בעיקר מוזיקה

פורסם ב"גלובס", 9.10.2005

מוצרט- רביעיות. רביעיית מוזאיק. 5 דיסקים "אסטרה". יבוא: NMC.

חברת NMC הכריזה כעת על מבצע הוזלות, בו נכללות כל ההקלטות של שלושה מחשובי השמות באסכולת הביצוע התקופתי: רביעיית "מוזאיק", הכנר/מנצח פאביו ביונדי, והצ'מבליסט/מנצח רינלדו אלסנדריני. במסגרת המבצע ימכרו כל הדיסקים של השלושה בהנחה של 25 אחוזים.

מבצע זה מאפשר לשים כעת יד, ובזול יחסית, על כמה הקלטות מופת שיצאו החל מתחילת שנות התשעים. נתחיל מ"מוזאיק". רביעיה זו, המנגנת בכלי תקופה, נחשבת עד היום לאחת הרביעיות המובילות בכל הנוגע לביצועי מוסיקה מהתקופה הקלאסית, קרי היידן, מוצרט ובטהובן.

אלבום בולט במיוחד של "מוזאיק" הוא זה המציג רביעיות של מוצרט. האלבום מחזיק חמישה דיסקים, ומופיעים בו שלושה מחזורי רביעיות. שיא האלבום הוא עם שש הרביעיות שהקדיש מוצרט להיידן, ביניהן אפשר למצוא את רביעיית "הדיסוננסים" (זו עם הפתיחה הדיסוננטית, המקדימה את זמנה ביותר ממאה שנה), ואת רביעיית "הציד". עוד באלבום יש את הרביעיות ה"פרוסיות" ואת רביעיית "הופמייסטר", שגם אותן אוהבי מוסיקה קאמרית מכירים היטב.

ההקלטות המופיעות כאן נעשו במקור בין השנים 1991- 2001, ומשקפות היטב את אופיה של רביעיית "מוזאיק": ביצוע אנין, גמיש וצלול, שהשימוש בכלי תקופה נותן לו צבע מובחן ויחודי. הדגש שלהם הוא על פרשנות קלאסיציסטית אותנטית, והתוצאה לכן הרבה יותר "קלאסית" מאשר רומנטית (כלומר, יותר אנינה וקלה ופחות סוערת או עשירת צליל). אגב, זו גם הסיבה שאני אוהב אותם בהיידן ומוצרט יותר מאשר בבטהובן, שאופיו רומנטי יותר. לסיכום: אלבום חשוב לאוהבי מוסיקה קאמרית בגישה תקופתית, ובהחלט לא למי שאוהב צליל מיתרים עשיר ומרוח.

היידן- רביעיות אופוס 76. 2 דיסקים "אסטרה". רביעיית מוזאיק.
בגדול זהו אותו סיפור, רק עם היידן. חברי "מוזאיק" הקליטו לא פחות מששה אלבומים עם רביעיות של היידן, חלקם כפולים. האלבום עם הרביעיות אופוס 76 יכול להיות התחלה טובה פשוט בגלל הרפרטואר המבוצע בו, הכולל שתי רביעיות חשובות: "הקווינטות" ו"זריחת השמש". הפרק הראשון של רביעיית "הקווינטות", הנפתח במהלך של שתי קווינטות עוקבות, יפה במיוחד. חברי "מוזאיק" מגלים כאן שגם נגנים בכלי תקופה יכולים להיות מנייריסטיים: הם בוחרים בפרשנות יחודית, עם אפקט מוגזם שמדמה עצירת נשימה בסוף משפט. נו, לפעמים צריך לחדש בכל מחיר. בכל מקרה, זהו מקרה פרטי שאינו מעיד על הכלל: יתר האלבום מתאפיין דווקא באנינות והגמישות הרגילים שלהם.

ויואלדי- ארבע העונות. תזמורת "אירופה גלאנטה". כנר ומנצח: פאביו ביונדי. דיסק "אופוס 111".

עם כל הכבוד למוצרט והיידן, הרי שאם הייתי צריך לבחור רק דיסק אחד במבצע של NMC היתה הבחירה נופלת דווקא על ויואלדי. מדובר כמובן בביצוע המופת של פאביו ביונדי מ- 1991 ל"ארבע העונות", אחת היצירות המוכרות והמבוצעות ביותר ברפרטואר. ביונדי משמש כאן בתפקיד כפול של כנר סולן ומנצח, ואיתו מנגנת תזמורתו הקבועה, "אירופה גלאנטה". כשיצא הדיסק הזה לפני 14 שנים הוא השאיר את עולם המוסיקה בהלם: ביונדי ממש הגדיר מחדש איך צריך לבצע את "ארבע העונות". ראשית, הביצוע הוא בכלי תקופה, עם הצליל החד והגמיש האופייני להם. שנית, הפרשנות מדהימה: תוססת ונועזת מבחינה ריתמית, ועשירה באפקטים ובדמיון. לאורך 12 פרקי היצירה ביונדי טומן למאזין אין-ספור הפתעות, בין במצלולים מיוחדים ובין בהחלטות טמפי או ארטיקולציה יוצאות דופן. היפה הוא שזה לא נשמע כאילו נעשה כדי "להכעיס", אלא מתוך הגיון פנימי מגובש שקל להתחבר אליו. מאז 1991 יצאו עוד לא מעט ביצועים "אותנטיים" ליצירה, אבל בהשוואות ביצועים ממשיך ביונדי להוביל בשיטתיות. אם עדיין אין לכם את הדיסק הנפלא הזה בספריה, זוהי ההזדמנות.

