אנסמבל Dunedin. צילום יח"צ
לפסטיבל פליציה בלומנטל, שמתקיים השבוע בת"א, יש מסורת של אירוח הרכבים מוצלחים מחו"ל. השנה נופל לקטיגוריה הזו אנסמבל Dunedin מסקוטלנד, שהופיע אמש לראשונה בארץ במסגרת הפסטיבל. ההרכב יופיע שוב ביום חמישי הקרוב, בתכנית שונה. אם לשפוט לפי קונצרט אמש- כדאי לבוא לשמוע.
התכנית שבוצעה אמש הציגה את "אציס וגלתיאה", מאסק במערכה אחת מאת הנדל. זהו מעין מחזה מושר, שמספר את סיפור אהבתם של הנימפה גלתיאה והרועה אציס. את הרומן קוטע הענק פוליפמוס, שמאוהב גם הוא בגלתיאה והורג את אציס מרוב קינאה. אבל אל דאגה- גלתיאה משתמשת בכוחותיה העל-טבעיים, והופכת את אציס למעיין הנובע לעד.
הסיבה להמלצה על הקונצרט הנוסף של האנסמבל נובעת בעיקר מההתרשמות מאיכות הביצוע, ופחות מהיצירה הספציפית שבוצעה אמש. נהפוך הוא: היצירה של הנדל דווקא לא החמיאה במיוחד לאנסמבל הסקוטי. זו יצירה די סטטית, שהאריות שבה בנויות כמעט כולן על מבנה הדה-קאפו (מבנה של א-ב-א, בו החלק הראשון חוזר). זוהי אמנם צורת הכתיבה המקובלת בבארוק, אבל במנות גדולות זה די מציק. כרגיל אצל הנדל, עיקר העניין היה בפרקי המקהלה המרשימים. פה ושם היו הבלחות של גאונות גם בקטעים הסולניים, וכן באנסמבלים המועטים שיש ביצירה. עם זאת, זו בהחלט לא מוזיקה שאפשר למנות בין שיאי ההישגים של תקופת הבארוק.
בהתאמה לאופי היצירה, גם חברי ההרכב לא נראו יוצאים מגידרם מבחינת מעורבות ריגשית. החריג היחיד מבחינה זו היה זמר הבאס מת'יו ברוק (Brook), ששר ושיחק בצורה נפלאה את תפקיד הענק הגרוטסקי פוליפמוס (Polyphemus). הופעתו היתה מלאת חיים וחן, והקהל גמל לו במחיאות כפיים ספונטניות ומוצדקות.
למרות ההערכה המסוייגת ליצירה, האנסמבל השאיר רושם חזק בכל הנוגע לאיכות ביצוע. כמקובל בהרכבי בארוק מתמחים הוא מתבסס על סולנים, ששרים גם את קטעי המקהלה. הפעם, לפי דרישות היצירה, היה מדובר בזמרת סופרן, שלושה טנורים וזמר בס. כסולנים הם היו בסדר גמור, וכמקהלה הם היו מעולים ממש. השירה המשותפת שלהם הייתה כל כך עוצמתית ואחידה, עד שהיה קשה להאמין שמדובר בחמישה זמרים בלבד. כמובן שתרמה לכך האקוסטיקה של אולם המוזיאון, שידועה כמחמיאה להרכבים קוליים; אבל גם שירת האנסמבל עצמה הייתה ברמה שלא נשמעת בארץ לעיתים קרובות.
את הזמרים ליווה הרכב כלי מגוון, שחבריו ניגנו בכלי תקופה מהבארוק. אנסמבל "דונדין" אינו נימנה אמנם על הרכבי הבארוק המוכרים ביותר, אבל מנגן בסטנדרט ביצועי המקובל בהקלטות בינלאומיות. הביצוע התאפיין באיכות נגינה גבוהה, ונהנה מניקיון וליטוש צלילי. את כולם הוביל ג'ון באט, מנהלו המוזיקלי של ההרכב. הוא התגלה בקונצרט כבחור נמרץ ומלא חיים, שהוביל את ההרכב ביד בטוחה ומדויקת תוך כדי שהוא ממלא גם את תפקיד הצ'מבליסט. עם הרבה מהבחירות הפרשניות שלו היה לי קשה להסכים, אבל מבחינה טכנית הביצוע עמד בהחלט בציפיות.
בקונצרט ביום חמישי יבצעו חברי האנסמבל יצירות קוליות וכליות מאת כמה מגדולי מלחיני הבארוק, ביניהם שיץ, קורלי, שמלצר ויוהאן סבסטיאן באך. הסולנים הווקאליים יהיו זמרת הסופרן סוזאן המילטון וזמר הבאס מת'יו ברוק, הזמר שהצטיין אמש. זהו רפרטואר שנראה על פניו מבטיח, וניתן לקוות שאיכות היצירות תניב גם נוכחות ריגשית גדולה יותר של המבצעים. בהנחה שזה יקרה, אפשר לצפות לערב מהנה מאד.
הנדל- "אציס וגלתיאה". אנסמבל Dunedin (סקוטלנד). מנצח: ג'ון באט. מוזיאון ת"א, 11.5.
תופעת הזמרים הסריסים, גברים ששרו בקול אישה, ממשיכה להעסיק אמנים עד היום. בשבועות האחרונים הגיעו לארץ שתי הקלטות, שאינן קשורות ביניהן, המעמידות את אמנות שירת הסריסים במרכז.
הסירוס, שרווח באיטליה במאות ה- 17 וה- 18, נעשה לילדים-זמרים לפני גיל ההתבגרות. החיתוך האכזרי גרם לקולו של הזמר המסורס להישאר גבוה, ובמקביל חלה עלייה דרמטית בגובהו של הזמר ובאורך קנה הנשימה שלו. נתונים אלו העניקו לו יכולות קוליות יוצאות דופן, כמו יכולת להחזיק צליל במשך דקה שלמה. המלחינים בני התקופה העצימו את התופעה גם הם, על-ידי כך שכתבו לסריסים מוזיקה וירטואוזית שהדגישה את יכולותיהם. כתוצאה נחשבו ה"קסטראטי" באירופה למגה-סטארים, וקריאה מקובלת לאחר שירתם היתה "יחי הסכין הקטן".
Sacrificium– אמנות הסריסים. צ'צ'יליה ברטולי- מצו-סופרן. תזמורת "איל ג'רדינו ארמוניקו". מנצח: ג'ובאני אנטוניני.
הסרט Sacrificium, בכיכובה של צ'צ'יליה ברטולי, מציג מגוון אריות איטלקיות לסריסים מהמאות ה- 17 וה- 18. שם הסרט, שפירושו "קורבן" או "פולחן", משקף היטב את הדואליות של דמות הסריס: מצד אחד זמר נערץ שסביבו מתקיים פולחן אישיות, ומצד שני קורבן לחישוב האכזרי שעשו הוריו לגבי ערכו הכלכלי של בנם אחרי הניתוח.
