פורסם בגלובס 1.7.2005
וגנר- ההולנדי המעופף. מנצח: וולדמר נלסון. DVD "דויטשה גרמופון".
לאוהבי המוסיקה בארץ יש חסך גדול בכל הנוגע למוסיקה של וגנר. האופרות שלו הן בעלות חשיבות עצומה, אבל עבור רוב הקהל המקומי הן כמעט ולא מוכרות. לטעמי, זה חבל. נכון: וגנר היה אנטישמי, חלאת אדם, ונערץ על היטלר. אבל צריך לזכור גם שוגנר נפטר ב- 1883, שש שנים לפני שהיטלר נולד. הסיבה שלא מנגנים כאן וגנר נובעת מהחלטה שקיבלו נגני הפילהרמונית ב- 1938, אחרי "ליל הבדולח". הם היו מודעים היטב להערצה של היטלר כלפיו, ולכן הרגישו רתיעה מלנגן את המוסיקה הזו. ההחלטה התמסדה, ועד היום המוסיקה של וגנר היא מחוץ לתחום אצל כל גופי המוסיקה בארץ.
החרם הזה משאיר בפני הקהל אופציה אחת, והיא הקלטות. כיום, בעידן ה- DVD, קל מאד להתארגן על הפקות מוצלחות לאופרות של וגנר, ולהשאיר את האופרה הישראלית תקועה בפעם האלף עם ורדי ועם מוצרט. דוגמא טובה לכך הוא ה- DVD המחודש הזה, עם "ההולנדי המעופף". זהו ביצוע שהוקלט בפסטיבל ביירויט ב- 1985, בניצוחו של וולדמר (Woldemar) נלסון ובבימויו של הארי קופר. ההקלטה הזו הועברה כעת מפורמט הוידאו הישן ל- DVD, עם כל היתרונות הגלומים בכך.
הסיפור של האופרה, כרבות אחרות, מטופש ללא תקנה. ההולנדי המעופף הוא יורד ים מקולל, שנידון להפליג לנצח אלא אם יגאל באמצעות אישה. הגאולה מגיעה בדמותה של סֶנטה (Senta), בתו של קפטן נורווגי בשם דלאנד. סֶנטה מתאהבת בהולנדי עוד טרם ראתה אותו, וזורקת לטובתו את ארוסה, אריק. כשאריק מנסה לשכנע אותה לחזור אליו, ההולנדי בדיוק מגיע. הוא חושב בטעות שסנטה בוגדת בו, וחוזר בדרמטיות להפלגתו הנצחית. סֶנטה השבורה מתאבדת כדי להתאחד איתו. המסר- את הגאולה תביא אהבה. אדיוטי? לא נורא, יש אופרות עם סיפורים יותר גרועים.
הביצוע של נלסון וקופר מרשים מכל בחינה. התפאורה עשירה וריאליסטית, עניין מבורך למי ששונא הפקות מודרניסטיות חסרות פשר. גם הזמרים מצוינים: ליסבט באלסלב מציגה היטב את דמותה הרגישה וההיסטרית של סֶנטה; אביה דלאנד הוא מאטי סלמינן המפורסם, והוא מרשים כתמיד; ואת התפקיד הראשי של ההולנדי המעופף ממלא סימון אסטס. השיבוץ של אסטס השחור הוא חביב במיוחד, שכן וגנר היה מן הסתם מתהפך בקברו אם היה יודע שזמר שחור מבצע תפקיד של גיבור באופרה שלו (ועוד גיבור שמוגדר כבעל עור חיוור). מעבר לנקמה המתוקה, אסטס ניחן גם בקול מרשים מאד ובנוכחות דרמטית חזקה. יופי של DVD.
פורסם בגלובס 13 ביולי 2005
רחמנינוב- קונצ'רטו לפסנתר מס' 2. לאנג לאנג. תזמורת תיאטרון מרינסקי. מנצח: ואלרי גרגייב. דיסק "דויטשה גרמופון".
