בעיקר מוזיקה

מת'יו הולז. צילום: סטפן פייג'

פורסם ב"גלובס", 25.11.2009

בסוף החודש יופיעו בארץ לראשונה חברים מאנסמבל "רטרוספקט" הבריטי, בניצוחו של מת'יו הולז (Halls). הם יבצעו כאן את "מלכת הפיות", יצירתו המקסימה של הנרי פרסל (Purcell), בשיתוף שורת מוזיקאים מקומיים.

מאחורי השם התמים "רטרוספקט" מסתתר סיפור לא סימפטי, שהסעיר את בריטניה לפני כשנתיים וחצי. בעבר נקרא האנסמבל בשם "קינגס קונסורט" ("ההרכב של המלך"), והיה אחד מגופי המוזיקה המוקדמת הבולטים באנגליה. את ההרכב הקים המנצח האנגלי רוברט קינג, שבמשך שנים ארוכות הוביל אותו לעשרות הקלטות וקונצרטים ברמה הגבוהה ביותר. אלא שבשנת 2007 נידון קינג למאסר, אחרי שהורשע בניצול מיני של ילדים ששרו תחת ניצוחו. הרשעתו של קינג הביאה את ההרכב להתנער ממנו לחלוטין, תהליך שהחל במינוי מנהל מוזיקלי חדש והסתיים השנה בשינוי שם.

"מאז מאי 2007 רוברט קינג כבר לא קשור לאנסמבל", מספר מת'יו הולז, המנהל המוזיקלי הנוכחי, בראיון מביתו בלונדון. "כשהוא נכלא, חבר הנאמנים של ההרכב הדיח אותו מיד. ההרכב המשיך לפעול תחת השם "קינגס קונסורט" במשך שנתיים כדי למלא התחייבויות חוזיות, ואחריהן הוחלט לעשות לו מיתוג מחדש עקב הנסיבות. חוץ משינוי המנהל המוזיקלי לא חל שום שינוי. בהרכב יש בדיוק אותם מוזיקאים. כיום אנחנו מביטים קדימה, אחרי תקופה שהייתה לנו קשה מאד".

הולז ינצח בארץ על שלושה קונצרטים, ואיתו יגיעו גם שני זמרים מהאנסמבל. אליהם יצטרפו תזמורת "בארוקדה" הישראלית (שחבריה מנגנים בכלים הסטוריים מתקופת מהבארוק), מקהלת "שחר" הישראלית, ושלושה סולנים ישראלים. מדובר בטובי זמרי הבארוק שיש כיום בארץ: זמרות הסופרן קלייר מגנאג'י ויעלה אביטל, וזמר הקונטרה-טנור אלון הררי.

שיתוף הפעולה בין ה"בארוקדה" לבין ההרכב האנגלי ימשיך באפריל 2010. בחודש זה יתקיים ב"וויגמור הול" בלונדון מופע מקביל של "מלכת הפיות", אותו יבצע אנסמבל "רטרוספקט" בשיתוף כמה מחברי ה"בארוקדה". בנוסף, יעבירו חברי התזמורת הישראלית בלונדון הרצאה על הרפרטואר המוזיקלי היהודי בתקופת הבארוק.

איך נוצר הקשר בינך לבין ה"בארוקדה"?
"בשנים האחרונות השתתפתי באופן קבוע כמורה בסדנאות המוזיקה העתיקה בירושלים", מספר הולז, "וכך פגשתי כמה מהמוזיקאים המוכשרים שמרכיבים כיום את התזמורת. את הרעיון לשתף פעולה גלגלנו כבר לפני שנים, ובשנה שעברה זה התגבש לכדי תכנית לבצע מוזיקה אנגלית מהבארוק".

הולז נלהב מאד מהיצירה שתבוצע, "מלכת הפיות" של הנרי פרסל. "זו אחת היצירות הצבעוניות ומלאות הדמיון של פרסל, גם מבחינה קולית וגם מבחינה כלית", הוא אומר. "זו יצירה תיאטרלית שמבוססת על "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, וכוללת סידרה של קטעים אלגוריים מלאי גיוון ואופי". כמקובל בביצועי בארוק הוא לא רק ינופף בשרביט, אלא ינצח במקביל לנגינה בצ'מבלו.

מה קורה היום בסצינת המוזיקה המוקדמת בעולם? האם אתה מרגיש שההתלהבות של שנות התשעים עדיין קיימת, או שיש דעיכה בהתעניינות הקהל בתחום?

"המוזיקה המוקדמת היום עדיין משגשגת, ואפילו צומחת", אומר הולז. "אנחנו רואים היום תהליך מעניין, והוא שהגבולות הולכים ונמתחים כל הזמן בכל הקשור לרפרטואר ולטכניקות נגינה. תזמורות של כלי תקופה בכל רחבי אירופה זוכות להערכה גדולה על ביצועים לברהמס וברוקנר, ובמקביל, תזמורות סימפוניות מודרניות מגלות מחדש את המוזיקה של באך, מוצרט והיידן. המשמעות היא שהמודעות הגוברת לסוגיות של סגנון חדרה לעולם המוזיקה בכל הרמות, וזה קרה במידה רבה כתוצאה מעבודה החלוצית של המבצעים השייכים לתנועת המוזיקה המוקדמת. העיסוק בסגנונות מוזיקליים מהעבר הוא כבר לא נחלתו הבלעדית של עולם המוזיקה המוקדמת, אלא חלק מהותי בהשכלה מוזיקלית כללית. בסופו של דבר, העניין מגיע לכלים. השאיפה להשיג כנות סגנונית היא אוניברסאלית, אבל האמצעים משתנים: חלק מהתזמורות מנגנות בכלי תקופה, וחלק בכלים מודרניים. לא יפתיע אותי אם בעתיד הקרוב יהיו מוזיקאים שינגנו בשני סוגי הכלים במידה שווה של הצלחה. בכל מקרה, דבר אחד בטוח- קהלים בכל העולם ממשיכים לאהוב מוזיקה מתקופת הבארוק והתקופה הקלאסית. יש משהו במוזיקה הזו שמושך קהל".

"מלכת הפיות" מאת פרסל, בביצוע קונצרטנטי. מנצח: מת'יו הולז. הקונצרטים יתקיימו ב- 29.11 במרכז ענב בת"א, 30.11 באודיטוריום וייל בכפר שמריהו, ו – 1.12 בכנסיית סנט ג'ון בחיפה.

פורסם ב"גלובס", 15.11.2009

בצירוף מקרים מוזר, יהיה חודש דצמבר הקרוב מלא בביצועים של "אורטוריית חג המולד" של באך- וזאת לאחר שלא בוצעה בארץ שנים. היצירה נפלאה, ומועד ביצועה לקראת חג המולד הגיוני ומתבקש. עם זאת, העובדה שמדובר בלא פחות מחמישה ביצועים ברחבי הארץ דורשת בחירה מושכלת. להלן אם כן כמה פרטים על היצירה, ואחריה סקירה של הביצועים השונים והתאמתם להעדפות האישיות.

אורטוריית חג המולד חוברה בשנת 1734, במהלך כהונתו של באך כמנהל המוזיקלי של הכנסיות בלייפציג. היצירה מתארת את סיפור לידתו של ישו לפי הכתוב בברית החדשה, ומשלבת קטעים תזמורתיים, אריות סולניות, רצ'יטטיבים (קטעים המושרים ע"י מספר) וקטעי מקהלה מרהיבים. היא כתובה לתזמורת בארוק (הכוללת בין היתר גם חצוצרות ותופים), מקהלה וארבעה סולנים. מבחינה מוזיקלית זו יצירה אדירה, שמציגה את באך בשיאו.