המלחין שזוכה בהקלטה לייצוג הרב ביותר הוא ניקולא פורפורה (Porpora), שהיה בזמנו דמות מוכרת ובעלת שם. בנוסף לו יש בסרט אריות מאת מלחיני בארוק פחות מוכרים, שהמעניין בהם הוא ריקרדו ברוסקי (Broschi). ברוסקי היה אחיו של הסריס המפורסם קרלו ברוסקי, שנודע בשם "פארינלי", וכתב עבורו מוזיקה. סיפורם של השניים הוצג בזמנו בסרט הקולנוע "פארינלי"- שם הציגו את ריקרדו כמי שניצל את הפופולאריות של אחיו כדי לשכב עם המעריצות.
הזמרת המככבת בהקלטה החדשה היא צ'ציליה ברטולי (Bartoli), שעשתה גם בעבר פרוייקטים המשלבים ידע היסטורי עם מוזיקה. מלווה אותה אנסמבל כלי התקופה "איל ג'רדינו ארמוניקו", בניצוחו של ג'ובאני אנטוניני. הסרט צולם בארמון המלכותי בקאסרטה (Casaerta) באיטליה, ונותן הצצה מעניינת לתוכו.
אז איך זה נשמע? לדעתי, לא משהו. ברטולי אמנם מפגינה יכולת קולית מרהיבה מבחינה טכנית, אבל הקול שלה לא מעודן ולאורך זמן לא נעים לשמוע אותו. גם התזמורת המלווה הולכת קצת רחוק מדי עם הסגנון. כתוצאה, אחרי כמה אריות מבינים את הרעיון – והמוחצנות והברק המוגזמים מתחילים להעיק. הסרט מספק הצצה מעניינת לשואו-ביזנס של מאה ה- 18, אבל חוויה ריגשית כדאי לחפש במקומות אחרים.
La dolce fiamma– אריות לסריסים מאת י.כ. באך. פיליפ ז'ארוסקי. מנצח: ג'רמי רורר. דיסק וירג'ין.
את החוויה הריגשית החסרה אצל ברטולי אפשר למצוא בדיסק החדש של פיליפ ז'ארוסקי, שגם במרכזו יש אריות לסריסים. ז'ארוסקי הוא זמר קונטרה-טנור צרפתי צעיר, שזוכה בשנים האחרונות להצלחה גדולה. בדיסק החדש הוא שר אריות לסריסים מתוך אופרות נשכחות של יוהאן-כריסטיאן באך, צעיר בניו של באך הגדול. מלווה אותו תזמורת מצוינת בניצוחו של ג'רמי רוהרר (Rohrer).
ז'ארוסקי, גבר השר בקול אלט, הוא זמר פנטסטי מבחינה טכנית. קולו מעודן וגמיש יותר מזה של ברטולי, וגם התזמורת רגישה ומתונה יותר. כתוצאה, חלק מהקטעים מצליחים לא רק להרשים מבחינה טכנית אלא גם לגעת ללב. גם כאן הרפרטואר נוטה לכיוון המבריק והווירטואוזי, אבל לאורך זמן הביצוע הרבה יותר נעים להאזנה.
צילום: ו. לפין
זהו ביקורו הראשון של בית האופרה על שם סטניסלבסקי ממוסקבה בישראל, ויש לקוות שלא האחרון. האופרה שנבחרה לביקור היא "אירוסין במנזר" של פרוקופייב, שמועלה בהפקה משותפת עם האופרה הישראלית. בית האופרה הרוסי מספק את המנצח, התפאורה, הבימוי, המקהלה והסולנים, ובית האופרה הישראלי מספק את התזמורת (הסימפונית ראשל"צ, בערב מוצלח מאד). התוצאה תוססת ומהנה, והאזהרה היחידה היא לשמרנים מושבעים שעשויים להיבהל מאופייה המודרני מעט של המוזיקה.
"אירוסין במנזר" היא מעין אופרת מצבים קומית משעשעת, עם עלילה מטופשת למדי וסוף טוב. הסיפור מתרחש בסוויליה ולכל הגיבורים יש שמות ספרדיים, אבל השירה היא כמובן ברוסית. האופרה מספרת את סיפורו של דון ז'רום, שרוצה להשיא את בתו לואיזה לסוחר דגים עשיר ומכוער בשם מנדוזה. לואיזה מצידה מאוהבת דווקא בדון אנטוניו, הצעיר אך העני. מי שכן מעוניינת במנדוזה, ורק בגלל כספו, היא ה"דואנה", האומנת של לואיזה. הזוג השלישי בסיפור הוא פרננדו, אחיה של לואיזה, ואהובתו קלרה. נשמע מסובך? דווקא לא נורא. לאחר שעתיים וארבעים דקות הכול מסתדר, וכל שלושת הזוגות המאושרים נישאים וחוגגים על הבמה.
פרוקופייב התחיל את העבודה על "אירוסין במנזר" בשנת 1940. במוזיקה אין כמעט מנגינות זכירות שאפשר לזמזם בדרך הביתה, ומה שכן נשאר ממנה היא חוויית קצב בלתי פוסק- מן "אומפה-אומפה" שנשאר בראש הרבה זמן. את ההיכרות הראשונה שלי עם היצירה עשיתי לפני מספר שנים דרך ביצוע DVD בניצוחו של ואלרי גרגייב, בו מככבת אנה נטרבקו בתפקיד לואיזה. זהו ביצוע מופתי, שמשלב בימוי פנטסטי וביצוע עילאי. ההשוואה בלתי נמנעת, ואפשר לסכם אותה כך: הביצוע של בית האופרה ע"ש סטניסלבסקי שונה למדי מזה של גרגייב, אבל משכנע בדרכו.
בית האופרה המוסקבאי הגיע לארץ עם שני צוותי זמרים, כולם "זמרי בית" ששמותיהם אינם אומרים לקהל הישראלי דבר. הצוות ששמענו במוצ"ש היה השני, וכל הזמרים שהשתתפו בו היו טובים מאד עד מעולים. במיוחד אהבתי את הזמרות הבנות, שהיו מצוינות. הזמרת בתפקיד לואיזה היתה מתוקה לגמרי, עם הופעה מקסימה ושירה בהירה ומדויקת. הזמרת בתפקיד האומנת הציגה קול יציב ויפה ומשחק משעשע, וזו בתפקיד קלרה נראתה ונשמעה נפלא. גם הבנים שרו ושיחקו היטב, במיוחד אלו בתפקיד דון ז'רום ומנדוזה. ההסתייגות היחידה הייתה מההופעה הבימתית של הזמר בתפקיד דון אנטוניו, שלא שיכנעה באמינות הזוגיות שלו עם לואיזה המקסימה. אבל זה היה עניין שולי לגמרי. עוד הבריקו המקהלה של בית האופרה המוסקבאי, ששרה ברמה גבוהה מאד, ותזמורת ראשל"צ שניגנה בגמישות וצבע ראויים לציון. התזמורת הזו עושה חייל בתקופה האחרונה, בעיקר כשעומד מולה מנצח שיודע מה הוא רוצה.
הבמה בהפקה מציגה תפאורה אחת ויחידה, שמבוססת על שורות של מאווררים לבנים התלויים מהתיקרה בקונסטלציות שונות. השינויים העיקריים לאורך האופרה נעשים בתאורה ובמיקום המאווררים, ופה ושם יש גם הברקות בימוי כמו דגם של מטוס שלוקח את האוהבים למחוז חפצם. בנוסף יש שימוש בשורה ארוכה של שחקנים ורקדנים בסגנון הקומדיה דל-ארטה, הפועלים במקביל לסולנים ה"אמיתיים". הבימוי די סטטי, אבל אינו משעמם תודות לחילופי התאורה ולתנועה הבלתי פוסקת של הסולנים והרקדנים.
