda), וכנקמה מלשין לבעלה על בגידתה בו עם סילביו הצעיר והחתיך]. יו הציג קול עמוק, יציב ועשיר, ומבחינה מוזיקלית הפרולוג הפותח שלו היה אחד משיאי הביצוע. עיצוב הדמות מבחינת הבימוי יכול היה להיות מוצלח יותר, אבל הקול שלו מדהים. אחריו בלטה זמרת הסופרן הישראלית המקסימה אלה וסילביצקי, ששרה נפלא כתמיד. "אריית הציפורים" שלה היתה נהדרת, וגם לאורך יתר האופרה היא הרשימה מאוד כזמרת וכשחקנית.

הלאה: הבריטון האוקראיני דמיטרו קלמוצ'ין (Dmytru Kalmuchyn), בתפקיד המאהב השרמנטי סילביו, היה בסדר גמור. הוא ריגש במיוחד דווקא בהשתחוויה, כשעלה עטוף בדגל אוקראינה וקרא קריאות רמות (שלא הבנתי) לקול מחיאות כפיים נרגשות של הקהל. עם יד על הלב-  זה היה הרגע הכי חזק עבורי לאורך הערב. שמחתי לראות גם שקופית תמיכה בעם האוקראיני על המסך לפני תחילת האופרה, מחווה יפה ואנושית שגם היא זכתה לתשואות רמות.

מי שאיכזב מבין הזמרים היה הטנור המקסיקני לואיז צ'אפה (Chapa), בתפקיד הראשי של קאניו (בעלה הנבגד של נדה). צ'אפה הציג קול לא יציב ולא מאוד יפה, ובארייה הגדולה של האופרה- Vesti la Giubba ("לבש את הגלימה") סבל מחוסר דיוק גם מבחינה צלילית וגם מבחינה ריתמית. למרבה המזל הוא השתפר קצת בסצינה המסיימת, שבסופו של דבר זכתה כאמור לביצוע מהנה מאוד.

מילים טובות מגיעות גם לתזמורת ולמקהלה. תזמורת האופרה בניצוחו של האיטלקי דניאלה קאלגרי (Daniele Callegari) ניגנה יפה מאוד, וגם מקהלת האופרה נשמעה חדה וברורה. קלגארי הופיע לראשונה באופרה הישראלית לפני עשר שנים (ב"ריגולטו"), ואז פחות אהבתי אותו. מאז הופיע כאן מספר פעמים, ומשמח לראות שהקשר המעמיק עם התזמורת והמקהלה עשה את שלו.

לסיכום: הבימוי מאכזב, והזמר בתפקיד קאניו מעורר געגועים לזמרים הגדולים ששרו את התפקיד לאורך השנים (דומינגו, פווארוטי, דל מונאקו, לאנצה, קורלי, אלנייה ורבים אחרים). אבל בסך הכל זוהי הפקה מהנה בהחלט, עם ביצוע מוזיקלי טוב ברובו. הגיבורים העיקריים של הערב הם הבריטון הקוריאני הנסונג יו בתפקיד טוניו, אלה וסילביצקי בתפקיד נדה, ובמיוחד- המוזיקה הנהדרת של רוג'רו לאונקוואלו.

כאן ניתן לצפות בלוצ'אנו פווארוטי באחד הביצועים המהממים שהוקלטו ל- Vesti La Giubba, בתרגום לאנגלית:

זובין מהטה. צילום: שי סקיף

לפני קרוב ל-32 שנים, באפריל 1990, ראיתי לראשונה את זובין מהטה מנצח על התשיעית של ברוקנר בפילהרמונית. מוזיקה וניצוח היו כבר אז מרכז חיי, והערב ההוא היה עבורי חוויה מכוננת. עד אז הכרתי את מהטה בעיקר מניצוח על קטעים קלילים בתכניות אירוח בטלוויזיה, ובאותו ערב ראיתי אותו לראשונה מנצח באופן מרהיב על אחת היצירות הסימפוניות הגדולות ברפרטואר. עד היום אני זוכר את ג'סטת הניצוח הגאונית שלו באחד מהרגעים החזקים ביותר ביצירה, בערך שתיים וחצי דקות מתחילתה. זהו מקום שבו כל התזמורת מחזיקה את אקורד רה מינור בפורטיסיסמו (fff) לאורך כמעט שתי תיבות, ואז יורדת באוקטבה לעוד תיבה וחצי. מהטה, במקום לספור את הפעמות כמקובל, הוריד אז את שתי הידיים, ונתן לתזמורת לנגן את האקורד ללא ספירה נראית לעין. כך הצליח ליצור תחושה מדהימה של עוצמה דחוסה, וסיפק שיעור מאלף ביצירת מתח מוזיקלי. רק לימים, כשצפיתי בכל ביצוע מצולם אפשרי ליצירה, הבנתי עד כמה הג'סטה הזו יוצאת דופן ואפקטיבית.

