ברניקה גליקסמן. צילום יחצ
מי היה מאמין: קונצרט מנויים בפילהרמונית בו גם המנצח וגם שני הסולנים ישראלים, ושום אסון לא קורה. הקהל אפילו מוחא כפיים בהתלהבות. האם הגיעו ימי המשיח, בהם הבינו אנשי הפילהרמונית שהבשורה לא בהכרח באה מרחוק? שגם הפילהרמונית, כמו רוב עמיתותיה בעולם, יכולה וצריכה לשלב בתכניות שלה יותר מוזיקאים מקומיים ולא לבסס את המיצוב שלה רק על כוכבים מחו"ל?
ובכן, לא בדיוק. המצב האנומלי הזה לא היה מתוכנן, אלא נוצר מכורח הנסיבות. הפסנתרנית הסינית הצעירה יוג'ה וונג ביטלה את הופעתה, ומי שהחליפה אותה בהתראה קצרצרה היתה הישראלית ברניקה (Berenika) גליקסמן. השיבוץ הזה השלים שלישיית מובילים כל-ישראלית: המנצח הצעיר אילן וולקוב, שסיים בשנה שעברה מינוי של שש שנים בסקוטלנד, גליקסמן כסולנית בפסנתר, ורומן שפיצר- הויולן הראשון בתזמורת- כסולן ביצירה האחרונה.
הקונצרט נפתח עם הפתיחה "ים שקט ומסע צלח" של מנדלסון, יצירה קצרה שזכתה לביצוע ראוי אך לא מפעים. זו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי לשמוע את אילן וולקוב בפעולה, וההתרשמות שלי היא שמדובר במה שנקרא "מנצח של מוזיקאים". הוא מנצח באופן בהיר, נקי וברור, מכניס את כל מי שצריך בזמן, סופר בצורה מדויקת, ונטול כל מניירות או שטיקים. למוזיקאים זה טוב, לקהל פחות: מה שחסר בניצוח שלו, לטעמי, זו כריזמה והתלהבות מהסוג שסוחף את הקהל. גוסטבו דודאמל הוא לא.
את עיקר ההתלהבות בקונצרט עוררה ברניקה גליקסמן, כסולנית בקונצ'רטו מס' 2 של פרוקופייב. זו יצירה מעט כפויית טובה לפסנתרנית, כיוון שאין בה כמעט אף רגע לירי או מעודן. הוא דורשת מהפסנתרן לבצע תפקיד שהוא לא רק קשה מאד טכנית, אלא גם נקשני ומיכני כמעט לכל אורכה. גליקסמן עמדה בביצוע באופן מעורר הערכה: היא ניגנה באופן וירטואוזי ומבריק, בצליל יפה ובתיאום מצוין עם התזמורת. את מנת הליריות שמנע ממנה פרוקופייב היא סיפקה בהדרן, שהראה שהיא יודעת להפיק מהפסנתר גם צלילים מעודנים וחלומיים. הערה חשובה: למי ששוקל ללכת לקונצרט, כדאי להאזין לפרוקופייב בבית לפני שבאים. הוא לא קל להאזנה ראשונה.
הקונצרט הסתיים עם "הרולד באיטליה" של ברליוז, יצירה ייחודית שהולחנה כמעין סימפוניה עם ויולה סולנית. את תפקיד הסולו מילא רומן שפיצר, הויולן הראשון של הפילהרמונית. לטעמי, זה היה שיבוץ מצוין. כמי שעיקר פעילותו היא תזמורתית, שפיצר נטול כל גינונים ומניירות של סולן כוכב. לכן, ההופעה שלו ממוקדת כולה בעשיית מוזיקה ולא בעצמו. וזה בדיוק מה שנדרש ליצירה הזו, שאינה קונצ'רטו לויולה אלא פשוט יצירה סימפונית בה יש לויולה תפקיד סולני. התוצאה היתה ביצוע יפה וחם, במיוחד בפרקים השני והשלישי היפהפיים. בפרק השלישי שפיצר גם נפתח יותר מבחינה הבעתית, והצליח ממש לרגש.
האם הקונצרט הזה הוא סנונית ראשונה לשילוב יותר כוחות מקומיים בפילהרמונית? ימים יגידו. בכל מקרה, זה היה ערב חביב מאד, שאולי לא יצר ניצוצות אבל איתגר את הנחת היסוד של הפילהרמונית לפיה קונצרט ראוי מבוסס בהכרח על כוכבים מחו"ל.
אל תבינו אותי לא נכון: אין לי שום דבר נגד האסטרטגיה של התזמורת להביא לארץ את הסולנים והמנצחים הטובים ביותר בעולם. ההיפך הגמור הוא הנכון. זה בדיוק מה שמצפים ממנה, והיא עושה זאת בהצלחה. אבל צריך לזכור שגם בארץ יש כוחות מעולים, ואחת לתקופה גם הם ראויים לחשיפה וטיפוח.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אילן וולקוב. היכל התרבות תל-אביב, 9.1.
פורסם ב"גלובס", 6.1.2010
הפתעה נעימה. לכאורה זהו דיסק הכי סטנדרטי שיש: מה כבר אפשר לחדש בסימפוניות מס' 5 ו – 6 של בטהובן, ועוד עם מבצעים שמרניים כמו הפילהרמונית הישראלית וזובין מהטה? ובכן- חידושים מסעירים באמת אין פה, אבל ביצוע יפה- יש בהחלט.
הדיסק נפתח עם הסימפוניה החמישית, שזוכה לביצוע סימפטי אך שגרתי למדי. כך גם הפתיחה הקצרה ל"יצורי פרומתיאוס", שבאה מיד אחר כך. ההפתעה היא בסימפוניה מס' 6, "הפסטורלית". מהטה מוליך בה את התזמורת לביצוע מצוין: חם, זורם בנינוחות ומלא חן. זהו אולי לא הביצוע הטוב ביותר בהיצע העצום שיש ליצירה הזו, אבל הוא עדיין מהנה למדי.