מה יש בו, בלאנג לאנג, שמצליח לרגש בכל פעם שהוא ניגש לפסנתר? לדעתי, יש לזה שני גורמים עיקריים. הראשון הוא גמישות אצבעות פנומנלית, שמאפשרת לו לנגן את המוסיקה הקשה ביותר כאילו הוא מטייל בפארק. השני, והחשוב יותר, היא מן התלהבות נעורים לא מצויה. הבחור ממש נהנה לנגן, ושומעים את זה. כשהוא הופיע כאן בהיכל התרבות, וזה קורה די הרבה לאחרונה, הקהל פשוט הרים את התיקרה במחיאות כפיים.
למרות גילו הצעיר (24), לאנג כבר משחק מזמן בליגת העל של המוסיקה. הוא מקליט ב"דויטשה גרמופון" היוקרתית, ומופיע עם המנצחים החשובים ביותר. זה המצב גם בדיסק החדש שלו, עליו מנצח ואלרי גרגייב. הרפרטואר בדיסק כולו רחמנינוב; יש כאן את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 ואת "רפסודיה של נושא של פגניני", שניהם לפסנתר ותזמורת. מבחינת הביצוע, יש כאן כל מה שאפשר לבקש: ביצוע מלא צבע ואנרגיה, עשיר אבל לא מתלהם, ומוקלט ברמה אופטימלית. לאנג נמצא פה בשיאו, וממש מתיז ניצוצות של וירטואוזיות ושמחת נגינה. הבחור פשוט פנומן.
פורסם בגלובס 13 ביולי 2005
סטרווינסקי- "אדיפוס רקס". מנצח: סייג'י אוזאווה. DVD פיליפס.
יצירה משונה, "אדיפוס רקס", ועם זאת מדהימה. היא שייכת לז'אנר האופרה-אורטוריה של המחצית הראשונה של המאה העשרים, וכנגזר מרוח התקופה, סטרווינסקי הרשה לעצמו להתפרע בה לא מעט. הטקסט ל"אדיפוס" מבוסס על עיבוד לטרגדיה היוונית העתיקה של סופוקלס על המלך אדיפוס, שרצח בשוגג את אביו ומתחתן מבלי דעת עם אמו. סטרווינסקי הלחין את "אדיפוס" בלטינית, וחיבר עבורה מוסיקה א-טונאלית עוצמתית, מוזרה ודרמטית מאד. היצירה אורכת אמנם פחות משעה, אבל היא מרוכזת מאד מבחינה מוסיקלית וריגשית. זו יצירה מאד לא קלה לעיכול, אבל היא לגמרי שווה את המאמץ שדורשת ההתמודדות איתה.
כעת יצאה ב- DVD גירסה ביזארית במיוחד ל"אדיפוס", בניצוחו של סייג'י אוזאווה ובבימוי ג'ולי טיימור. במקור יצאה ההפקה הזו ב- 1992, וכעת הועלתה על DVD. מה שמיוחד בה הוא שזוהי הפקה יפאנית, ובהקשר הנוכחי יש לזה משמעות רבה. ראשית, הקריינות: ז'אן קוקטו, שכתב את הליברטו, חשב שזה יהיה רעיון נחמד שהקריין ביצירה יקרא את ההסברים בשפת המקום בו מתבצעת היצירה. לכן עושה את העבודה פה קריינית יפנית, שנשמעת תקיפה ואלימה גם בקטעים הפחות קשים של הטקסט. זה משעשע במיוחד שמשווים אותה לביצוע האודיו של אוזווה מאותה שנה, עם קריין צרפתי שנשמע הרבה יותר רגוע.
שנית, הבימוי: טיימור עיצבה עבור הזמרים הראשיים מסיכות עם השפעה אסיאתית, שלא נמצאות על פני הזמרים אלא מעליהם. המסיכות האלו יוצרות מעין אפקט הכפלה, שמעצים את דמויות הגיבורים למול העם הפשוט- וגם מאפשר לאדיפוס לעקור את עיניו בלי להגעיל אותך יותר מדי (כי המסרגות ננעצות במסיכה ולא בעיניים האמיתיות). גם יתר התפאורה מודרנית, ביזארית ולעיתים מטרידה, באופן שמתאים מאד לסיפור.
