בעיקר מוזיקה

הסימפוניה השישית של מהלר היא יצירה די טריקית. מבחינה צורנית היא שומרת במידה רבה על המסורת הקלאסית, אך בתוך הגבולות המבניים היא יצירה אישית מאוד שממש "מבקשת" לפרש אותה באופן ביוגרפי-נרטיבי. את הגרעין לניתוח כזה הניחה אשתו של המלחין, אלמה, שהתייחסה לשלוש מכות הפטיש בפרק האחרון כמתארות את שלוש מכות הגורל שנחתו על מהלר: מות בתו, פיטוריו מהאופרה של וינה, וגילוי המחלה הסופנית בליבו. הציטוט המפורסם מדבריה של אלמה טוען כי "בפרק האחרון מהלר תיאר את עצמו ואת נפילתו, או כפי שאמר מאוחר יותר- של גיבורו. זהו הגיבור שעליו נופלות שלוש מכות גורל, שהאחרונה שבהן גודעת אותו- כמו שגודעים עץ".

אלא שעיון בביוגרפיה של מהלר מראה דבר מעניין: שלוש מכות הגורל נחתו עליו רק מספר שנים אחרי חיבור הסימפוניה השישית. למעשה, התקופה בה חיבר את הסימפוניה הזו היתה המאושרת ביותר בחייו. הוא התחתן עם אלמה, והשניים הביאו יחד שתי בנות שאותן מהלר אהב בכל ליבו. לכן יש לראות בסימפוניה יצירה נבואית ולא ביוגרפית, מה שעושה אותה מטלטלת אפילו יותר. טוב עשתה כותבת המאמר בתכנייה, נוגה שלוש, בכך שפתחה את ההסבר שלה בציטוט של אלמה שמדגיש את האלמנט הנבואי של היצירה: "שנינו בכינו ביום ההוא. המוזיקה ומה שהיא ניבאה נגעה בנו עמוקות".

הביצוע של השישית אמש (חמישי) בפילהרמונית, תחת שרביטו של להב שני, היה מעולה. שני בחר לבצע את הסימפוניה בגירסה בה מופיע הסקרצו כפרק שני, והאנדנטה האיטי והיפהפה כפרק שלישי. זוהי גם הבחירה המועדפת עלי, כי היא מדגישה את הקשר הריתמי והסולמי בין הפרק הראשון לסקרצו (שניהם בלה-מינור כמו גם הפרק האחרון, לעומת האנדנטה שכתוב במי במול מז'ור).

שני, שניצח בעל-פה וללא שרביט, פתח את הסימפוניה בטמפו מהיר ובגישה נמרצת, שהייתי מגדיר כמעט כ"אנטי-רומנטית" במובן הטוב של המילה. הוא לא ניסה לייפות או לעדן את המוזיקה של מהלר, אלא הציג אותה במלוא הכאב והדרמה שיש בה. שני הפרקים הראשונים היו מלאי מתח, מסוג הביצועים שתופסים בגרון; הפרק השלישי, האיטי, היה מלא רגש אך בלי ליפול לרגשנות; ובפרק הרביעי, האחרון, הצליח שני להוביל קו מוזיקלי ברור עד הסוף המצמרר. לרגעים ספורים היתה בפרק האחרון הרגשה של ירידת מתח קלה, אך בסופו של דבר זה היה אחד הביצועים היפים והמרשימים שזכורים לי לסימפוניה הזו.

להצלחה היו שני גורמים עיקריים. הראשון- רמתה הפנטסטית של התזמורת, ובמיוחד חטיבות כלי הנשיפה שלהן יש תפקיד קריטי ביצירה. השני- הניצוח של להב שני, והקשר בינו לבין התזמורת. שני הוא מה שנקרא "מנצח של מוזיקאים": הוא מוביל את התזמורת בביטחון, מכיר את הפרטיטורה באופן מושלם ובעל-פה, מציג פרשנות מהודקת, והכי חשוב- הוא מנצח בלי אגו, שמשדר שמה שמעניין אותו זו רק המוזיקה והנגנים שמבצעים אותה. נקווה שהצניעות המבורכת הזו לא תעבור לו עם הגיל וההצלחה.

את שיא הערב, כצפוי, סיפק הפרק האחרון עם מכות הפטיש. מהלר ביקש שהפטיש יישמע "קצר וחזק, אבל לא מהדהד ובעל אופי לא מתכתי. כמו נפילה של גרזן". התזמורת השיגה את האפקט הזה באמצעות בניית תיבת עץ, שעליה מכה פטיש עץ ענק (אם קשה לכם לדמיין את הכלי תחשבו על פטיש שניצלים לפילים). בגירסה המקורית של היצירה מופיעות שלוש מכות פטיש, אך מאוחר יותר מהלר הוריד את השלישית (לדברי אלמה, מתוך פחד להתגרות בגורל). הגירסה עם שתי המכות היא גם זו שנבחרה הפעם, וכך הודגש המהלך הדרמטי האמיתי של הפרק- סיום מצמרר באקורד לה מינור, הפעם ללא הפיגורציה של מז'ור-מינור שהופיעה בפרק הראשון. אם לתרגם זאת למילים, סיום טראגי מובהק.