ההקלטה נערכה ממספר קונצרטים חיים בת"א בחודש יולי האחרון, ואיכותה טובה מאד. חבל רק שמופיעים בה פה ושם רעשים חיצוניים, שמקורם בהקלטה החיה. למרבה המזל, הם מינוריים למדי וכמעט לא פוגמים בחוויית ההאזנה.
בטהובן –סימפוניות מס' 5 ו- 6. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. דיסק "הליקון קלאסיקס".
סיבה למסיבה: זוהי ההקלטה הראשונה שעושה לאנג לאנג, הפסנתרן הסיני האהוב, לרפרטואר קאמרי כלשהו. ועוד איזה רפרטואר: הדיסק כולל את שתי השלישיות הרוסיות הגדולות, אלו של צ'ייקובסקי ושל רחמנינוב. שתי היצירות נכתבו כמוזיקת אבל- זו של רחמנינוב לזכר צ'ייקובסקי, וזו של צ'ייקובסקי לזכר ניקולאי רובינשטיין. שתיהן מציעות מוזיקה יפהפייה ומלאת רגש, שמהווה מבחן גדול לכל שלישייה שמתמודדת עימה.
לאנג לאנג משתף פה פעולה עם שני מוזיקאים גדולים- ואדים רפין (Repin) בכינור, ומישה מאיסקי בצ'לו. ואדים רפין השתתף ככנר גם בהקלטה האהובה עלי לשלישייה של צ'ייקובסקי (בחברת "ארטו"), ולכן הציפיות היו גבוהות במיוחד.
אחרי האזנה של כמה פעמים, אפשר לדווח שהציפיות נענו באופן חלקי. מצד אחד זהו ביצוע יפה ומרשים, אפילו מבריק מבחינה טכנית. מצד שני, משהו חסר בו. כולם מנגנים יפה והכל, אבל השילוב לא מושלם. אולי זה בגלל שלאנג לאנג דומיננטי מדי, אולי כי ההקלטה קצת חזקה מדי, ואולי כי העצב העמוק שאמורה המוזיקה להביע מפנה מקום לוירטואוזיות לשמה. זו הקלטה שכדאי מאד להכיר, אבל הביצוע הפייבוריט שלי ממשיך להיות זה של רפין/ברזובסקי/יבלונסקי ב"ארטו".
רחמנינוב וצ'ייקובסקי- שלישיות פסנתר. לאנג לאנג, רפין, מאיסקי. דיסק DG.
פורסם ב"גלובס", 4.1.2010
הפרויקט הקאמרי הישראלי. צילום: יח"צ
"הפרויקט הקאמרי הישראלי" הוא שמה של קבוצת נגנים, רובם ישראלים, הפועלים במקביל בישראל וארה"ב. לכל חברי ההרכב מספר מאפיינים דומים: כולם צעירים יחסית (סביבות השלושים), לכולם קריירה מרשימה, וכולם מנגנים או מלמדים במוסדות נחשבים ברחבי העולם. רמת הנגינה שלהם, בהתאם, גבוהה מאד בדרך כלל.
להרכב שני מאפיינים ייחודיים בנוף המקומי. ראשית, הוא שם לו כמטרה להופיע לא רק בערים הגדולות בארץ, אלא גם באיזורים פריפריאליים אליהם לא מגיעים קונצרטים ברמה כזו באופן סדיר. שנית, חברי הפרויקט מקפידים גם לבצע תכניות מאתגרות, כולל יצירה ישראלית בכל אחת מהתכניות.
בכל הנוגע לקונצרט עצמו, נראה הוגן לסכם כך: איכות הביצוע היתה מעולה בדרך כלל, אבל ההערכה הכוללת לא היה מושלמת. סיבה עיקרית לכך היתה התכנית: היא אמנם הציעה רפרטואר מגוון ולא שגרתי, אבל לא כל היצירות היו באותה רמה. כתוצאה, היה קשה לשמור על רמה עיקבית של עניין.
הקונצרט התחיל עם חמישייה לקלרנית וכלי קשת של ז'אן פראנסה (Francaix), שמזכירה מאד את האופי החמוץ-מתוק של פולנק וחבריו ואפילו לוקחת אותו צעד קדימה. זו יצירה נחמדה מאד בחלקה, אבל מוזיקה גדולה זה לא. לטובת המבצעים ניתן לומר שהביצוע היה מצוין, עם צליל חם וזורם ואיזון מושלם בין הכלים.
אחרי פראנסה הגיעה תורה של השלישייה לקרן, כינור ופסנתר אופ. 40 מאת ברהמס. לטעמי, זה היה אחד הרגעים הפחות חזקים במהלך הערב. היצירה הזו היא ממש לא אחד משיאיו של ברהמס, וגם הביצוע לא היה מושלם: הפרק הראשון נסחב, ולאורך כל היצירה הבלאנס בין הכלים היה בעייתי. ממקום מושבי, הפסנתר נשמע חלש יחסית לשני הכלים האחרים. זאת למרות- ואולי בגלל- מה שנשמע כמו נגינה עדינה ורגישה של הפסנתרן, אסף וייסמן. הייתי שמח לשמוע את הבחור הזה כסולן בהזדמנות, או לפחות בקידמת הבמה.
בכל מקרה, לביצוע המוצלח ביותר ביצירה זכה הפרק האיטי, בו ניתן היה ליהנות מנגינה מלאת רגש ועידון של הכנר איתמר זורמן.
חברי ה"פרויקט" מקפידים על ביצוע יצירה ישראלית מקורית, ולצורך הסבב הנוכחי הזמינו אחת כזו במיוחד- "פואמות שומריות" של המלחין הישראלי הצעיר (27) יוחנן קנדלר. היצירה כתובה לקלרנית, קרן, ויולה ופסנתר, ושאבה את השראתה מהשירה השומרית העתיקה. למרות הורדת הכובע על היוזמה והחדשנות, אני חייב להודות בצער שהיצירה השאירה עלי רושם קלוש ביותר. היא מציעה מוזיקה לא תקשורתית במיוחד ולא מהנה במיוחד, והקשר שלה לשירה אותה היא אמורה לתאר לא היה ברור. לפחות הביצוע היה טוב, ככל שניתן לשפוט.