לסיכום: מוזיקה מקפיצה (ומודרנית יחסית), תפאורה מעניינת, וביצוע ברמה גבוהה מאד. בהחלט ערב מהנה למי שמוכן להיחשף לרפרטואר לא שגרתי.
"אירוסין במנזר" מאת פרוקופייב. בית האופרה על-שם סטניסלבסקי ממוסקבה בשיתוף עם האופרה הישראלית. מנצח: וולף גורליק. בית האופרה, ת"א, 8.5.
פורסם ב"גלובס", 6.5.2010
ג'ושוע בל. צילום יחצ
הפילהרמונית פתחה ביום ב' את סידרת הקונצרטים הנוכחית שלה, בה מככבים המנצח האיטלקי ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda) והכנר האמריקאי ג'ושוע בל. באופן מוזר, יצא שהיצירות בקונצרט הופיעו בסדר עולה של איכות. היצירה הפותחת, פרלוד של המלחין הישראלי סרג'ו נטרא, היתה חלשה מאד. הפנטזיה של ברוך (Bruch), שבאה אחריה, ביזבזה כנר אדיר (ג'ושוע בל) על מוזיקה בינונית. הקתרזיס האמיתי הגיע רק בסוף הקונצרט, עם הסימפוניה הרביעית הכבירה של ברהמס. זו יצירה שקשה מאד לקלקל, ולמרות שזה לא היה ביצוע מושלם היא אכן סיפקה את הרגשת ההתעלות המקווה.
ז'אנאנדראה נוזדה, שזכור לטוב גם מהופעות קודמות עם הפילהרמונית, הקדים את הקונצרט בכמה מילים שנועדו לתאר את יצירתו של נטרא. זהו נוהג מקובל במוזיקה מודרנית, בודאי ביצירה שמבוצעת בבכורה עולמית כמו במקרה זה. למרבה הצער, זה לא עזר. היצירה הזו פשוט לא פוגעת: יש בה אמנם כמה רגעים יפים בסגנון שוסטקוביץ', אבל הם עטופים בהרבה חומר מוזיקלי לא ממוקד. זה נכון שבמוזיקה מודרנית אין דרישה להרמוניה או יופי מלודי, אבל פה לא מצאתי גם התקדמות ברורה או מתווה הגיוני של רעיונות. נשאר רק להתרגש מנוכחותו של המלחין הותיק (86) באולם, מודה לקהל מכסא גלגלים בשורה הראשונה.
את זיקוקי הדינור של הקונצרט סיפק הסולן, הכנר האמריקאי ג'ושוע בל. בל הוא מסוג הכנרים שקל לאהוב: גם צעיר, גם טוב מראה, וגם כנר נפלא. למרבה הצער, היצירה שנבחרה עבורו הפעם (הפנטזיה הסקוטית של מקס ברוך) לא איפשרה לו למצות את יכולתו. זו יצירה חביבה אבל לא גדולה, שלסולן אין בה רגעי התעלות עתירי רגש. אי לכך, שיא הופעתו של בל היה דווקא בהדרן שנתן. הוא ביצע וריאציות על שיר עם אמריקאי, בביצוע מהמם שהעלה מבטי הערכה אפילו על פניהם של כנרי הפילהרמונית שכבר ראו הכל. באמת כנר ענק.
את שיאו הרגשי של הערב סיפקה, כצפוי, סימפוניה מס' 4 של ברהמס. זו אחת הסימפוניות הגדולות ברפרטואר, והפילהרמונית נמצאת בה במגרש הביתי. הופתעתי לגלות שנוזדה נזקק בה לתווים, והאמת היא שכבר שמעתי ליצירה הזו ביצועים יותר טובים. במספר מקומות התזמורת לא נשמעה מספיק ביחד, וגם הפרשנות הייתה מעט שנויה במחלוקת. ובכל זאת, ככל שהביצוע התקדם הוא הפך מלהיב יותר ויותר. הפרק הרביעי היה מוצלח במיוחד, הן מבחינת אנרגיית הניצוח והן מבחינת רגישותם המוזיקלית של נגני הפילהרמונית. נחמד היה גם לראות עד כמה דומה סגנון הניצוח של נוזדה לזה של המנצח שטיפח אותו, ואלרי גרגייב הגדול. זה בהחלט היה ביצוע יפה, ויתכן שסוגיית התיאום תשתפר עם התקדמות הסידרה.
הקונצרט הראשון בסידרה צולם לערוץ הצרפתי "מצו", הפופולארי גם בארץ. עקב כך, הקהל התבקש להישאר באולם עד סיום מחיאות הכפיים- במילים אחרות, לחרוג ממנהגו ולא להימלט מהאולם ברגע שגווע הצליל האחרון. רוב רובו של הקהל אכן חיכה בנימוס ומחא כפיים ממושכות, אבל היו גם לא מעטים שנהרו החוצה מיד עם סיום היצירה. בלי טיפת כבוד למבצעים, למנצח, ואפילו לעמיתיהם לקהל שהקפידו על קיום הבקשה כדי להיראות בחו"ל כבני תרבות. טלוויזיה שמלוויזיה, צריך להוציא את האוטו מהחניה לפני הפקקים ושיתפוצץ העולם. נקווה שיחתכו את הקטע המביש הזה בעריכה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda). כינור: ג'ושוע בל. היכל התרבות ת"א, 2.5.
הקלטות האופרה האחרונות של ה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק ראויות בעיני לשבחים. בניגוד להרבה מההפקות האירופאיות, שלעיתים נראה שהבמאים שלהן מתחרים מי יותר פרובוקטיבי, ההפקות שיוצאות מה"מט" בניו-יורק שומרות בדרך כלל על בימוי שפוי ולא מנסות להכעיס דווקא. יתרונות נוספים הם שמדובר בבית אופרה יוקרתי שיכול לגייס את הסולנים הטובים ביותר, ושההפקות שלו נעשות באיכות צילום מעולה (HD).
כל הנקודות האלו נכונות גם להפקה החדשה ביותר של ה"מט", המציגה את האופרה "תאיס" (Thais) של המלחין הצרפתי ז'ול מאסנה (1842 – 1912). האופרה, אותה ניתן לסווג כטרגדיה רומנטית, מתרחשת במצרים העתיקה של המאה הרביעית. העלילה מספרת את סיפורה של הקורטיזנה תאיס, שגורמת לנזיר עתניאל להיקרע בין תשוקה לבין גאולה רוחנית. הסוף , כמקובל בז'אנר, טראגי.
על ההפקה מנצח חסוס לופז-קובוס (Lopez-Cobos), שמוביל את התזמורת והסולנים לביצוע עשיר ומלא צבע. את התפקיד הראשי של תאיס שרה זמרת הסופרן האמריקאית רנה פלמינג, שנותנת הופעה בלתי נשכחת הן מבחינה קולית והן מבחינה בימתית. לצידה, בתפקיד עתניאל, שר הבריטון הנפלא תומאס המפסון. הבימוי ריאליסטי למחצה- כלומר, כולל מעט סממנים מודרניים אבל יפה ונטול שטיקים מעצבנים. ההקלטה חדשה לגמרי (מסוף דצמבר 2008) ואיכות הצילום וההקלטה בהתאם.