הסימפוניה השישית של מהלר, עם מכות הגורל המטלטלות שמתוארות בה, מתאימה מאין כמותה לתקופה הקשה ומלאת הכאב שבה אנו חיים. לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לחשוב על תרגום המכות למציאות בת-זמננו, וקל להתחבר דרך המוזיקה לרגשות שכולנו חווים בשנה האחרונה. התרגשתי ממש לראות את תגובת הקהל בסיום הסימפוניה- תשואות ארוכות בעמידה, בלי הריצה המסורתית כדי לצאת עם האוטו מהחנייה לפני כולם.

בחלקו הראשון של הקונצרט בוצע הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, עם הסולן הבלגי מארק בוצ'קוב (שהחליף את מקסים ונגרוב שנאלץ לבטל עקב שינוי תאריכי הסדרה). היצירה הזו לעוסה עד דק, וצריך ביצוע מופלא באמת כדי לומר בה משהו שעדיין לא נאמר. לצערי, זה לא קרה. שני הוביל ביצוע שהתחיל מהר מהמקובל, אולי כדי להתחמק מהרומנטיות המוגזמת שמאפיינת ביצועים ותיקים לקונצ'רטו. אבל, בניגוד למהלר, כאן המהירות וה"יובש" פחות שיכנעו. גם מארק בוצ'קוב התגלה ככנר מיומן ונעים, אבל הנגינה שלו היתה טכנית יחסית וחסרת נשמה יתרה. בקיצור, לא ביצוע שייכנס לפנתיאון הביצועים הגדולים. בכל מקרה, לקונצרט הזה הגענו בגלל מהלר ושם קיבלנו את כל מה שאפשר היה לבקש.

הקונצרט יבוצע שוב ביום שני, וזו תהיה ההזדמנות האחרונה לשמוע אותו. מומלץ בחום, ואם בגלל הפקקים ובעיות החנייה תגיעו רק לחלק השני- לא אסון. העיקר לא לפספס את המהלר.

שלום לכולם,

אני מקווה ששלומכם טוב בימים הקשים שעוברים על כולנו. רציתי לעדכן על טיול המוזיקה והאמנות שאדריך בלונדון בפסח הקרוב (אפריל 2025), בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל". הטיול הוא בהדרכה משותפת שלי, של האמנית כלנית לאופר-שכנר ושל האדריכלית מנואלה אלפר.

הצד המוזיקלי של הסיור יכלול חמישה מופעים, עם הרצאה מקדימה שלי לפני כל אחד. שלושת המופעים הראשונים יתקיימו בבית האופרה המלכותי "קובנט גארדן": האופרה "כרמן" של ביזה, האופרה "טוראנדוט" של פוצ'יני,  והבלט "רומיאו ויוליה" של פרוקופייב. בערב הרביעי נצא לאולם ה"ברביקאן" ונבקר ברסיטל של הפסנתרן לאנג לאנג, שאותו לא צריך להציג לקוראי אתר זה. את הרסיטל יפתחו יצירות מאת פורה ("פאבאן") ושומאן ("קרייזלריאנה"), והוא יגיע לשיאו עם 12 מזורקות והפולונז אופוס 44 מאת שופן. בערב האחרון נחזור לאולם ה"ברביקאן" ונצפה בביצוע של ה"יוהאנס פסיון", יצירת המופת של באך.

את כל הפרטים אפשר למצוא כאן. 

מקווה להיפגש,

ומאחל שנה טובה יותר,

עומר

בחודש ינואר הקרוב- אם לא יהיו הפתעות- תבצע הפילהרמונית הישראלית לראשונה את הקונצ'רטו לכינור של המלחין האוקראיני תומאס דה-הרטמן, שחובר בשנת 1943.

התגובה הראשונית, גם של אוהבי מוזיקה מושבעים, היא מן הסתם- תומאס דה מי?! זוהי תגובה טבעית, כיוון שדה-הרטמן נשכח מלב מאז הלך לעולמו בשנת 1956. הביצוע בארץ יהיה חלק ממסע להחזרתו לתודעה, אותו מוביל הכנר האמריקאי הנפלא ג'ושוע בל יחד עם מוזיקאים נוספים. במסגרת המסע הקליט בל את הקונצ'רטו הנשכח באלבום שיצא החודש, יחד עם יצירות נוספות של המלחין, תחת הכותרת "תומאס דה-הרטמן מתגלה מחדש". בל יהיה גם הכנר הסולן שיבצע את היצירה עם הפילהרמונית, תחת ניצוחו של להב שני.

תומאס דה-הרטמן היה מלחין, פסנתרן ומורה להלחנה. הוא נולד באוקראינה, שהיתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, בשנת 1884. במהלך חייו למד אצל מיטב המורים של התקופה: ארנסקי, טאנייב, רימסקי-קורסקוב ואחרים. הוא חילק את חייו בין האימפריה הרוסית לבין מינכן, שם הכיר את וסילי קנדינסקי והושפע ממנו עמוקות. השפעה נוספת עליו היתה של הפילוסוף והמיסטיקן גיאורגי איבאנוביץ' גורדייף, שהעמיקה אצלו את המשיכה כלפי עולם הרוח והמיסטיקה הדתית. משיכה זו באה אצלו לידי ביטוי בהתעניינות רחבה בכתבים שונים- הקבלה, החסידות, האופנישדות, הסוטרות וגם משנתם של שופנהאואר ושפינוזה.