את התכנית חתמה חמישיית המיתרים ק. 593 מאת מוצרט, שחוברה בשנה האחרונה לחייו של המלחין. הפעם, עם המוזיקה העילאית של מוצרט, אפשר היה להתמסר לביצוע בקלות. ואכן, חברי ה"פרויקט" סיפקו את כל מה שאפשר היה לבקש. זה היה ביצוע נפלא: נקי ומלוטש, מלא אנרגיה, ועם איזון מושלם בין הכלים. היה מענג ממש לראות מקרוב את שיתוף הפעולה בין הנגנים, והתוצאה המוזיקלית היתה בהתאם.
לסיכום: לא כל המוזיקה גדולה, אבל הביצועים ברובם כן. קונצרט זה חותם את הסבב הנוכחי של חברי ה"פרויקט הקאמרי הישראלי"; הם יופיעו בארץ שוב בחודש יוני הקרוב, עם תכנית מעניינת מיצירות דביוסי, מרטינו, בן-חיים ובטהובן (שלישיית ה"ארכידוכס"). שווה לעקוב.
הפרויקט הקאמרי הישראלי במסגרת סדרת "שטריקר בענב". מרכז ענב, ת"א. מוצ"ש 2.12.
פורסם כחלק מפרויקט "היצירה הנבחרת של העשור", תרבות גלובס, 30.12.2009
יש משהו מוזר בהענקת התואר הנכבד של "אלבום העשור" לדי.וי.די עליו מנצח בחור שטרם מלאו לו 29 שנים. ובכל זאת, אין ראוי לתואר יותר מאשר ההקלטה החיה הזו, בה מנצח גוסטבו דודאמל (Dudamel) על תזמורת "סימון בוליבר". לטעמי, זהו אחד האלבומים המרגשים שיצאו בשנים האחרונות- לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא בכך שהוא מעורר תקווה מחודשת ביכולת ההישרדות של המוזיקה הקלאסית ה"רצינית" בעולם הנוטה יותר ויותר לבידור קליל.
דודאמל ותזמורת הצעירים שלו שייכים ל"סיסטמה", מערכת חינוך מוזיקלי מפוארת שמוציאה אלפי נערים מעתיד של עוני ופשע והופכת אותם למוזיקאים ברמה בינלאומית. הנערים מקבלים כלי נגינה ולימודי מוזיקה במימון ציבורי, והטובים שבהם מתנקזים לתזמורת "סימון בוליבר"- תזמורת הדגל של המערכת. דודאמל, מנהלה המוזיקלי של התזמורת, הוא דוגמא קיצונית להצלחת ה"סיסטמה": הוא עצמו קיבל את חינוכו המוזיקלי במסגרתה, וכיום נחשב לאחד המנצחים המבוקשים בעולם.
הדי.וי.די המדובר הוקלט בפסטיבל זלצבורג היוקרתי בשנה שעברה (2008), ונהנה מאיכות אופטימלית של צילום וסאונד. במרכזו יש שתי יצירות: "הקונצ'רטו המשולש" של בטהובן ו"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. שתיהן מנוגנות לעייפה בקונצרטים, אבל תחת ידיו של דודאמל הן מקבלות חיים חדשים. לביצוע הקונצ'רטו של בטהובן מצטרפים לתזמורת שלושה מהסולנים הבולטים בתחומם- מרתה ארחריץ' הנפלאה בפסנתר, רנו קפוסון בכינור, ואחיו גוטיה בצ'לו. הביצוע מבריק ומלא ניואסים, והניצוח הצעיר והכריזמטי של דודאמל משתלב היטב עם הדרת הכבוד שמשרה שערה האפור של ארחריץ'.
המנה העיקרית בקונצרט היא "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי, בתיזמורו של ראוול. הביצוע זכה אז לביקורות כבירות, וכאן אפשר להבין למה: הוא מבריק, מלא צבע ועשיר להפליא, והניצוח של דודאמל מרהיב לצפייה. ממש כישרון ענק.
ההדרנים בקונצרט הם "מארש רדצקי" (שטראוס) ו"דאנצה פינאל" (חינסטרה), בו הנגנים משתובבים עם הכלים בתיזמון מושלם. הקהל מגיב בתשואות אקסטטיות, ואת ההתרגשות וההתלהבות אפשר לחוש בקלות גם דרך המסך. אם יש תקווה לחיים מחודשים למוזיקה הקלאסית, היא נמצאת כאן. חוויה מוזיקלית נדירה.
בטהובן- קונצ'רטו משולש. מוסורגסקי- תמונות בתערוכה. מנצח: גוסטבו דודאמל. די.וי.די דויטשה גרמופון.
והנה גם לינק לשיחה של חוסה אנטוניו אבראו, מייסד ה"סיסטמה", על הפרויקט ומטרותיו
יואב תלמי. צילום: יח"צ
התזמורת הסימפונית של בית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב הוכיחה ביום שישי האחרון, שוב, שהיא לא נופלת ברמתה מרוב התזמורות המקצועיות בארץ. חבריה הם אולי סטודנטים, אבל פה מתחיל ונגמר הקשר בינם לבין רמה סטודנטיאלית. התזמורת מנגנת בצליל תזמורתי אחיד ועשיר, ובאיכות נגינה מעולה. ולא פחות חשוב- חבריה עדיין נמצאים בשלב בו עשיית מוזיקה היא כיף חיים. בניגוד לתזמורות הרגילות, בהן נגינה היא עבודה שגרתית וקשה שמתגמלת מעט, אצל הנגנים הצעירים ניכרת התלהבות אמיתית ממה שהם עושים. יש להניח שאחרי שייצאו לעולם האמיתי ההתלהבות הזו תחלוף, אבל בינתיים יש לקהל הזדמנות פז ליהנות ממנה.
את התכנית פתחה הרצאה מקדימה מפי פרופ' תומר לב, שסיפקה הכנה מצוינת לבאות. לב הציג בבהירות נקודות מפתח להבנת היצירות, וניצל את יכולותיו כפסנתרן כדי להדגים מהלכים מוזיקליים חשובים ברמת נגינה מעולה.