האורטוריה מורכבת משש קנטטות, שאורך כל אחת מהן כחצי שעה. היצירה כולה אורכת כשלוש שעות, קצת יותר מהמקובל בקונצרט רגיל. כיום, בפורמט קונצרטי, האורטוריה מבוצעת במלואה רק לעיתים נדירות. מקובל יותר לבצע רק חלק מהקנטטות, בדרך כלל ארבע.

אז למי ללכת?

במהלך דצמבר תבוצע בארץ האורטוריה, או חלקים ממנה, בחמישה ביצועים שונים הנבדלים זה מזה באופן מהותי. המדריך להלן נועד לסייע בבחירה ביניהם- לפי שיקולי איכות, פרשנות, זהות המבצעים, מקום ומחיר.

ריקרדו שאיי. צילום יח"צ

1. ריקרדו שאיי מנצח על אנסמבל "לה שינטילה" והמקהלה הקאמרית של דרזדן

זהו ללא ספק הביצוע המבריק, היוקרתי והנחשק מכולם. ריקרדו שאיי (Chailly) הוא אחד מהמנצחים החשובים שיש כיום, והוא מעורר ציפיות גבוהות למרות שאינו מומחה מובהק לבאך. שאיי מכהן כיום כמנהל המוזיקלי של תזמורת ה"גוונדהאוז" (Gewandhaus) של לייפציג, שהיתה גם עירו של באך לפני כ- 270 שנה. בתפקידו הקודם ניהל שאיי את תזמורת ה"קונצרטחבאו" מאמסטרדם, שהוכתרה לא מזמן כתזמורת הטובה בעולם (ולטעמי בצדק).

שאיי ינצח על "אורטוריית חג המולד" בקונצרט חד-פעמי בבית האופרה בת"א, במסגרת סידרת "מוסיקאים גדולים במשכן". האורטוריה תבוצע בקונצרט במלואה, על כל שש הקנטטות, כך שכדאי להתכונן לערב ארוך.

המבצעים שיופיעו עם שאיי הם חברי תזמורת "לה שינטילה" (La Scintilla, "הניצוץ"), שנגניה מתבססים על נגני האופרה של ציריך. התזמורת מתמחה במוזיקה מוקדמת, והופיעה בעבר עם כמה מגדולי מנצחי הבארוק בעולם. מההקלטות עם מנצחים אלו התזמורת עושה רושם מצוין: יש לה צליל חד וחריף, ואיכות טכנית גבוהה מאד. עם זאת, קשה לנבא מה תהיה הפרשנות של שאיי, שבדרך כלל מתמחה במוזיקה הרבה יותר מאוחרת מזו של באך. איתם תופיע המקהלה הקאמרית של דרזדן (Dresden). ארבעת הסולנים הם מבית האופרה של ציריך, ואיש מהם לא מוכר מהקלטות או מהופעות קודמות בארץ.

לסיכום: ביצוע יוקרתי עם שמות נוצצים, שמעורר ציפיות גבוהות בזכות איכותם המוכחת של רוב המבצעים. עם זאת קשה לנבא את הפרשנות, כיוון ששאיי אינו מומחה בארוק מובהק.

אורטורית חג המולד- הנוסח המלא. תזמורת "לה שינטילה" והמקהלה הקאמרית של דרזדן. מנצח: ריקרדו שאיי. 22.12 (בשעה 20:00). בית האופרה ת"א. מחיר כרטיס: 195 – 295 שקלים.

פטר שראייר. צילום יחצ

2. פטר שראייר מנצח על הפילהרמונית הישראלית

הפילהרמונית היא אמנם תזמורת מצוינת בכל מה שנוגע לבטהובן וצפונה, אבל במוזיקה מוקדמת היא מפגינה חוסר עדכניות משווע. משום מה החליטו שם שהמנצח הגרמני פטר שראייר (Schreier) הוא אחד הנביאים הגדולים שלהם ליצירות הבארוקיות הקוליות הגדולות, ומביאים אותו כל פעם מחדש. לטעמי, זו בחירה תמוהה. שראייר היה אולי שם גדול בתחילת שמות השמונים, אבל מאז קרו הרבה דברים בתחום הפרשנות המוזיקלית. כיום, בהשוואה למתחרים מאסכולת הביצוע התקופתי, הוא פשוט לא מספיק מעניין. הפרשנות שלו מיושנת וכבדה, והצליל התזמורתי שהוא מפיק חסר חריפות בהשוואה למנצחים עדכניים יותר.

שראייר ינצח על ארבע קנטטות מתוך האורטוריה- מס' 1, 2, 3 ו- 6. המקהלה שתשתתף בביצוע היא המקהלה הפילהרמונית מפראג, שאיכותה מצוינת אך היא אינה מומחית לבאך מבחינה סגנונית. אותה הערכה נכונה גם לגבי זמרת הסופרן טליה אור, שבעונה החולפת הפגינה שירה רומנטית-אופראית שאינה מתאימה לבאך כלל ועיקר. נקודת האור הצפויה בביצוע היא דווקא מצד זמרת האלט בריטה שוורץ, מומחית למוזיקת בארוק ששרה בדרך כלל בצורה מעודנת ומרגשת.

לסיכום: אפשר לצפות לביצוע מצוין מבחינה טכנית, אבל גם מהוגן וחסר זוויות. מתאים בעיקר לשמרנים.

קנטטות 1, 2, 3 ו- 6. התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמקהלה הפילהרמונית של פראג. מנצח: פטר שראייר. קונצרטים בת"א (4,5,6 בדצמבר), ירושלים (8.12) וחיפה (9.12). מחיר כרטיס (בת"א): 175 – 420 שקלים.

טים בראון. צילום יחצ

3. טים בראון מנצח על תזמורת קאמרטה ירושלים

הביצוע הזה בקאמרטה אטרקטיבי בעיקר בזכות המקהלה: זוהי מקהלת קלייר קולג' מקיימברידג', בניצוחו של טים בראון. המקהלה מוכרת כגוף ביצועי מצוין, עם איכות קולית גבוהה מאד והבנה סגנונית מעמיקה במוזיקה של באך ובני דורו. גם הקאמרטה ירושלים, התזמורת המארחת, מבצעת מוזיקה מתקופת הבארוק בשיטתיות. היא אמנם לא מנגנת בכלי תקופה, אבל שולטת היטב בסגנון הבארוקי ומתאפיינת בצליל תזמורתי אחיד וגמיש יחסית.

זמרת הסופרן הסולנית בביצוע תהיה הישראלית המקסימה יעלה אביטל, מטובות זמרות הבארוק בארץ. זמר הקונטרה-טנור יהיה דוד פלדמן, גם הוא מישראל. זמרי הטנור והבאס מגיעים מחו"ל.

הקאמרטה תבצע ארבע מתוך הקנטטות באורטוריה- מספר 1, 3, 4 ו- 5. זו בחירה נבונה, המציגה את הקנטטות היפות ביותר ביצירה בלי להעמיס על המאזין את כולה.

לסיכום: כדאי, בעיקר בזכות המקהלה והמנצח.

