בעיקר מוזיקה

לאונרד ברנשטיין היה אחד מגיבורי שנות הנעורים שלי. כמי שמוזיקה בכלל- וניצוח בפרט- היו העניין המרכזי בחייו מגיל צעיר, דמותו של ברנשטיין היתה עבורי השראה גדולה. ההתלהבות האקסטטית שלו על דוכן המנצחים, החום האנושי, החיבור הריגשי למוזיקה- כל אלו השתקפו בדמותו ובביצועיו, והפכו אותו לדמות להערצה ולחיקוי בעיני רבים.

ל"המאסטרו" של בראדלי קופר ציפיתי בסקרנות, וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. צפיתי בסרט באיחור (הוא זמין לצפייה בנטפליקס ובקולנוע כבר מספר חודשים), אבל הפיספוס פה כל כך משמעותי שרציתי להתייחס אליו בכל זאת. מנקודת מבט של אנשי מוזיקה מקצועיים, ובוודאי אלו שאוהבים את ברנשטיין, "המאסטרו" הוא אכזבה מכל כיוון אפשרי. ברנשטיין היה מוזיקאי-על: מנצח, פסנתרן, מלחין, מגיש קונצרטים מוסברים ועוד. הסרט אמנם נוגע בכל אלו, אבל לא בצורה רצינית. הפוקוס בסרט הוא על יחסיו של ברנשטיין עם אשתו, השחקנית פלישה מונטאלגרה, והמתח ביניהם סביב היותו הומוסקסואל. באחד מרגעי השיא של הסרט ברנשטיין נותן יד לאחד מאהוביו הגברים במהלך קונצרט, בעוד אשתו צופה בהם בעיניים כלות. רגע אחר מציג אותו עוֹגֵב במסיבה על תלמיד ניצוח, שרק דקה קודם השתתף בכיתת אמן בהובלתו. עם זאת, בסוף בוחר ברנשטיין להיות לצידה של אשתו החולה בסרטן, גם במחיר ביטול התחייבות מקצועית חשובה. מדובר פה באחד המנצחים והמוזיקאים הגדולים של המאה העשרים, וההתמקדות דווקא ברכילות ובדרמה המומצאת, ולא במוזיקה, ממש מקוממת.

מעבר לפוקוס על הצד האישי והרכילותי, בעיה נוספת עם הסרט היא האותנטיות. ברנשטיין היה אחד מהמנצחים המצולמים ביותר בהסטוריה של המאה העשרים. אפשר לראות תיעוד שלו מאינספור קונצרטים, חזרות, הרצאות, מופעים מוסברים ועוד. הצפייה בחיקוי שעושה לו ברדלי קופר יוצרת תחושת החמצה גדולה. הדבר בולט במיוחד בסצינה בה רואים את ברנשטיין מנצח על הפינאלה של הסימפוניה השנייה של מהלר ("התחייה"), בקתדרלת איליי בלונדון. ה"ניצוח" של קופר הוא אחרי הפעמה ולא לפניה, כלומר מגיב לנגינה של התזמורת במקום להוביל אותה. ביצוע שהיה נסמך על "ניצוח" כזה היה מתפרק מיד. מה שנשאר היא רק כוריאוגרפיה שמחקה באופן מגוחך את המקור, עם מחוות הגוף המוגזמות וההתלהבות האקסטטית. לא פחות מעצבנת היא העובדה שבסרט רץ ברנשטיין מיד אחרי התו האחרון לחבק את אשתו, אפילו לפני שהרים את התזמורת להשתחוויה. שוב, הנרטיב הדרמטי המומצא מנצח את המציאות, את המוזיקה ואת האפשרות להתרגש ממוזיקה "נטו".

את הביצוע המצולם האמיתי של ברנשטיין לסימפוניה השנייה של מהלר אפשר לראות בלחיצה קצרה ביוטיוב, והוא באמת פנומנלי. כאמור, יש גם עוד אינספור הקלטות בהן אפשר לראות את הדבר האמיתי. מכאן עולה שאלה גדולה: האם באמת אפשר להיכנס לדמות אם מחקים את התנועות שלה, את הדיבור שלה, את העישון האינסופי, את הבעות הפנים שלה, את הבגדים שהיא לובשת ואפילו את גודל האף שלה (שהוארך במיוחד בהסכמת המשפחה)?

