דילוג לתוכן

ביקורת אופרה: "חלום ליל קיץ" מאת בריטן באופרה הישראלית

1Credit Yossi Zwecker

צילום: Yossi Zwecker

דרושה מידה ניכרת של תעוזה כדי להעלות בארץ אופרה כמו "חלום ליל קיץ" של בנג'מין בריטן. זוהי אופרה מטורפת ומרובת-דמויות, שלמרות אופייה הקומי דורשת מהקהל מאמץ ניכר. גם כדי להבין את דקויות העלילה, וגם כדי להתמודד עם המוזיקה המרתקת של בריטן. לא פלא שעלתה עד כה באופרה הישראלית רק פעם אחת (בשנת 1994). ואכן, גם הפעם רבים בקהל נהרו החוצה בהפסקה. כמה חבל: למי שהיה מוכן למשהו שחורג קצת מהגבולות המוכרים של מוצרט-ורדי-פוצ'יני, הערב הזה סיפק חוויה מענגת.

הליברטו של "חלום ליל קיץ" נכתב ע"י בריטן ובן-זוגו, פיטר פירס, על בסיס המחזה המפורסם של שייקספיר. זהו טקסט פרוע על ממלכה של פיות ושדונים, שמפעילים את כוחות הקסם שלהם על בני האדם וגורמים להם לפעול בצורה שונה מאוד מהצפוי. הוא כתוב באנגלית של המאה ה- 16, וההתמודדות איתו מאתגרת למדי. גם התרגום המעולה לעברית (של דורי פרנס) נעזר פעמים רבות בניקוד כדי להבהיר את הטקסט. זו החלטה נבונה, כיוון שהטקסט בעברית שומר על הרוח השייקספירית והניקוד נדרש מאוד.

המוזיקה של בריטן לא קלה ולא טונאלית, אבל יש בה המון יופי ויצירתיות. כבר במערכה הראשונה תופס בריטן את האוזן עם אפקט "גליסנדו" בלתי נשכח, ובמערכה השלישית הוא מלחין באופן מופלא את ה"מחזה בתוך מחזה" על פיראמוס ותיסבי. זהו מחזה שמועלה ע"י קבוצת שחקנים חובבים לא-יוצלחים, בעוד הגיבורים של המחזה ה"אמיתי" משמשים כקהל ומעבירים על השחקנים הגרוטסקיים ביקורת לעגנית. התמונה הזו  משוחקת ומושרת להפליא, ויוצאת ממש מצחיק.

ההפקה נשענת ברובה על כוחות מקומיים, החל מהמנצח (דניאל כהן) והמשך במרבית הסולנים. רמת הזמרים היתה גבוהה מאוד ברוב המקרים, וזה נוגע לא רק לכישורי השירה אלא גם לכישורי המשחק (שנדרשים מאוד בהפקה הזו). מבין הישראלים בתפקידים הראשיים בלטו במיוחד הילה באג'יו (טיטניה), יעל לוויטה (הלנה), ענת צ'רני (הרמיה) ואיתן דרורי, שגילם בצורה נפלאה את התפקיד הקומי של פרנסיס פלוט. מבין האורחים אהבתי מאוד את ג'ושוע בלום (בוטום) ואת ג'ייסון ברידג'ס (לייסנדר). גם היתר היו בסדר גמור, למרות שלא את כולם שמעו בצורה מספיק חדה.

השיבוץ היחידי שהיה גרוע היה של השחקן יוסי צברי, בתפקיד השדון פאק (Puck). השירה שלו באנגלית היתה עם מבטא ישראלי בולט, דבר שאף זמר מקצועי לא היה מרשה לעצמו. לי זה ממש צרם באוזן. ליהוק תמוה, שראוי היה לבחון מחדש כבר בשלב החזרות.

מהניצוח של דניאל כהן התרשמתי באופן מעורב. מצד אחד הוא מנצח בצורה מדויקת, מעורבת ונעימה, וניכר שהזמרים והתזמורת סומכים עליו מאוד. מצד שני, הסאונד התזמורתי היה די חיוור וחסר "פלפל", וחלק מהאפקטים המוזיקליים של בריטן לא נשמעו מספיק משכנעים.

הבימוי (של עידו ריקלין) הופך את ההפקה לסרט קולנוע מהוליווד של שנות השלושים. הרעיון הזה קצת מסבך את הבנת העניינים (שמורכבים גם ככה), אבל יש בו היגיון פנימי והוא מכבד את המוזיקה ואת הטקסט. מה שכן, בפרסומות לאופרה הודגש האלמנט של הסרט, ולטעמי זה קצת לא הוגן. מי שיבוא לאופרה בגלל שיחשוב שהוא הולך לראות גירסה אופראית לסרט הוליוודי, ויקבל את המוזיקה של בריטן לפנים ללא הכנה, עשוי להיות מופתע מאוד.

כאמור, רבים בקהל עזבו בהפסקה (אחרי המערכה השנייה). טעות מרה. המערכה השלישית היא הנגישה ביותר, בעיקר בזכות ה"מחזה בתוך מחזה" שהוזכר קודם. גם מי שהמוזיקה קשה לו ישאב מהתמונה הזו הנאה שלמה, בין היתר בזכות הופעה קומית בלתי נשכחת של איתן דרורי לבוש כדורות'י מ"הקוסם מארץ עוץ". תענוג.

לסיכום: בראבו לאופרה הישראלית על הבחירה באופרה מאתגרת ולא ידידותית לקופות, ובראבו לרוב הסולנים על הביצוע. אם אתם מתכננים לבוא, המלצה חמה: תקשיבו לאופרה ביו-טיוב לפני שאתם מגיעים. המוזיקה לא קלה, והיכרות מוקדמת איתה תעשה לכם את החוויה הרבה יותר מהנה.

"חלום ליל קיץ" מאת בריטן באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה, 4.1.2018. 