דה-הרטמן הלחין מגוון רחב של יצירות: מוזיקה תזמורתית, מוזיקה קאמרית, יצירות לבמה, מחזורי שירים, מוזיקה לסרטים ועוד. בין היתר הלחין גם קונצ'רטו לצ'לו וקונצ'רטו לכינור, שיבוצע כאמור בינואר בארץ.

באתר שמוקדש ל"פרויקט דה-הרטמן" מספר ג'ושוע בל כי קיבל את הפרטיטורה לקונצ'רטו לכינור לפני מספר שנים מאפרם מרדר (Marder), שלקח על עצמו להכיר את היצירה לקהל של ימינו. בל מספר כי "כשהתחלתי לחקור את הקונצ'רטו נדהמתי מיד מעומק הרגש שהוא מעביר, ונותרתי בהלם מכך שיצירה כה עוצמתית נעלמה עד עכשיו ממני ומרוב מאזיני המוזיקה הקלאסית. הקונצ'רטו הזה הוא גם קורע לב וגם מרומם לב, והוא סוחף ורלוונטי היום כפי שהיה כאשר הולחן ב-1943".

בל מצא את השותפה להחייאת הקונצ'רטו בתזמורת INSO-Lviv האוקראינית, בניצוחה של דליה סטסבסקה (Stasevska). בחירה זו בתזמורת שפועלת בתנאי מלחמה מוסיפה נופך מרגש נוסף ליצירה, שהיא בעלת אופי קולנועי ודרמטי גם כך. ניתן לראות את בל וסטסבסקה מדברים על הפרויקט – וגם חלק קצר מהביצוע- כאן. 

הקונצ'רטו מורכב מארבעה פרקים: לארגו- אלגרו (13:22), אנדנטה (8:21), מינואט (2:26), ופינאלה- ויואצ'ה (5:38). הוא אמנם חובר ב- 1943, אך אופיו נגיש וקליט מאוד. מבחינה סגנונית הוא נשמע שייך לרומנטיקה המאוחרת, עם נטייה "רוסית" מובהקת והבעה עמוקה של רגש. היצירה נשמעת הרבה יותר קרובה לצ'ייקובסקי, מקס ברוך או אלגר מאשר לשוסטקוביץ' או פרוקופייב- מאוד ריגשית ודרמטית, אך לא צינית ולא מתחכמת. להערכתי הקהל הישראלי יתחבר אליה מיד, בוודאי בביצוע מלא ההתלהבות והרגש של ג'ושוע בל עם להב שני.

את היצירה במלואה ניתן לשמוע בספוטיפיי, בביצוע של ג'ושוע בל שיצא החודש. כדאי מאוד להכיר. ENJOY!

(וחידה למתקדמים- הנושא העיקרי של הפרק האחרון (הרביעי) מזכיר מאוד יצירה מפורסמת של מלחין אחר. מהי?)

שלום לכולם, אני שמח לעדכן על הקורסים שאעביר במהלך שנת הלימודים הבאה:

✯ אוניברסיטת ת"א- בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה // "מאסטרו" – המנצחים הגדולים (קורס שנתי)

"קורס דגל" על אמנות הניצוח, אותו פיתחתי לאחר שנים ארוכות של הרצאות על ניצוח ומנצחים. במהלך המפגשים נבין את תפקידו של המנצח, נלמד תנועות ניצוח בסיסיות, נכיר את יסודות הפרטיטורה התזמורתית ונעמוד על סגנונות ניצוח שונים. דגש מיוחד יינתן להבדלים בין מנצחים שונים מהיבטים של טכניקה, פרשנות, סגנון ואישיות, וכן להיכרות עם הנשים הבולטות כיום בעולם הניצוח. חלקו השני של הקורס יוקדש להיכרות עם רפרטואר תזמורתי ומקהלתי מנקודת מבטו של מנצח. הקורס משולב לכל אורכו בצפייה מודרכת בדוגמאות מרהיבות מחזרות וקונצרטים של המנצחים הגדולים בעולם בעבר ובהווה.

הקורס יתקיים בימי חמישי אחת לשבועיים, החל ב- 7 בנובמבר 2024.

כל הפרטים- כאן.

=========================================

✯ האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (סידרה חדשה, סמסטר א+ב)

סידרה חדשה בה נתוודע ליצירות מופת של גדולי המלחינים מתקופות שונות באמצעות התייחסות למרכיבים הסטוריים, ביוגרפיים, מבניים, צורניים ורגשיים. המפגשים מלווים בצפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים של מיטב המבצעים והמנצחים. אין צורך בידע מוזיקלי מוקדם.