עבורי, הדבר המרכזי שלא הודגש בסרט הוא החדשנות הגדולה שהביא ברנשטיין לעולם המוזיקה כמנצח. סגנון הניצוח שלו, במיוחד בשנותיו הבשלות, היה משהו שלא נראה עד אז: התנועות המוגזמות, הריקוד על הדוכן, הבעות הפנים ששיקפו התמסרות טוטאלית למוזיקה, החינניות הנפלאה בקטעים הקלילים. בראדלי קופר – אולי בגלל שאינו מוזיקאי- מחקה בסך הכל את המניירות, לא את עשיית המוזיקה עצמה. עבור מי שבאמת מתעניין בברנשטיין כמנצח שיא הסרט מופיע במהלך הקרדיטים, שם רואים (סוף סוף) את ברנשטיין האמיתי בקטע ניצוח משנותיו האחרונות. ואפילו כאן, מודבקת על הקטע המצולם מוזיקת "סיום" שאינה קשורה לקטע המנוגן.

ושתי הערות טכניות. אחת, הצילום של הסרט הוא בפורמט 4:3, שהיה מקובל עד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. אפשר להבין את ההיגיון, אך התוצאה הוויזואלית לא משהו. שנייה, האירועים בחייהם של ברנשטיין ופלישה הצעירים מצולמים בשחור לבן, וגם לגבי סעיף זה ההערכה דומה.

לסיכום: מנקודת מבט של איש מוזיקה ש"גדל" על ברנשטיין, הסרט הזה הוא החמצה. הדרמה המרכזית ב"המאסטרו" היא סביב יחסיו של ברנשטיין עם אשתו, ואם אכן היה הסרט מוצג בצורה זו ייתכן שגם אוהבי מוזיקה היו יכולים לחיות איתו בשלום. אבל נראה שבדרך להשיג סרט "ראוי" מבחינה הוליוודית עבר הפוקוס מברנשטיין המוזיקאי אל הדרמה האנושית סביבו, וככזה הפך למוצר הוליוודי ממוסחר – ויש להודות שבחלקים רבים שלו גם מעייף.

שלום לכולם,

אני שמח לעדכן על טיולי המוזיקה בחו"ל בהם אדריך במהלך השנה. כל הסיורים יהיו בהפקת חברת "קשרי תרבות תבל" המצוינת.

אלו הם הטיולים המתוכננים:

ברלין- 19 עד 26 באפריל 2024. סמינר תרבות, אמנות ומוזיקה, שיכלול ביקור בחמישה מופעי מוזיקה מעולים (כולל קונצרט של הפילהרמונית של ברלין, האופרה "טוסקה" ועוד). כל הפרטים כאן. 

שוויץ- פסטיבל ורביה (Verbier), 26 ביולי עד 2 באוגוסט. חופשה מוזיקלית באלפים השוויצריים, עם קונצרטים בביצוע גדולי המוזיקאים. פרטים יפורסמו בקרוב.

שוויץ- פסטיבל לוצרן (Lucerne), 7 עד 14 בספטמבר. אחד משני הפסטיבלים החשובים בעולם למוזיקה סימפונית, הנערך באולם בעל אקוסטיקה נפלאה. פרטים יפורסמו בקרוב.

מאחל רק טוב לכולנו,

עומר

צילום: יוסי צבקר

איזו הפקה נהדרת. "חנוך לוין- האופרה" היא אחד מההישגים הגדולים של האופרה הישראלית בשנים האחרונות, האחות הצעירה והבועטת של "תיאודור" המצוינת שעלתה כאן בשנה שעברה.

בהפקה משתתפים עשרה סולנים, שאותם מלווה תזמורת קטנה שיושבת על הבמה. הליברטו מבוסס על קטעים קצרים מיצירותיו של חנוך לוין, שנערכו על ידי עידו ריקלין. הקטעים מוצגים ללא רצף עלילתי, אך בנויים לפי סדר הגיוני שיוצר מעין גל ריגשי: החל מגרוטסקי שקורע מצחוק, המשך בטראגי שקורע את הלב, ובסוף קתרזיס שבו שרים כל עשרת הזמרים- הפעם, ללא תחפושות ותלבושות- את הקלאסיקה "מה אכפת לציפור". את 16 הקטעים באופרה הלחינו חמישה מלחינים ישראלים שונים, ביניהם דודי זבה (שגם מנצח על ההפקה). לא כל ההלחנות מוצלחות באותה מידה, אך רובן אפקטיביות מאוד וחלקן מצוינות ממש.