פורסם ב"אופוס"- המגזין למוזיקה קלאסית

ערוץ "מצו" מסיים את שידוריו ב"יס"

נציגות ערוץ "מצו" בישראל עידכנה היום כי החל מהשבוע הבא יסיים הערוץ את שידוריו ב"יס". המשמעות היא שכ-600,000 מנויי "יס" לא יוכלו לצפות יותר בשידורי הערוץ. לדברי הנציגות, סיום ההתקשרות נובע מחוסר יכולת הצדדים להגיע להסכמה במו"מ הכספי ביניהם.

לפני מספר ימים הודיע ערוץ "מצו" על הסכם שידור חדש עם חברת Partner TV, ומעתה הוא ישודר בפרטנר TV וב"הוט".

להערכתי, רוב החובבים ה"כבדים" של מוזיקה קלאסית העדיפו את שידורי "הוט" גם קודם, מכיוון שרק חברה זו מאפשרת לצפות בשידורי ערוץ "מצו לייב HD" (ערוץ 595) בנוסף לערוץ "מצו" הרגיל. מעניין כמה ממנויי "יס" יעברו כעת למתחרות בגלל הורדת "מצו". אני מהמר שלא המון.

זה המקום לציין שהאינטרנט מלא באפשרויות אלטרנטיביות לצפייה בביצועים מצולמים של מוזיקה קלאסית – החל מאפשרויות בתשלום כמו "מדיצ'י TV" או "האולם הדיגיטלי" של הפילהרמונית של ברלין, וכלה בסרטים בחינם ביו-טיוב. אם יש לכם לינקים מעניינים לאופציות נוספות (לצפייה או להאזנה), אתם מוזמנים לציין זאת בתגובות.

סמינר מוזיקה ואמנות לברלין- פסח 2018

DB_Credit_מוניקה ריטרסהאוס

דניאל ברנבוים. צילום: מוניקה ריטרסהאוס

אני שמח לעדכן כי בפסח הקרוב אהיה המדריך המוזיקלי בסמינר מוזיקה ואמנות בברלין. הסמינר כולל ביקור במוזיאונים לאמנות בשעות הבוקר, וצפייה במופעי אופרה וקונצרטים מעולים בשעות הערב. המופעים הם במסגרת "פסטיבל הפסחא" של האופרה הממלכתית של ברלין, בניהולו המוזיקלי של דניאל ברנבוים. מדריך האמנות בסמינר יהיה האדריכל רן שוהם.

הסמינר יכלול ארבעה מופעים:

  • קונצרט של תזמורת האופרה הממלכתית ברלין בניצוחו של דניאל ברנבוים, בהשתתפות הפסנתרנית מרתה ארחריץ' וסולנים נוספים
  • רסיטל לשני פסנתרים עם דניאל ברנבוים ומרתה ארחריץ'
  • האופרה "פלסטאף" של ג'וזפה ורדי
  • האופרה "פרסיפאל" של ריכרד וגנר (שתי האופרות בניצוחו של דניאל ברנבוים).

הסמינר כולל הרצאות הכנה שלי לכל אחד מהמופעים.

פרטים מלאים על הסמינר ניתן למצוא באתר קשרי תרבות. 

ולפעמים, ההשקעה מוגזמת: "נישואי פיגארו" בקאמרטה

Daniel Cohen

דניאל כהן. צילום: Benjamin Ealovega

יש מקרים שבהם השקעה מוגזמת משיגה תוצאה הפוכה מהרצוי. זה גם מה שקרה בקונצרט הנוכחי של הקאמרטה, בו עולה האופרה המופלאה "נישואי פיגארו" של מוצרט. ההשקעה המוגזמת היתה סביב ההחלטה להכין נוסח עברי מחורז להקראה במקום הרצ'יטטיבים המקוריים באופרה. הרעיון דווקא הגיוני, כי הוא חוסך את קטעי הדיקלום באיטלקית וכך מאפשר לכאורה להתמקד במוזיקה. אבל היישום היה הרבה פחות מוצלח. הנוסח המחורז, שהוקרא ע"י השחקן עודד ליאופולד, נשמע לי כמו מסכת בבית ספר משנות השבעים: מתאמץ, מיושן, ופוגע ברצף המוזיקלי. במיוחד הפריעו לי המקומות בהם דיבר השחקן ב"פלצט" (קול גבוה מלאכותי) כדי לחקות את הקולות הנשיים. הכוונות טובות, אבל התוצאה היתה פשוט מעצבנת. הכול היה הרבה יותר ברור וממוקד לו היה ליאופולד מספר את המתרחש בעלילה בעברית פשוטה. הניסיון לנגוע בטקסט של דה-פונטה ובמוזיקה של מוצרט בצורה כזו הוא כמעט חילול קודש.

מהצד המוזיקלי נהניתי הרבה יותר. דניאל כהן, המנצח, הוביל כאן שורת סולנים ישראליים, בביצוע שהוכיח (שוב) שישראל היא מקור לא אכזב לזמרים טובים. האווירה הכללית שהישרה כהן היתה חופשית, זורמת ונעימה, ונתנה תחושה של נבחרת זמרים שקיבלו הזדמנות לשיר יחד בתנאי בית אוהדים. ההערכה לכהן כפולה כי הזמרים היו בקידמת הבמה, וכדי לנצח עליהם במקומות מסובכים הוא היה צריך לפתל את הגב כדי להיראות. גם תזמורת הקאמרטה נשמעה מצוין, ועשה רושם שנגניה נהנו מאוד תחת שרביטו של האורח.

מבין הסולנים, בלט במיוחד הבאס דניס סדוב (Sedov). יש לו קול ענק, שנשמע מרשים מאוד מבחינת העוצמה הקולית. עם זאת, לדעתי השיבוץ שלו לתפקיד פיגארו היה שגוי. פיגארו אמור להיות שובב וחינני, ואילו לסדוב יש אופי בימתי רציני ומאסיבי. לטעמי, היה נבון להצריח אותו עם עודד רייך, שמילא את תפקיד הרוזן. רייך הוא זמר בריטון צעיר יחסית ובעל קול גמיש ובהיר, והיה יכול להיות הרבה יותר מתאים בתפקיד פיגארו הצעיר והקליל.