"תאיס" אינה נמנית על האופרות הפופולאריות ביותר ברפרטואר, ולמי שמעוניין לערוך איתה היכרות ההפקה הזו מספקת הזדמנות טובה מאד.
VIA CRUCIS ("דרך הצלב"). אנסמבל L'arpeggiata. מנצחת: כריסטינה פלוהאר. דיסק Virgin.
אנסמבל ל'ארפג'יאטה (L'arpeggiata), בניצוחה של נגנית התיאורבו כריסטינה פלוהאר, זכור היטב לקהל הישראלי בזכות הופעותיו הנהדרות בארץ לפני מספר שנים. ההרכב מתמחה במוזיקה עממית עתיקה מהרנסנס והבארוק, שמנוגנת בכלי תקופה ועם סולנים מעולים.
הדיסק החדש של ל'ארפג'יאטה נקרא VIA CRUCIS, "דרך הצלב". הוא מוקדש ליצירות העוסקות בסבלם של ישו הצלוב ושל אמו, מאריה. הדיסק מגוון להפליא, ונע בין מוזיקה עממית עתיקה מאיטליה לבין קטעים של מלחינים "רציניים" כמו ביבר (Biber) או מונטוורדי. זה רפרטואר שכמעט ולא מוכר גם למקצוענים, וזהו אחד מסודות הצלחתו של ההרכב: הוא עושה מה שכמעט אף אחד אחר לא עושה.
בדיסק משתתפים 26 נגנים מעולים, המנגנים במגוון כלים עתיקים. משתתפים בו גם שניים מחשובי הסולנים הצעירים של עולם המוזיקה העתיקה- זמר הקונטרה-טנור פיליפ ז'ארוסקי (Jaroussky) וזמרת הסופרן נוריה ריאל. בנוסף להם יש בו גם זמרים המתמחים בשירה עממית, ביניהם ההרכב "ברברה פורטונה" (ארבעה זמרים גברים השרים בסגנון עממי).
הרפרטואר מיוחד ובחלקו יפהפה, איכות הביצוע פנטסטית, ובשורה תחתונה זהו דיסק מומלץ מאד לאוהבי מוזיקה עממית עתיקה.
"לה טרנטלה". אנסמבל L'arpeggiata. דיסק Alpha.
בסמיכות זמנים קרובה ליציאת VIA CRUCIS החדש יצא כעת בהוצאה מחודשת גם "לה טרנטלה", אחד הדיסקים המוצלחים ביותר של אנסמבל L'arpeggiata. הסיבה להוצאה המחודשת היא שיווקית: דיסק זה יצא בזמנו בחברת ההקלטות הקודמות שלהם, "אלפא", וכעת נמכר באריזה שבה כלול גם הקטלוג החדש של "אלפא" לשנת 2010.
"לה טרנטלה" יצא במקור ב- 2001, ומשתתפים בו הסולנים הנהדרים לוצ'ילה גליאצי (Galeazzi) ומרקו ביזלי (Beasley). הרפטואר כולל שירים וקטעים כליים מאיזור נאפולי של תקופת הרנסנס, שמבוצעים בכלי תקופה ובהפקה קולית עממית ואותנטית. התוצאה היא חגיגה תוססת של מוזיקליות ויצירתיות, שמניבה דיסק מקורי ונפלא.
צילום: יוסי צבקר
העלאת "היהודייה" באופרה הישראלית היא אירוע חשוב מאד, לא רק מבחינה מוזיקלית אלא גם מבחינת מסר פוליטי-חברתי. זו אופרה שחוברה ע"י יהודי, הגיבור שלה יהודי, והמנצח עליה חובש כיפה; והנה, דווקא היא מציגה את היהודים באור מאד לא סימפטי. אלעזר, הדמות הראשית, הוא יהודי שדמותו מזכירה להפליא את דמותו של שיילוק ב"הסוחר מוונציה" של שייקספיר. הוא צורף יהודי רודף בצע, ששמח לרמות את שכניו הנוצרים כדי להרוויח עוד קצת כסף. וגרוע מכך- הוא פנאט דתי, שמוכן להקריב את עצמו ואת מי שגידל כבתו ובלבד שיוכל לשמור על דתו ולנקום בקרדינל הנוצרי שוחר הפיוס. אלעזר אפילו לא מספר לבתו רחל את הסוד המשפחתי הגדול שלהם, שיכול להציל אותה ממוות. זוהי דמות שפשוט אי-אפשר להזדהות איתה, אלא רק לכעוס עליה על הפנאטיות הדתית, על יצר הנקמה ועל ה"ראש הקשה" שמוביל לאסון. נשמע מוכר? אגב, אם זה מעודד, גם הנוצרים יוצאים פה אנטישמים צרי מוחין, שמהלכיהם נקבעים על ידי תכתיבים דתיים חשוכים. המסר החשוב שמעבירה היצירה הזו הוא שדת- כל דת- יכולה להיות תירוץ למעשים איומים כלפי בני אדם אחרים.
האופרה שהלחין ז'אק פרומנטל הלוי סביב עלילת "היהודייה" רחוקה מלהיות מושלמת. היא ארוכה מדי (ארבע שעות), ויש בה לא מעט רגעים חלשים. עם זאת היא מצליחה לזרום היטב, ושומרת על מתח כמעט לכל אורכה. וחשוב מכך- יש בה אריות ואנסמבלים נפלאים, כמו תמונת ליל הסדר המרגשת או האריה קורעת הלב של אלעזר במערכה האחרונה. מבחינה מוזיקלית ההפקה הזו היא הצלחה גדולה. נראה שדניאל אורן הפך להיות עבור האופרה הישראלית מה שמהווה זובין מהטה עבור הפילהרמונית: מגנט לסולנים כוכבים, שמוכנים להופיע בארץ תמורת סכום זעום ובלבד שיוכלו לשמור על קשרי עבודה טובים עם המאסטרו. כתוצאה, סוללת הסולנים שהופיעה אמש באופרה הישראלית הייתה יכולה לפאר כל בית אופרה בעולם.
ואכן, רוב הזמרים בתפקידים הראשיים אמש נעו בין "טוב מאד" ל"מעולה". ניל שיקוף (Shicoff), בתפקיד אלעזר, לא הרשים במיוחד בהתחלה אבל הלך והתחמם, והאריה הגדולה שלו במערכה האחרונה הייתה שיאו הריגשי של הערב. מרינה פופלאבסקיה (Poplavskaya), בתפקיד בתו רחל, היתה נפלאה והציגה קול יפהפה ועשיר בגוונים. רוברטו סקנדיוצי (Scandiuzzi), בתפקיד הקרדינל ברוני (Brogni), הציג בתחילת הערב קול באס עוצר נשימה אך לקראת הסוף קצת נחלש מבחינת הבעה ריגשית. רוברט מקפירסון, בתפקיד הנסיך שבוגד באשתו עם רחל היהודייה, הציג קול מבריק ומלוטש אם כי לטעמי קצת מתכתי מדי. אניק מסיס, בתפקיד הנסיכה המקורננת אודוקסי (Eudoxie), הציגה קול יפהפה ומעודן- לעיתים אפילו מעודן מדי במקומות שדרשו קצת יותר עוצמה. בסך הכל זו היתה תצוגת תכלית מרשימה של יכולת סולנית, עם ריכוז כוכבים די נדיר יחסית למקובל באופרה הישראלית. הנקודה העיקרית לשיפור, לטעמי, היא הגברת הווליום של המקהלה בקטעים בהם היא שרה מאחורי הקלעים.