ההפקה הזו מרגשת קודם כל בזכות העובדה שהיא הדגימה- שוב – שיש בארץ ריכוז יוצא דופן של כשרונות שבחרו לעבוד וליצור כאן. הראשון הוא כמובן חנוך לוין, שהטקסטים שלו – חלקם גרוטסקיים וחלקם הופכי קרביים- מצליחים לנגוע בעצבים החשופים של הישראלים גם היום. כך לדוגמא הדואט "את ואני והמלחמה הבאה", עם תום כהן ועדי עזרא, בביצוע שנתן לקהל בוקס ריגשי בבטן. כך גם ב"שחמט" עם ענת צ'רני, בו נראה היה שצ'רני נכנסה לגמרי לעומק המילים המזעזעות וזה היה רגע אנושי מרגש מאוד. השנייה היא הבמאית שירית-לי וייס, שיחד עם אנשי התפאורה והתלבושות יצרה במה גאונית שהשתנתה תדיר לפי אופי הקטעים. המרכיב השלישי היו הסולנים, שהיו ברובם מעולים. בלטו במיוחד יעל לויטה (זמרת ושחקנית קומית אדירה, שכאילו נולדה לגלם תפקידים של חנוך לוין), דניאלה סקורקה (שתיזכר בין היתר בזכות ביצוע פנטסטי ל"אני חיה לי מיום ליום" של רמי קליינשטיין), ענת צ'רני שהוזכרה קודם, עדי עזרא, יאיר פולישוק ועודד רייך. גם היתר היו טובים מאוד, לא רק כזמרים אלא גם כשחקנים.

חנוך לוין נפטר לפני 25 שנים. חלק מהטקסטים שלו עוברים היום בקושי- לדוגמא, הקטע מתוך "רווקים ורווקות" שנשמע היום צורם בעידן הפוסט מי-טו. מצד שני, הטקסטים הפוליטיים והאנטי מלחמתיים שלו נשמעים רלוונטיים כאילו נכתבו אתמול. אני די בטוח שלרוב הצופים באולם חלפו מחשבות דומות לשמע המילים שנכתבו ב- 1968 ב"שחמט": "לא יחזור אבי, אבי לא יחזור, ואין חייל לבן ואין שחור; בכי בחדרים ובגנים שתיקה, על לוח ריק רק מלך ומלכה".

לסיכום: לא כל הקטעים באותה רמה, אבל ככלל מדובר בהפקה מעולה מכל בחינה – בימוי, תפאורה, נגינה, שירה ומשחק. בלי טיפת ציניות, אני יכול לומר שהייתי גאה להיות ישראלי בערב הזה. מומלץ בחום.

ג'יימס אהנס. צילום: B Ealovega

סיכום קצר לקונצרט הפילהרמונית הערב: נהדר ומומלץ בחום. הגילוי המרכזי הפעם היה הכנר הקנדי ג'יימס אהנס (Ehnes), שניגן להפליא את הקונצ'רטו לכינור של סמואל ברבר. הקונצ'רטו הזה (שחובר ב- 1939) אינו מבוצע באופן תדיר, וחבל: זו יצירה יפה מאוד, בעיקר שני פרקיה הראשונים. הפרק השני מרגש במיוחד, הן בזכות שירתיות רבה והן בזכות תפקידים יפהפיים לכינור הסולן ולאבוב (בביצוע עילאי של האבובן דודו כרמל). אהנס הפיק מהכינור צליל נקי, יציב ומעודן, שבעייתו היחידה היתה נפח צלילי לא גדול שכוסה לעיתים על ידי התזמורת. לשמחתנו ישבנו קרוב כך שזה לא היה קריטי, אך לא יפתיע אותי לשמוע שיושבי השורות העליונות שמעו אותו חלש מדי. בכל מקרה, הפרק השני של הקונצ'רטו היה בעיני שיא הערב- הן בזכות המוזיקה היפהפיה של ברבר, הן בזכות הנגינה הרגישה של אהנס, והן בזכות נגינת האבוב המופלאה של דודו כרמל. ממש רגעים של חסד, מלאים רגש ויופי.