אותה החלפה היתה נכונה לדעתי גם לשני התפקידים המרכזיים של הנשים. הילה באג'יו (סוזאנה) וגן-יה בן-גור אקסלרוד (הרוזנת) שרו נהדר כרגיל, אבל מבחינת האופי המוזיקלי והבימתי שלהן היה יכול להיות מעניין מאוד לשמוע אותן בתפקידים הפוכים (אקסלרוד בתור סוזנה השובבה, באג'יו בתפקיד הכמעט-טראגי של הרוזנת המתייסרת).

מבין הסולנים בתפקידים המשניים אהבתי במיוחד שניים. הראשונה היתה ענת צ'רני,  ב"תפקיד המכנסיים" של כרובינו. היא שרה בקול יפה ומלוטש, וההופעה הבימתית שלה כובשת. השני היה הטנור איתן דרורי, בזכות קול נעים והופעה קומית מצוינת. גם היתר, כאמור, היו טובים. תענוג לשמוע כל כך הרבה זמרים ישראלים ברמה כזו על במה אחת.

לסיכום: המנצח מתוק, הסולנים ברובם טובים, והתזמורת נשמעת יופי. החלק הטקסטואלי המוקרא- קצת מקלקל את החוויה. ועדיין, זוהי בהחלט הפקה מהנה ומומלצת.

"נישואי פיגארו" מאת מוצרט עם הקאמרטה ירושלים וסולנים. מנצח: דניאל כהן. מוזיאון ת"א, 25.11.2017.

פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", 28.11.2017

ביקורת קונצרט: הפילהרמונית עם פאבלו הראס-קסאדו ואולגה שפס

PABLO_HERAS_CASADO-2015-by Dario Acosta

פאבלו הראס קסאדו. צילום: דאריו אקוסטה

קונצרט אמש בפילהרמונית הציג שני אורחים. הראשון- המנצח פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado), שכבר הופיע עם התזמורת בהצלחה בעבר. השנייה היתה אולגה שפס (Scheps), פסנתרנית רוסיה-גרמניה בת 31, בהופעת בכורה עם התזמורת. שניהם התמודדו בצורה מכובדת מאוד עם רפרטואר לא קל, בקונצרט שהגיע לשיאו בביצוע מרהיב ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי.

את הקונצרט פתחה היצירה "שבילי אור" של המלחין הישראלי ליאור נבוק (Navok), בביצוע ראשון בפילהרמונית. זו יצירה בת כ- 23 דקות, שכתובה בשלושה פרקים עם תיזמור עשיר מאוד. יש בה מספר רגעים יפים, אבל המכלול השאיר רושם של החמצה.

בפרק הראשון של "שבילי אור" אפשר לשמוע השפעות של ברטוק ("משחק הזוגות" מהקונצ'רטו לתזמורת), ובהמשך אפשר לדמיין גם השפעות של גרשווין ודביסי. בצד החיוב אפשר לציין גם ניסיונות סונוריים מעניינים, כמו מעבר מכלים בודדים (חליל, טרומבון, טובה, צ'לו) לתזמורת המלאה. פה ושם היו גם רגעים יפים במיתרים, שבהם היה פוטנציאל אמיתי ליצירת עניין (שלמרבה הצער לא מוצה). ועדיין, הרושם העיקרי היה שזו מוזיקה שיכולה להתאים אולי לסרט אבל לא לאולם קונצרטים. כיצירה סימפונית היא פשוט לא מחזיקה מים. היא מתקדמת בצורה אקראית וללא כיוון, ואין בה מספיק תוכן מלודי או פיתוחי כדי להחזיק 23 דקות של ביצוע. אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים החיוורות, נראה שרוב הקהל חשב באופן די דומה.

היצירה הבאה בתכנית החזירה את קהל הפילהרמונית אל העולם הטונאלי המוכר והאהוב של המאה ה- 19, עם הקונצ'רטו מספר 1 של ליסט לפסנתר. הקונצ'רטו הזה רחוק מלהיות יצירות מופת מרגשת, אבל הוא מספק מנות גדושות של עניין בזכות דרישות וירטואוזיות מופלגות מהסולן. אולגה שפס, הפסנתרנית הסולנית, עמדה בהן בכבוד רב. היא נראתה כמו תואמת גל גדות (לפחות בכל הנוגע לסידור השיער), ובאמת ניגנה את הפסאז'ים המטורפים ואת המהלכים הפולי-ריתמיים של ליסט ממש כמו וונדר וומן. ועדיין, נהניתי במיוחד דווקא מהפרק השני, האיטי, שבתחילתו מנגן הפסנתר ללא ליווי תזמורתי. אין כמו קצת רגש בתוך הכאוס.

את הקונצרט חתם "פולחן האביב" של סטרווינסקי. קשה להאמין שכבר חלפו 104 שנים מאז שהבלט הזה עלה לראשונה: גם היום הוא עדיין נשמע בועט, סוחף ומלהיב. הבלט כתוב לתזמורת ענקית, ואיפשר לפילהרמונית להציג "תצוגת תכלית" של כוחה. הראס-קסאדו, ללא שרביט, הוביל ביצוע מבריק ומרשים, והוציא מנגני הפילהרמונית צבע תזמורתי נהדר. מבחינה פרשנית הביצוע נשמע לי בהתחלה קצת פחות מדי נמרץ וחסר "פלפל", אבל בהדרגה צבר עוצמה והפך למלהיב מאוד. מומלץ.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת מיצירות נבוק, ליסט וסטרווינסקי. מנצח: פאבלו הראס-קסאדו. פסנתרנית: אולגה שפס. היכל התרבות ת"א, 18.11.17.

פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית

 

 

 

 

התמודדות מכובדת עם יצירת מופת: "תפילות הערבית" של מונטוורדי עם תזמורת הבארוק ירושלים

reider

הבריטון גיא פלץ ונגני תזמורת הבארוק ירושלים אמש. צילום: מקסים ריידר

תזמורת הבארוק ירושלים כיוונה גבוה מאוד אמש, כשהעלתה לראשונה בתולדותיה את ה- VESPERS של מונטוורדי משנת 1610 (בשמן המלא: "תפילות הערבית לבתולה המבורכת"). אין גבול ליופי של היצירה הזו, המשלבת מזמורי תהילים, מוטטים, המנון ומגניפיקט. זו גם הסיבה שהיא הוקלטה בביצועים רבים לאורך עשרות השנים האחרונות, ויש להניח שרבים בקהל הגיעו לקונצרט עם ציפייה לשמוע כיצד תצליח התזמורת הירושלמית להתמודד עם הזיכרונות המתוקים שלהם מהקלטות אהובות. התשובה, לדעתי: בכבוד, אם כי ברמת ביצוע לא מושלמת ובפרשנות מעודנת מדי.

אנדרו פארוט הוא מחשובי המנצחים של אסכולת ה- HIP (ביצוע בעל מודעות היסטורית), וגם אמש הוביל ביצוע עם מאפיינים ייחודיים שנסמכים על מחקר היסטורי. ההחלטה המשמעותית ביותר היתה שינוי סדר הפרקים, כך שבמקום ה"מגניפיקט" המפואר שובץ בסוף הערב הפרק העדין "דואו שרפים" ("שני מלאכים"). לטעמי זו היתה החלטה בעייתית, שסיימה את הערב באנטי-קליימקס. ציפיתי לפחות שבקטע זה יעמיד פארוט את הזמרים ביציע כדי להעצים את האפקט של המלאכים שקוראים זה לזה על תהילת האלוהים, אבל זה לא קרה והשניים נשארו על הבמה.

לגבי הביצוע- מדובר בהתמודדות מכובדת מאוד, בוודאי יחסית לגוף דל תקציב כמו תזמורת הבארוק. הערב התחיל עם חוסר ניקיון ותחושת אנסמבל לקויה (כלומר- תחושה שהזמרים לא מורגלים לשיר יחד), אבל השתפר מאוד ככל שהזמן חלף. גם רמת הסולנים היתה לא אחידה: חלק היו טובים מאוד, חלק פחות. מהזמרים הישראלים בלטו לטובה זמרת הסופרן הנהדרת עינת ארונשטיין,  זמרת הסופרן יובל אורן, המצו אביטל דרי, הטנור דורון פלורנטין והבריטון גיא פלץ (Pelc). תענוג להיווכח שיש בארץ זמרים שמסוגלים להתמודד עם המורכבות הסגנונית והקולית שהמוזיקה הזו מציבה. גם שלושת הזמרים האורחים מחו"ל הביאו לביצוע צבע מיוחד.

לגבי הפרשנות- לטעמי הגישה של פארוט היתה רכה מדי, בלי הניגודים העזים והקצוות החדים שמאפיינים מנצחים אחרים במוזיקה הזו. במקומות רבים חסרו לי מאוד ה"פלפל" והעוקצנות שאפשר לשמוע, לדוגמא, אצל גרדינר או גארידו. הפרשנות הרכה השיגה את האפקט הרצוי רק במקומות ספציפיים, במיוחד במזמור המריאני "אווה מאריס סטלה" ("הלל לכוכב הים"). מזמור זה דורש רכות וזרימה ענוגה, וכאן הצליחו הטמפו האיטי של פארוט והשירה הנהדרת להעניק רגע מרגש.

הביצוע יעלה שוב הערב (רביעי) בירושלים. מומלץ מאוד לבוא לשמוע, בעיקר אם אתם לא מטפחים ציפיות לביצוע שישתווה להקלטות שיש לכם בבית או מעדיפים את המונטוורדי שלכם עם הרבה פלפל.

הערת שוליים לגבי הנהלים באולם "צוקר" החדש בהיכל התרבות:

עקב המרתון התל-אביבי, הגיעו מספר צופים באיחור. לגיטימי לגמרי. מה שלא לגיטימי הוא שהם הוכנסו לאולם באמצע הקונצרט, תוך כדי שהסדרן מקים את המאזינים שכבר ישבו והקשיבו. זה פשוט הזוי. הרי בשביל זה בדיוק יש גלריה למעלה למאחרים. מקווה שמישהו בהנהלת היכל התרבות ייקרא את השורות האלו וייקח לתשומת ליבו.

קלאודיו מונטוורדי- "תפילות ערבית לבתולה המבורכת". תזמורת הבארוק ירושלים וסולנים. מנצח: אנדרו פארוט. אולם צוקר ת"א, 31.10.

ביקורת קונצרט: מרתה ארחריץ' ואחרים בפסטיבל הקאמרי בירושלים

IMG_3734

מרתה ארחריץ' בירושלים. צילום: דן פורגס

הפסטיבל הבינלאומי הקאמרי בירושלים, שמתקיים בימים אלו, מזמן לקהל הישראלי אפשרות לצפות בכמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. באופן פלאי, כל האורחים האלו מסכימים לנגן בפסטיבל בהתנדבות. כתוצאה, הפסטיבל מקבל מרווח נשימה כלכלי ויכול להרשות לעצמו לשלב רפרטואר נועז ומודרני בהרבה מהמקובל כאן. ואכן, עיון קצר בתכנית הפסטיבל מגלה יצירות של שניטקה, אוליברו, שולהוף, מרטינו, בריו, מסייאן, בולז ואחרים. אלו מלחינים שכמעט ואין סיכוי לשמוע בתכניות של גופים מוזיקליים שקיומם נשען על חסדי הקהל הרחב, ולכן נאלצים להתמקד במוכר והאהוב.

את הקונצרט במוצ"ש פיארו מספר שמות שכל חובב מוזיקה קלאסית מכיר היטב. ביניהם בלטו הפסנתרנית האגדית מרתה ארחריץ' (Argerich), הכנרים קוליה בלאכר, גיא בראונשטיין וטטיאנה סמואיל, זמר הבריטון דיטריך הנשל (Henschel) ואחרים. זו נבחרת שכל פסטיבל בינלאומי היה חולם שתופיע אצלו, ולהערכתי שמה של ארחריץ' לבדו הספיק כדי למלא את האולם עד אפס מקום.