על הקונצרט ניצח, בהופעת בכורה עם התזמורת, המנצח הישראלי יואב תלמי. תלמי הוא אחד המנצחים הישראלים שזכו להצלחה בינלאומית משמעותית, והוא הופיע והקליט עם כמה מהתזמורות הטובות בעולם. לאחרונה התמנה לראש התכנית לניצוח תזמורת של בית הספר, וכפי שזה נראה, השידוך שלו עם התזמורת מבורך. הוא מביא איתו ניסיון בינלאומי, וותק וביטחון, שחשובים מאד לתזמורת ברמה כזו.
התכנית התחילה עם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 24 של מוצרט, בנגינתה של הסולנית שיר זמל (semmel) בת ה- 23. היה תענוג לראות אותה בפעולה: בניגוד לרבים מעמיתיה היא מנגנת ללא מניירות, ללא פרצופים מיוסרים ובמסירות מלאה למוזיקה. היכולת הטכנית שלה מעוררת הערצה, וגם הפרשנות המוזיקלית עברה היטב. עם זאת, היה לי קשה להשתחרר מההרגשה שהיא עדיין לא עברה את השלב של ה"לנגן כמו שצריך", ושהיא עדיין לא מכניסה למוזיקה יותר אמירה אישית וריגשית. אין ספק שיהיה מעניין לשמוע אותה שוב כשהנגינה שלה תיפתח קצת יותר, שכן מבחינה טכנית היא פסנתרנית נהדרת. שבחים מגיעים גם לנגני כלי הנשיפה מעץ, שהיו נפלאים ביצירה זו.
חלקו השני של הקונצרט הציג את הסימפוניה הרביעית, "הרומנטית", של אנטון ברוקנר. גם כאן, התזמורת ביצעה את היצירה ברמה מפתיעה באיכותה. תלמי, ללא פרטיטורה, הוביל את הנגנים לביצוע מבריק ועוצמתי, שהתחיל בטמפו מהיר מהמקובל ושמר על מתח וניקיון לכל אורכו.
בעייתו היחידה של החלק השני היתה לא במבצעים, אלא באולם. אולם קלרמונט מאופיין באקוסטיקה מהדהדת, שגורמת לצליל המנוגן להישמע בעוצמות גבוהות. האקוסטיקה הזו מצוינת למוזיקה קאמרית, ובקונצ'רטו של מוצרט אכן שירתה את המבצעים היטב. עם זאת, בסימפוניה של ברוקנר, שהיא יצירה מאסיבית ועתירת כלי נשיפה ממתכת, הסאונד היה חזק מדי. במקומי בשורה השנייה, הקרובה מאד לתזמורת, היו רגעים בהם העושר הצלילי הזה ממש איים על עור התוף. זה לא היה חלילה בגלל איכות הנגינה, שכאמור היתה ברמה גבוהה מאד, אלא בגלל מאפייני האולם. מסקנה לעתיד- ביצירות סימפוניות גדולות ועשירות מומלץ לשבת ביציע שלמעלה, ולהיחשף לפחות סאונד. מיציע זה אפשר אמנם לראות את התזמורת פחות טוב, אבל לבעלי אוזן רגישה זהו מחיר משתלם.
לסיכום: תזמורת בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א בהרכבה הנוכחי היא תזמורת חלומות, שאינה נופלת מזו של תזמורות סימפוניות מקצועיות. כדאי מאד לעקוב אחר התכניות שלה בהמשך העונה.
התזמורת הסימפונית של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. מנצח: יואב תלמי. אולם קלרמונט, אוניברסיטת ת"א, 25.12.
פורסם ב"גלובס", 23.12.2009
המצב בשוק הדיסקים דוחף את החברות לצעדים קיצוניים, אבל צעד קיצוני כמו זה לא ראיתי כבר זמן רב. האלבום "מוזיקת קודש" של חברת "הרמוניה מונדי" היוקרתית כולל לא פחות משלושים דיסקים, ובהם ביצועים מלאים לעשרות יצירות ווקאליות גדולות עם טובי המבצעים בני זמננו. האלבום מקיף את כל תולדות המוזיקה המערבית, החל מהשירה הנוצרית המוקדמת וכלה ביצירות קוליות חשובות מהמאה העשרים. בין היצירות שמופיעות בו יש להיטים מוכרים כמו "משיח" של הנדל, "אורטוריית חג המולד" של באך, הרקוויאמים של מוצרט וברהמס, "סטאבט מאטר" של ויואלדי ופרגולזי, "פאולוס" של מנדלסון ועוד, ולצידם עשרות יצירות חשובות ופחות מוכרות של מלחינים אחרים. הדיסק השלושים באלבום כולל את הטקסטים של היצירות, בפורמט PDF שניתן לקריאה במחשב.
המבצעים הם המוזיקאים הקבועים שמקליטים ב"הרמוניה מונדי" לאורך השנים, וכולם שייכים לצמרת העולמית בתחומם. בין היתר מופיעים באלבום המנצחים ויליאם כריסטי, פיליפ הרווחה (Herreweghe), רנה יאקובס ופול הילייר, זמרים סולנים כמו אנדראס שול, והרכבים מומחים למוזיקה עתיקה כמו "אנונימוס 4" או "קנטוס קלן".
האלבום נמכר במחיר מגוחך של כ- 300 שקלים, כעשרה שקלים לדיסק. חברת "הרמוניה מונדי" למעשה קצת יורה לעצמה ברגל, כי חלק מהדיסקים שמופיעים בקובץ נמכרים בנפרד במחיר מלא. בעיה שלהם. לאוהבי המוזיקה זו מציאה מטורפת.
מוזיקת קודש. אלבום בן 30 דיסקים "הרמוניה מונדי" במחיר מומלץ של כ- 300 שקלים.
היידן- בריאת העולם. מנצח: רנה יאקובס. דיסק כפול "הרמוניה מונדי".
רנה יאקובס (Jacobs) מקליט בשנים האחרונות הרבה מהרפרטואר הקולי הבארוקי והקלאסי, ותמיד עם אמירה מקורית וחדשנית. לפעמים המקוריות הזו קצת עוברת את הגבול, אבל לא הפעם. הביצוע החדש שלו ל"בריאת העולם" הוא חגיגה מוזיקלית, שמתמקמת גבוה מאד בשורת ההקלטות המובילות ליצירה.