בחלקו השני של הערב בוצעה הסימפוניה הרביעית של מהלר. המנצח ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda) הוביל ביצוע שהתחיל בפרשנות כמעט קאמרית, עם שקיפות נהדרת של הקווים השונים וגמישות קפיצית. הביצוע לא היה מושלם מבחינה טכנית ולא אחיד מבחינת המתח שיצר, אבל עדיין מהנה מאוד. הפעם, בנוסף לנשפנים, בלט הכנר הראשון דומיטרו פוצ'יטרי- במיוחד בפרק השני, בו הוא מנגן לחלופין בשני כינורות (אחד בכיוון רגיל ואחד בכיוון "סקורדטורה", שגבוה בטון מיתר הכלים ונועד לתת צליל צורמני שמזכיר את "החבר מוות"). זמרת הסופרן בפרק הרביעי, הרוסייה אנה דניסובה, היתה ככה ככה: יש לה קול יפה והגשה נעימה, אבל לא שמעתי אצלה הבנה עמוקה של האירוניה המהלרית שמשתקפת בפרק. מצד שני, הפרק הזה "הפיל" רבות וטובות לפניה אז אין יותר מדי מה להתלונן. מה שעוד טיפה הפריע לי היתה היצמדותו של נוזדה לתווים – ועוד במהדורה קטנה, שלעיתים נראה שהוא קצת מתקשה לדפדף בה.

סיום הסימפוניה היה דוגמא חיה מדוע אסור למחוא כפיים לפני הזמן: היצירה נגמרת בשקט רב, ונוזדה החזיק את הידיים למעלה עד שהצליל גווע לחלוטין. זהו בדיוק האפקט הרצוי כאן, אך רבים בקהל התחילו למחוא כפיים ברגע שהצליל נפסק וכל הקסם התנפץ ברגע. למרבה המזל נוזדה לא נכנע והשאיר את הידיים למעלה, הקהל הבין וחדל מהמחיאות, ורק אחרי כמה שניות הידיים ירדו ואפשר היה למחוא כפיים באמת.

לסיכום: כנר נהדר (בעיקר אם יושבים קרוב), קונצ'רטו נפלא שכדאי להכיר, וביצוע יפה מאוד למהלר. התכנית תבוצע שוב בימים הקרובים והיא מומלצת בחום.

בשורות טובות לאוהבי המוזיקה הקלאסית: חברת "היפריון" הבריטית המעולה, שעד כה התעקשה להוציא את אלבומיה במדיה פיזית בלבד, החליטה בשעה טובה להעלות את הקטלוג שלה גם לאתרי הסטרימינג (ספוטיפיי, יוטיוב, טיידאל וכדומה). ההחלטה התקבלה על-ידי קבוצת המוזיקה "אוניברסל", שרכשה את היפריון לא מזמן. כבר כעת ניתן לשמוע בסטרימינג מאות אלבומים שהקליטו אמני "היפריון" לאורך השנים, ועד האביב של 2024 אמורים לעלות לשם כל אלבומי החברה (למעלה מאלפיים).

בקטלוג אפשר להאזין למבחר עצום של מבצעים מעולים: אנסמבל "ארכאנג'לו", הצ'מבליסט מהאן אספהאני, זמרי קוריידון, קונסורט "אורלנדו", הפסנתרנים מארק אנדרה-המלין, אנג'לה יואיט וסטיבן אוסבורן, הצ'לן סטיבן איסרליס, הכנרת אלינה איברגימובה, רביעיית טקאץ', אנסמבל "פוליפוני" ועוד רבים. כל זאת – בעלות חודשית זניחה לאחד משירותי הסטרימינג.

הלינק המצורף יוביל אתכם לקטלוג החברה, ולאחר לחיצה על האלבום הרצוי תתבקשו לבחור את שירות הסטרימינג המועדף עליכם להאזנה. מאחל הנאה מלאה!

לכניסה לקטלוג החברה – הקליקו כאן.

שלום לכולם, מבקש לשתף אתכם בתשובות הנהדרות שהתקבלו לפוסט שהעליתי בקבוצת פייסבוק המוקדשת למוזיקה קלאסית לסוגיה. בפוסט ביקשתי מחברי הפורום לשתף קטע מוזיקלי ש"מפרק" אותם מבחינה רגשית, כלומר מביא לדמעות או התרגשות יתרה מבחינה פיזית. נכון לעכשיו יש לפוסט 376 תגובות, ובהן אוצר בלום של קטעי מוזיקה נפלאים. מוזמנים ליהנות, וכמובן גם לצרף לינקים לקטעים שמרגשים אתכם במיוחד.