הקורס יתקיים בשני אולמות שונים:

 🌺 סינמטק תל-אביב, ימי רביעי מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב-27 בנובמבר 2024.

🌺 קמפוס האוניברסיטה הפתוחה רעננה, ימי ראשון אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב–10 בנובמבר 2024.

פרטים מלאים כאן.

=========================================

✯ זמן אשכול – סינמה סיטי // "היצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית" (סידרה חדשה, סמסטר א')

בסדרה מהנה זו נכיר יצירות נבחרות של גדולי המלחינים מתקופות שונות ונעמיק את ההבנה והחיבור אליהן. המפגשים מלווים בצפייה מודרכת בדוגמאות מביצועים מעולים.

קורס זה יועבר בשני אולמות שונים:

 🌺 סינמה סיטי גלילות, ימי שני בשעה 11:00, החל ב-4 בנובמבר 2024. פרטים מלאים כאן.

🌺 סינמה סיטי ראשל"צ, ימי שלישי בשעה 11:00, החל ב-5 בנובמבר 2024. פרטים מלאים כאן.

=================================

✯ מרכז הבמה גני תקווה // "בטהובן – הגשר אל הרומנטיקה" (קורס שנתי, ערב)

בסדרה זו ניפגש עם גאונותו של לודוויג ואן בטהובן דרך היכרות מעמיקה עם כמה מיצירותיו הגדולות. ביו היתר נדון בסונטות נבחרות לפסנתר, שיאי המוזיקה הקאמרית, הקונצ'רטי הגדולים, השירים הסקוטיים, הסימפוניות ועוד.

גני תקווה- מרכז הבמה, ימי חמישי אחת לחודש בשעה 18:00, החל בתאריך 7 בנובמבר 2024. פרטים מלאים כאן.

"הרביעייה הירושלמית" נחשבת לאחת מהטובות מסוגה בעולם, אבל בימים האחרונים עלתה לכותרות דווקא בהקשר שונה לגמרי: הנהלת אולם ה"קונצרטחבאו" באמסטרדם הודיעה שלא תוכל לערוב לביטחון המבקרים בקונצרטים של הרביעייה לאחר איומים של גורמים פרו-פלסטיניים, ולכן החליטה לבטלם. הביטול עורר סערה נרחבת, שכללה בין היתר מכתב מחאה חריף ממוזיקאי צמרת כמו סיימון ראטל, סמיון ביצ'קוב, מרתה ארחריץ', אן-סופי מוטר ואחרים. המחאה הביאה את ההנהלה לחזור בה מהביטול, והרביעייה תופיע באמסטרדם בכל זאת- אך עם אבטחה כבדה ונוכחות משטרתית מוגברת.

בניגוד לאמסטרדם, תחושת הביטחון בקונצרט של הרביעייה אמש באולם "שטריקר" בצפון תל-אביב היתה שלמה. כך היתה גם תחושת ההתעלות לאחר הקונצרט. כל ארבעת חברי הרביעייה עלו כשהם עונדים סרטים צהובים, מחווה שנראית פה טבעית לגמרי ומעניין אם נתפסת ככזו גם ע"י הקהל בחו"ל (לא הספקתי לשאול את חברי הרביעייה, ואם אתם מוזיקאים ישראלים שמופיעים בחו"ל אשמח לקרוא את החוויה שלכם בעניין). 

הקונצרט כלל שלוש רביעיות מופת שונות מאוד בסגנונן: הרביעייה מספר 1 של סמטנה ("מחיי"), יצירה משיא תקופת הרומנטיקה שמאופיינת ביסוד אוטוביוגרפי חזק; הרביעייה מספר 4 של ברטוק, יצירה מודרנית ומסעירה מבחינת מצלול וסגנון; והרביעייה מספר 8 של בטהובן (המוכרת יותר כ"רזומובסקי מספר 2"), מאבני היסוד של תקופת המעבר בין הקלאסיקה הוינאית לראשית הרומנטיקה. באופן לא מקרי, הקונצרט נפתח ומסתיים ברביעיות במי מינור (סמטנה ובטהובן) וביניהן מופיעה יצירה בלי טונאליות מוגדרת (ברטוק).

הביצוע, כצפוי, סיפק חוויה עילאית של מוזיקה קאמרית. השיא הראשון של הערב נרשם ברביעייה של סמטנה, בה חוגג המלחין את המוזיקה הצ'כית העממית אך במקביל מקונן על אובדן שמיעתו (הוא התחרש בהדרגה החל משנות החמישים שלו). הקינה על ההתחרשות מופיעה ברגעים יפהפיים וקורעי לב בפרק השלישי, ומגיעה לשיא בהופעת צליל גבוה דמוי ציפצוף בפרק האחרון. את הצליל הזה מנגן הכינור הראשון, וכאילו לפי הזמנה גרמה נגינת הצליל לקריעת שערה בקשת של הכינור. נו ביג דיל, אבל עדיין סימלי ונוגע ללב. זה היה מהביצועים היפים והמרגשים שאני זוכר ליצירה, בוודאי בביצוע חי.