שלישית, הקאסט: המקהלה, התזמורת והרקדנים בהפקה הזו כולם יפאנים. רוב הסולנים, לעומת זאת, מערביים. את תפקיד יוקסטה, אמו של אדיפוס, ממלאת ג'סי נורמן, והיא לא פחות ממדהימה. אדיפוס הוא פיליפ לנגרידג' וקראון הוא ברין טרפל, שכאן היה רק בתחילת דרכו. שניהם מצוינים.
לסיכום, ה- DVD הזה אולי לא יתאים לשמרנים חובבי צ'ייקובסקי, אבל יכול לספק חוויה אמנותית חזקה למי שפתוח למוסיקה מודרנית יחסית (מ- 1927) ולרקע הפלסטי המתאים לה.
פורסם בגלובס ב- 28 ביוני 2005
בגיל 34, דן אטינגר הוא אחד מהסמלים הבולטים למגמת השתלטות הדור הצעיר על התזמורות המקומיות. זוהי אולי הבשורה החשובה ביותר בחיי המוסיקה כאן: בני השלושים ומשהו מחליפים את הדור הותיק. גיל שוחט קיבל את הקאמרית, ניר קברטי את הסימפונט רעננה, ירון גוטפריד את הקאמרית הקיבוצית. ועכשיו, החל מעונת הקונצרטים הקרובה, אטינגר הוא המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית של ראשל"צ, החשובה מבין הארבע.
מה שמדהים הוא, שלשניים מבין המנצחים הצעירים האלו- גיל שוחט ודן אטינגר- אין כל הכשרה פורמלית בניצוח. לאטינגר, יליד חולון ("אני חוב"תי גאה"), אין אפילו הכשרה אקדמית. הוא דווקא ניסה: אחרי שסיים את לימודי התיכון בתלמה ילין, המשיך לאקדמיה למוסיקה בת"א. "למדתי שם שנה", הוא מספר, "והבנתי שאני ומוסדות לא הולכים ביחד". המסקנה הזו הביאה אותו להעדיף ללמוד מהחיים. הוא הצטרף למקהלת "זמרי קאמרן", השתתף בשיטתיות בסדנאות האופרה של ג'ואן דורנמן, ושר כסולן בכל הזדמנות.
אטינגר מספר שמעולם לא למד ניצוח, לא באופן רשמי וגם לא באופן בלתי-רשמי. "זה היה בדם שלי תמיד", הוא אומר. "כשלמדתי תפקידי שירה, תמיד התעניינתי בכל התפקידים ולא רק בשלי. את מה שצריך לעשות עם הידיים- ספירה ודומה- למדתי בעיקר מאיזה ספר מצ'וקמק שקיבלתי. כשהחיים הובילו אותי לניצוח, ראיתי שזה עובד. וברור שלמדתי גם ממנצחים ששרתי בניצוחם".
לדבריו, ניצוח הוא מקצוע שאי-אפשר ללמוד. "זה שילוב של אישיות, כריזמה, וכישרון מוסיקלי ומיכני. אתה צריך לתרגם את מה שאתה שומע בראש לקבוצת אנשים, ולגרום להם לבצע כפי שאתה מרגיש או חושב. שנים שיחקתי בזה מול המראה, אבל אתה יכול לרכוש ניסיון אמיתי בניצוח רק כשאתה עובד עם תזמורת".
הבית שלו היום, זו השנה השניה, הוא בברלין. אטינגר מכהן שם כמנצח הבית ב"שטאטסאופר", האופרה הממלכתית של ברלין, אליה הובא ע"י מנהלה המוסיקלי, המנצח הישראלי דניאל ברנבוים. כשהבין שנקלט שם לגמרי, עזב רשמית את ביתו בארץ. על ברנבוים יש לו לומר רק מילים טובות. "העבודה עם ברנבוים מדהימה", הוא אומר. "הוא ההיפך הגמור ממה שמשתקף ממנו בתקשורת. הוא אדם מלא נדיבות, שמדבר בגובה העיניים. בשבילי הוא לא רק מנטור, אלא ממש מוזה. רשמית אני לא לומד אצלו, אבל אני מרגיש מועשר רק מעצם השהיה איתו. הוא אדם שממלא אותך בהשראה".