עבורי, שיאו הריגשי של הערב היה עם "שירי ריקרט" מאת מהלר, בביצועו של הבריטון דיטריך הנשל ובליוויו המעולה של הפסנתרן שי ווזנר. המחזור הזה לא קל לשירה: חלק מהשירים כתוב קשה וגבוה, וכדי לשיר אותם בצורה חלקה נדרשים טכניקה מצוינת וקול משוחרר. להנשל אין לא את זה ולא את זה, אבל דווקא הקושי והמאמץ שלו הצליחו לנגוע ללב. השיא היה במשפט "לא עמד לי כוחי בחצות הלילה", שם התחברה השירה המאומצת לאווירה הריגשית שמעביר השיר. עבורי זה היה ביצוע בלתי נשכח, שמראה שמוזיקליות גדולה חשובה לא פחות- ואולי יותר – מטכניקה מושלמת. אולי כי יותר קל לנו להזדהות עם זמר אנושי, שמעביר חווייה של קושי, מאשר עם מכונת שירה מיומנת אך חסרת נשמה.

הנאה מלאה סיפקה גם רביעיית הפסנתר של מהלר, יצירת נעורים רומנטית ומלאת הבעה שמושפעת מאוד משומאן וברהמס. הרביעייה הזו כוללת פרק אחד בלבד, ולמרבה הצער לא הושלמה. היא בוצעה בצורה מרשימה מאוד, עם צוות מצוין שרובו ישראלי (הפסנתרנית עינב ירדן, הכנר גיא בראונשטיין והוויולנית שירה מיוני, ואיתם הצ'לן הספרדי פאבלו פרנדז).

שתי היצירות הפחות מוכרות בקונצרט הדגימו היטב את הדואליות שבביצוע יצירות משולי הרפרטואר. התשיעייה של מרטינו, שפתחה את הערב, היתה בחירה מוצלחת. היא לא אחידה ברמתה, אבל יש בה פרקים מהנים וזו בהחלט מוזיקה שראוי להכיר (בוודאי בהינתן רמת הביצוע הגבוהה לו זכתה). לעומתה, על שישיית כלי הקשת של ארווין שולהוף הייתי מוותר בשמחה. זו מוזיקה שמושפעת מכל-כך הרבה מקורות שונים, עד שהיא יוצרת רושם של היעדר חוט שידרה עצמאי. מעבר לכך, לטעמי היא לא מאוד מעניינת או יפה. מצד שני, זוהי העיסקה בפסטיבל הירושלמי: גם אם לא תאהב חלק מהיצירות, לפחות תתוודע לרפרטואר חדש בביצוע מצוין. למי שרוצה לשמוע רק מוצרט ובטהובן יש מספיק אופציות במקומות אחרים.

היצירה האחרונה בקונצרט, שלישיית הפסנתר מספר 2 של שוסטקוביץ', יצרה אצלי תחושה מעורבת. מצד אחד, היא הציגה שלושה סולנים חלומיים: מרתה ארחריץ' (פסנתר), גיא בראונשטיין (כינור) וקיריל זלוטניקוב (צ'לו). כולם ניגנו מעולה, אבל הרושם שהתקבל הוא של שלושה סולנים שמנגנים כל אחד לעצמו וללא תחושת חיבור מספקת. חסרה לי כאן תחושת האנסמבל, שמן הסתם היתה מושגת אם השלושה היו עובדים יותר יחד או לפחות עושים יותר חזרות. ובכל זאת, לשמוע את מרתה ארחריץ' בביצוע חי היתה חוויה גדולה.

הפסטיבל יימשך עד מוצ"ש ה- 9 בספטמבר, וגם בהמשכו צפויים לנגן אמנים מהשורה הראשונה בעולם. כדאי מאוד.

כמה הערות:

  1. הרעיון לשים קהל על הבמה הוא רעיון רע. תשאירו את הבמה לאמנים.
  2. מבחינה לוגיסטית, אולם ימק"א סובל מבעיות רבות. השירותים נמצאים בקומת המרתף (עם תור אינסופי לנשים), אין באולם מזנון, הכניסה והיציאה צפופים, והאולם עצמו מהוה ומיושן. האם אין מישהו בעיריית ירושלים שיכול לעשות משהו?
  3. כפי שכתבתי לא פעם, רוב הקונצרטים בפסטיבל ארוכים מדי. זוהי מדיניות מוצהרת של המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, אלנה בשקירובה, אבל אולי הגיע הזמן לחשוב עליה מחדש. ובינתיים, טיפ קטן: הגעה לקונצרט במוצ"ש היא פתרון נחמד. עקב מגבלות השבת הקונצרטים מתחילים ב- 20:15 (במקום 19:30), והאורך שלהם נשאר בגבול הסביר.

 

יצירות מאת מרטינו, מהלר, שולהוף ושוסטקוביץ' בפסטיבל הקאמרי בירושלים. מוצ"ש 2 בספטמבר 2017. פורסם ב"אופוס", 4.9.2017

 

כשמוזיקה ופוליטיקה נפגשות: המקרה של גוסטאבו דודאמל

OSSB La Phil Dudamel

גוסטאבו דודאמל. צילום: יח"צ

בתחילת השבוע הוכרז על ביטולו של סיור הקונצרטים המתוכנן של "תזמורת הנוער הלאומית של ונצואלה" לארה"ב. סיור זה תוכנן להתקיים בספטמבר, בניצוחו של גוסטאבו דודאמל האהוב. סיבת הביטול לא נמסרה, אבל לא קשה לנחש אותה: פוליטיקה, ומהסוג המלוכלך.