קנטטות 1, 3, 4 ו- 5. הקאמרטה ירושלים ומקהלת קלייר קולג' קיימברידג'. מנצח: טים בראון. קונצרטים בת"א (25 ו- 26 בדצמבר), חיפה (28.12), ירושלים (29.12) וכרמיאל (30.12). מחיר: 150 שקלים עם הנחות לזכאים.

אפרת כרמוש. צילום יחצ

4. יובל בן-עוזר מנצח על התזמורת הקאמרית הישראלית והאנסמבל הקולי החדש

הביצוע הזה ממוקם נמוך יותר על סקאלת הנחשקות, ומבוסס על כוחות מקומיים. המנצח הפעם הוא יובל בן-עוזר, שיבצע שלוש קנטטות עם ה"אנסמבל הקולי החדש" והתזמורת הקאמרית הישראלית. כל ארבעת הסולנים ישראלים שרמתם טובה, ביניהם זמרת הסופרן אפרת כרמוש (בצילום). השמות האלו אמנם פחות נוצצים, אבל כדאי לזכור ב"האנסמבל הקולי החדש" שרה קבוצת זמרים רצינית עם יכולת טכנית והבעתית גבוהה.

לסיכום: ביצוע מקומי חסר יומרות, שעשוי להתאים למי שלא רוצה להשקיע יותר מדי כסף באירוע נוצץ אבל עדיין ליהנות מביצוע ראוי וממקהלה מקומית צעירה ואיכותית.

קנטטות 1, 5 ו- 6. התזמורת הקאמרית הישראלית והאנסמבל הקולי החדש. מנצח: יובל בן- עוזר. קונצרטים בת"א (24.12), ירושלים (21.12), מודיעין (22.12) וחיפה (26.12). מחיר: 140 – 155 שקלים (בת"א).

 

שרון רוזנר. צילום: מקסים ריידר

5. שרון רוזנר מנצח על סולני באך הישראלים

"סולני באך הישראלים" הם גוף חדש יחסית בשוק, המורכב מכמה מהמוזיקאים הבולטים בארץ בתחום ביצועי מוזיקה מוקדמת. נגני ההרכב מנגנים כולם בכלי תקופה מזמנו של באך או שיחזורים שלהם, והזמרים מתמחים בשירת בארוק. ביקור בקונצרט האחרון שלהם באבו- גוש לימד שזהו הרכב איכותי מאוד, עם נגנים מהשורה הראשונה וסולנים מצוינים כמו הדס פארן (סופרן), יאיר פולישוק (באס) ואחרים.

חברי אנסמבל "סולני באך הישראלים" יבצעו סביב חג המולד שלושה קונצרטים במקומות שונים בארץ. בין היתר, מופיעה בתכנית גם הקנטטה מס' 5 מתוך "אורטורית חג המולד" של באך. בנוסף לה יבוצעו בקונצרט גם יצירות אחרות: מזמור של הנרי פרסל, המוטט "הו ישוע המשיח, מאור חיי" מאת באך, וקנטטה מס' 58 שלו.

לסיכום: זהו הביצוע המתאים ביותר לאוהבי ביצועים "אותנטיים" שאינם רוצים להוציא הון על הקונצרט במשכן. רפרטואר התכנית מגוון, כך שאפשר לטעום בהזדמנות זו יצירות יפות אחרות. מצד שני, קחו בחשבון שהייצוג של האורטוריה עצמה בתכנית הוא די מוגבל (קנטטה אחת בלבד).

קנטטה 5 מ"אורטורית חג המולד" לצד יצירות אחרות מאת באך ופרסל. סולני באך הישראלים. מנצח: שרון רוזנר. קונצרטים באבו גוש (26.12), מושב גני-עם (23.12) וצמח (24.12). מחיר כרטיס: 120 שקלים.

פורסם ב"גלובס", 16.11.2009

דניאלה לוגאסי. צילום: יח"צ

תזמורת הקאמרטה ירושלים מריצה בימים אלו תכנית לא שגרתית, שכולה היידן. כותרת הקונצרט היא "בחצרו של אסטרהאזי", על שם מי שהיה פטרונו של היידן במשך שנים ארוכות. אם לשפוט לפי הקונצרט ביום שישי האחרון, עיקר העניין בהפקה הזו הוא דווקא באורחים- המקהלה הפילהרמונית של טרנסילבניה וארבעת הסולנים.

את הקונצרט פתחה הסימפוניה מספר 64 של היידן, שכינוייה "זמנים משתנים". זו יצירה היידנית נחמדה, לא מוכרת במיוחד, שזכתה לביצוע שלא הפיל אותי מהכסא. הקאמרטה אמנם מנגנת בלכידות גבוהה ועם הרבה אנרגיה, אבל הצליל התזמורתי שלה מעט דחוס וכבד מדי. לטעמי, כדי להעביר את הרוח ההיידנית בצורה טובה נדרש צליל קל וחינני יותר, עם יותר גוונים של רוך ועידון. בלוח הצבעים של הקאמרטה הגוונים המעודנים והרכים קצת חסרים, וחבל.

במרכז התכנית עמדו שתי מיסות של היידן: "מיסת הקדוש ניקולאי", הקצרה יחסית, ו"מיסה לעת צרה",המוכרת יותר בשם "מיסת נלסון". כאן כבר נכנסו לתמונה המקהלה וארבעת הסולנים, והתמונה הפכה למעניינת יותר.

המקהלה הפילהרמונית של טרנסילבניה הוכיחה, בפעם האלף, עד כמה חסרה לנו בארץ מקהלה קאמרית ראויה לשמה בקנה מידה בינלאומי. רוב-רובן של המקהלות הישראליות סובלות מבעיות שונות- החל מחוסר ניקיון, המשך בלחץ קולי (במיוחד אצל הגברים), וכלה בסוגיות של דיקציה ודיוק צלילי. אצל המקהלה הטרנסילבנית, שמנתה כשלושים זמרים, כל הבעיות האלו פשוט לא היו קיימות. חבריה הציגו כל מה שנדרש ממקהלה ראויה לשמה: איכות קולית גבוהה, ניקיון, הפקה נטולת לחץ, דיוק וליטוש. היא אמנם לא נשמעה נשגבת כמו המקהלות האירופאיות המובילות, ופה ושם נסחפה לווליום גבוה מדי, אבל עצוב להודות שאין כיום אף מקהלה קאמרית ישראלית שיכולה להשתוות לה. תזמורת הקאמרטה ומנצחה, אבנר בירון, ראויים לשבחים על ההשקעה הכרוכה בהבאת המקהלה הזו לארץ. להערכתי לא ניתן היה להשיג תוצאה קולית טובה כל כך עם אף מקהלה מקומית.

גם שיבוץ הסולנים התגלה כהצלחה. צוות הסולנים כלל שתי זמרות ישראליות, הסופרן דניאלה לוגאסי והמצו-סופרן איילת אמוץ, ושני זמרים מחו"ל, הטנור האנגלי ג'יימס אוקסלי (Oxley) והבריטון האוסטרלי סיימון לובלסון (Lobelson). אוקסלי הוא המפורסם מכולם, והופיע כבר עם טובי המנצחים. גם הפעם הוא הפגין שירה נפלאה ומלאת חום, לעיתים ממש מרגשת. לובלסון היה חלש יותר מבחינה קולית והבעתית, במיוחד ב"מיסת נלסון".