שימו לב- הבקשה היא לא לצרף יצירות שלמות, אלא קטעים ספציפיים שגורמים לכם לתגובה רגשית חזקה. וכמובן, אם מתאים לכם לשתף מה יש בקטע שכל-כך נוגע בכם- זה יכול להוסיף מאוד לחוויה.

הלינק לפוסט- כאן.

אמש בפסטיבל וורביה – להב שני מנצח על התזמורת הקאמרית של הפסטיבל. ביצוע מעולה לקונצ'רטו לפסנתר של שומאן עם הפסנתרן יפים ברונפמן, ובחלק השני ביצוע אדיר לסימפוניה מספר 2 של ברהמס. להב ניצח בלי תווים ובלי שרביט, בפרשנות מלאת עידון ואנרגיה ובשליטה מושלמת על התזמורת. בפולט האחרון של חטיבת הכינור השני ישב גאבור טאקאץ'- נאג'י, מנהלה המוזיקלי של התזמורת וכנר אגדי בפני עצמו, שניגן כתף אל כתף עם נגניו. החיבוק האמיץ בינו לבין שני בסוף שידר בלי מילים את האהבה וההערכה של נגני התזמורת כלפי המנצח. גם כמאזין זה היה אחד מהביצועים המרשימים ששמעתי ליצירה הזו, למרות האקוסטיקה הבעייתית של האולם וקוטנה היחסי של התזמורת. גאווה גדולה

שלום לכולם, שולח לכם דרישת שלום מפסטיבל וורביה (Verbier) בשוויץ. זהו פסטיבל נהדר שמארח את טובי המוזיקאים בעולם, ואני נותן כאן הרצאות טרום-קונצרט לקבוצה גדולה של ישראלים אוהבי מוזיקה. שלשום בוצעה כאן יצירה נדירה יחסית שהעניקה לנו חוויה בלתי נשכחת, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לשתף אתכם בקיומה. מדובר בקונצ'רטו לכינור, פסנתר ורביעיית מיתרים מאת ארנסט שוסון (Chausson), מלחין צרפתי בן המאה ה- 19. שוסון נולד בשנת 1855 ונהרג בתאונת אופניים בשנת 1899, בגיל 44 בסך הכל. הוא כתב כמה יצירות מעולות, אך כמעט ואינו מוכר וחבל.

הקונצ'רטו המדובר כתוב במסורת ה"קונצ'רטו גרוסו" הבארוקי (כלומר שני סולנים ולא אחד), אך ההרכב המלווה אינו תזמורת מלאה כמקובל אלא רביעיית מיתרים בלבד. מעבר להרכב הייחודי, השפה המוזיקלית של הקונצ'רטו נגישה מאוד ושייכת מבחינה סגנונית לרומנטיקה הצרפתית המאוחרת (סן-סנס, ראוול ובני זמנם).

בקונצרט ששמענו בוורביה היו הסולנים ליסה בתיאשווילי (כינור) ולוקא דבארג (פסנתר), שניגנו עם רביעיית המיתרים המעולה Ébène. לצערי אין הקלטה זמינה של הביצוע, אבל אפשר למצוא ביוטיוב ביצועים טובים אחרים. אני מצרף כאן את הביצוע עם הפסנתרן ינון בר-נתן והכנר ג'יימס Ehnes, ויש לציין גם שהויולן ברביעייה הוא אורי קם. ממליץ לשים לב לכמה דברים מעניינים:

🌺 הפתיחה המהממת של שלושת האקורדים בפסנתר (הנחיית הביצוע היא Décidé, החלטי), ואחריה נושא יפהפה שהולך ומתפתח;

🌺 14:55- הפרק השני, "סיציליאנה", שמתאפיין בליריות מעודנת שמזכירה קצת את זו של גבריאל פורה;

🌺 19:10- הפרק השלישי, Grave (עמוק, כבד), שבעיני הוא שיאה הריגשי של היצירה. בביצוע ששמענו בוורביה הפרק הזה השאיר אותנו ללא מילים: פשוט אין גבול ליופי ועוצמת הרגש של המוזיקה הזו.

🌺 29: 35- הפרק הרביעי, Très animé (מלא חיות) שחותם את היצירה באווירה מבריקה.