פורסם ב"גלובס", 28.9.2005

זוהי ככל הנראה הבשורה המרגשת ביותר שידע עולם המוסיקה בישראל בשנים האחרונות: פסטיבל המוסיקה "קלאסי בים האדום" חוזר. הפסטיבל, בניצוחו וניהולו המוסיקלי של ולרי גרגייב הענק, יתקיים באילת בדצמבר הקרוב, ויאפשר לקהל הישראלי להיזכר מהי נגינה סימפונית גדולה באמת.

הרוח החיה מאחורי הפסטיבל, והאטרקציה העיקרית שלו, הוא המנצח ואלרי גרגייב (Gergiev). בעשר השנים האחרונות נחשב גרגייב לאחד המנצחים המבוקשים ביותר בעולם, ובצדק גמור. לראות אותו מנצח זו חוויה: הוא מלא אש ואנרגיה, עם שפת גוף יחודית שמחשמלת את התזמורת והקהל. כשמוסיפים לזה את הלוק היחודי שלו, שמתבסס על זיפים נצחיים קצרים ושרמנטיים, מתקבלת כריזמה שקשה לעמוד בפניה. לאחרונה הפסיק לנצח עם שרביט, ועבר למין עיפרון דק שמרחוק נראה כמו קיסם שיניים. אבל שמדובר בגרגייב הכל מותר. הקהל היה שמח לראות אותו גם אם היה מנצח עם מסרגה.

גרגייב משמש כיום כמנהל המוסיקלי של תזמורת בית האופרה "קירוב" מסנט פטרבורג, ומנצח בקביעות גם על התזמורות הטובות בעולם. פסטיבל "קלאסי בים האדום" הוא רק אחד מארבעה פסטיבלים יוקרתיים שהוא מנהל, שאחד מהם הוא פסטיבל "לילות לבנים" המפורסם בסנט פטרסבורג. הבשורה החשובה ביותר היא שגרגייב לא בא לבד: איתו יגיע לארץ גם בית האופרה "קירוב" כולו, שזה אומר תזמורת, סולנים ומקהלה. מי שראה את החברים האלו בהופעה, כמו לדוגמא ההפקה הבלתי נשכחת שהעלו בשנה שעברה באופרה הישראלית ל"מלאך האש" של פרוקופייב, יודע שזה משהו שאסור להחמיץ. אגב, את העובדה שהוא מקפיד לחזור לישראל יש לייחס לכך שמדובר לא רק במנצח גדול, אלא גם באישיות גדולה. "הגעתי לישראל כבר לפני הרבה שנים", סיפר בשיחה שקיים בארץ לא מזמן. "תמיד קיבלו אותי כאן בשמחה ובהתלהבות, וחברים אני לא שוכח". זו גם הסיבה בגללה הוא ממשיך לנהל את תזמורת רוטרדם, שקטנה עליו בכמה מספרים.

לפסטיבל בישראל בחר גרגייב תכנית גרנדיוזית, עם יצירות ענק מושכות קהל. אפשר יהיה לשמוע החורף באילת את האופרה "פלסטאף" מאת ורדי, בביצוע קונצרטי; את הסימפוניה השניה הכבירה של מהלר, "התחיה", זו עם שתי הסולניות ומקהלת הענק בפרק האחרון; את הרקוויאם אדיר המימדים מאת ברליוז, עם התזמורת והמקהלה העצומות שהוא דורש; את הסימפוניה השישית ממיסת הלב, "הפאתטית", מאת צ'יקובסקי; ואת "פרומתיאוס – סימפוניית האש" מאת סקריאבין, מלחין רוסי אקסצנטרי וחובב הפתעות. גרגייב אמור לנצח על כולם.

הפסטיבל יתקיים במשך ארבעה ימים, בין ה- 22 וה- 25 בדצמבר, שהוא סוף השבוע שלפני חג החנוכה (אחד הקונצרטים הוא "מטינה", כלומר קונצרט אחה"צ). התאריכים יוצאים בדיוק על חג המולד, ולא במקרה: חופשת חג המולד היתה הזמן היחיד שבו הצליח גרגייב למצוא חלון כדי להגיע לישראל. הקונצרטים יתקיימו בהאנגר בנמל אילת, אותו האנגר בו התקיים לאחרונה פסטיבל הג'אז (זאת לאחר שהאוהל הענק בו התקיימו הפסטיבלים הקודמים נשרף). קונצרט נוסף יתקיים בעקבה. המארגנים מבטיחים שניתן יהיה לרכוש לפסטיבל חבילות שיכללו טיסה הלוך ושוב, אירוח בן שלושה לילות במלונות באילת, כרטיסים לקונצרטים ונסיעה לקונצרט בעקבה. לאוהבי מוסיקה קאמרית יש בשורה: במהלך ימי הפסטיבל יופיעו הרכבים קאמריים מתוך תזמורת ה"קירוב" במלונות לקונצרטים של מוסיקה קאמרית, ללא תוספת תשלום. וגם למי שלא יוכל לבוא יש בשורה: גרגייב הבטיח את בואו לעוד ארבעה פסטיבלים בים האדום עד 2008.