אני בטח לא היחיד שאומר ששפת הגוף שלך כמנצח דומה לשלו.
"מאד יכול להיות. אבל זה לא חיקוי, אלא השפעה. כמו שכל אחד מושפע מאידיאל. זה קשר של טיפוח, קצת כמו אבא ובן. הרבה פעמים אנשים אפילו טועים לחשוב שאני הבן שלו".
האידיאל שמציב ברנבוים עבורו הוא לא רק בסגנון ניצוח, אלא גם בתפיסה הפרשנית. ברנבוים שייך במוצהר לאסכולה הגרמנית הישנה, זו של פורטוונגלר, פון-קראיאן ודומיהם. "אני מתחבר לזה מאד", אומר אטינגר. "ולכן יש לי בעיה עם איך שמוסיקה מנוגנת בכלל, ובפרט כאן בארץ".
ואיך זה בא לידי ביטוי?
"זה מכלול שלם, שכולל מרכיבים כמו תפיסה של צליל, פראזות, ויבראטו וריתמוס. תזמורת ראשון, לדוגמא, התפתחה מאד בשנים האחרונות, הרבה בגלל עבודתה כתזמורת הבית של האופרה. ליווי אופרות דורש גמישות גדולה, וזה ממש השביח את התזמורת. אבל מה שקשה לי הוא שאין בתזמורת מסורת מגובשת אחת של נגינה. המטרה העיקרית שלי היא ליצור לתזמורת סגנון אחיד, שאיתו גדלתי בשנתיים האחרונות בגרמניה".
הוא מאמין שאם היה נשאר בארץ לא היה יכול בשום אופן לצמוח באותה צורה. "לומדים ממסורת והסטוריה", הוא אומר. "ולכן צריך להיות במקום שיש בו מסורת של עשיית מוסיקה". כיום הוא נמצא בברלין חצי מהשנה, ובחצי השני הוא מנצח על הפקות ברחבי העולם. "הכהונה בשטאטסאופר נותנת לי את השילוב האידיאלי", הוא אומר. "מה שאני לומד שם על ניצוח אני לא אלמד בשום בית ספר".
אטינגר לא רואה שום בעיה עם זה שינהל את תזמורת ראשון בעודו יושב בברלין. "מעטים המקרים היום שמנצחים חיים במקום שבו התזמורת שלהם נמצאת", הוא אומר. "הכל תלוי ברמת המעורבות והרצון של המנהל המוסיקלי לשלוט במה שנעשה בתזמורת שלו. הרי מיד מרגישים באיזה תזמורת יש אבא אומנותי ואיפה אין".
בתפקידו החדש בתזמורת ראשון אטינגר נאלץ להתמודד גם עם סוגיות של מיצוב ותחרות. "באיזור המרכז יש שתי תזמורות סימפוניות, שהן הפילהרמונית ותזמורת ראשון", הוא אומר. "אני לא יודע אם הן מתחרות על אותו קהל. איכות הפילהרמונית היא יחודית, ואני מכיר בזה. מהבחינה הזו אין ספק שיש לנו לאן לשאוף. אבל אני מאמין שיש מקום לשתי תזמורות סימפוניות בת"א. חוץ מזה, הרי היום כל התזמורות מנגנות גם בת"א, כך שבעצם כולן מתחרות עם כולם. הסוד הוא איך למשוך קהל. זה לא קורה ביום, וזה תהליך שיצטרך להתחיל מיד".
ואיך אפשר לעשות את זה עם נגנים שמרוויחים כל-כך מעט?