שיאו השני של הערב נרשם עם רביעיית המיתרים של ברטוק, יצירה מודרניסטית (חוברה בשנת 1928) ומלאת חידושים. הפרק הרביעי שלה, שמנוגן כולו בפיציקאטו, שומט לסת במיוחד (ואכן סחט קריאת התפעלות לא נשלטת מאחת השורות הראשונות). ביצוע בלתי נשכח ליצירה גדולה. 

על רזומובסקי 2 של בטהובן אין הרבה מה לומר- זוהי יצירת מופת שזכתה לביצוע מעולה, שבו – וגם פה כצפוי- הרשים במיוחד הפרק האיטי. עם זאת, אני חייב להודות שלעומת הרושם הגדול שעוררו הביצועים לסמטנה ולברטוק היתה כאן "נפילת מתח" קלה. 

את הקונצרט חתם הדרן בדמות "שיר ארץ" של סשה ארגוב, בעיבוד לרביעיית מיתרים של מנחם ויזנברג. לא הכרתי את העיבוד הזה ובשמיעה ראשונה לא התלהבתי ממנו, אבל השיר המקורי יפה מספיק כדי שהחוויה הכללית תהיה חיובית.

הקונצרט יבוצע שוב הערב (שלישי) באולם שטריקר. לפי הבנתי הוא סולד-אאוט, אבל בדרך כלל יש ביטולים ושווה מאוד לנסות להשיג כרטיס. זהו ערב שמספק חוויה של נגינה קאמרית ברמה הגבוהה ביותר ובאקוסטיקה מצוינת.

הרביעייה הירושלמית (אלכסנדר פבלובסקי, כינור; סרגיי ברסלר, כינור; אורי קם, ויולה; קיריל זלוטניקוב, צ'לו). אולם שטריקר, ת"א, 20.5.2024

 

שלום לכולם,
שמח לעדכן על הקורסים שאעביר בסמסטר ב' 2024:

1. האוניברסיטה הפתוחה- אסכולות // מהלר- "על הסימפוניה לחבוק הכול" (קורס חדש)

מפגש שיטתי ומעמיק עם יצירתו של גוסטב מהלר (1911-1860), מהמלחינים החשובים ביותר של סוף תקופת הרומנטיקה. במפגשים משולבות דוגמאות מביצועי מופת של מיטב התזמורות, המנצחים והסולנים. 

קורס זה יתקיים בשני אולמות שונים:

 🌺 סינמטק תל-אביב, ימי רביעי מדי שבוע בשעה 11:30, החל ב-6 במרץ 2024.

🌺 קמפוס האוניברסיטה הפתוחה רעננה, ימי ראשון אחת לשבועיים בשעה 11:00, החל ב–10 במרץ 2024.

פרטים מלאים כאן.

=================================

2. זמן אשכול // "שיאי המוזיקה הקלאסית" (סידרה חדשה)

קורס זה יועבר בשני אולמות שונים:

מפגש חוויתי עם מבחר מהיצירות הגדולות של המוזיקה הקלאסית, במטרה להעמיק את ההיכרות איתן ואת ההבנה של המבנים והצורות המוזיקליות שלהן. הקורס משולב בדוגמאות מביצועים מעולים. אין צורך בידע מוזיקלי מוקדם.

 🌺 סינמה סיטי גלילות, ימי שני בשעה 11:00, החל ב-1 באפריל 2024. 

פרטים מלאים כאן.

🌺 סינמה סיטי ראשל"צ, ימי שלישי בשעה 11:00, החל ב-2 באפריל 2024. 

פרטים מלאים כאן.

אשמח לראותכם!

בסרט "לרומא באהבה" של וודי אלן יש קטע נהדר שבו אלן עצמו, שמגלם במאי אמריקאי נוירוטי, מגיע לרומא עם אשתו כדי לפגוש את משפחת הארוס האיטלקי של בתם. הוא מגלה שאבי המשפחה, קברן שהוא גם זמר טנור חובב, שר במקלחת בצורה פנומנלית. אלן מעודד אותו לשיר באופרה, אך למרבה הצער מתגלה שהטנור מצליח לשיר כראוי רק כשהוא מתקלח. אלן לא אומר נואש, ומביים את כל התפקיד הראשי באופרה "הליצנים" כשהגיבור שר מתחת למקלחת. השירה זוכה לביקורות נלהבות, הבימוי – פחות.

נזכרתי בתמונה המשעשעת הזו אמש ב"רוסלקה", בה נאלצו הזמרים לשיר חלק ניכר מהאופרה כשהם משכשכים/ צוללים/ הולכים במים. בניגוד ל"הליצנים" המים דווקא רלוונטיים לעלילה, אבל הבימוי וההעמדות (או בהרבה מקרים- ההשכבות) נעשו באופן שאינו מיטבי להקרנה הקולית של הזמרים, וגם לא תמיד אסתטי.

"רוסלקה" עלתה לראשונה באופרה הישראלית בשנת 2004, בבימוי ריאליסטי יפהפה שזכור לי עד היום. עשרים שנה חלפו מאז, וכעת עולה האופרה בבימוי של סטפנו פודה (Poda) ובניצוחו של דן אטינגר.