דודאמל (37) גר בשנים האחרונות בלוס-אנג'לס, שם הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של העיר. במקביל הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של "אל סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של מולדתו. לאורך השנים האחרונות הוא שמר על פרופיל נמוך מאוד בהקשר למהומות שמתקיימות בוונצואלה. הסיבות ברורות: "אל סיסטמה" מתוקצבת ע"י הממשלה, ויציאה כנגד הממשלה פירושה פגיעה אפשרית בציפור נפשו. דודאמל שילם מחיר כבד על השתיקה הזו, עליו אפשר ללמוד מעיון השוואתי בדף האמן שלו בפייסבוק. לפני פרוץ המהומות, התגובות כלפיו מוונצואלה היו מעריצות ומשבחות. אחרי פרוץ המהומות, כששמר על שתיקה ואפילו הגיע ללויית צ'אבס, זכה לשלל לתגובות זועמות והופנו כלפיו כינויי גנאי קשים כתומך במשטר.

בחודש מאי השנה חלה נקודת המפנה. באותו חודש נהרג במהומות אחד מתלמידי ה"אל סיסטמה", ארמנדו קניסאלס בן ה- 18. קניסאלס, ויולן שחלם ללמוד רפואה, חטף פצצת גז מדמיע בצווארו ומת מפצעיו. בתגובה פירסם דודאמל לראשונה מכתב פתוח לשלטונות ונצואלה, בו קרא להפסיק את האלימות ושפיכות הדמים. בחודש יולי, אחרי שהמצב במולדתו החמיר, פירסם דודאמל טור דעה ב"ניו-יורק טיימס" (באנגלית) וב"אל פאיס" (בספרדית). וכך כתב: "יש לי מחויבות כאזרח וונצואלי לצאת נגד ההחלטה הלא חוקתית של הממשלה לכנס ועדת נבחרים לאומית, ועדה שיהיה בסמכותה לא רק לשכתב את החוקה אלא גם לפרק את מוסדות המדינה".

נשיא וונצואלה, ניקולאס מאדורו, לא איחר להגיב. "ברוך הבא לפוליטיקה, גוסטאבו דודאמל", כך כתב, "אבל אל תוותר על האתיקה שלך ואל תיתן שירמו אותך". בהמשך דבריו עקץ מאדורו את דודאמל על מקום מושבו: "זה נכון שאני לא חי בחו"ל. אף אחד מאיתנו לא חי בחו"ל. איפה אנחנו כן חיים? בוונצואלה, ואנחנו עובדים עבור תושביה". מאדורו האשים את דודאמל שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, וסיים באיחול "שאלוהים יסלח לך".

===

כעת, כאמור, הגיעה עת הנקמה. ביטול הסיור המתוכנן של "תזמורת הנוער הלאומית" של וונצואלה הוא מכה גדולה עבור ה"סיסטמה", ומסר חד כלפי דודאמל ואנשיו. לא מדובר בתזמורת הסימפונית "סימון בוליבאר" (שנחשבת כיום לאחת הטובות מסוגה וכבר נסעה לחו"ל פעמים רבות), אלא דווקא בתזמורת הנוער הצעירה יותר שעבורה נסיעה לחו"ל היא אירוע מרגש מאוד. הסיור היה אמור להתקיים בארבעה אתרים בארה"ב, וביטולו גרם מן הסתם מפח נפש גדול גם לקהל וגם לנגנים הצעירים.

דודאמל פירסם את תגובתו לביטול שלשום: "החלום שלי להופיע עם המוזיקאים הצעירים והנפלאים לא יתממש הפעם. אנחנו נמשיך לנגן ולהילחם עבור וונצואלה טובה יותר ועולם טוב יותר".

====

פרשת מאדורו/דודאמל מדגימה בצורה מעניינת שני דברים. ראשית, שהתלות של האמנות בממשלה אינה ייחודית לישראל. שנית, שהממשלה שמחה לנצל את התלות הזו כדי לאלץ את האמנים להיות "נאמנים" לה (לפחות ברמה ההצהרתית). מי שלא נאמן, כמו במקרה של וונצואלה, נשאר בבית.

ומי נדפק? כמו תמיד, החלשים. הרי דודאמל לא צריך את תזמורת הנוער של וונצואלה. הוא מנצח על התזמורות הכי טובות בעולם ומרוויח הון. אלו שנפגעים הם המוזיקאים הצעירים, שצריכים להישאר בבית בגלל משחק הורדת ידיים פוליטי מלוכלך שהמנצח בו ברור מראש.

 

"השינוי הגדול בפילהרמונית של וינה חל בגלל שהפכה לבינלאומית, לא בגלל צירוף הנשים": ראיון עם ריינר הונק, כנר ראשון בפילהרמונית הוינאית

Rainer Honeck-violin

ריינר הונק. צילום: יח"צ

בתחילת חודש ספטמבר הקרוב יופיע בארץ הכנר האוסטרי ריינר הונק (Rainer Honeck), המכהן ככנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית המהוללת של וינה. הונק יהיה אחד משורה ארוכה של מוזיקאים מעולים שיופיעו בפסטיבל הקאמרי הבינלאומי בירושלים, בניהולה המוזיקלי של הפסנתרנית אלנה בשקירובה (רעייתו של המנצח והפסנתרן דניאל ברנבוים).

הונק (56) מנגן בפילהרמונית הווינאית משנת 1981, ואת תפקיד הכנר הראשי הוא ממלא כבר 25 שנים. באופן טבעי, השאלה הראשונה אליו נוגעת לסוגיית הנשים בתזמורת. הפילהרמונית הווינאית היתה כלל-גברית עד תחילת שנות האלפיים, ורק בשנים האחרונות החלו להצטרף לשורותיה נשים. לדברי הונק, לסוגיית צירוף הנשים לא היתה כל משמעות מבחינה מוזיקלית. "התזמורת מאוד השתנתה בשנים האחרונות, אבל לא בגלל צירוף הנשים", הוא אומר. "ראשית, יש בתזמורת רק 12 נשים, וזה לא כל כך הרבה. בעתיד יהיו יותר, אבל זה לוקח זמן עד שמשרות מתפנות".