כצפוי, הגיבור הגדול של הערב לצד הסולנים היה המנצח דניאל אורן. כתמיד, היה תענוג לראות אותו בעבודה: מדויק, מפוקס ומלא אנרגיה, כמו דינמו שמייצר חשמל עבור התזמורת והזמרים. שבחים מגיעים גם לתזמורת ראשל"צ, שהוכיחה שוב שהיא יכולה להיות תזמורת אופרה מעולה אם עומד מולה האדם הנכון. בסיכומו של דבר זו הייתה חוויה מוזיקלית גדולה, למרות האורך המופלג.
פורסם ב"גלובס", 31.1.2010
זהו הדיסק העדכני ביותר בסידרת ההקלטות שעושה חברת "הליקון קלאסיקס" לקונצרטים של הפילהרמונית: הוא יצא ממש החודש. היצירות לקוחות מלב הרפרטואר הסטנדרטי- סימפוניות מס' 1 ו- 3 של ברהמס.
בחירת שתי הסימפוניות השחוקות האלו משקפת היטב את מעגל הקסמים בו נמצאת התזמורת. מצד אחד, צריך לספק את הקהל הותיק והשמרן. מצד שני, את מי מעניינות עוד הקלטות של הסימפוניות של ברהמס, שמופיעות כבר בעשרות ביצועים- מה גם שמדובר בביצועים חיים ולא בהקלטות אולפן, ולכן יש בהם מעט רעשי רקע?
למרות ההסתייגויות מכל מה שמסביב, הביצועים עצמם מעולים. הצליל חם ועמוק, הפרשנות מלאת אנרגיה ועוצמה, וההקלטה מספקת נפח וצבע נהדרים. ההערכה הזו נכונה במיוחד לסימפוניה הראשונה, בה מהטה ממש התעלה על עצמו. אם שמים רגע בצד את סוגיות הרפרטואר והנחיצות, מדובר בהישג מוזיקלי מרשים.
ברהמס- סימפוניות מס' 1 ו- 3. מנצח: זובין מהטה. דיסק "הליקון קלאסיקס".
תקופת הפסח היא הזמן המושלם להיזכר בדיסק הזה: אלבום בהוצאת "בית התפוצות", ובו יצירות למקהלה מאת המלחין הישראלי הותיק יחזקאל בראון (כיום בן 88). העיתוי כעת רלוונטי במיוחד בזכות המחזור הפותח, הנקרא "חמישה-עשר שירי פסח".
מחזור "שירי הפסח" של בראון כולל 15 משירי ליל הסדר ממסורות ישראל השונות, כולל סלוניקי, מוסול, תוניס, בוקרשט ועוד. המחזור חובר ב- 1982, ומבחינה סגנונית כתוב בצורה נגישה גם למי שחושש ממוזיקה מודרנית. בנוסף לשירי הפסח יש באלבום גם מחזורים נוספים למקהלה, המבוססים על פרקי תהילים או על שירים של בראון עצמו.
היצירות, בביצוע מקהלת האיחוד ובניצוחו של אבנר איתי, הוקלטו בין השנים 1987 – 1994. זוהי גם נקודת התורפה של האלבום: איכות ההקלטה בסיסית, והביצוע סובל מבעיות ליטוש וניקיון. חבל, כי עקב נדירות הרפרטואר אין כל-כך אלטרנטיבות. הבשורה העיקרית היא לגבי נגישות האלבום, כיוון שהוא מופץ כעת גם ע"י חברת MCI.
יחזקאל בראון- יצירות למקהלה. מנצח: אבנר איתי. דיסק "בית התפוצות".
חברות הדיסקים עושות כל שביכולתן כדי לשאוב עוד קצת רווחים מהקלטות מופת ותיקות. הרעיון בדרך כלל קבוע- מאגדים כמה הקלטות טובות שיש ביניהן קשר לאלבום אחד, ומוציאים במחיר מוזל.
לחברת EMI CLASSICS יש סידרה חדשה שעושה בדיוק את זה, ואחד מהכותרים בה יעניין במיוחד את אוהבי סטרווינסקי. באלבום יש הקלטות לשלוש מהיצירות הקוליות היפות ביותר של המלחין. הראשונה נעשתה במקור בשנת 1999, עם בית האופרה של פאריז בניצוח ג'יימס קונלון. היא כוללת את האופרה "הזמיר", המושרת ברוסית בביצוע סולנים מעולים כמו נטלי דסאי (הזמיר), ויולטה אורמנה (המוות) ואחרים. עוד יש בה את הבורלסקה החמודה "רנארד", הפחות מבוצעת אך ראויה מאד להיכרות. ההקלטה השנייה היא של האופרה-אורטוריה "אדיפוס רקס" משנת 1992, עם התזמורת והמקהלה הפילהרמונית של לונדון בניצוח פרנץ ולזר-מסט. גם הסולנים פה, ביניהם אנתוני רולף ג'ונסון בתפקיד אדיפוס ומריאנה ליפובשק בתפקיד יוקסטה, טובים מאד.
המחיר המוזל בא לידי ביטוי גם באריזה: במקום חוברת עם טקסט יש באלבום דיסק למחשב, בו מופיעות המילים בפורמט PDF. טוב לסביבה, טוב למחיר, רק קצת פחות נוח לעיון מול הסטריאו.
סטרווינסקי- "הזמיר", "אדיפוס רקס", ו"רנארד". מנצחים: ג'יימס קונלון, פרנץ ולזר-מסט. 2 דיסקים EMI.
קשה לחשוב על מתנה יפה יותר לפסח לכל מי שאוהב את המוזיקה הנשגבת של באך: אלבום חדש בן 22 דיסקים, ובו היצירות הדתיות הגדולות של באך בניצוחו של ג'ון אליוט גרדינר האגדי.
האלבום, שהגיע לארץ ממש בימים האחרונים, יצא במהדורה מוגבלת של "ארכיב" (כותר המוזיקה המוקדמת של חברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית). יש בו את כל היצירות הקוליות הדתיות הגדולות של באך: "מתיאוס פסיון", "יוהאנס פסיון", "אורטוריית חג המולד", המיסה הגדולה בסי-מינור, ה"מגניפיקט", ולא פחות מ- 35 קנטטות. חלק ניכר מהקנטטות אינו נימנה על המבוצעות ביותר, כך שהאוסף יוכל לחדש גם לאוהבי באך מושבעים.