יאקובס מגיש את "בריאת העולם" עם תזמורת כלי תקופה (תזמורת הבארוק מפרייבורג), עובדה שמאפשרת לו להשיג צליל חד ומבריק עם גמישות גדולה. המקהלה היא מקהלת ריאס (RIAS) מברלין, מקהלה קאמרית מצוינת שסובלת רק מחדות-יתר פה ושם. שלושת הסולנים אלמונים יחסית, אך מתגלים כטובים מאד.
האורטוריה מתארת בצלילים את בריאת העולם מהתנ"ך, עם שימוש ניכר באפקטים מוזיקליים המתארים את הטקסט. הביצוע הזה מצליח להציג אותם עם הרבה צבע וחיות, אבל בלי תיאטרליות מוגזמת. פה ושם יאקובס מוסיף לתווים עיטורים שאינם מבוצעים בדרך כלל, מה שמוסיף לתחושת הרעננות. בסיכומו של דבר, זהו אחד הביצועים התוססים והגמישים ביותר מבין הביצועים שיש ליצירה בכלי תקופה.
לאלבום מצורף סרט די.וי.די בן 23 דקות, ובו תיעוד של הכנת ההקלטה. בסרט דווקא לא מצאתי עניין מיוחד להוציא נקודה אחת- והיא ההשפעה הגדולה שהוא מראה שיש לאנשי הסאונד על התוצאה הכללית.
בטהובן- קונצ'רטי לפסנתר 4 ו- 5. פסנתרן ומנצח: אולי מוסטונן. דיסק Ondine.
זהו הדיסק השלישי והאחרון בסדרת הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן שהקליט הפסנתרן הפיני אולי מוסטונן (Mustonen), "הילד הרע" של עולם הפסנתרנות בעשר השנים האחרונות. מוסטונן מנגן ומנצח על הסינפונייטה טפיולה (Tapiola), תזמורת פינית אלמונית שנשמעת דווקא יפה מאד.
מוסטונן, כהרגלו, מוליך כאן ביצוע יוצא דופן ושנוי במחלוקת. זהו ביצוע חד, כסחיסטי ומלא זוויות, שנמנע בקפדנות מכל מה שמריח מפרשנות רומנטית. נגינת הפסנתר נוטה לסטקטו ונמנעת מחיבור משתפך של צלילים, באופן שמזכיר נגינה בפסנתרים תקופתיים (למרות שזה לא). הטמפי שבוחר מוסטונן משתנים בצורה כמעט קפריזית, ובקטעים אותם מוביל הפסנתר יש העדפה ברורה למהירויות מסחררות. מי שאוהב פרשנות רומנטית-שמרנית לבטהובן ככל הנראה ישנא את זה, אבל מי שבא באוזן פתוחה עשוי לגלות חוויית בטהובן חדשה לגמרי.
בשנים האחרונות הפכה אילת בתקופת החורף למעצמה של מוזיקה קלאסית. גם במהלך החודשים הקרובים תארח העיר הדרומית לא פחות משלושה פסטיבלים קלאסיים, שלכל אחד מאפיינים ייחודיים משלו.
אז במי לבחור? להלן מופיעה סקירה קצרה של ההיצע באילת בתקופה הקרובה, עם ניסיון להתאים את האירועים השונים לקהלי היעד שלהם.
1. פסטיבל "קלאסי בים האדום"
ואלרי גרגייב. צילום: דן פורגס
מבין שלושת הפסטיבלים, "קלאסי בים האדום" הוא היוקרתי והנוצץ ביותר. מנהלו המוזיקלי של הפסטיבל הוא המנצח הכריזמטי ואלרי גרגייב (Gergiev), שמגיע לארץ עם 270 נגנים וזמרים חברי בית האופרה "מארינסקי" מסנט פטרסבורג. הקונצרטים המרכזיים מתקיימים בהאנגר בנמל אילת, שמוסב לצורך העניין לאולם קונצרטים מאולתר. לפסטיבל מגיע מדי שנה קהל מבוסס ואמיד, שזוכה בנוסף למוזיקה גם להתרועעות איכותית עם רבים מבכירי המשק. תנאי ההשמעה והישיבה בהאנגר רחוקים מלהיות אופטימליים, אבל מבחינה מוזיקלית מדובר באירוע סימפוני נפלא בזכות גרגייב והרכביו.
בפסטיבל השנה שלוש יצירות עיקריות. בערב הראשון (יום ה') תבוצע האופרה האהובה "לה טרוויאטה" של ורדי (Verdi), בביצוע התזמורת, המקהלה וסולנים מבית האופרה מארינסקי. על האופרה ינצח, לראשונה במסגרת זו, הישראלי דן אטינגר. זו הפעם הראשונה בה נותן גרגייב למנצח ישראלי להחליף אותו על דוכן המנצחים באילת, ויש להניח שעובדה זו נובעת מהישגיו המשמעותיים של אטינגר בשנים האחרונות בחו"ל. מעניין יהיה לראות את תוצאת המפגש בין אטינגר, שמאופיין בניצוח ברור ומדויק, לבין חברי בית האופרה הרוסי שרגילים לניצוח הנלהב של גרגייב.
בערב השני (ו') יעבור שרביט המנצחים אל גרגייב עצמו, שינצח על תכנית שכולה צ'ייקובסקי: הפנטסיה "רומיאו ויוליה", סימפוניה מס' 1 ("חלומות חורף") וסימפוניה מס' 4. גרגייב מוכר כפרשן נפלא למוזיקה של צ'ייקובסקי, ונראה שיש למה לצפות.
היום האחרון של האירוע, שבת ה- 16 בינואר, יוקדש כולו לאופרת הענק "הטרויאנים" של ברליוז. האופרה אורכת קרוב לחמש שעות, והיא תבוצע בשני חלקים: הראשון בשעה אחת בצהרים, והשני בשעה תשע בערב. גרגייב ינצח על שני החלקים, במה שללא ספק יהווה את שיא התכנית.