כאן אפשר לצפות בסימפוניה התשיעית של ברוקנר עם התווים. המקום עליו כתבתי נמצא ב-2:35:

כעת, 32 שנים אחרי, הופיע מהטה בערב גאלה שבמרכזו אותה סימפוניה נהדרת. קשה לתאר את עוצמת האהבה, התשואות וההתרגשות שהיו בהיכל התרבות עם עלייתו לבמה יחד עם מרתה ארחריץ'. שמחתי מאוד לראות שהוא כבר אינו נעזר במקל הליכה, וכשהתחיל הביצוע- להיווכח שגם האנרגיה והמוזיקליות שלו נשארו כשהיו.

את הערב פתח ביצוע נפלא לקונצ'רטו מספר 2 של בטהובן לפסנתר ותזמורת, עם מרתה ארחריץ' כסולנית. מהטה, שניצח להפתעתי עם תווים, הפיק מהתזמורת צליל מלא וחם, וארחריץ' היתה מעולה כתמיד. ה"פיאני" שלה (צלילים שקטים) היו מדהימים ביופיים, עובדה שהפכה את הפרק השני (האיטי) לחוויה מזככת לב. תרומה מכרעת לכך הרימה הנגינה הנפלאה של חטיבות המיתרים, שהיו ממש בשיאן בערב הזה.

כהדרן ניגנה ארחריץ' את הפרק הראשון מ"תמונות ילדות" של שומאן (מחווה לפסנתרנית המנוחה פנינה זלצמן, שלזיכרה הוקדש הקונצרט). אחריו ביצעה את הגאבוט מהסוויטה האנגלית השלישית של באך. שני הביצועים היו נהדרים, כל אחד בדרכו: שומאן בוצע בנגינה רומנטית עדינה ויפהפיה, ואילו בגאבוט של באך הדגישה ארחריץ' דווקא את הדיסוננסים ביד שמאל. פשוט פסנתרנית אדירה.

במרכז הערב, כאמור, עמדה הסימפוניה מספר 9 של ברוקנר. זו יצירה כבירת מימדים, עם תיזמור עשיר מאוד (כולל ארבע טובות-וגנר). מהטה, הפעם בעל-פה, הוביל את אחד הביצועים היפים ביותר ששמעתי ליצירה. זה היה ביצוע איטי (במיוחד בפרק האחרון), מלא עוצמה רגשית, ועם בנייה הדרגתית של מתח שהגיעה לשיאה בפרק האדאג'יו האחרון. הפעם מהטה דווקא כן ספר את הפעמות במקום המפורסם בפרק הראשון, אבל עשה זאת באופן ששמר על הזרימה הטבעית והביא לאותה תוצאה מטלטלת. את ההבנה העמוקה שלו בברוקנר הפגין מהטה גם בפרק השלישי, במקום בו כלי הנשיפה ממתכת מנגנים מהלך חוזר של שני חלקי 32 ואחריהם שמינית (החל מדקה 36:30 בביצוע המופיע למעלה). מנצחים רבים מנגנים את המהלך הזה מהר מדי, ומאבדים לגמרי את היופי שלו. מהטה, לעומת זאת, הוביל את חלקי ה-32 במתינות, ויצר בדיוק את האפקט המלכותי הרצוי.

מה שהיה לא פחות מרגש היה לשמוע ולראות את התזמורת נותנת מאה אחוז מעצמה למנצח האהוב, ולאחר תום הביצוע- גם את הקהל כולו עומד על רגליו ומריע בהתרגשות. זה היה ערב בלתי נשכח, לא רק מבחינה מוזיקלית אלא גם כחוויה קולקטיבית של אהבה והערכה למהטה. זכות גדולה היתה להיות שם הערב.