"אין ספק שמוטיבציה של נגנים יכולה לקצר תהליכים. ברור שנגן שלא מוטרד כלכלית יכול להקדיש יותר זמן לאימונים, וגם לנגן באופן משוחרר יותר. אבל אנחנו פועלים במגבלות תקציב גדולות". אטינגר מציין שבגרמניה נגן ממוצע מרוויח בערך פי שש מנגן עמית בישראל. התוצאה היא, שזמרים ונגנים רבים בארץ עובדים בעבודה נוספת כדי להחזיק את הראש מעל המים. יחד עם זאת, יש לו אמונה כמעט רומנטית בכוחה של המוסיקה. "אני מקווה שאם הנגנים ישמעו שיפור בצליל שלהם, היהלום האומנותי שבנפש שלהם יתחיל לזרו
", הוא מתפייט. "אין הנאה גדולה יותר למוסיקאי מאשר לדעת שהוא מנגן טוב. גם למוסיקאי שמרוויח מעט יש נפש של אומן, והיא זורחת כשהאיכות עולה. התפקיד שלי הוא לגרום לה לזרוח. זה נכון, אגב, גם לגבי: אני מרוויח כאן הרבה פחות מאשר בחו"ל".
למרות תקוותיו לעתיד, אטינגר סבור שהרמה של חיי המוסיקה בארץ ירדה מאד מאז האינתיפאדה. "העובדה בשנים האחרונות היא שהוכרחנו להסתגר בתוך עצמנו, ולהסתפק ברמה מינימלית עד בינונית. אומנים טובים מחו"ל לא הגיעו לכאן, בעיקר בגלל הפחד וגם קצת בגלל התדמית. שנית,
כל-כך היינו שקועים בבוץ ובאיכס, שהבינוניות הזו מספקת את הקהל. אנשים נהנים ממה שנותנים להם, כי זה מה שיש והם רוצים ליהנות. וזה מצב מסוכן. כי אם אפשר להיות בינוניים וזה בסדר, אז בשביל מה להתאמץ?".
אטינגר מציין, כי הקריטריון העיקרי של התזמורת בארץ לאפקטיביות ארגונית הפך להיות הישרדות. "עבור מרבית התזמורות כאן, העיקר הוא להמשיך לתפקד", הוא אומר. "הן מנסות להיכנס לכמה שפחות גירעון, ולהצליח לשלם משכורות. אבל כמובן שזה לא מספיק אם רוצים להתפתח".
החזון לו לגבי שיפור מצב התזמורת מורכב ממספר מרכיבים. "הדבר הראשון הוא לנסות לשפר את מצב הנגנים", הוא אומר. "זה אומר שיפור תנאים אנושיים, מתן יחס אישי, שינוי שיטת החזרות- דברים קטנים שמשפיעים לא פחות מכסף. אני מאמין שנגנים עם יותר מוטיבציה מנגנים יותר טוב. וככל שיראו שהאיכות תשתפר, כך תעלה גם המוטיבציה. אולי אני נאיבי. אני מקווה שלא".
מצב העניינים הכספי העגום של התזמורות בארץ, לדבריו, קשור גם לסוגיית התיקצוב. "בית האופרה והתזמורות בארץ זוכים לתקצוב ממשלתי מאד נמוך", הוא אומר. "באירופה התקציבים הרבה יותר גבוהים, למרות שגם שם יש כעת קיצוצים". הסוד לשיפור המצב טמון לדעתו באגודות ידידים, שתורמים לתזמורות או מקשרים אותה עם עסקים. "לצערי, לתזמורת ראשון אין אגודה כזו", הוא אומר. "אחד הדברים הראשונים שאני מתכוון לעשות כאן זה לאסוף לה ידידים. תורמים לא חסרים; צריך רק לשכנע אותם לתרום. רק כך נוכל לפתוח כפתור בחולצה ולנשום קצת מבחינה תקציבית".