מקווה שתיהנו!

שלום לכולם, אני שמח לעדכן כי בעקבות ההצלחה המסחררת של הסיור האחרון ללונדון אנו חוזרים לבירת אנגליה גם בסתו הקרוב! מדריכי הסיור יהיו ד"ר גילית איבגי (אמנות) ואני (מוזיקה). הסיור יכלול חמישה מופעים מעולים עם מיטב התזמורות והמנצחים, עם הרצאות הכנה שלי לכולם. הסיור יתקיים בין ה-7 ל-13 באוקטובר, בהפקת חברת "קשרי תרבות- תבל". אשמח לראותכם! כל הפרטים כאן.

להב שני. צילום: Marco Borggreve

הפילהרמונית מסיימת את עונת המנויים שלה בימים אלו עם ביצוע קונצרטי ל"לה בוהם" מאת פוצ'יני, מהאופרות המוכרות והאהובות ברפרטואר. בשורה תחתונה: חוויה מהנה מאוד, למרות שרוב הסולנים אינם בליגה הגבוהה ביותר שיש לעולם להציע כיום.

נתחיל בסולנים. כמעט כל הזמרים בתפקידים הראשיים בהפקה הזו הם איטלקים, עובדה שניכרת היטב בדיקציה ובהגשה. אף אחד מהם לא שומט לסת מבחינה קולית, אבל רובם טובים ונשמעים מצוין כאנסמבל. הזמרים הבולטים עבורי אמש היו הטנור מתיאו ליפי (Lippi), בתפקיד רודולפו, שהתחיל קצת חלש אבל בהמשך השתפר מאוד ושר בהגשה חמה וקול יפה; הסופרן לאוויניה ביני (Bini) בתפקיד מוזטה, עם נוכחות מרשימה שנעה היטב בין שובבות לבין עומק; הבריטון אלסיו וורנה (Verna) בתפקיד מרצ'לו, ששיחק נהדר ושר יפה; וכמובן הבס-בריטון יורי קיסין, שמצטיין תמיד בתפקידים קומיים וכך גם כאן. מעניין לציין שקיסין נשמע טוב יותר במערכה השנייה כאלצ'ינדורו מאשר במערכה הראשונה כבעל הבית בנואה. אולי לקח לו זמן להתחמם. שאר הזמרים פחות הרשימו כסולנים מבחינה קולית, אבל כאמור היו טובים מאוד באנסמבל וקל היה ליהנות מהם. העובדה שרובם נראים צעירים יחסית, ויודעים לשחק ולא רק לשיר, עזרה מאוד לצד הויזואלי-בימתי.

הזמרת בתפקיד מימי, מאריה טרזה לבה (Leva), השאירה אותי עם רושם מעורב. מצד אחד היו חסרים לי בשירתה והופעתה יותר פגיעות ומעורבות רגשית, ומצד שני- מבחינה קולית היא שרה יפה מאוד. שלוש המקהלות (ברתיני, המקהלה הקאמרית של האקדמיה בירושלים ומקהלת הילדים "אנקור") שרו היטב, ולחובתן אפשר לציין רק בעיות דיקציה קלות – שבלטו במיוחד מול הדיקציה האיטלקית המושלמת של הסולנים.

הגיבורה המרכזית בביצוע אמש היתה התזמורת, בניצוחו המעולה של להב שני. הפילהרמונית נשמעה פשוט נפלא, ושני ניצח ברגישות ובדייקנות. הביצוע זרם לכל אורכו כמעט בלי נפילות מתח, עם אפקטים יעילים של "באנדה" שצועדת בסך לפני הבמה או שירה ונגינה מאחורי הקלעים. הסיום היה מרגש וסוחט דמעות כמתבקש, עובדה מרשימה במיוחד לנוכח היעדר התפאורה והבימוי. בשולי הדברים היה תענוג לראות את שני מפרגן בסוף לזמרים ולנגנים, בלי לקחת לעצמו את הפוקוס לרגע אלא מופיע כחלק מהאנסמבל שאחראי להצלחת האירוע.

לסיכום: חוויה מהנה מאוד בזכות זמרים טובים, תזמורת מעולה וניצוח נהדר. מומלץ בחום.

פוצ'יני: לה בוהם. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: להב שני. היכל התרבות ת"א, מוצ"ש 16.7.23