הפילהרמונית הישראלית מנגנת מיצירות בטהובן וברוקנר. מנצח: זובין מהטה. פסנתר: מרתה ארחריץ'. היכל התרבות תל-אביב, 21.2.22. 

פול לואיס. צילום: Kaupo Kikkas

בימים הקרובים תארח תזמורת הקמראטה ירושלים את הפסנתרן הבריטי הנהדר פול לואיס (Paul Lewis), שיופיע בסדרת קונצרטים בניצוחו של אבנר בירון. הוא יחליף בהתראה קצרה את הפסנתרן האמריקאי רוברט לוין, שהגעתו לארץ בוטלה בשל אילוצי הקורונה. תכנית הקונצרטים נשארה ללא שינוי, ולואיס ינגן בה שני קונצ'רטי לפסנתר מאת מוצרט: מספר 12 ומספר 27.

פול לואיס (50) הוא אחד מהפסנתרנים הבולטים כיום בעולם. הוא הקליט דיסקוגרפיה עשירה, כולל שורת הקלטות מופת ליצירות מאת בטהובן ושוברט. גם האלבום האחרון שלו, עם יצירות מאת ברהמס, הוא אחד האלבומים היפים ששמעתי בשנה האחרונה. בישראל כבר הופיע פעמיים- הן כאורח של הפילהרמונית הישראלית והן בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית.

"ההזמנה לנגן עם הקמראטה הגיעה לי בדיוק בזמן", צוחק לואיס בראיון שאנחנו מקיימים בזום. "הייתי אמור להופיע השבוע באיטליה, והקונצרטים בוטלו בגלל הקורונה. כך שהתאמת הזמנים היתה מושלמת".

שמתי לב שגם לא שינית את התכנית המקורית.

"נכון. הקונצ'רטו מספר 12 של מוצרט נמצא ברפרטואר שלי ממילא, ואת קונצ'רטו מספר 27 ניגנתי בדבלין ממש בשבוע שעבר".

מה לגבי הקדנצות שתנגן?

"לקונצ'רטו מספר 27 מוצרט השאיר קדנצות שנעשו ממש חלק מהיצירה. לקונצ'רטו מספר 12 הוא השאיר שתי קדנצות שונות, ואנגן גירסה שמשלבת בין שתיהן. אחת מהן קצרה מאוד והשניה ארוכה מאוד, כך שהשילוב הגיוני. אבל מה שעשיתי זו עריכה בלבד: את כל המוזיקה כתב מוצרט עצמו".

לואיס מנגן ומקליט על פסנתר מודרני ("סטינווי גראנד"), אבל מודע היטב לאסכולת ה-HIP (ביצוע מודע היסטורית). "הפסנתר המודרני נותן טווח אפשרויות הרבה יותר גדול", הוא אומר. "לא הייתי מרגיש נוח לנגן בקונצרט על פסנתר 'וואלטר' כמו זה שהיה למוצרט. מצד שני, מוצרט חיבר את היצירות שלו לפסנתר שונה, וצריך לקחת זאת בחשבון. האופי של הכלי מסביר סוגיות של צבע, צליל וארטיקולציה. לדוגמא, בסוף 'סונטת וולדשטיין' של בטהובן יש גליסנדו שצריך לנגן בפיאניסימו. בפסנתר מודרני אי אפשר לנגן את זה, כי זה ישמע כבד מדי. בפסנתר תקופתי- זה כן אפשרי. האתגר הוא למצוא דרך ליצור אפקט דומה גם על פסנתר מודרני".

ומה לגבי תזמורות?

"הרבה תזמורות קאמריות כיום אימצו גישה פרשנית שהושפעה מעולם הביצוע ההסטורי. הגישה הזו שינתה את הדרך בה מנגנים רפרטואר קלאסי מהרבה היבטים- מהירות, אטאקות, ארטיקולציה וכדומה. אבל אני עצמי לא מנגן עם הרכבי של כלי תקופה. אני רוצה לעשות מה שאני מרגיש נוח איתו".