גרדינר נחשב בשלושים השנים האחרונות לאחד מגדולי פרשני באך בגישת הביצוע ה"אותנטית", העושה שימוש בכלי תקופה ובפרשנות המתאימה לזמנו של המלחין. כל ההקלטות באלבום הן עם המקהלה הקבועה והמצוינת שלו, "מקהלת מונטוורדי", ועם תזמורת "סולני באך האנגליים" המנגנת בכלי תקופה. ההקלטות מתפרסות על למעלה מעשרים שנה, החל בשנות השמונים ועד העשור האחרון. גם הרכב הסולנים משתנה בהתאמה: בהקלטות המוקדמות יותר אפשר למצוא זמרים ותיקים כמו הסופרן הנפלאה אמה קירקבי, הקונטרה-טנור מייקל צ'אנס, וסולנים ותיקים אחרים שהיו אז בשיאם. בהקלטות המאוחרות יותר יש כבר סולנים צעירים יותר, כמו מגדלנה קוז'נה או סטפן לוגס (Loges). ברוב המקרים, מדובר בסולנים מעולים.
האלבום נמכר במחיר של כ- 400 שקלים, משהו כמו 18 שקלים לדיסק. מבחינת "דויטשה גרמופון" זה צעד תמוה, כי חלק מהדיסקים נמכרים בנפרד במחיר מלא. יתכן שזו הסיבה שמדובר במהדורה מוגבלת, וכדאי לשים עליה יד כל עוד היא בסביבה. זה נכון שיש כיום בשוק מתחרים רציניים למוזיקה הקולית של באך, אבל גרדינר עדיין מסמן סטנדרט גבוה מאד לרפרטואר הזה. חלק מההקלטות המופיעות באלבום נחשבות לטעמי, עד היום, לטובות ביותר שאפשר למצוא. כמכלול, מדובר במציאה פנטסטית.
באך- יצירות מופת דתיות. מנצח: ג'ון אליוט גרדינר. אלבום "ארכיב".
המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב הציג היום (שני) את עונת 2010/2011, הכוללת תכניות בתחומי האופרה, המחול והמוזיקה. בתחום האופרה תכלול העונה הקרובה תשע הפקות, שחלקן יועלה בארץ לראשונה. בנוסף, תועלה השנה לראשונה סדרה של הפקות אופרה לכל המשפחה.
תכנית העונה ממשיכה את מדיניות הרפרטואר של האופרה הישראלית בשנים האחרונות: שילוב של להיטים בטוחים עם יצירות מאתגרות יותר, כולל כאלו מהמאה העשרים. מגמה מוזרה שתמשיך גם השנה היא מתן ייצוג יתר לאופרות של ורדי, והעונה יעלו לא פחות משלוש כאלו. פוצ'יני, לעומת זאת, לא יבוצע השנה כלל.
התכנית בעונה הבאה תכלול תשע אופרות. שלוש מתוכן הן של ג'וזפה ורדי: "אאידה" (שתבוצע במצדה), "ארנני", ו"לה טרוויאטה". עוד יבוצעו "פורגי ובס" מאת גרשווין עם בית האופרה של קייפטאון,"טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, "נורמה" מאת בליני, "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" מאת שוסטקוביץ' ו"חליל הקסם" מאת מוצרט.
העונה תיפתח בנובמבר הקרוב, בביקור ראשון בישראל של בית האופרה של קייפטאון. בית האופרה מדרא"פ יעלה את "פורגי ובס" (Porgy & Bess) מאת ג'ורג' גרשווין, בהפקה משותפת עם האופרה הישראלית. בית האופרה המקומי יספק את התזמורת (התזמורת הסימפונית ראשל"צ) ואת המנצח (דוד שטרן, המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית). האופרה הידועה של גרשווין עוסקת בחיי השחורים בארה"ב, באמצעות סיפור האהבה העצוב של פורגי ובס. האופרה יפה, לגבי הביצוע נצטרך לחכות.
בדצמבר תמשיך העונה בשילוב יוצא דופן של שתי יצירות בערב אחד, בהפקה חדשה באופרה הישראלית. התכנית תכלול את האופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת בלה ברטוק, יצירה מודרנית וקשה המיועדת למיטיבי לכת בתחום האופרה. האופרה, שבמרכזה אציל הכולא נשים בטירתו, תועלה בתפאורה המבוססת על זכוכית. לצידה יבוצע מחזור השירים קורע הלב של מהלר, "שירים על מות ילדים", בביצוע קונצרטי עם הזמרת עדנה פרוחניק. על שתי היצירות ינצח הישראלי הצעיר אילן וולקוב, שניצח השנה על מספר תזמורות ישראליות. תכנית זו יפה ומאתגרת, אך אינה מומלצת לבעלי לב חלש או לשמרנים. כשבוצעה "טירתו של כחול הזקן" בפילהרמונית לפני מספר שנים היו לא מעט שעזבו את האולם באמצע.
בינואר 2011 תבצע האופרה הישראלית, לראשונה בארץ, את "ארנני" (Ernani) של ורדי. זוהי אופרה מוקדמת של המלחין, המספרת על אהבה בלתי אפשרית של שלושה גברים לאישה אחת בספרד של המאה ה-16. על האופרה ינצח ג'ורג' פהליבניאן (Pehlivanian), שניצוחו בימים אלו על "הספר מסוויליה" זכה דווקא לביקורות פושרות למדי. עם זאת, באופרה מלוהקת שורת זמרים מעולים, ביניהם הבאס הגיאורגי פאטה בורצ'ולדזה, מישל קריידר ואחרים. האופרה לא בוצעה בארץ מעולם, כך שקשה להמר איך יהיה.
בפברואר תעלה האופרה הפקה חדשה לאופרה הקלילה "בת הגדוד" מאת דוניצטי, גם היא בביצוע בכורה בארץ. המנצח יהיה אלברטו זדה, שזכור לטוב מהופעות קודמות בישראל. זו תהיה הפוגה חביבה בין הדרמה של "ארנני" לבין הסיפור הקשה של "ליידי מקבת", שתבוצע חודש לאחר מכן.
במרץ יחכה לקהל הישראלי אתגר נוסף, עם האופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" (Mtsensk) מאת המלחין הרוסי דימיטרי שוסטקוביץ'. זוהי הפקה משותפת לאופרה הישראלית ולבית האופרה "קירוב", שכבר עלתה בארץ לפני מספר עונות. זו אופרה קשה ותובענית, שעוררה בזמנו תגובות סוערות בשל סצינת אונס המופיעה בה. על האופרה תנצח קרי לין וילסון, שהופיעה כאן בהצלחה סבירה בעונה האחרונה.
באפריל תבוצע באופרה הפקה חדשה נוספת- "נורמה" מאת בליני (Bellini), הנחשבת לאופרה החשובה ביותר בסגנון ה"בל קנטו" ("השירה היפה") האיטלקי. הביצוע בארץ מסקרן במיוחד עקב העובדה שהמנצח יהיה דניאל אורן, מחשובי מנצחי האופרה האיטלקית בעולם.
במאי 2011 חוזרת האופרה הישראלית אל אחת האופרות האהובות ביותר ברפרטואר- "חליל הקסם" של מוצרט. אופרה מקסימה זו תבוצע בהפקה חדשה, עליה ינצח דוד שטרן. לדברי אנשי האופרה, מדובר בהפקה מודרנית וצבעונית. נחכה ונראה.