בנוסף לקונצרטים הגדולים, יתקיימו במהלך שלושת ימי הפסטיבל גם קונצרטים קאמריים שונים במלון "ישרוטל רויאל גרדן".
שורה תחתונה: איכות ביצוע פנטסטית, אישיות מחשמלת של גרגייב, והזדמנות מצוינת לראות ולהיראות בקונטקסט איכותי במיוחד. המגבלה היחידה היא תנאי ההשמעה, שמעוררים כל שנה מחדש את השאלה מתי כבר יוקם באילת אולם קונצרטים ראוי לשמו.
פסטיבל "קלאסי בים האדום". 14 עד ה-17 בינואר 2010.
2. פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית
מישה מאיסקי. צילום: מקסים ריידר
פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית, הידוע בברנז'ה בשם "הפסטיבל של ליאוניד", יתקיים השנה בפעם החמישית. "ליאוניד" הוא ליאוניד רוזנברג, שייסד את הפסטיבל לפני חמש שנים וממשיך להביא אליו שמות עדכניים ותכניות ייחודיות.
פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית יתקיים השנה במשך עשרה ימים, מה- 18 עד ה- 27 בפברואר. במהלך התקופה יתקיימו 23 קונצרטים, עם רפרטואר מגוון החל מימי הביניים ועד למוזיקה של המאה העשרים. בנוסף יתקיימו במסגרתו חמש כיתות אמן, בהשתתפות עשרות סטודנטים מהארץ ומחו"ל. תכנית הקונצרטים תשלב מוזיקה קלאסית, שירה, תיאטרון, מוזיקה עתיקה ומוזיקה צוענית. הדגש, כתמיד, יהיה על יצירות מופת קאמריות מהקלאסיקה והרומנטיקה- מוצרט, שומאן, סמטנה, ברהמס ושות'.
בין אורחי הפסטיבל השנה יהיה עמוס עוז, שיקריא קטעים מספרו "תמונות מחיי כפר" בליווי דואו כלי ההקשה "פרקדו". גם השחקן רוג'ר מור ("ג'יימס בונד") יחזור השנה לאילת, ויופיע בקונצרט מיוחד בו יקרא קטעי שירה בליווי נגנים. עוד יתארח השנה בפסטיבל המלחין והמנצח הפולני קז'ישטוף פנדרצקי, שיגיע לאילת לרגל השמעה של שתי יצירות קאמריות שחיבר.
בין המוזיקאים הבולטים בתכנית יהיו הכנר פאבל ורניקוב, הצ'לן מישה מאיסקי, המנצח סלבטורה אקרדו, הכנר והקומיקאי האוסטרי אלכסיי איגודסמן (Igudesman), הכנר המעולה יוליאן רחלין, אמן הכינור הצועני רובי לאקטוש עם ההרכב הצועני שלו, והרכב המוזיקה העתיקה "הורטוס מוסיקוס" מאסטוניה שיבצע שירי עלייה לרגל.
שורה תחתונה: פסטיבל קאמרי ארוך ומגוון, עם שמות מעניינים ורפרטואר לא שגרתי.
פסטיבל אילת החמישי למוסיקה קאמרית. 27 – 18 בפברואר 2010.
3. פסטיבל "קלאסי קאמרי" של ישרוטל והתזמורת הקאמרית
רייצ'ל ברטון-פיין. צילום יח"צ
זהו הפסטיבל הקלאסי הותיק ביותר באילת, והאב הרוחני של קונספט המוזיקה הקלאסית בעיר. הפסטיבל מציע סדרת קונצרטים בביצועה של התזמורת הקאמרית הישראלית, המשולב עם אירוח ברשת מלונות ישרוטל. עקב הביקוש מפוצל הפסטיבל לשני אירועים נפרדים, שיתקיימו בסופי שבוע עוקבים. בכל אחד מסופי השבוע האלו תבוצע תכנית שונה.
מבחינה מוזיקלית טהורה קשה להשוות את "קלאסי קאמרי" לשני קודמיו, שכן אין בו דגש על סולנים ומנצחים גדולי עולם. עם זאת, התכניות כוללות היצע מוזיקלי עשיר ומגוון, וכמה מהמוזיקאים שישתתפו בהן הם שמות מוכרים גם בזירה הבינלאומית. לא פחות מהנה הוא האירוח, שכולל בין היתר כיבוד מושקע שמוגש לקהל לפני הקונצרטים.
תוכנית הפסטיבל השנה תהיה מגוונת מאד, ותשלב יצירות קלאסיות מובהקות עם הופעות קלילות יותר. בין היצירות הקלאסיות יבוצעו בתכנית הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, בניצוחו של רוברטו פטרנוסטרו (Paternostro) עם הכנרת הסולנית רייצ'ל ברטון-פיין (Barton-Pine); הקונצ'רטו לצ'לו של שומן בניצוחו של יואב תלמי, עם הצ'לן רפאל וולפיש; הסימפוניה השמינית של בטהובן, בניצוחו של יואב תלמי; מוזיקה ששאבה את השראתה מאיטליה, כולל הסימפוניה ה"איטלקית" של מנדלסון, בניצוחו של רוני פורת; אריות ודואטים של מוצרט, בניצוחו של גאבור הולרונג ובכיכובה של זמרת הסופרן הצעירה והמקסימה דניאלה לוגסי; ועוד רבות.
הצד הקליל יותר יציג שלושה הרכבים, שיבצעו מוזיקה קלה מארצות שונות. אנסמבל ה"ווסט אנד אינטרנשיונל קומפני" מאנגליה, לראשונה בישראל, יבצע יצירות מאת רוג'רס והמרסטיין בליווי התזמורת הקאמרית. אנסמבל "שורולה", הנקרא על שם מוזיקה ה"שורו" הברזילאית, יבצע מוזיקה מברזיל. "שמיניית ווקאל", המתמחה בעיבודי מוזיקה מוכרת, תבצע בליווי התזמורת שירי מחווה לתל-אביב ובתכנית אחרת תבצע משירי החיפושיות.
הקונצרטים יתקיימו בכל שעות היום במלונות ישרוטל "רויאל ביץ'" ו"רויאל גארדן".