למרבה הגאווה המקומית, שתי הסולניות הישראליות לא נפלו ברמתן מסולן נוצץ כמו ג'יימס אוקסלי. דניאלה לוגאסי היתה מרשימה מאד מבחינה קולית ודרמטית, במיוחד בצלילים הגבוהים. הפרשנות שלה תתאים במיוחד למי שאוהב את היידן בגישה רומנטית עשירה, ופחות למי שאוהב פרשנות קלאסית מאופקת. איילת אמוץ, מצו-סופרן בדרך כלל, מילאה בהצלחה ובחן את תפקיד האלט. אחד הרגעים המוצלחים בקונצרט כולו היה זה בו רביעיית הסולנים שרה ללא המקהלה, שהיה רגע של עידון ויופי מזוכך. בפרקים אחרים היה הביצוע קצת צעקני יחסית לסגנון של היידן, בעיקר בתזמורת ולעיתים גם במקהלה.

לסיכום: התזמורת בסדר, המקהלה טובה מאד ורוב הסולנים מצוינים. עם זאת, לאוהבי היידן בגישה תקופתית-קלאסית כדאי לקחת בחשבון שהפרשנות של בירון נוטה לכיוון הנמרץ והתקיף. הקונצרטים הקרובים יהיו הערב (ב') בחיפה ומחר (ג') בירושלים.

"בחצרו של אסטרהזי". הקאמרטה ירושלים עם המקהלה הפילהרמונית של טרנסילבניה וסולנים. מנצח: אבנר בירון. מוזיאון ת"א לאמנות. 13 בנובמבר.

פורסם ב"גלובס", 2.11.2009

מרתה ארחריץ'- האוסף. כרך שני- קונצ'רטי לפסנתר. אלבום בן 7 דיסקים של "דויטשה גרמופון".

זהו האלבום השני במסגרת פרויקט "כל כתבי" של הפסנתרנית המצוינת מרתה ארחריץ' (Argerich). האלבום הראשון הציג את הקלטותיה הסולניות, והנוכחי כולל את הקונצ'רטי לפסנתר.

ההקלטות באלבום משתרעות על חמישה עשורים, החל בשנות השישים. ההקלטות המוקדמות יותר הופיעו במקור על תקליטי ויניל, והמאוחרות הופיעו כבר במקור על דיסקים. איכות הסאונד בהתאמה, וההקלטות הישנות מבריקות פחות.

האלבום מציע כמה משיאי הרפרטואר של הקונצ'רטי לפסנתר, עם טובי התזמורות והמנצחים. אפשר למצוא פה קונצ'רטי של שופן, ליסט, צ'ייקובסקי, פרוקופייב, שומאן, שוסטקוביץ' והיידן, וכן שני דיסקים המוקדשים לבטהובן. אחד מהם הוא מ- 1985 בניצוחו של ג'וזפה סינופולי, עם קונצ'רטי מס' 1 ו- 2. השני, שיצא ב- 2004 בניצוחו של קלאודיו אבאדו, כולל את הקונצ'רטי מס' 2 ו- 3. לטעמי, דיסק אחרון זה מציע את אחד הביצועים המעולים לשני הקונצ'רטי האלו שיצאו מאז ומעולם.

האלבום מציע שעות של נחת עם מוזיקה יפה וביצועים טובים עד מעולים. עם זאת, למשוגעים על איכות צליל כדאי לקחת בחשבון שההקלטות הישנות אינן מוקלטות בסטנדרד מודרני.

"תגליות מנדלסון". תזמורת הגוונדהאוז מלייפציג. מנצח: ריקרדו שאיי.

פליקס מנדלסון היה מסוג המלחינים שהשאירו אחריהם גירסאות שונות לאותה יצירה, אותן פשוט לא פירסמו. הצגת הגירסאות האלו מספקת הצצה מעניינת לתהליך היצירה של המלחין, וזו בדיוק המטרה של המנצח ריקרדו שאיי (Chailly) בדיסק הנוכחי שנקרא "תגליות מנדלסון".

סדרת "תגליות" לא חדשה לשאיי, שבעבר הקליט גם תגליות מוזיקליות של רוסיני. בהפקה הנוכחית יש עניין מיוחד, כיוון ששאיי מכהן כמנהלה המוזיקלי של תזמורת הגוונדהאוז המהוללת מלייפציג אותה ניהל במאה ה- 19 גם מנדלסון עצמו.

בדיסק שלוש יצירות מרכזיות, כולן בגירסאות לא מוכרות הזוכות פה לביצוע בכורה עולמי. הראשונה היא הסימפוניה מס' 3, ה"סקוטית", שמופיעה פה בגירסה מלונדון משנת 1842. בינה לבין הגירסה המקובלת יש הבדלים ניכרים, וההשוואה מרתקת. השנייה היא הקונצ'רטו מס' 3 לפסנתר, שהושלם עבור הפרויקט. כששומעים את היצירה מבינים למה הוגלתה מאולמות הקונצרטים עד היום: זו פשוט מוזיקה גרועה, ואפילו הביצוע המצוין של שאיי ונגניו (עם הסולן רוברטו פרוסדה) לא מציל אותה. היצירה השלישית הוא הפתיחה הסופר-פופולארית "מערת פינגאל" (ההיברידים), בגירסה המקורית מרומא משנת 1830. גם פה ההבדלים ניכרים ומעניינים.
הביצוע בכל היצירות מעולה, תודות לנגינה הפנטסטית ולצליל החם של התזמורת. איכות ההקלטה אופטימלית. מומלץ מאד לאוהבי מנדלסון.

הנדל: האורטוריה "התחייה". מנצחת: עמנואל חיים. דיסק כפול "וירג'ין".

האורטוריה "התחייה" חוברה בשנת 1708, במהלך התקופה בה שהה הנדל באיטליה. היא עוסקת בתחייתו של ישו, ומושרת כמובן באיטלקית. בניגוד לאורטוריות המאוחרות והמפוארות של הנדל אין בה מקהלה, אלא חמישה סולנים בלבד. המבנה מבוסס על חילופין בין אריות לרצ'יטטיבים (קטעי דיקלום המקדמים את העלילה), כשאלו האחרונים- כתמיד- משעממים למדי.

כעת הגיעה לארץ הקלטה חדשה של היצירה, בניצוחה של המנצחת הצרפתייה המעולה עמנואל חיים (Haim). היא הוקלטה באפריל האחרון, 301 שנים לאחר מופע הבכורה שלה ברומא. הסולנים טובים והתזמורת מעולה, אבל מי שמצפה להנדל המפואר של "משיח" או "ישראל במצרים" יתאכזב. המוזיקה ב"תחייה" די חלשה, ולמרות שיש כמה אריות יפות זוהי עדיין הפקה שתעניין בעיקר משוגעים להנדל. גם לאלו כדאי להשאיר אצבע על השלט, ולקפוץ בלב שקט על הרצ'יטטיבים.

פורסם ב"גלובס", 12.11.2009

דו אטינגר. צילום Eisuke Miyoshi

דן אטינגר, בן 38 בסך הכל, הפך בשנים האחרונות לאחד המנצחים הישראלים הבולטים בעולם. החל מהשנה הוא מנהל את בית האופרה של מנהיים בגרמניה, ובינואר יתחיל לנהל גם את התזמורת הפילהרמונית של טוקיו. במקביל לשני תפקידים אלו ולהופעות אורח רבות בעולם הוא ממשיך את הניהול המוזיקלי של תזמורת ראשל"צ. בראיון ל"גלובס" לא מזמן הסביר, כי המוטיבציה העיקרית שלו להמשיך לנצח כאן היא כדי שיהיה לו אילוץ לחזור מדי פעם לארץ- מקום בו נמצאים משפחתו ורבים מחבריו.