מבחינה מוזיקלית – מדובר בהצלחה כבירה. ראשית הסולנים בתפקידים הראשיים, שהיו מעולים אחד אחד. אלה וסיליביצקי היתה מרגשת ממש בתפקיד רוסלקה האומללה; זמר הבאס מקסים קוזמין-קרוואב (Kuzmin-Karavaev), בתפקיד ה"וודניק" (שד המים), הציג קול עשיר ומרשים; עדנה פרוחניק (Prochnick) היתה מעולה כיז'יבבה המכשפה, וכך גם אלכסיי דולגוב (Dolgov) בתפקיד הנסיך. השלימו אותם שורת זמרים ישראלים מצוינים בתפקידים המשניים. המקהלה מאחורי הקלעים נשמעה מעולה, והתזמורת צילצלה בסאונד עשיר ומלא גוונים. דן אטינגר הוביל – כדרכו- בניצוח אנרגטי ומדויק מאוד, וניכר היה שהוא יודע בדיוק למה הזמרים והנגנים זקוקים ממנו ומעניק אותו ביד רחבה. פשוט ניצוח מעולה.

הבימוי, למרבה הצער, היה סיפור אחר לגמרי. את סיפור האגדה של "רוסלקה" אפשר לביים בצורה מלאת צבע וחיים, עם הבדלים משמעותיים בין המערכות. אלא שכאן קיבלנו במה די זהה לאורך כל האופרה, כשהמשתנה העיקרי הוא האם יש מים בקונסטרוקציה שהוקמה על הבמה (כדי לדמות אגם) או שאין (כדי לדמות טירה). הבמה גם די מונוכרומטית, כך שלאורך זמן הצד הויזואלי די משעמם.

המערכה הראשונה מתרחשת באגם, שכאן הפך למעין בריכה מרובעת שהזמרים שרים מתוכה או מצידה. זה אומר שבקטעים מסוימים בקושי אפשר לראות אותם, וגם מבחינה אקוסטית מעמיד בפניהם אתגר גדול (מה שמעלה עוד יותר את ההערכה לזמרים ולבלאנס שיצר אטינגר). בנוסף לזמרים יש באגם קבוצת רקדנים, שאמורים לדמות את בנות ובני המים. הרקדנים מתפלשים במים או שוכבים בהם בלבוש אפור צמוד, והדימוי הראשון שקפץ לי לראש היה של עופות קפואים שהוצאו להפשרה. מקווה שלא יקומו מחר עם דלקת ריאות. עוד בולטות בתפאורה לאורך האופרה כפות ידיים ענקיות, שבחלק מהזמן תלויות מהתקרה ובחלק אחר מוצבות על הבמה. לא יודע מה תפקידן ולא דחוף לי לברר.

המערכה השנייה מתרחשת בארמון, כשברקע יש לוח שחור מהבהב שמזכיר לוח אם של מחשב. לתפאורה הזו יש שני יתרונות- ראשית, היא קצת יותר חיה, ושנית, סוף סוף אפשר לשיר ולרקוד על יבשה. במערכה השלישית שוב רובצים הרקדנים בתוך המים, ושמלת החתונה של רוסלקה הופכת לשקיות ניילון שמזהמות את האגם ונשלות ממנו על-ידי שניים מהזמרים. זה קסום בדיוק כמו שזה נשמע, למרות שהיו במערכה הזו גם כמה רגעים יפים שבהם הבימוי המינימלי דווקא הדגיש את התפקיד המרגש שכתב דבוז'אק לרוסלקה ולנסיך.

לסיכום- כל מה שקשור בצד המוזיקלי מעורר התפעלות (מנצח, סולנים, תזמורת, מקהלה- שאפו לכולם!). הצד הויזואלי- הרבה פחות, וחבל. זה היה יכול להיות ערב אדיר לו היתה האופרה חוזרת על הבימוי המקסים מ-2004.

והערת אגב למי שמצפה למחוא כפיים אחרי ה"אריה לירח" המפורסמת מהמערכה הראשונה- קחו בחשבון שאטינגר לא נותן מרווח למחיאות כפיים אחרי האריה, וממשיך מיד את המוזיקה כדי ליצור רצף אורגני. כך או כך, אלה וסיליביצקי שרה את האריה מעולה. האופרה הישראלית זכתה שיש לה זמרות בקנה מידה כזה.

שלום לכולם,

אני שמח לעדכן כי השבוע פורסם הסמינר המוזיקלי שאדריך לפסטיבל וורביה בקיץ הקרוב (26 ביולי עד 2 באוגוסט).

התכנית המוזיקלית של הסמינר כוללת 13 קונצרטים מעולים, מהם ניתן לבחור על פי ההעדפה האישית. בין המוזיקאים שבהם נצפה נמנים הפסנתרנים יוג'ה וואנג ומיכאיל פלטנייב, הכנרים מיכאל ברנבוים ובומסורי קים, רביעיית EBENE, זמר הבריטון תומאס קווסטהוף (בהופעת ג'אז!), המנצחים קלאוס מקלה, להב שני, דניאל הרדינג ואנטוניו פפאנו, ורבים אחרים.