שתי היצירות שינגן לואיס בישראל שונות למדי זו מזו. הקונצ'רטו לפסנתר מספר 12 של מוצרט הוא אחד מהראשונים בסדרת המנויים שקיים מוצרט בווינה, ומוצרט כתב לו גם גירסה קאמרית לפסנתר והרכב מיתרים מצומצם. קונצ'רטו מספר 27, לעומתו, הוא הקונצ'רטו האחרון שחיבר מוצרט לפסנתר, ואופיו רחב ועמוק יותר. "בקונצ'רטו מספר 27 מוצרט כבר מרחיב גבולות", אומר לואיס. "יש בו נוסטלגיה שאין בקונצ'רטי המוקדמים שלו. בפרק האחרון יש לי תמיד תחושה שהוא מסתכל אחורה בגעגועים".

שמתי לב שאתה כמעט לא מבצע מוזיקה בת-זמננו. יש לזה סיבה?

"קשה לי להתחייב על משהו שלא נכתב. אני רוצה להרגיש שאני משכנע את הקהל, וכשביל זה אני צריך להיות משוכנע בעצמי. החריגה היחידה מהכלל הזה תהיה בקרוב עם מלחין בשם תומאס לארכר (Larcher), שכותב לי יצירה שהוזמנה במיוחד. אבל אני מכיר אותו אישית ומאמין במה שהוא עושה".

בעבר התבטאת בזכות לבוש חופשי יותר למוזיקאים בעת הקונצרטים. זו מגמה שאתה מאמץ בעצמך?

"בהחלט. מצד אחד קונצרט זה אירוע, וברור שהאמן צריך להתלבש בהתאם. מצד שני, אני נגד הריטואל הטקסי שבו המוזיקאים לובשים פראק שמגביל את התנועה. לכן אני מופיע עם חולצות יפות שמתאימות לקונצרט, אבל גם נותנות חופש תנועה. לאחרונה רואים את זה גם אצל מנצחים. מתלבשים יפה, אבל לא כמו לקראת מפגש עם המלכה".

הקונצרטים יתקיימו בת"א, זכרון יעקב, ירושלים ורחובות החל ביום שישי הקרוב (18.2). פרטים מלאים באתר הקמראטה ירושלים.

אילוצי הקורונה הביאו את הפילהרמונית לשנות את תכנית הקונצרט הזה לחלוטין, וכך קיבלנו אמש ערב שבמרכזו שלוש יצירות בעלות אופי "קלאסי" יותר מאלו שבתכנית המקורית. הסיבה לא היתה אומנותית חלילה אלא פרקטית: בתקופה בה יש בתזמורת חשש למצב בו יהיו הרבה חולים ומבודדים אין ברירה אלא לבצע יצירות שדורשות הרכב קטן יחסית. לאילוץ הזה יש כמובן גם מחיר: בעיני, המנצח הנפלא כריסטוף אשנבאך נמצא בשיאו במוזיקה רומנטית, ואין לי ספק שהיה יכול להעביר חוויה מרוממת נפש עם החמישית של מהלר שהופיעה בתכנית המקורית. אבל אלו החיים, וצריך לומר תודה על מה שיש.

הערב נפתח עם הפתיחה הקצרה לבלט "יצורי פרומתיאוס" של בטהובן. אשנבאך הוביל את התזמורת לביצוע מלא עוצמה, אם כי לטעמי מעט כבד מדי. גם הביצוע לקונצ'רטו הפופולרי לפסנתר מספר 21 של מוצרט, שנוגן מיד אחריה, עורר אצלי תחושה מעורבת. הסולן היה היפני הצעיר מאו פוג'יטה (Mao Fujita), בן 23, בהופעת בכורה עם התזמורת. מצד אחד – פוג'יטה הוא וירטואוז פנומנלי, ומבחינה טכנית התמודד עם היצירה בצורה מושלמת. מצד שני- הנגינה שלו היתה עדינה מדי יחסית לליווי התזמורתי. ההרגשה היתה שחסר בין השניים בלאנס, לאו דווקא מבחינה אקוסטית אלא יותר מבחינת נוכחות והקרנת צליל. גם הקדנצות שניגן – במיוחד בפרק הראשון – היו ארוכות יחסית ולא מהודקות. נראה לי שיהיה הרבה יותר מעניין לשמוע את פוג'יטה באולם קאמרי, עם הרכב קטן או לבדו: בתנאים קאמריים שכאלו העדינות והקסם שלו יוכלו לזהור הרבה יותר.