אחרי האופרה "נבוקו", שתעלה במצדה בעונה הנוכחית, תמשיך המסורת החדשה של קונצרטים במצדה גם בעונה הבאה. ביוני 2011 תועלה במסגרת זו הפקת ענק של "אאידה", גם היא מאת ורדי. הביצוע יתקיים למרגלות המצדה, על רקע הנוף הטבעי של האתר. על האופרה ינצח דניאל אורן, המתמחה בהופעות מסוג זה (הוא מנצח בקביעות ב"ארנה" הפתוחה של וורונה באיטליה). אורן יקיים בנוסף לאופרה גם קונצרט גאלה, עם תזמורת וסולנים של הארנה מוורונה. כפי שזה נראה הפקה זו תהיה האירוע הנוצץ ביותר של העונה הבאה, ויש להניח שהתימחור יהיה בהתאם.
את העונה תחתום האופרה "לה טרוויאטה" של ורדי, שתעלה ביוני-יולי 2011. אופרה זו תועלה בהפקה קיימת, אותה ביים פרנקו זפירלי. ינצח עליה עומר ולבר (Wellber), מנצח הבית של האופרה הישראלית. "לה טרוויאטה" היא אופרה אהובה אך גם מוכרת לעייפה, ויש להניח ששיבוצה המחודש נועד למשוך קהל רחב שרוצה ללכת ללהיט מוכר בלי להמר.
אופרה לכל המשפחה
בעונה הקרובה תעלה לראשונה באופרה סדרה של שלוש הפקות אופרה לילדים. הפקות אלו יבוצעו בעברית על הבמה הגדולה, בביצוע סולני האופרה הישראלית ובליווי אנסמבל כלי.
במסגרת הסדרה תועלה בבכורה עולמית האופרה "אליסה בארץ הפלאות", למוזיקה וליברטו של המלחין הישראלי דוד זבה (Sebba). כמו כן תועלינה במסגרת זו האופרות "חליל הקסם" מאת מוצרט ו"סינדרלה" מאת רוסיני, בעיבוד מיוחד לילדים. מניסיון העבר, ההפקות האלה חמודות מאוד, ויכולות לפתוח לילדים צוהר מענג לעולם האופרה.
לסיכום:
העונה מגוונת ופונה לקהלים שונים, אבל אינה מושלמת. יש בה ייצוג יתר לורדי, היעדר מאכזב של פוצ'יני, ייצוג חסר לאופרות גרמניות גדולות, והיעדר גמור של אופרות צרפתיות. מצער שגם אופרות בארוק לא יבוצעו השנה, במיוחד עקב העובדה שדוד שטרן, מנהלה המוזיקלי של האופרה, הוא מומחה בתחום. על וגנר, כמובן, אפשר רק להמשיך לחלום. אפשר להתנחם ברמתה הגבוהה של תזמורת האופרה (הסימפונית של ראשל"צ), שהפכה בשנים האחרונות לתזמורת אופרה אמיתית, ובעובדה שמלוהקים השנה כמה סולנים טובים מאד.
פורסם ב"גלובס", 17.3.2010 (בנוסח מקוצר)
יצחק פרלמן מנצח. צילום: דן פורגס
מעטים הם המוזיקאים הישראלים שהגיעו למעמד של יצחק פרלמן, הנחשב כבר שנים לגורו הגדול של הכינור. בימים אלו נמצא פרלמן בארץ שוב, כדי לנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית. איתו נמצאת אשתו, טובי, יהודיה-אמריקאית חמה ונמרצת שמקדמת פרויקט חינוכי-מוזיקלי בראשות בעלה בישראל.
פרלמן ואישתו נשואים 43 שנים, ויש להם חמישה ילדים. הבת הרביעית, נאווה, היא פסנתרנית שמופיעה השבוע בפילהרמונית תחת ניצוחו של אביה. היא תנגן את הקונצ'רטו המשולש של בטהובן, עם שני סולנים נוספים שמגיעים גם הם מחו"ל.
יצחק פרלמן מקפיד להגיע לישראל כאורח הפילהרמונית בקביעות, בדרך כלל פעם בשנתיים. בכל הופעותיו האחרונות עם התזמורת, כבר למעלה מעשר שנים, הוא מופיע רק כמנצח. העובדה הזו זכתה לפרשנויות שונות, כולל שמועות לפיהן הפסיק לנגן. "זה ממש לא נכון", הוא אומר. "בחו"ל אני ממשיך לנגן כרגיל, גם ברסיטלים וגם בקונצרטים".
אז למה לא כאן?
"כי כאן אני מקבל הזדמנות נעימה לנצח, ומאד נהנה מזה".
לדעת רבים, החוויה שפרלמן מעניק לקהל ככנר גדולה יותר מזו שהוא מעניק כמנצח. אחרי הכל, הוא מאסטר של נגינת כינור כבר מילדותו, ואילו בניצוח הוא עוסק רק כ- 15 שנים. עם זאת, קשה לבוא אליו בטענות: את כל ההופעות שלו עם הפילהרמונית הוא עושה בהתנדבות וללא תמורה כספית, כך שהוא מקבל בחירה חופשית לגבי העדפותיו.
מה לגבי שילוב בין נגינה וניצוח, כמו שעושים היום הרבה מעמיתיך?
"אני לא אוהב לנגן ולנצח בו-זמנית", אומר פרלמן. "היו אמנם שתי הקלטות בהן הופעתי בתפקיד כפול, אבל בדרך כלל אני מעדיף לעשות או את זה או את זה".
מה אמרו הביקורות על הופעותיך כמנצח?
"יש ביקורות טובות וביקורות גרועות על שני הדברים", הוא צוחק. "גם ככנר אני לא מקבל באופן אוטומטי ביקורות טובות".
=================
מדברים כבר שנים על דעיכה של המוזיקה הקלאסית. אתה מצטרף להספדים?
"לא. אני מאמין גדול שהמוזיקה הקלאסית תמשיך. אנחנו פשוט בתקופה של שינוי. יש כעת שינוי טכנולוגי, שפגע פגיעה אנושה בחברות התקליטים. יש גם שינוי באופי הקהל, שמשפיע על שיווק. היום, לדוגמא, יש השפעה גדולה לאישיות של המוזיקאי. כשיש אישיות דינמית וסוחפת, הקהל מגיע. גוסטבו דודאמל הוא דוגמא טובה. הוא הרי מנצח על רפרטואר רגיל, ועדיין ממלא אולמות. למה? כי אנשים הולכים אחרי האישיות ולא רק אחרי המוזיקה".
ומה לגבי הזדקנות הקהל?
"לדעתי אופי הקהל תלוי ברמת החשיפה בתקשורת. התקשורת לא יודעת מה אנשים אוהבים, היא רק מניחה זאת. העורכים חושבים שאם ידברו על מוזיקה קלאסית זה ירחיק מהם את הקהל. זו אחריות של אנשים בתעשיית התקשורת לחשוף גם דברים שנראים פחות פופולאריים. העובדה היא שכשיש חשיפה- הקהל מגיע".
היית ממליץ היום לצעיר כשרוני ללכת להיות מוזיקאי?
"אני מאמין שבחירה מקצועית צריכה לנבוע משני דברים: התשוקה שלך והכישרון שלך. אם אתה מוכשר למוזיקה וגם אוהב לעסוק בה, זה מה שאתה צריך לעשות. השאלה לא צריכה להיות האם משתלם לך יותר להיות עו"ד או ברוקר. כסף לא צריך להיות שיקול. מצד שני, זה נכון שיש היום בעולם הרבה תחרות, גם בעולם המוזיקה".