אם לשפוט לפי קונצרט אמש, העובדה שאטינגר מוביל את תזמורת ראשל"צ היא נכס אמיתי עבורה. יש בו כל מה שצריך מנצח מוצלח: ההופעה הבימתית שלו מלאת אנרגיה וחן, הקשר שלו עם המוזיקאים מצוין, ומה שהכי חשוב, הוא פשוט בחור מוזיקלי להפליא. הניצוח שלו משוחרר מאד מבחינה ריתמית, ובמקביל גם מדויק ובהיר. בדיוק כמו שמוזיקאים אוהבים.

שפת הגוף של אטינגר עדיין מזכירה מאד את המנטור שלו, דניאל ברנבוים. אבל בניגוד לברנבוים, שנראה תמיד נוקשה וחמור סבר, אטינגר יודע גם לחייך, להשתעשע ולשחרר. נכון, עדיין אין לו את ההילה של המנצחים הגדולים בעולם. אבל אמש, לראשונה, קיבלתי רושם שהוא בדרך לשם. הניצוח שלו בשל וסוחף יותר מהעבר, ויש לו את הכריזמה והמוזיקליות הדרושים כדי להגיע לצמרת.

הקונצרט נפתח עם סימפוניה מס' 25 של מוצרט, זו שניתן לקרוא לה "הישראלית": חלק מהנושאים בה אגרסיביים יחסית, והפרק האחרון נפתח בנושא שמזכיר את השורה "עורו אחים בלב שמח" מתוך "הבה נגילה". אטינגר ניצח עליה ללא תווים וללא שרביט, ונראה כאילו הוא נהנה מהחיים בכל שנייה. הוא פתח את הסימפוניה בטמפו מסחרר, והצליח לשמור על מתח מתמיד לכל אורכה. התזמורת צילצלה יפה מאד, ולמעט רגעים קצת נלהבים מדי זה היה ביצוע מצוין.

את מרכז התכנית מילאה "כרמינה בוראנה" של קרל אורף, להיט בטוח אצל הקהל הישראלי. יש לי הערכה די מסויגת ליצירה הזו, שנעה בין קטעים מעודנים ויפים לבין וולגריות לשמה. זו יצירה שקל להתלהב ממנה ברובד החיצוני, אבל מוזיקה גדולה זה לא.

הביצוע, בכל מקרה, היה מרשים מאד. "כרמינה בוראנה" כתובה להרכב ענק: תזמורת בהרכב מלא, שלושה סולנים, שתי מקהלות מבוגרים ("האיחוד" ומקהלת האופרה הישראלית), ומקהלת ילדים (מקהלת "בת קול", שמורכבת רובה ככולה מבנות). אטינגר הוביל את המבצעים לביצוע עוצמתי ומלא צבע, שהביא את הקהל למחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. הבעיה היחידה מבחינת הפרשנות היתה נטייה קלה להיסחף עם היצירה, ולהדגיש את הצד הצעקני שלה. מצד שני, אורף זה לא בדיוק המקום להיות בו מעודנים.

מבחינת המבצעים- המקהלות נשמעו סביר ומעלה, בודאי בהתחשב בעובדה שלא כל הזמרים בהן מקצועיים. שלושת הסולנים היו טובים, למרות שאיש מהם לא היה עוצר נשימה. התזמורת נשמעה מצוין, ובמיוחד ראויות לשבח חטיבות כלי הנשיפה וכלי ההקשה.

לסיכום: תצוגת תכלית מרשימה של אטינגר וחבריו, שכדאי מאד לבוא לשמוע. הקונצרטים הקרובים יהיו היום (ה') ובמוצ"ש בראשל"צ, וביום א' בת"א.

התזמורת הסימפונית ראשון לציון עם מקהלות וסולנים. מנצח: דן אטינגר. היכל התרבות ראשל"צ, 11 בנובמבר.

פורסם ב"גלובס", 24.10.2009

אנג'לה גיאורגיו בתל-אביב. צילום: דן פורגס

קונצרט הגאלה השנתי של הפילהרמונית עמד השנה בסימן כהונתו בת ארבעים השנה של זובין מהטה כמנהל המוזיקלי של התזמורת. הביקורת על כהונתו האינסופית של מהטה הפכה לבון-טון, ולא תמיד בצדק: מעבר ליכולתו המוכחת כמנצח, קשריו הבינלאומיים הם נכס אדיר ובזכותם מגיעים לכאן שמות גדולים תמורת שכר מגוחך. דוגמא טובה לכך היתה הופעתה בקונצרט של זמרת הסופרן אנג'לה גיאורגיו (Gheorghiu), בביקור ראשון בתל-אביב. גיאורגיו (44) שייכת לצמרת זמרות האופרה בעולם, והופעתה כאן אכן התגלתה כשיחוק. זה אמנם לא היה קונצרט מרגש או עוצר נשימה, אבל איכות השירה הפנטסטית שלה סיפקה הרבה רגעים יפים.

הקונצרט הורכב לסירוגין מקטעים תזמורתיים קצרים וקטעי שירה בליווי התזמורת. רוב הקטעים המושרים היו אריות אופראיות של ורדי, פוצ'יני וביזה ("כרמן"), חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. חלק אחר בתכנית, קטן יותר, היה של קטעים הנושקים למוזיקה הקלה. התכנית הבטיחה הנאה חושית, אך לא סיפקה קטעים מהסוג שתופס בגרון. דווקא חבל: היה מעניין לשמוע את גיאורגיו שרה לדוגמא את האריה הגדולה של ויולטה מ"לה טרוויאטה", בזכותה טיפסה לצמרת לפני 15 שנים, או משהו קצת יותר תובעני של פוצ'יני. בסיכומו של דבר הרפרטואר שנבחר היה שילוב חסר קשר של קטעים שונים, שמנע עלייה לעוצמות גדולות של רגש מצד הזמרת וגם מצד הקהל. לכן, הרושם היה יותר של פטיפורים ופחות של מנה עיקרית. הרגע המרגש ביותר בקונצרט היה דווקא תזמורתי: זה היה קטע סכריני וסנטימנטלי של פיאצולה בשם "שלום סבא", בו מהטה והתזמורת הפגינו אינטימיות שכל זוג היה מתגאה בה.

מבחינת איכות הנגינה והאנרגיה הכללית, קונצרט הגאלה תפס את הפילהרמונית ביום טוב במיוחד. התזמורת ניגנה בצליל חם ועשיר, ומהטה הוביל אותה בכל הריכוז וההתלהבות. מעבר לכך, היה תענוג לראות את הקשר בינו לבין גיאורגיו. מהטה נודע כמאסטר בליווי סולנים, ואמש זה ניכר היטב. הוא נתן לגיאורגיו חופש ריתמי והבעתי, ומצידו הקפיד על ליווי מדויק. ברוב המקרים זה עבד היטב, למעט במספר מקומות בהם כיסתה התזמורת על הזמרת מבחינת עוצמה.