כהדרן ניגן פוג'יטה את הפרק הראשון מהסונטה בדו מז'ור של מוצרט ("הקלה"), פרק שמוכר היטב לכל פסנתרן מתחיל. זה היה ביצוע מהיר מאוד ומרהיב מבחינה טכנית, אבל הייתי מעדיף לשמוע אותו מנגן משהו עם יותר "בשר" או עוצמה רגשית. אשמח מאוד לחוות את נגינתו עוד עשרים שנה: מבחינה טכנית הוא פסנתרן נפלא כבר כעת, אבל מבחינה אמנותית נראה שהוא עדיין זקוק לזמן כדי להבשיל.

שיא הערב, כצפוי, היה עם הסימפוניה הראשונה של בטהובן. מבחינה סגנונית זו סימפוניה קלאסית במהותה, עם השפעות מובהקות של היידן. עם זאת, יש בה גם מאפיינים שמנבאים את שפתו הסימפונית המאוחרת יותר של בטהובן. אשנבאך לקח את היצירה  לכיוון עמוק כבר מהצלילים הראשונים, בפרשנות שנשמעה יותר "רומנטית" ו"בטהובנית" מאשר "קלאסית" ו"היידנית". לאורך רוב הביצוע, זה היה מרשים מאוד. במיוחד אהבתי את הבלטת המרקם הפוגאלי בתחילת הפרק השני, את הדגשת הבדלי האופי בין החלקים השונים בפרק השלישי (מינואט שהוא בעצם סקרצו), ואת הסיום המוחץ של הפרק האחרון. מצד שני, הרצינות הזו כיסתה קצת על ההומור והקלילות שהכניס בטהובן ליצירה, כמו לדוגמא בתחילת הפרק הרביעי (מהלך משעשע שבו הכינורות נשמעים כמי שמחפשים את הסולם). בסיכומו של דבר זה היה ביצוע מהנה מאוד, במיוחד למי שאינו אוהד אדוק של ביצועים בפרשנות תקופתית.

נ.ב 1

בקרוב נציין שנתיים לכניסת הקורונה לחיינו, והביקור בקונצרט הזה העלה בי גל של עצב ונוסטלגיה למה שהיה אולם הקונצרטים לפני פרוץ המגפה. עצוב לראות את הקהל ואת הנגנים עם מסיכות, עצוב לראות את את לוח הפרספקס שמפריד בין נגני כלי הנשיפה לקשתנים כדי לעצור את הרסס הטיפתי (מי בכלל הכיר את המושג הזה לפני שנתיים?), עצוב לראות את נגני התזמורת יושבים במרחק ניכר זה מזה כדי להשיג "ריחוק חברתי". הלוואי שכל זה ייגמר כבר.

נ.ב. 2

בתכניית הקונצרט יש פונט חדש לכותרות, והוא קשה מאוד לקריאה. בעיקר באנגלית. יהיה ממש נחמד לחזור לפונט הקודם והנוח.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות מוצרט ובטהובן. מנצח: כריסטוף אשנבאך. פסנתרן: מאו פוג'יטה (Mao Fujita). היכל התרבות ת"א, 7.2.2022.

שורה תחתונה תחילה: ההפקה הנוכחית ל"יבגני אונייגין" היא תענוג. כדי שהפקת אופרה תצליח יש הרבה משתנים שונים שצריכים לעבוד היטב, ובהפקה הנוכחית של "יבגני אונייגין" זה אכן קורה. ראשית, התפאורה נהדרת. זו תפאורה ריאליסטית, שקטה ויפה, שלא גונבת את ההצגה מהמוזיקה אלא  משרתת אותה. גם הבימוי וההעמדות מוצלחים מאד. זו אמנם לא במה עוצרת נשימה או עתירת אפקטים, אבל נעים לראות אותה לאורך כל שלוש המערכות. לאחר הקרקס המקושקש שהציעה ההפקה הקודמת באופרה ("חליל הקסם"), זו היתה ממש חוויה מתקנת.