בשנים האחרונות מתחדד הדיון סביב נגינת מוזיקה מוקדמת בכלי תקופה. איפה אתה עומד בדיון הזה?
"אני מתייחס לעצמי ככנר מודרני. אני לא מאמין בנגינה בסגנון ובכלים שהיו לפני 300 שנה. הזרם האותנטי טוב לחינוך ולמוזיקולוגיה, אבל את הנגינה עצמה אני מעדיף לעשות בדרך המודרנית. אני מאמין שגם בטהובן, מוצרט והיידן היו מעדיפים לבצע את היצירות שלהם בדרך הזו".
אתה מקשיב להקלטות של כלי תקופה בסגנון ביצוע "אותנטי"?
"אני מקשיב לזה שלושים שניות ואז מכבה. אני לא יכול לסבול את זה. הנגינה בלי וויבראטו נשמעת לי משונה. אני לא אומר שצריך וויבראטו בכל צליל, אבל לנגן ללא וויבראטו בכלל זה בלתי נסבל. גם כשאני מנגן עם תזמורות שמתמחות במוזיקה מוקדמת אני מביא את הגישה שלי, והם משנים בהתאם".
ובפרשנות שלך עצמך יש שינוי לאורך השנים?
"כן, בהחלט. אני מרגיש שינוי בהרבה אספקטים. כיום אני מרגיש שאני שומע יותר טוב, מבין יותר טוב, ומבטא יותר טוב את המוזיקה. אני לא רק מנגן".
מיהו הכנר הנערץ עליך?
"אני עדיין חושב שיאשה חפץ הוא אלוהים".
למרות שפת הגוף הנוקשה שלו?
"זה נכון שהעמידה שלו היתה קשיחה ונוקשה, אבל הקשיחות הזו גם איפשרה לו יותר ריכוז מבחינה פיזית. כיום יש להרבה כנרים יותר מדי תנועה. זה אולי נותן הרגשה טובה, אבל פוגם ביכולת הפקת הצליל מבחינה פיזית. אני לא אומר שכנר צריך לעמוד כמו פסל, אבל גם יותר מדי תנועה אינה דבר רצוי".
=============================
מעבר לנגינה וניצוח, פרלמן מקדיש זמן רב גם להוראה. הוא חבר סגל בבית הספר היוקרתי למוזיקה "ג'וליארד" בניו-יורק, ומקדיש זמן רב לטיפוח מוזיקלי של הדור הצעיר. גם בארץ אפשר יהיה ליהנות מהעובדה הזו: ביום ראשון הקרוב (21.3) הוא ישתתף בפרויקט מיוחד לילדים, כקריין בביצוע של "פטר והזאב" של פרוקופייב עם הפילהרמונית.
בנוסף לפעילותו ב"ג'וליארד" מכהן פרלמן כמנהל מוזיקלי של תכנית חינוכית למוזיקאים מצטיינים, אותה מנהלת אשתו טובי. תכנית זו תחזור בחודשים מאי-יוני לישראל, והזוג נשמע נלהב מאד לקראתה.
"בארה"ב התכנית הזו מתקיימת כבר בפעם ה- 16", מספרת טובי פרלמן. "היא התחילה כתכנית צנועה של שבועיים בקיץ, וכיום כבר מתקיימת באופן קבוע במקומות שונים בעולם". התכנית רשומה כארגון ללא כוונת רווח, עם תקציב שנתי של 4 מיליון דולר.
התכנית החינוכית של בני הזוג פרלמן בארה"ב מחולקת לשתי קבוצות. הראשונה היא תכנית מובנית לנגני מיתרים בני 12 – 18, והשנייה היא סדנת מוזיקה קאמרית שפונה לבני 18 ומעלה. "לארץ הבאנו שילוב של שתי התכניות", מספרת טובי. "התכנית מובנית כמו זו של הצעירים, אבל קבוצת הגיל מבוגרת יותר". הנגנים שישתתפו בה יהיו משתי האקדמיות למוזיקה בארץ, ירושלים ותל-אביב.
התכנית תתקיים השנה במרכז למוזיקה בירושלים. היא מציעה שיעורים יחידניים שניתנים ע"י צוות מורים מוביל, וכן הרכבים קאמריים. טובי היא מנהלת הפרויקט, ויצחק הוא אחד מחברי הסגל: הוא ילמד כינור, וינצח על התזמורת. "היא בוסית טובה", צוחק פרלמן, "אבל גם קשוחה". לדברי הזוג, הרבה מהאירועים בתכנית יהיו פתוחים לקהל.
למה היה לכם כל כך חשוב להעלות את התכנית הזו לארץ?
"זה היה חשוב לי כיהודיה", אומרת טובי. "כיהודים, אני מרגישה שישראל היא המקום היחיד בעולם שהוא באמת שלנו. בכל מקום אחר אנחנו רק אורחים".
כמו אשתו, גם יצחק פרלמן מגלה אהדה גדולה לישראל. בניגוד לעמיתים ישראלים-לשעבר, שבראשם דניאל ברנבוים, פרלמן נמנע בעקביות לאורך השנים מהתבטאויות פוליטיות ובודאי כאלו שיוצאות נגד ישראל. לדבריו, העמדה הזו אינה מקרית. "אני יהודי וישראל זו הארץ שלי", הוא אומר. "ברור שאני לא מסכים עם כל דבר שנעשה כאן, אבל מה שאני חושב באופן אישי לא משנה. ישראל זקוקה היום לכמה חברים שאפשר. מבקרים יש לה מספיק".
"מאד קל להיות ביקורתי", מוסיפה טובי פרלמן. "אנחנו לא חיים פה, ואין לנו זכות לדבר נגד ישראל. אני מסכימה שישראל צריכה את כל החברים שאפשר, בין אם הם מסכימים למדיניות שלה ובין עם לאו. המשימה שלי היא להיות קודם כל יהודיה, ולכן לסגור את הפה גם אם יש לי מה לומר. זה נכון שהחיים בניו-יורק נוחים מאד ליהודים, אבל רק פה אנחנו מרגישים בבית".
בימים אלו עוסק הזוג בגיוס תרומות לקיום התכנית בארץ. "מאד יקר לארח את התכנית בישראל", אומרת טובי. "עם זאת, אנחנו רוצים שזו תהיה תכנית שתחזור, כי זה משהו שמאד עוזר לילדים".
לדברי טובי פרלמן, לתכנית יש גם אג'נדה נסתרת. "אנחנו רוצים שיצחק ישים פה חותם, וזו דרך לעשות זאת", אומרת טובי. "התכנית הזו תאפשר קשר אישי בינו לבין נגנים מצטיינים. במסגרת התכנית הם יחיו יחד איתנו, יאכלו יחד איתנו, ויקבלו ממנו שיעורי כינור בצורה ישירה. לדעתי, יש משהו חזק מאד בזה שתלמידי מוזיקה בגיל המעצב של חייהם ילמדו בצורה ישירה ובלתי אמצעית מיצחק פרלמן".
יצחק פרלמן, זה גם מה שחשוב לך?
"לי פחות", צוחק פרלמן. "מה שיותר חשוב לי זה לעשות פה מוזיקה".