בכל הנוגע לגיאורגיו עצמה ניתן לסכם את הקונצרט כהצלחה, במיוחד בחלק השני. מבחינה קולית, גיאורגיו היתה ונשארה זמרת מצוינת. יש לה טכניקה מעולה ושליטה קולית אופטימלית, שמאפשרת לה לשיר באופן משוחרר ובלי שום מאמץ נראה לעין. היא הרשימה במיוחד באריות הסופרן, שהוא הקול הטבעי שלה. קשה היה שלא להתפעל מהשירה שלה בטווח הגבוה, ומיכולתה לשלב שירה שקטה עם הבעה דרמטית חזקה. זה היה נכון במיוחד באריות היפות מ"לה רונדינה" ו"ג'אני סקיקי" של פוצ'יני, שהיו נפלאות. מצד שני, ההתעקשות לשלב גם אריה מתוך "כרמן", הכתובה למצו-סופרן, הראתה שבצלילים הנמוכים היא קצת פחות בבית.

מעבר ליכולת הקולית, גיאורגיו הוכיחה שהיא גם דמות בימתית מקסימה שיכולה להחזיק בקלות קהל בן אלפי אנשים. זה כלל פלירטוט מעודן עם הקהל ועם המנצח, החלפה של שלוש שמלות במהלך הערב, וריקוד מרומז וסקסי במקומות המתאימים. אין ספק שהבחורה יודעת את העבודה שלה. החלק השני של הערב היה מוצלח יותר בהיבט זה, גם כי נגע יותר מבחינה רגשית וגם כי היה חם יותר מבחינת הרפרטואר.

הצלילים המתוקים ביותר במהלך הערב יצאו דווקא מפיו של יו"ר קרן התזמורת, מיכאל צלרמאייר, באירוע הגאלה של קרן התזמורת במלון הילטון. באירוע, בהשתתפות רבים מקהילת העסקים הישראלית, בישר צלרמאייר כי סוף-סוף נעשים צעדים לקידום השיפוץ המיוחל של היכל התרבות. לדבריו, השיפוץ אמור להתחיל כבר בעונה הבאה, תוך שמירה על אופיו המקורי של האולם. התזמורת משוועת לשיפוץ הזה כבר שנים, וכפי הנראה כרגע גם עיריית תל-אביב נחושה לקדם אותו. אמן ואמן.

קונצרט הגאלה השנתי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סופרן: אנג'לה גאורגיו. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 24.10.

פורסם ב"גלובס", 22.10.2009

קלייר מגנאג'י. צילום: יוסי מסה

איזה יופי של פתיחת עונה: גם יצירה יפהפיה ולא מוכרת, גם נגינה מצוינת, וגם סולנית ישראלית פנטסטית. הקרדיט הזה מגיע במלואו לתזמורת הבארוק ירושלים, שפתחה את העונה החדשה שלה בסערה בביצוע בכורה ישראלי ליצירתו של הנדל "חגיגת אלכסנדר".

"חגיגת אלכסנדר" היא אורטוריה מהפחות מוכרות של הנדל, המהללת את השפעתו של המוזיקאי טימותאוס על אלכסנדר מוקדון הגדול. האורטוריה מהללת את כוחה של המוזיקה, ומבוססת על שילוב של קטעים סולניים וקטעי מקהלה. בניגוד לחלק מהאורטוריות של הנדל, שמזכירות לפעמים פס ייצור תעשייתי של מוזיקה, כמעט ואין בה רגע דל או בנאלי. היא מלאה ברעיונות מוזיקליים מרתקים, בהם באה לידי ביטוי התורה הבארוקית של המחשת הטקסט באמצעות המוזיקה. בחירתה כיצירת פתיחת עונה היתה רעיון מעולה, כיוון שהיא גם לא מוכרת- ובודאי לא שחוקה- וגם מציעה מוזיקה יפה שכיף להכיר.

אם היה עלי להצביע על כוכבת אחת בביצוע אמש, האצבע היתה מופנית מיד אל זמרת הסופרן המקסימה קלייר מגנאג'י (Meghnagi). זה היה ליהוק מבריק מכל בחינה: מגנאג'י היא אחת מזמרות הבארוק הטובות בארץ, ובשנים האחרונות הופיעה לא מעט גם בחו"ל. בין היתר הופיעה ולמדה עם מנצח הבארוק האגדי ויליאם כריסטי, והבשלות והניסיון שצברה ניכרו אמש היטב. השירה שלה היתה צלולה, מעודנת ומלאת סגנון והבעה, ובכמה מקומות היא הצליחה לרגש עד דמעות. לאחר האריות שלה ממש הצטערתי על הפורמט הקפוא של הקונצרט המודרני, שמנע מהקהל להתפרץ במחיאות כפיים סוערות ולדרוש שתבצע אותן שוב. מחיאות הכפיים האלו התבקשו לגמרי, אבל לא היה נעים.

שני הסולנים האחרים- הטנור איתן דרורי והבריטון יאיר פולישוק- היו טובים גם הם, אך עדיין צריכים להבשיל כדי לממש את הפוטנציאל שלהם על הסוף.

את תפקיד המקהלה בביצוע מילאו "זמרי קולגיום", בניהולו המוזיקלי של אבנר איתי. אם לשפוט לפי שירתם אמש, המקהלה הזו לא אחידה ברמתה. שתי חטיבות הנשים טובות, חטיבת הבאס סבירה, וחטיבת הטנור חלשה. חטיבה זו סובלת ממיעוט מספרי לעומת היתר, וגם מבחינה קולית אינה בה מספיק עוצמה וניקיון. עם זאת, בסך הכל זוהי מקהלה ברמה קולית טובה, ואם האיזון בין החטיבות ישופר יש לה פוטנציאל להפוך לשחקנית משמעותית יותר בנוף המקומי. כמובן שעוד כמה חזרות היו עוזרות לפתור בעיות תיאום קלות שהיו בביצוע, אבל בתנאים הכלכליים בהם פועלת תזמורת הבארוק צריך להגיד תודה שבכלל הצליחו לגייס מקהלה.

מעבר למגנאג'י, הגיבורה העיקרית של הערב היתה התזמורת עצמה. תזמורת הבארוק הירושלמית מבוססת על פרילנסרים, ולכן יש לה ימים טובים יותר וימים טובים פחות. המשתנים המשפיעים על איכות הקונצרט הם זהות הנגנים שגוייסו לפרויקט, זהות המנצח, זהות הכנר הראשי והאנרגיה הכללית של הערב. אמש, זה היה יום טוב במיוחד. דוד שמר הוביל את התזמורת בהתלהבות ובדייקנות, ורוב הנגנים נשמעו בהתאם. הכנרת הראשית אמש היתה דפנה רביד, ששבה לאחרונה לארץ אחרי שנים של עבודה בחו"ל. גם עבורה עשו השנים עם מנצחים גדולים מעבר לים רק טוב, והיא הובילה את התזמורת בנגינה מלאת חן וביטחון.

לסיכום: תזמורת הבארוק ירושלים עוררה בקונצרט הזה הרבה ציפיות להמשך העונה. בניגוד ללא מעט מתחרים התזמורת הזו מציעה רפרטואר מעניין וחדשני, ואם לשפוט לפי אמש, גם איכות ביצוע גבוהה.

הנדל- "חגיגת אלכסנדר". תזמורת הבארוק ירושלים עם מקהלה וסולנים. מנצח: דוד שמר. מוזיאון ת"א. 21.10.