שנית, רמת הביצוע המוזיקלי גבוהה מאוד. איכות הזמרים ששרו בהצגה בה היינו (קאסט ראשון) היתה טובה עד מעולה, וכמעט ללא נפילות. למעשה, כל הזמרים בתפקידים הראשיים היו מצוינים. אנדריי בונדרנקו (Bondarenko) בתפקיד אונייגין הרשים מיד מהצלילים הראשונים שלו, עם קול יפה ומשחק משכנע. אירה ברטמן, כטטיאנה, שרה את "אריית המכתב" המפורסמת בצורה זורמת ואנושית, לא רומנטית מדי, פרשנות שנראה שאיפיינה את הערב כולו תחת ידו הבוטחת של דן אטינגר (אליו נגיע עוד מעט). עם זאת, ברטמן הגיעה לשיא רק במערכה השלישית, שזכתה כולה לביצוע מופתי. אלכסיי דולגוב (לנסקי) התגלה כזמר מצוין, וריגש במיוחד במערכה השנייה עם האריות "בבית שלכם" וכמובן אריית הפרידה קורעת הלב "לאן, לאן" ("קודה, קודה"). מעל כולם, לטעמי, ניצב הבאס הותיק ולדימיר בראון בתפקיד הנסיך גרֶמין. לאחרונה שמעתי את בראון שר את התפקיד הזה כשעלתה כאן האופרה לפני כ- 17 שנים. כבר אז הוא היה מעולה, ודומה שהוא רק השתפר מאז. איזו נוכחות, איזה קול, איזו ירידה מרשימה לצלילים הנמוכים בארייה הגדולה בה הוא מספר לאונייגין על אהבתו לטטיאנה… כאמור, תענוג. הזמר היחיד שאיכזב מעט היה איתן דרורי בתפקיד החרזן הצרפתי טְריקֶה: המבטא הצרפתי שלו פשוט נשמע ישראלי מדי.

ההפקה הזו סיפקה הזדמנות מצוינת לחוות את ניצוחו של דן אטינגר, מנהלה האמנותי של האופרה, שעושה כבר שנים חיל באירופה. אטינגר – זמר ופסנתרן בעברו- הוא מנצח אופרות מובהק, שמבין היטב בקול האנושי ובמה שזמרים צריכים ממנצח. לביצוע לקח אמנם קצת זמן "להתניע" מבחינת התיאום והזרימה, אבל ברגע שזה קרה הוא התרומם לגבהים. תזמורת האופרה (הסימפונית ראשל"צ) נשמעה מצוין, ואטינגר הוביל את ההרכב כולו ביד בוטחת ונמרצת. כאמור, הפרשנות הכללית של הערב הדגישה לאו דווקא יכולת קולית וירטואוזית או ברק חיצוני, אלא הבעה אנושית ישירה ומרגשת. השיא מבחינה ביצועית הגיע במערכה השלישית, שזכתה לביצוע ריתמי סוחף בחלק הראשון ולהבעה ריגשית רבת עוצמה בדואט המסיים של טטיאנה ואונייגין.

תשואות מיוחדות מגיעות הפעם גם למקהלת האופרה, בניצוחו של אסף בנרף (Benraf). המקהלה הזו מורכבת ברובה מזמרים יוצאי רוסיה, וכבר ברגע הראשון בו פתחו את הפה אפשר היה לשמוע כמה הם נמצאים בבית עם המוזיקה הזו וכמה הם מאושרים לשיר בשפת אימם. המקהלה שרה בצליל עשיר ורב-גוונים, וזהרה במיוחד כששרה כולה יחד בנשף לכבוד טטיאנה במערכה השנייה.

לסיכום: מוזיקה יפה, ניצוח סוחף וקשוב, סולנים טובים עד מעולים, תזמורת ומקהלה מרשימות, ותפאורה מקסימה שמספקת רקע שקט למוזיקה. נהניתי מאוד, במיוחד מהמערכות השנייה והשלישית. מומלץ בחום.

ולדימיר בראון (גרמין) ואנדריי בונדרנקו (אונייגין) ב"ייבגני אונייגין". צילום: יוסי צבקר

צ'ייקובסקי- יבגני אונייגין. האופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. במאי: ז'אן-קלוד אוברה (Auvray). בית האופרה, 28.12.2021.

צילום: יוסי צבקר

גילוי נאות: הביקורת הזו מתייחסת לחלק הראשון של "חליל הקסם" בלבד. בתום המערכה הראשונה לא היה לנו שום רצון או חשק להמשיך לצפות בהפקה המקושקשת הזו, וחתכנו בהפסקה. זה די נדיר שאני יוצא באמצע מופע, אבל הפעם זה באמת היה יותר מדי.