שורה תחתונה: פסטיבל ותיק באיכות מוזיקלית סבירה ומעלה, בו עומד האירוח במקום לא פחות מרכזי מהמוזיקה. לפני שמחליטים כדאי לעיין בתכנית הקונצרטים בשני סופי השבוע השונים, כדי לבחור תכנית שמתאימה יותר לטעם האישי. בתכניות המלאות ניתן לעיין באתר "ישרוטל": http://www.isrotel.co.il/events
פסטיבל "קלאסי קאמרי". מלונות ישרוטל. סופ"ש ראשון: 28 – 31 בינואר 2010. סופ"ש שני: 3 – 7 בפברואר 2010.
פורסם ב"גלובס", 15.12.2009
"הליקון רקורדס" ממשיכה להוציא במרץ הקלטות של התזמורת הפילהרמונית. בימים אלו הגיע לחנויות האלבום החדש בסידרה, ובו האופרה הנשגבת "דון ג'ובאני" של מוצרט. האלבום נערך מתוך שלושה קונצרטים חיים, שנערכו בתחילת השנה בהיכל התרבות בת"א.
כפי שנכתב כאן כבר בביקורת על הקונצרט החי, מבחינה פרשנית זהו לא ביצוע חדשני או פורץ דרך. הגישה של מהטה ל"דון ג'ובאני" מהוגנת, עגולה, ונטולת קצוות חדים מדי. מי שמחפש ריגושים פרשניים יעדיף את הביצועים המוקלטים של גרדינר או יאקובס, שמנצחים על תזמורות כלי תקופה עם צליל חד ומבריק יותר.
עיקר העניין בביצוע של מהטה הוא בסולנים, שחלקם מעולים. מבין הבנים בולט מאוריציו מורארו (Muraro), ששר את תפקיד המשרת לפורלו (Leporello) בקול עשיר ומלא חן. ממש זמר נפלא. מבין הבנות בולטת זמרת הסופרן המעולה אנה סמואיל, בתפקיד דונה אנה. מצטיינים נוספים הם חן רייס הישראלית, בתפקיד צרלינה (Zerlina), ודמיטרי קורצ'ק בתפקיד דון אוטביו הנעבעך. יתר הסולנים פחות מדהימים, אך נפילות של ממש אין.
נקודות התורפה של ההפקה הן שתיים. הראשונה היא המקהלה: האנסמבל הקולי החדש, בניצוח יובל בן-עוזר, נשמע בהקלטה דהוי ואפור, עם דיקציה איטלקית לא מספקת. מזל שיש לו תפקיד שולי באופרה הזו. הבעיה השנייה היא עם הקלטת קולות רחוקים- לדוגמא, קולו של הקומנדטורה מאחורי הקלעים נשמע חלש למדי. עם זאת, בכל הנוגע לתזמורת ולזמרים שעל הבמה איכות ההקלטה טובה מאד.
לסיכום: הפקה לא חדשנית במיוחד אך עדיין יפה וראויה, במיוחד בזכות חלק מהסולנים.
מוצרט- דון ג'ובאני. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. דיסק משולש "הליקון רקורדס".
בחודש יוני השנה ערכה התזמורת הפילהרמונית של וינה קונצרט מיוחד בגני ארמון שנברון (Schoenbrunn) היפהפה בוינה, בניצוחו של דניאל ברנבוים. בימים אלו, במהירות שיא ממש, יצא הדי.וי.די של ההופעה בהקלטה מסחרית.
הרפרטואר שנוגן בקונצרט מגוון, ורובו נגיש גם למתחילים. יש פה את "מוזיקת לילה זעירה" של מוצרט, "לילות בגני ספרד" של דה פאייה (עם ברנבוים בתפקיד כפול של מנצח ופסנתרן), "לילה על הר קרח" של מוסורגסקי, טנגו של מלחין בן זמננו בשם מריאנו מורס (Mores), וכמובן ואלסים של יוהאן שטראוס.
ברנבוים מוליך את התזמורת לביצועים מצוינים, ואפילו שפת הגוף שלו- נוקשה וחמורת סבר בדרך כלל- קצת חופשית יותר מהרגיל. לפני ההדרנים הוא נפתח עוד יותר, ואפילו מדגים צעדי ריקוד.
מכיוון שמדובר בקונצרט באוויר הפתוח, יש בהפקה כמה הבדלים משמעותיים יחסית לקונצרט "רגיל". ראשית, הקהל מוחא כפיים בין פרקים של יצירות. בקונצרט באולם תופעה כזו נחשבת ל"אל תעשה" איום ונורא, אבל כאן זה בסדר. שנית, עריכת הצילומים חופשית מאד. נראה שהעורך לא החליט אם יותר מעניינים אותו הגנים או הנגנים, ולכן המצלמות מטיילות בין לבין ומתעכבות לא מעט על פרחים, עצים, פסלים וספסלים.
חדי עין ישימו לב לעובדה שהפריים הראשון על נגן בתזמורת הוא דווקא על נגנית אישה. זוהי כמובן הצהרות כוונות חשובה, כיוון שהפילהרמונית של וינה היתה עד 1997 תזמורת לגברים בלבד. ככל שמתקדם הקונצרט, מסתבר שעדיין הרוב המכריע של הנגנים גברי. ואכן, בדיקה קצרה מעלה שגם כיום יש בתזמורת רק שבע נשים- שלוש נגניות מן המניין ועוד ארבע ללא מנוי קבוע. בקיצור, לא צריך להתרגש.
"קונצרט ליל קיץ" בוינה. מנצח: דניאל ברנבוים. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
פורסם ב"גלובס", 30.11.2009
פטר שראייר. צילום יח"צ
קצת קשה להבין את התעקשותה של התזמורת הפילהרמונית על פטר שראייר כאחד מהמנצחים המובילים שלה לביצוע מוזיקה קולית מוקדמת. שראייר היה אולי זמר טנור גדול לפני כשלושים שנה, אבל כמנצח הפרשנות שלו די מיושנת. יש היום בעולם מנצחים הרבה יותר מעניינים לביצוע מוזיקה קולית, אבל משום מה לפילהרמונית הם לא מגיעים.