פורסם ב"גלובס", 12.10.2009

זובין מהטה בחזרה. צילום: דן פורגס

הפילהרמונית חוגגת בימים אלו ארבעים שנה לזובין מהטה כמנהלה המוזיקלי. נכתוב זאת שוב: ארבעים שנה. אם נשווה את הפילהרמונית לתזמורות מובילות בעולם, נראה שזהו מצב ללא אח ורע. דוגמאות? בבקשה: סיימון ראטל, בפילהרמונית של ברלין, מכהן בתפקידו שבע שנים. מאריס ינסונס, בתזמורת ה"קונצרטחבאו" המעולה של אמסטרדם, מכהן חמש שנים. ואלרי גרגייב, בסימפונית של לונדון, מכהן שנתיים. אלן גילברט קיבל את הפילהרמונית של ניו-יורק השנה. כך גם גוסטבו דודאמל בלוס אנג'לס. בקיצור, בעולם דברים זזים. בתל-אביב- כלום.

לכאורה, אין לנו מה להתלונן יותר מדי. זובין מהטה הוא מנצח מצוין, עם קרדיט עולמי גדול. מבחינה מוזיקלית הוא נחשב כמאסטר בליווי סולנים, ורשומים לזכותו הישגים כבירים בביצוע רפרטואר מהתקופה הרומנטית. הקשרים שלו בצמרת המוזיקה העולמית מביאים לכאן סולנים ומנצחים גדולי עולם, שמקבלים בארץ סכום זעום יחסית למקובל בחו"ל. הם באים וממשיכים לבוא כי כיף להם בתל-אביב, אבל בעיקר כי זובין מבקש.

אלא שבשנים האחרונות המצב כבר לא כל כך מזהיר. מהטה, בן 73, נראה קצת עייף. גם התזמורת נראית כאילו היא עובדת על טייס אוטומטי. נכון, פעם-פעמיים בעונה יש התלהבות גדולה מתכנית כלשהי. אבל בדרך-כלל זוהי תוצאה של מנצח צעיר וכריזמטי, מסוגו של גוסטאבו דודאמל. כשרואים את דודאמל מבינים מה זה ריגוש, ומבינים שגם לפילהרמונית אפשר לבוא עם ברק בעיניים. לפתע רואים גם צעירים באולם. וזה מאד ברור, כי באופן טבעי הקהל תמיד צמא לחידושים. אבל אז דודאמל הולך, ואנחנו חוזרים לשיגרה.

הפילהרמונית היום פונה במובהק לקהל מבוגר, אפילו מבוגר מאד. הקהל הזה נתפס כשונא חידושים, וכתוצאה אנחנו הולכים ומתרחקים ממה שקורה באירופה. בהשוואה לתזמורות עמיתות בעולם, הרפרטואר פה שמרני עד אימה. למוזיקה בת זמננו מתייחסים כאל רע הכרחי. ברהמס, בטהובן ומהלר הם עדיין המלכים. וחשוב יותר- בתזמורת ניכרת גם ירידה באיכות. למי שנוסע לשמוע תזמורות מובילות, או אפילו מאזין להקלטות או ל"מצו", ברור שהפילהרמונית היא כבר מזמן לא אחת מעשר התזמורות הטובות בעולם. גם לא אחת מהעשרים. איפה היא ואיפה הברק של ה"קונצרטחבאו" מאמסטרדם, או הצליל החם של ה"גוונדהאוז" מלייפציג. פעם היינו שם, היום אנחנו מתרחקים משם במהירות. בעל הבית עייף, ודם חדש אין. אז למה אפשר לצפות?

מצחיק להיווכח איך הקיפאון ארוך השנים בניהולה המוזיקלי של הפילהרמונית עומד בקנה אחד עם מצב אולם הבית שלה. היכל התרבות מתפורר מזיקנה, ומצבו התחזוקתי מחפיר. תכנית השיפוץ הגדולה נגנזה. התכניות החדשות עדיין תקועות. אפשר רק לדמיין את הרוח הגבית שתקבל הפילהרמונית עם אולם חדש ועם מנהל מוזיקלי חדש. אבל כרגע, שתי האופציות האלו נראות כמו חלום רחוק.

הנקודה העצובה ביותר היא שלמעשה אין למהטה תחליף. לאורך השנים האחרונות הועלו שני שמות למחליפים אפשריים- אנטוניו פפאנו וגוסטאבו דודאמל. פפאנו הלך ל"קובנט גארדן" בלונדון, וכבר עונות ארוכות לא ראינו אותו פה. דודאמל הלך לגטבורג בשבדיה, ואז ללוס אנג'לס. אנחנו צריכים להגיד תודה שהוא עדיין מגיע לביקורי אורח. כיום, אין אף מנצח ששמו אפילו עולה כמועמד להיות יורש אפשרי למהטה. בודאי שלא ישראלי. היחיד שאפשר אולי לחשוב עליו הוא אשר פיש, אבל מעמדו העולמי עדיין אינו גבוה מספיק למה שהתזמורת צריכה. מסיבות מובנות מהטה לא הכין לעצמו יורש, ובמעמדה הנוכחי של ישראל בעולם אף מנצח גדול אחר לא מתלהב להיות מזוהה עם התזמורת הלאומית שלה. מסקנה? כמו שזה נראה, ארבעים השנה האלו הן רק ההתחלה.

פורסם ב"גלובס", 11 אוקטובר 2009

רודולף בוכבינדר. צילום: יח"צ

פתיחת העונה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. מוצ"ש 10 באוקטובר.

היכל התרבות המתפורר היה מלא אמש מפה לפה, לרגל קונצרט פתיחת העונה החדשה בפילהרמונית. התזמורת חוגגת העונה ארבעים שנה לכהונתו של זובין מהטה כמנהלה המוזיקלי, אבל דיון רציני בזה אין. לדוגמא, איך זה שאחרי ארבעים שנה של כהונה לא נראה באופק אף מחליף למהטה שאפילו בא בחשבון? לדעתי זה חבל: התזמורת היא עדיין הטובה מסוגה בארץ, אבל יש תחושה שהיא על טייס אוטומטי כבר הרבה זמן.

הרפרטואר בתכנית פתיחת העונה מוכר ואהוב- ברהמס (קונצ'רטו לפסנתר מס' 1) ועוד ברהמס (רקוויאם גרמני). את הקונצ'רטו הראשון ניגנה התזמורת מיליון פעמים בערך, אבל הפעם הוא זכה למתיחת פנים בזכות הסולן האוסטרי רודולף בוכבינדר (Buchbinder). זה היה ביצוע יוצא דופן, שקשה להישאר אליו אדיש. מצד אחד הוא קצת עיצבן, בגלל טמפי מהירים מהרגיל ופרשנות קצת מוזרה. מצד שני היו לבוכבינדר רגעי קסם אמיתיים, במיוחד הרגעים השקטים בהם הצליח להשרות על האולם אווירת קודש. בכל מקרה,שום דבר אצלו לא היה סתמי או מובן מאליו. גם זה משהו. הליווי, כתמיד אצל מהטה, היה ענייני וקצת צעקני.

עיקר העניין בערב הזה היה עם "רקוויאם גרמני" הקולוסאלי, יצירת ענק למקהלה ושני סולנים. זו יצירה רצחנית לביצוע עבור המקהלה, ומוזר שדווקא היא נבחרה כמבחנה הראשון של "המקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני". זו מקהלה חדשה לגמרי בנוף המקומי, שמהווה למעשה מעין אסופה של זמרים שזהו הפרויקט הראשון שלהם יחד.