את כל הפרטים על הסמינר אפשר למצוא כאן. 

סמינר זה מתווסף לסמינר שאדריך לברלין בפסח הקרוב, שגם בו נבקר בשורת מופעים מעולים: הפילהרמונית של ברלין בניצוח יון סון קים, תזמורת ה-RSO בניצוח פיליפ הרווגה עם מקהלת "קולגיום ווקאל גנט", האופרה "טוסקה" מאת פוצ'יני עם סוניה יונצ'בה, רסיטל של יאמן סעדי, הקונצ'רטו לכינור של ברהמס עם פרנק-פטר צימרמן ועוד.

כל הפרטים על הסמינר לברלין בפסח- כאן. 

בספטמבר השנה מתוכנן סמינר נוסף לפסטיבל לוצרן, ופרטים לגביו יפורסמו בהמשך.

מאחל אביב נעים,

עומר

זה היה מסוג הקונצרטים שהולכים אליהם לא רק בגלל המוזיקה, אלא גם (ואולי בעיקר) בגלל ההקשר האנושי והריגשי. ואכן, היה מרגש מאוד אמש לראות את זובין מהטה חוזר לפילהרמונית. הליכתו עדיין זהירה ואיטית והוא מנצח בישיבה, אבל שמחתי לראות שהוא כבר לא נעזר במקל הליכה. והכי חשוב- היה נהדר להיווכח שהגיל והקושי הפיזי לא השפיעו כהוא זה על יכולת ההובלה המוזיקלית שלו.

למי שציפה (כמוני) שמהטה יישא דברים בשלב כלשהו של הערב נכונה אכזבה. אין ספק שהוא היה מודע להתרגשות סביב שובו, אבל ככל הנראה העדיף שלא לעשות מזה עניין. ואכן, מבחינה טכנית זה היה קונצרט רגיל לגמרי: פתיחה ואריות מאת ורדי בחלק הראשון, הסימפוניה מספר 7 של דבוז'אק בחלק השני. את האריות ביצעה זמרת הסופרן זארינה אבייבה (Abaeva), שהתגלתה כסופרן ורדיאנית מעולה. רגעי ה"פיאנו" שלה היו קסומים ממש, ולולא הפריעו לה קולות בכי של תינוק מהגלריה העליונה אפשר היה ליהנות ממנה מאוד. בינתיים אפשר לחלום על ועדת חקירה שתבדוק איך יתכן שנותנים לאנשים עם תינוק להיכנס לקונצרט, ולמה לקח כל כך הרבה זמן עד שהם התעשתו ויצאו מהאולם. החלק הראשון של הערב היה משופע בהפרעות נוספות, ביניהן של אחד מיושבי השורות הראשונות שהטלפון שלו התחיל להקריא את החדשות בקולי קולות. מי אמר שמשעמם בפילהרמונית.

בחלק השני, כאמור, ניצח מהטה על הסימפוניה מספר 7 של דבוז'אק. לאחרונה קראתי ביקורת מחו"ל שדיברה על כך שהניצוח שלו הפך להיות חסכוני יותר באנרגיה, ודווקא לכן עמוק ומרגש יותר. זהו טיעון מעניין: מהטה כאמור מנצח בישיבה, ולכן התנועה הפיזית שלו על הפודיום מצומצמת ו"שקופה" יותר. עם זאת, ההובלה שלו לא השתנתה כלל: אותה ספירה ברורה, אותם סימני כניסה אלגנטיים, אותו קשר מעולה עם הנגנים. התוצאה היא ניצוח שממוקד במוזיקה ולא ב"איך זה נראה", והתוצאה בהתאם. לזה מתווספת העובדה שמהטה חזר לנצח אחרי שעבר תלאות רפואיות קשות בשנים האחרונות, וזו כבר ממש השראה. חוויה גדולה לראות אותו.

לאונרד ברנשטיין היה אחד מגיבורי שנות הנעורים שלי. כמי שמוזיקה בכלל- וניצוח בפרט- היו העניין המרכזי בחייו מגיל צעיר, דמותו של ברנשטיין היתה עבורי השראה גדולה. ההתלהבות האקסטטית שלו על דוכן המנצחים, החום האנושי, החיבור הריגשי למוזיקה- כל אלו השתקפו בדמותו ובביצועיו, והפכו אותו לדמות להערצה ולחיקוי בעיני רבים.