השינוי המשמעותי בתזמורת, לדבריו, נובע דווקא מכך שהתזמורת נעשתה צעירה בהרבה- וגם הרבה יותר בינלאומית. "זה נשמע מוזר, אבל יש סכנה בכך שהתזמורת נעשית בינלאומית מדי", הוא אומר. "מגיעים אלינו נגנים מכל העולם. הם מנגנים נהדר מבחינה טכנית, אבל הם לא מכירים את המסורת הווינאית. התפקיד שלנו, הוותיקים, הוא להנחיל להם את סגנון הנגינה הווינאי, וזה לא תמיד קל".

אותה "מסורת ווינאית", לדברי הונק, מתייחסת לסוגיות מוזיקליות בסיסיות: צליל יפה, בניית משפטים מוזיקליים בסגנון מסוים, ומה שהוא מגדיר כ"טעם טוב". "כשאני שומע הקלטות ישנות מלפני 40 – 30 שנה, עם מי שהיו אז מנצחי מוצרט מובהקים, יש הבדל משמעותי מהיום. הביצועים איטיים יותר, פחות נלהבים ולפעמים שטוחים, אבל הצליל היה מאוד יפה. חלק מזה הלך לאיבוד".

****

הונק הוא אחד מתשעה אחים ואחיות, חציים מוזיקאים מקצועיים. המוכר שבהם הוא המנצח הבינלאומי מנפרד הונק, שמוכר היטב גם מהופעותיו עם הפילהרמונית הישראלית. "כשהיינו ילדים, אני הייתי כנר יותר טוב", הוא מספר על אחיו המפורסם. "לא לימדתי אותו, אבל הוא תמיד העריך את היכולות שלי. גם היום יש בינינו הערכה הדדית גדולה, והוא שואל הרבה את דעתי".

********

בפסטיבל הקאמרי בירושלים ינגן הונק בשלושה קונצרטים (ב- 5, 7 ו- 9 בספטמבר). היצירות שישתתף בביצוען הן של שומאן (חמישיית הפסנתר המפורסמת אופוס 44), שוברט (השמינייה ד. 803) ומוצרט (דיברטימנטו מספר 17, שביצועיו נדירים למדי). לדבריו, קיים הבדל מהותי בין נגינת מוזיקה קאמרית לבין נגינה בתזמורת. "במוזיקה קאמרית נכנסים יותר לפרטים", הוא אומר. "כל הנגנים רוצים להגיע לפרשנות הכי טובה, וחותרים יחד להגיע לשם. בתזמורת, לעומת זאת, תמיד יש פשרות, וצריך להתיישר לפי רצונו של המנצח. מוזיקה קאמרית זה הדבר הכי כיף שיכול להיות. יש שם תקשורת ודיון, וזה מהנה במיוחד כשיש לצידך נגנים טובים".

בשניים מהקונצרטים תופיע בין יתר שותפיו לנגינה גם בת-זוגו, הכנרת אלבנה דנאילובה (Albena Danailova). גם היא, כמותו, מכהנת ככנרת ראשונה בפילהרמונית הווינאית (בתזמורת יש ארבעה כנרים ראשונים, המנגנים ברוטציה).

זה לא מוזר לנגן יחד עם בת הזוג שלך?

"ברור שאנחנו מדברים בצורה שונה זה עם זה מאשר עם קולגות, ומרשים לעצמנו סגנון הרבה יותר ישיר. אבל יש בינינו הרבה כבוד והערכה, אז זה עובד".

כמו יתר המוזיקאים שיופיעו בירושלים, גם הונק לא יקבל שכר על נגינתו בפסטיבל. "זה פסטיבל מיוחד", הוא מסביר את נכונותו להגיע לירושלים ללא תשלום. "הרמה האמנותית מאוד גבוהה, והארגון מעולה. מעבר לכך, יש בירושלים גם אווירה מיוחדת. הקונצרטים תמיד מלאים, האקוסטיקה טובה, ומזג האוויר נעים. זה כמו חופשה, רק שעובדים בחופשה הזו מאוד קשה", הוא צוחק.

פורסם ב"מעריב", 11.8.2017

ביקורת אופרה: "טוראנדוט" בפילהרמונית

Anna Pirozzi, soprano photo Victor Santiago

זמרת הסופרן אנה פירוצי (טוראנדוט). צילום: ויקטור סנטיאגו

נתחיל מהסוף: הפרמיירה של "טורנדוט" אמש בפילהרמונית היתה חווייה אדירה. סולנים טובים, ניצוח נפלא, מקהלה מצוינת ומוזיקה נהדרת. לא הכל היה "אפוי" עד הסוף, ולכן יש להניח שככל שההופעות ימשיכו האיכות עוד תלך ותשתפר. למי שאין כוח לקרוא הלאה- נסכם שמדובר בהמלצה בלב שלם.

ולחדשות בהרחבה. צירוף מקרים מעניין הביא לכך שבימים אלו עולות במקביל שתי האופרות ה"אוריינטליות" הגדולות של פוצ'יני בתל-אביב. האופרה הישראלית מעלה את האופרה ה"יפנית" שלו, "מדאם בטרפליי", יצירה יפהפיה מבחינה מוזיקלית אך בלתי נסבלת מבחינה רגשית. "מדאם בטרפליי" מציעה הדגמה מדכאת למנגנוני ההגנה עליהם מדבר פרויד, במיוחד מנגנון ההכחשה, בפרק זמן שנמשך כנצח. בשלב מסוים במערכה השנייה ממש בא לך לעשות שיחת ועידה שתחבר את בטרפליי האומללה עם ורדה רזיאל ז'קונט, שתצעק עליה "תזרקי אותו!!!" ותחבר אותה למציאות. אבל זה לא קורה, והסוף עצוב וטראגי.