הציפיות מגוף חדש כל-כך היו נמוכות למדי, אבל התוצאה סיפקה הפתעה נעימה. נכון- הדיקציה לא היתה מושלמת, וגם לא הליטוש המקהלתי, וגם לא הגיבוש בין החטיבות. אבל יחסית לגוף מקהלתי שאך זה הוקם הם נשמעו טוב מאד, והיו רגעים (בפרק הרביעי לדוגמא) שאפילו הצליחו לרגש. השבחים מגיעים לרונן בורשבסקי, מנצח המקהלה, שהצליח בזמן קצר להפוך את המקהלה לגוף קולי ראוי, ולמהטה עצמו, שבזמן שיא הפיק מהם ביצוע מספק. כאשר מוסיפים לכך את איכותם הגבוהה של שני הסולנים (הסופרן חן רייס והבריטון הגרמני המצוין ראלף לוקאס), זהו ביצוע שבהחלט אפשר ליהנות ממנו, כל עוד לא מצפים לסטנדרד של מקהלה מובילה מהקלטות.

שרון רוזנר. צילום: מקסים ריידר

"סולני באך הישראלים" במסגרת פסטיבל אבו גוש. מנצח: שרון רוזנר. כנסיית קרית יערים, אבו גוש. שבת, 10 באוקטובר.

פסטיבל אבו גוש, שנחתם אתמול, הציג חידוש מרענן בנוף מבצעי המוזיקה המוקדמת בישראל. זהו ההרכב "סולני באך הישראלים", שחבריו מנגנים בכלי תקופה מהבארוק ובגישת ביצוע בעלת מודעות היסטורית. ההרכב, בניצוחו של שרון רוזנר, מעלה במהלך העונה הנוכחית פרויקט שבמרכזו קנטטות של באך. הפרויקט כולל חמישה קונצרטים, שיינתנו במהלך העונה במספר אתרים בארץ. הייחוד בביצועים הוא שאת תפקיד המקהלה מבצעים ארבעה סולנים בלבד, כפי שהיה מקובל ככל הנראה בתקופת באך.

הקונצרט הראשון בסידרה ניתן אתמול, בכנסיית קריית יערים על הגבעה באבו גוש. שורה תחתונה: היה טוב מאד, אבל לא מושלם. טוב מאד- כי תענוג לשמוע את ההרכב הזה. שימוש בסולנים במקום במקהלה הוא עניין שנוי במחלוקת בקרב חובבי באך, אבל באבו גוש זה עבד מצוין. המודל המצומצם הצליח גם הודות לאקוסטיקה המהדהדת, אבל בעיקר בזכות האיכות הקולית של הסולנים. ארבעתם היו מעולים אחד-אחד, והציגו קולות יפים והבנה סגנונית אמיתית. גם הליווי הכלי היה מקצועי וזורם. ההתחלה נשמעה דווקא מפורקת למדי, אבל אחרי שההרכב התחמם קצת הכל נשמע הרבה יותר טוב.

אז למה לא מושלם? שלוש סיבות. ראשונה- הרפרטואר. יש לבאך עשרות קנטטות ויצירות קוליות מהממות, אבל השתיים שנבחרו לכאן- קנטטה מס' 10 והמיסה הלותרנית בסול מז'ור- ממש לא שייכות לשיא יצירתו. גם בהמשך העונה לא כל הקנטטות שנבחרו הן המושכות ביותר שיש, וחבל. שנית- האקוסטיקה המהדהדת בכנסייה אמנם ניפחה את קולות הזמרים, אבל פגמה בשקיפות הכללית ובאיזון בין הכלים והקולות. ושלישית- אם כבר הולכים על ביצוע אותנטי, זה נראה מוזר שהמנצח משתמש בשרביט. באך זה לא מהלר.

לסיכום: לא מושלם, אבל עדיין נפלא תודות לזמרים המעולים ולליווי הרגיש והקשוב. כדאי מאד לעקוב אחרי התכניות העתידיות של ההרכב.

פורסם ב"גלובס", 4.10.2009

בשורות לאוהבי באך: בימים אלו הגיעה לארץ הקלטת די.וי.די מומלצת שצולמה בכנסיית סט. תומאס בלייפציג, ושודרה בשנה האחרונה לא פעם בערוץ "מצו". זו הקלטה מלאת צבע משנת 2003, בה מנצח ההולנדי Ton Koopman על תזמורת ומקהלת הבארוק מאמסטרדם ועל ארבעה סולנים מובילים.

באלבום שלוש יצירות. היצירה הפותחת היא המגניפיקט של יוהאן Kuhnau, שהיה קודמו של באך בתפקיד המנהל המוזיקלי של הכנסיות בלייפציג. אחריו מופיעה הקנטטה מס' 10 של באך, שנפתחת בטקסט דומה לזה של המגניפיקט אך בתרגום לגרמנית. את התכנית חותם ה"מגניפיקט" המפורסם של באך עצמו, בנוסח הכולל ארבעה מזמורי חג מולד.

קופמן הוא אחד המומחים העולמיים לביצועי באך בגישה תקופתית, והוא מוביל כאן ביצוע סוחף ותוסס בכלי תקופה. המקהלה והסולנים, כולם קבועים אצל קופמן, מעולים. ההקלטה נעשתה שלוש שנים אחרי השיפוץ המסיבי שעברה הכנסייה לכבוד פסטיבל באך בשנת 2000, כך שיש בה גם הרבה מה לראות.

ההסתייגות היחידה היא מסגנון הניצוח הגמלוני של קופמן, שלעיתים נראה כמעט מגוחך.

קונאו, באך- מגניפיקט. מנצח: טון קופמן. די.וי.די EuroArts.

פסיון תוצרת יפן

ועוד באך בדי.וי.די, הפעם "יוהאנס פסיון" הנשגב בניצוחו של הצ'מבליסט והמנצח היפני Masaaki Suzuki. ההקלטה נעשתה במקור בשנת 2000, וניתנת כעת להשגה בארץ בפורמט די.וי.די.

הרבה מההקלטות שעשה סוזוקי למוזיקה של באך אני אוהב, אבל הביצוע הזה ל"יוהאנס" זוכה להערכה מעורבת. מצד אחד, רמת הביצוע גבוהה מאד. המקהלה הקאמרית ותזמורת כלי התקופה המצומצמת נקיות ומלוטשות, וחלק מהסולנים טובים- בעיקר הסופרן Midori Suzuki והטנור Gerd Tuerk. מצד שני, משהו בביצוע לא עובר. גם כי קצת מוזר לראות את המוזיקה של באך מבוצעת על ידי הרכב שרובו המכריע יפני, גם כי האולם (אולם Suntory בטוקיו) נראה קר ומנוכר בצילום וידאו, גם כי הגירסה שנבחרה ליצירה (משנת 1749) פחות מוצלחת מזו המקובלת, וגם כי שניים מהסולנים- הקונטרה-טנור האנגלי Robin Blaze והבריטון היפני Chiyuki Urano – לא תמיד לטעמי.

לסיכום: ביצוע נקי ומדויק, אבל חסרה פה נשמה שתעשה אותו למרגש באמת. 

באך- יוהאנס פסיון. מנצח: מסאאקי סוזוקי. די.וי.די EuroArts.