ל"המאסטרו" של בראדלי קופר ציפיתי בסקרנות, וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. צפיתי בסרט באיחור (הוא זמין לצפייה בנטפליקס ובקולנוע כבר מספר חודשים), אבל הפיספוס פה כל כך משמעותי שרציתי להתייחס אליו בכל זאת. מנקודת מבט של אנשי מוזיקה מקצועיים, ובוודאי אלו שאוהבים את ברנשטיין, "המאסטרו" הוא אכזבה מכל כיוון אפשרי. ברנשטיין היה מוזיקאי-על: מנצח, פסנתרן, מלחין, מגיש קונצרטים מוסברים ועוד. הסרט אמנם נוגע בכל אלו, אבל לא בצורה רצינית. הפוקוס בסרט הוא על יחסיו של ברנשטיין עם אשתו, השחקנית פלישה מונטאלגרה, והמתח ביניהם סביב היותו הומוסקסואל. באחד מרגעי השיא של הסרט ברנשטיין נותן יד לאחד מאהוביו הגברים במהלך קונצרט, בעוד אשתו צופה בהם בעיניים כלות. רגע אחר מציג אותו עוֹגֵב במסיבה על תלמיד ניצוח, שרק דקה קודם השתתף בכיתת אמן בהובלתו. עם זאת, בסוף בוחר ברנשטיין להיות לצידה של אשתו החולה בסרטן, גם במחיר ביטול התחייבות מקצועית חשובה. מדובר פה באחד המנצחים והמוזיקאים הגדולים של המאה העשרים, וההתמקדות דווקא ברכילות ובדרמה המומצאת, ולא במוזיקה, ממש מקוממת.

מעבר לפוקוס על הצד האישי והרכילותי, בעיה נוספת עם הסרט היא האותנטיות. ברנשטיין היה אחד מהמנצחים המצולמים ביותר בהסטוריה של המאה העשרים. אפשר לראות תיעוד שלו מאינספור קונצרטים, חזרות, הרצאות, מופעים מוסברים ועוד. הצפייה בחיקוי שעושה לו ברדלי קופר יוצרת תחושת החמצה גדולה. הדבר בולט במיוחד בסצינה בה רואים את ברנשטיין מנצח על הפינאלה של הסימפוניה השנייה של מהלר ("התחייה"), בקתדרלת איליי בלונדון. ה"ניצוח" של קופר הוא אחרי הפעמה ולא לפניה, כלומר מגיב לנגינה של התזמורת במקום להוביל אותה. ביצוע שהיה נסמך על "ניצוח" כזה היה מתפרק מיד. מה שנשאר היא רק כוריאוגרפיה שמחקה באופן מגוחך את המקור, עם מחוות הגוף המוגזמות וההתלהבות האקסטטית. לא פחות מעצבנת היא העובדה שבסרט רץ ברנשטיין מיד אחרי התו האחרון לחבק את אשתו, אפילו לפני שהרים את התזמורת להשתחוויה. שוב, הנרטיב הדרמטי המומצא מנצח את המציאות, את המוזיקה ואת האפשרות להתרגש ממוזיקה "נטו".

את הביצוע המצולם האמיתי של ברנשטיין לסימפוניה השנייה של מהלר אפשר לראות בלחיצה קצרה ביוטיוב, והוא באמת פנומנלי. כאמור, יש גם עוד אינספור הקלטות בהן אפשר לראות את הדבר האמיתי. מכאן עולה שאלה גדולה: האם באמת אפשר להיכנס לדמות אם מחקים את התנועות שלה, את הדיבור שלה, את העישון האינסופי, את הבעות הפנים שלה, את הבגדים שהיא לובשת ואפילו את גודל האף שלה (שהוארך במיוחד בהסכמת המשפחה)?

עבורי, הדבר המרכזי שלא הודגש בסרט הוא החדשנות הגדולה שהביא ברנשטיין לעולם המוזיקה כמנצח. סגנון הניצוח שלו, במיוחד בשנותיו הבשלות, היה משהו שלא נראה עד אז: התנועות המוגזמות, הריקוד על הדוכן, הבעות הפנים ששיקפו התמסרות טוטאלית למוזיקה, החינניות הנפלאה בקטעים הקלילים. בראדלי קופר – אולי בגלל שאינו מוזיקאי- מחקה בסך הכל את המניירות, לא את עשיית המוזיקה עצמה. עבור מי שבאמת מתעניין בברנשטיין כמנצח שיא הסרט מופיע במהלך הקרדיטים, שם רואים (סוף סוף) את ברנשטיין האמיתי בקטע ניצוח משנותיו האחרונות. ואפילו כאן, מודבקת על הקטע המצולם מוזיקת "סיום" שאינה קשורה לקטע המנוגן.

ושתי הערות טכניות. אחת, הצילום של הסרט הוא בפורמט 4:3, שהיה מקובל עד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. אפשר להבין את ההיגיון, אך התוצאה הוויזואלית לא משהו. שנייה, האירועים בחייהם של ברנשטיין ופלישה הצעירים מצולמים בשחור לבן, וגם לגבי סעיף זה ההערכה דומה.

לסיכום: מנקודת מבט של איש מוזיקה ש"גדל" על ברנשטיין, הסרט הזה הוא החמצה. הדרמה המרכזית ב"המאסטרו" היא סביב יחסיו של ברנשטיין עם אשתו, ואם אכן היה הסרט מוצג בצורה זו ייתכן שגם אוהבי מוזיקה היו יכולים לחיות איתו בשלום. אבל נראה שבדרך להשיג סרט "ראוי" מבחינה הוליוודית עבר הפוקוס מברנשטיין המוזיקאי אל הדרמה האנושית סביבו, וככזה הפך למוצר הוליוודי ממוסחר – ויש להודות שבחלקים רבים שלו גם מעייף.