אטינגר היה שותף מלא בעיצוב עונת הקונצרטים הקרובה של התזמורת. "השאלה שהנחתה אותי היתה מה מושך קהל", הוא אומר. "התשובה עומדת על ארבעה עקרונות: או יצירה אהובה, או מבצע מפורסם, או מלחין, או נושא מאחד. מבצעים מפורסמים זה קצת בעיה בהקשר הישראלי, כי לא כל מי שמוכר בעולם מוכר גם כאן. בנוסף, יש גם בעיית תקציב. אומנים יודעים שהם מרוויחים כאן שליש ביחס לעולם. בדרך כלל הם באים כי הם נהנים פה, או שיש להם סנטימנטים מביקורים קודמים. אף אחד לא בא לכאן בכלל הכסף". לעונה הקרובה הצליח לגייס שני שמות מושכים. הראשון הוא פרידר ברניוס, מנצח המקהלות הגרמני הגדול, שיבצע כאן את הרקוויאם של מוצרט ואת תהילים מ"ב של מנדלסון. השני הוא אלכסנדר גבריליוק, זוכה תחרות רובינשטיין האחרונה. שם גדול נוסף, שפחות מוכר בארץ, הוא זה של ברנד וייקל, זמר אופרה חשוב שישיר כאן שירים מאת מהלר. גם את מוטו "הנושא המאחד" אפשר לראות במספר קונצרטים: כך לדוגמא קונצרט יחודי שישלב מוסיקה קאמרית עם מוסיקה סימפונית מאת ברהמס ושומאן, או קונצרט אחר שכולו מוצרט. לדבריו חשוב לו גם לבצע יצירות לא מוכרות, ו- איך לא- לתת במה ליצירה ישראלית.
שזה מתכון בטוח לאיבוד עניין של הקהל.
"נכון שזו בעיה גם לקהל וגם למבצעים", מודה אטינגר. "אבל התפקיד שלי הוא למצוא את היצירות הפחות בעייתיות. אסור להפסיק לבצע כאן יצירה מקורית".
למרות ההצהרות בדבר הצורך לבצע מוסיקה ישראלית עכשווית, אטינגר לא מגדיר את עצמו כאיש של מוסיקה מודרנית. "אני נפתח לזה לאט", הוא אומר. "אבל אני שייך בנשמתי למוסיקה הקלאסית-רומנטית. המלחין שאני אוהב יותר מכולם זה מוצרט, בעיקר כשהוא מבוצע בגישת ביצוע רומנטית".
בכל הנוגע לסוגיית נגינת וגנר בארץ, אטינגר הרבה יותר מתון מאשר דניאל ברנבוים, שעשה כאן לא מעט שערוריות שבמרכזן נגינת וגנר בכל מחיר. "אני חצוי בעניין הזה באופן קיצוני", הוא אומר. "מצד אחד, אני מודע לחור הגדול שיש כאן בעניין הזה, הן למבצעים והן למאזינים. לא מזמן ניצחתי על "טנהויזר", והבנתי כמה ההיכרות עם וגנר חסרה לנגני תזמורות כאן. אני מאד מבין את ברנבוים בעניין הזה. ברנבוים רואה את עצמו כמפיץ בשורת וגנר בעולם, ולא מבין למה הוא לא יכול לעשות את זה גם כאן. מצד שני, ההתנגדות לוגנר נובעת מרגש ולא מהרציו. ועם רגשות אי-אפשר להתווכח".
ולכן, מי שמצפה לכך שאטינגר ילך בדרכו של מורו האהוב בכל הנוגע לוגנר צפוי להתבדות. "אני מציאותי", הוא אומר. "ולא רוצה ליצור סקנדל או אנטגוניזם. אני לא חושב שסקנדל כזה יעשה טוב לאף אחד. אין לי כל כוונה להתעקש על נגינת וגנר בקונצרטים. מצד שני, יכול להיות שאביא וגנר לחזרות. אפשר ללמוד ממנו המון".
הרעיון של האתר הזה הוא לפרסם רשימות שלי שפורסמו ב"גלובס", ובגלל תפוצתו הספציפית-משהו לא הגיעו לעיניהם של אנשים שמתעניינים במוסיקה. הסיכום עם העיתון הוא שאעלה את החומר לכאן מיד אחרי שיתפרסם שם, וזה סיכום הוגן מאד בעיני. יהיו כאן סיקורי אופרות, קונצרטים, ראיונות עם מוסיקאים בכירים, המלצות דיסקים וכאלו. חוץ מזה, מדי פעם יהיו עוד כל מיני. בהצלחה לי.