עקב אילוצי לוח זמנים הגעתי למופע רק היום (שישי), כך שהביקורת מתייחסת לצוות הזמרים ששר בקאסט השני. אני לא יודע אם זה משנה, מכיוון שהבעייתיות של ההפקה לא נובעת מאיכות הזמרים (שהיו דווקא טובים ברובם) אלא מהבימוי. התחושה היתה שהזמרים היו שבויים של קונספט בימוי הזוי, שממש פגע ביכולתם לשיר בצורה מיטבית. לדוגמא: העמדות סטטיות לגמרי, שמנעו תנועה חופשית ו"תקעו" את הזרימה הפיזית; מיקום חלק מהזמרים על מעין מדף גבוה בקיר, באופן שפגע בבלאנס עם התזמורת וביכולת הקרנת הצליל; לבוש ואיפור מוזרים, שלא איפשרו שום הזדהות עם הדמות; מיקום חלק מהזמרים (כולל המקהלה) באופן כזה שלא רואים אותם, אלא רק שומעים; ומעל הכל- הקרנה בלתי פוסקת של אנימציה מודרניסטית, שלקחה את כל תשומת הלב וגזלה ממוצרט את כל היופי והעידון שלו. ממש הרגשתי לא בנוח עבור הזמרים, שחלקם מכרים אהובים שלי, על שנאלצו לשתף פעולה עם הזיה כזו.

הבימוי של בארי קוסקי לוקח את "חליל הקסם" לעולם הסרט האילם. את המונולוגים המדוברים בגירסה המקורית של מוצרט מחליפות כתוביות בסגנון סרטי באסטר קיטון, שמוצגות בליווי יצירות של מוצרט לפסנתר (בנגינתו של המנצח, נמרוד דוד פפר). פפר ניגן יפה מאוד, אבל אם מוצרט היה שומע את התוצאה יש להניח שהיה מתהפך בקבר האחים שלו: כל הקצב והרצף של האופרה הולך כך לאיבוד, ומה שמתקבל הוא אוסף של אריות ודואטים עם קטעי ביניים בפסנתר. ברקע לכל זה יש כל הזמן עומס ויזואלי עצום, שמזכיר קצת את עולם האימוג'ים בווטסאפ. הכל נורא יצירתי ו"מגניב", אבל בא על חשבון הדברים החשובים באמת: עומק הבעה, הזדהות רגשית, ביטוי עשיר- או, במילה אחת- המוזיקה.

בנוגע לביצוע: ככה-ככה. תזמורת ראשל"צ תחת שרביטו של נמרוד דוד פפר נשמעה סביר (בעיקר חטיבות המיתרים), אבל חסרו לי יותר זרימה ו"פלפל" בפרשנות. רוב הזמרים היו טובים ומעלה, למעט מלכת הלילה שהאריה הראשונה שלה לא "ישבה" טוב מבחינה קולית ולא היתה בסינק עם התזמורת. כאמור, לאריה השנייה והמפורסמת שלה במערכה השנייה כבר לא נשארתי. מבחינה קולית בלטו יעל לויטה (פאמינה) ואלסדיר קנט (טאמינו), אבל הבימוי לא עשה עם אף אחד מהם חסד. דווקא המקהלה, שבחלק הראשון נשמעה רק מאחורי הקלעים לצערי, היתה אחת הכוכבות הבולטות של הערב.

לסיכום: ההפקה הזו מציעה קשקשת ויזואלית מתישה, שמעקרת את המוזיקה המופלאה של מוצרט מהזרימה הטבעית שלה ומעומק ההבעה המוזיקלית. וזה דווקא חבל, כי יש בה הרבה מאוד יצירתיות וברור שהושקעה בה עבודה עצומה ומורכבת של אנימציה. אבל גם ברור שה"קונספט" שלה שם במקום הראשון את הצד הויזואלי ולא המוזיקלי, והתוצאה בהתאם. אלי, לפחות, זה לא דיבר. ושוב, כאמור- כל הנאמר פה מתייחס למערכה הראשונה בלבד. אם נשארתם למערכה השנייה אתם מוזמנים לכתוב חוויות בתגובות, וכמובן לשתף גם בדעתכם על ההפקה.