ואכן, קונצרט הבכורה בניצוחו של שראייר במוצ"ש היה חביב ולא יותר. ראשית, בחירת היצירות בעייתית. "אורטוריית חג הפסחא" של באך ו"מיסת ההכתרה" של מוצרט הן לא פאר היצירה של שני המלחינים, והצגתן יחד גרמה לכך שלמעשה כמעט ולא היתה בקונצרט מוזיקה נשגבת באמת. יוצאת מגדר זה היתה רק אריית הסופרן המופלאה מהאורטוריה של באך, אך זו נפלה קורבן לביצוע לא מספק.
הקונצרט הזה גילה שוב את מה שכבר ידענו מזמן: תנו לפילהרמונית לנגן ברוקנר, מהלר וברהמס, ובאוויר יהיו ניצוצות. אבל במוזיקה המעודנת של באך הם לא במגרש הביתי, ושומעים את זה. התזמורת חסרה את הגמישות והקלילות שמאפיינות תזמורות המתמחות במוזיקה מהבארוק, וגם הגישה הפרשנית של שראייר מאופיינת בגישה רומנטית כבדה יחסית. הוא ניצח על היצירה בשפת גוף מדויקת ועניינית ועם הרבה אנרגיה, אבל התוצאה לא היתה מלהיבה. נראה לי שהביצוע יתאים בעיקר לשמרנים, ופחות למי שמכיר הקלטות מודרניות בכלי תקופה.
בקונצרט משתתפים ארבעה סולנים, רובם גרמנים, ולצידם המקהלה הפילהרמונית של פראג. המקהלה נקייה ומלוטשת, אבל הרשימה בעיקר בצד הטכני ופחות בצד הסגנוני. מבין הסולנים, המוצלחת ביותר היא זמרת המצו-סופרן בריטה שוורץ. שוורץ היא מומחית בארוק ששרה בעברה עם טובי המנצחים המובילים בתחום, והרקע הזה ניכר. זמרת הסופרן טליה אור, לעומתה, היא שיבוץ פחות מוצלח. הבעיה שלה היא בעיקר בסגנון: אור היא זמרת אופרה בהכשרתה, ואופי ההבעה שלה דרמטי מדי למוזיקה המאופקת של באך. על הטנור (דניאל יוהנסן) והבריטון (אנדראס שייבנר) אין תלונות, אך גם לא נרשמו התעלפויות.
החלק השני, בו בוצעה "מיסת ההכתרה" של מוצרט, היה כבר קצת יותר טוב מבחינה ביצועית. מוצרט חיבר את המיסה בתקופה בה שירת תחת הארכיבישוף של זלצבורג, בתחילת שנות העשרים שלו. בין מוצרט לבין הבוס שררה איבה הדדית, ובסופו של דבר הוא נזרק מהמשרה. מעט מהיעדר ההשראה הזה אפשר למצוא במיסה: יש בה אמנם רעיונות יפים, אבל לא את הנשגבות של יצירות קוליות מאוחרות יותר של מוצרט. בכל מקרה, מבחינה סגנונית התזמורת היתה יותר בבית והביצוע זרם בצורה סבירה.
הפילהרמונית משלבת בכל התכניות הקרובות רעיון חדש: מי שרוצה יכול לבוא שעה לפני הקונצרט, וללמוד לשיר קטעים קצרים מהיצירות בליווי פסנתר. את השירה מדריך המנצח רונן בורשבסקי, בעזרת תווים שמחולקים לקהל בכניסה (ניתן גם להורידם מראש מאתר הפילהרמונית).
התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם מקהלה וסולנים. מנצח: פטר שראייר. היכל התרבות תל-אביב, 28.11.
"מלכת הפיות" אמש באולם עינב. צילום: גילה בריל
פרסל- "מלכת הפיות". תזמורת בארוקדה, זמרים מאנסמבל רטרוספקט ומקהלת "שחר". מנצח: מת'יו הולז. מרכז עינב ת"א, 29.11.
איזה ערב מקסים. הקונצרט הזה של "מלכת הפיות" היה אחד מהקונצרטים המהנים ביותר שראיתי בארץ בשנה האחרונה, בזכות שילוב נפלא של איכות ביצוע גבוהה וגישה יצירתית. "מלכת הפיות" של הנרי פרסל (Purcell) הוא אוסף של מיני-מחזות, שמבוססים באופן רופף על "חלום ליל קיץ" של שייקספיר. פרסל, גדול מלחיני הבארוק האנגלי, חיבר כאן מוזיקה מלאת דמיון, שנעה בין סצינות גרוטסקיות לפסגות של עצב, פאר או ריגוש.
למי שאוהב מוזיקת בארוק, הקונצרט הזה מציע מכל טוב. הבארוקדה, שחבריה מנגנים בכלים מקוריים מתקופת הבארוק, ניגנה נפלא. הסולנים ברובם מעולים, המקהלה מצלצלת יפה מאד, ומת'יו הולז מוביל את כל העסק ביד גמישה ובטוחה. השירה מלווה בבימוי מינימלי, שהיה משעשע וכיפי. הקטעים נעים בין חיוכים גדולים לבין ריגוש מוזיקלי אמיתי, כמו בארייה קורעת הלב של ה"קינה" במערכה האחרונה (בשירתה הנפלאה של יעלה אביטל). התוצאה היא קונצרט מהנה מתחילתו ועד סופו, עם קטע פינאלה מהמם של התזמורת, הסולנים והמקהלה. מומלץ בכל לב.
הקונצרט יבוצע שוב הערב (ב') באודיטוריום וייל בכפר שמריהו, וביום ג' בכנסיית סט. ג'ון בחיפה.
הביקורת המלאה תתפרסם ב"גלובס" מחר, ובינתיים קבלו המלצה חמה על הקונצרט של מלכת הפיות (פרסל) עם תזמורת הבארוקדה. בביצוע משתתפים גם סולנים מישראל ומאנגליה ומקהלת "שחר", כולם בניצוח מת'יו הולז. אחד הקונצרטים המהנים והמרגשים ביותר שראיתי השנה. שני במרכז וייל בכפר שמריהו, שלישי בכנסיית סט. ג'ון בחיפה.