ל"טורנדוט", האופרה ה"סינית" של פוצ'יני, יש אנרגיה שונה לגמרי. בניגוד לבטרפליי- התלותית והאומללה- הנסיכה טורנדוט היא ביץ' מהגיהנום, שבמהלך האופרה עוברת טרנספורמציה והופכת לאשה מלאת אהבה ותשוקה. במקור, גם אופרה זו הסתיימה במוות של הגיבורה: זוהי ליו (Liu) המשרתת, שמוסרת את נפשה למען הנסיך כלאף בו היא מאוהבת בחשאי. פוצ'יני מת בתום סצינת ההתאבדות של ליו, ובביצוע הבכורה המפורסם ב"לה סקאלה" הניח המנצח ארתורו טוסקניני את השרביט והודיע לקהל שכאן מת המלחין ולכן זהו הזמן ללכת הביתה. אבל בהופעה הבאה כבר ביצע טוסקניני את האופרה עם ההשלמה שהלחין פרנקו אלפאנו, וכך מקובל לבצע אותה מאז. ההשלמה של אלפאנו כתובה די גרוע, אבל לפחות שומרת אמונים לנושאים המוזיקליים של פוצ'יני וגם מסיימת את האופרה בסוף טוב וחגיגי.

היו אמש כמה גורמים שהפכו את ההפקה לכל כך מוצלחת. ראשית, הסולנים. אנה פירוצי (Pirozzi), בתפקיד טורנדוט, הציגה קול חם, יפה ולא צעקני. זו היתה טורנדוט אנושית באופן מפתיע, שכבר בהתחלה ניתן להבין שגם היא קורבן (היא מאמינה שהתגלגלה בה רוחה של אחת מאבות-אבותיה, שנאנסה ע"י נסיך זר). מה שכן, המפיקים חייבים לתת פיתרון ליציאה הרועשת של מקהלת הילדות בזמן הארייה הראשונה של טורנדוט ("בארמון זה"). הארייה הזו חייבת להתחיל בשקט גמור, והצעדים של הבנות מוציאים לגמרי מריכוז.

הכוכבת השנייה של הערב היתה חן רייס, בתפקיד ליו. קול יפהפה ומדויק, הופעה צנועה, נוכחות בימתית מקסימה- כל מה שצריך כדי לכבוש את הלב. בראבה. מאוד אהבתי גם את תפקידי ה"בופו" של שלושת שרי הממלכה, ובמיוחד הבריטון המצוין הרמן אולברה (Olvera) בתפקיד פינג.

את גרגורי קונדה (kunde), בתפקיד הנסיך כלאף, אהבתי פחות. יש לו קול מאוד "אמריקאי"- כלומר, גדול וחזק- אבל חסרה לו התשוקה וה"דרייב" שהתפקיד דורש. חלק מזה קשור לכך שהוא היה צמוד לתווים באופן מוגזם, עניין די תמוה בהתחשב בכך שמדובר באופרה (ביצוע קונצרטי אמנם, אבל עדיין אופרה). ובכלל, היו בביצוע הזה יותר מדי סולנים עם תווים, כולל טורנדוט ושלושת השרים. אופרה נשמעת במיטבה כשהיא זורמת בעל-פה, בדיוק כמו בביצועים בימתיים.

את תפקיד אביו של כלאף, טימור, אני אוהב במיוחד. זהו תפקיד באס די קטן, אבל עסיסי ויפה. הפעם שר אותו הבאס הסיני ליאנג לי (Liang Li), שאליו פחות התחברתי. יש לו קול ענק, חם ויפהפה, אבל כל מה שקשור למוזיקליות- ארטיקולציה, בניית משפטים וכדומה- לוקה מאוד בחסר.

מבין הסולנים ראוי לאיזכור גם גיא מנהיים, ששר את התפקיד התובעני של הקיסר אלטום. פוצ'יני כתב במפורש בתווים שאלטום צריך לשיר בקול של "קשיש מקומט". רק שהקהל לא יודע זאת, ולכן זמר שישיר לפי הוראות המלחין מסתכן בביקורות קטלניות. מנהיים עקף זאת בצורה מעולה: הוא שר בקול חזק ונוכח, ופשוט "ייבש" אותו מבחינת האנרגיה והצבע. התוצאה היתה מרשימה מאוד.

חוץ מהסולנים, הכוכבת הגדולה של הערב היתה המקהלה (שילוב של מקהלת ברתיני הישראלית והמקהלה הפילהרמונית מפראג). כבר הרבה זמן לא נשמע בהיכל התרבות צליל מקהלתי כל כך חזק ועוצמתי, ובמקביל גם גמיש ומדויק. תענוג של ממש, וגאווה גדולה על כך שיש מקהלה ישראלית (או יותר נכון, חצי-ישראלית) ששרה באיכות כזו. גם מקהלת הילדות אנקור, ששירתה מקדימה תמיד את הופעת הנסיכה טורנדוט, ריגשה כמצופה.

ועם כל זאת, הגיבורים הגדולים של אמש היו המנצח, זובין מהטה, והתזמורת הפילהרמונית עצמה. למהטה יש הסטוריה ארוכה של ביצועים ל"טורנדוט", כולל עם הפילהרמונית. ההקלטה שלו ל"טורנדוט" משנת 1972, עם לוצ'אנו פווארוטי בתפקיד כלאף, היא מהביצועים האהובים עלי עד היום. גם עכשיו, בגיל 81, מדובר במנצח אדיר. הוא ניצח על האופרה בעל-פה, תמך בזמרים בצורה מושלמת (כולל כאלו שהתווים מול עיניהם), והציג פרשנות סוחפת ומבריקה. התזמורת נמצאת בשנים האחרונות בכושר שיא, ועושר הצבעים שהפיקו כאן החטיבות השונות שלה יכול להתחרות בקלות בכל תזמורת גדולה בעולם. מדובר בחוויה טוטאלית, שכאמור, סביר שאפילו תשתפר ותלך ככל שהמבצעים "ישתפשפו" יותר. לא להחמיץ.

"טוראנדוט" מאת פוצ'יני. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 20.7.2017. פורסם ב"אופוס", המגזין למוזיקה קלאסית