פסטיבל "קלאסי בים האדום". מנהל מוסיקלי: ואלרי גרגייב. 22- 25 דצמבר 2005. נמל אילת.

פורסם ב"גלובס", 4.9.2005

ויואלדי- "אורלנדו הזועם". מנצח: ז'אן-כריסטוף ספינוזי. 3 דיסקים "נאיב". יבוא: NMC.
בשנים האחרונות ויואלדי זוכה בהדרגה להכרה המגיעה לו כמחבר אופרות חשוב. מעטים יודעים זאת, אבל המלחין של "ארבע העונות" הלחין לא פחות מ- 49 אופרות, מהן יש כיום עשרים לערך במצב המאפשר ביצוע. האופרות האלו מבוצעות כיום יותר ויותר, וחושפות צד חדש ומרענן למלחין שהיה ידוע עד כה בעיקר בזכות המוסיקה הכלית והדתית שחיבר.

אלא שלהאזנה למוסיקה הזו יש גם בעיה מובנית, הנובעת מאופי הז'אנר: בסופו של דבר מדובר הרי במוסיקה המשולבת במחזה. אי לכך היא רוויה ברצ'יטטיבים- מעין דיקלומים בליווי מוסיקלי מינימלי, שתפקידם לקדם את העלילה וערכם המוסיקלי אפסי. מכאן גם כלל הברזל להאזנה נבונה לאופרות של ויואלדי: יושבים עם חוברת הטקסט ועם אצבע עצבנית על השלט. בכל פעם שכתוב "רצ'יטטיב", קופצים לרצועה הבאה. מה שצריך לחפש זה את המקומות בהם כתוב "אריה" (Aria) או "קטע מקהלה" (Coro). שם נמצאת המוסיקה.

והנה, שוב חוזר הסיפור עם ההפקה החדשה של האופרה "אורלנדו הזועם". ההקלטה מופיעה באלבום מהודר של חברת "נאיב", הכולל שלושה דיסקים. המנצח הוא ז'אן-כריסטוף ספינוזי (Spinosi), שמקליט בשנים האחרונות אופרות של ויואלדי כחלק מפרויקט של החברות "נאיב" ו"אופוס 111". סימן ההיכר של הפרויקט, אגב, הוא שעל כל דיסק מצולמת נערה צעירה ויפה אחרת על העטיפה; ויואלדי היה מלחין הבית של בית-ספר לנערות יתומות, וזוהי כנראה הסיבה.

ספינוזי מנצח כאן על ההרכב הקבוע שלו, "אנסמבל מתיאוס", המנגן בכלי תקופה. כמו בעבר, גם כאן מדובר בביצוע מצוין: להרכב יש צליל תקופתי פריך ועדכני, וגם בכל הנוגע לבחירת הסולנים ספינוזי עשה בחירות נבונות. ב"אורלנדו" יש שבעה סולנים, כולם מצוינים. שלושת האהובים עלי ביותר היו זמרת המצו-סופרן ג'ניפר לארמור (בתפקיד אלצ'ינה), הסופרן ורוניקה קנגמי (אנג'ליקה), והקונטרה-טנור הנפלא פיליפ ירוסקי (בתפקיד רוג'רו). את ירוסקי (Jaroussky) שמעתי לראשונה בהקלטה קודמת של ספינוזי לויואלדי, והתפעלתי מאד מהצלילות ומעומק ההבעה שלו. מסתבר שאני לא לבד; לאחרונה טוחנים את ההופעות שלו גם ב"מצו", ערוץ המוסיקה האירופי הנקלט גם בישראל. בכל מקרה, יחסית ליתר הסולנים הוא בולט מיד.

לסיכום: מתוך שלושת הדיסקים בהפקה הזו, אפשר היה בשקט לזקק אחד עם האריות וקטעי המקהלה הנבחרים. אבל מה שיש כרגע זו ההפקה המלאה, שיש בה לא מעט רגעים יפים. לאספנים ולאוהבי ויואלדי זה בהחלט כדאי, אך למי שאינו כזה מומלץ לדלג לאייטם שלמטה.

ויואלדי- אופרות. דיסק "נאיב".
לכאורה, זהו הפתרון המושלם לבעיה שתוארה קודם: אוסף אריות מפרויקט הנערות היפות של "נאיב" ו"אופוס 111", שמרכז להיטים מארבע אופרות של ויואלדי. הדיסק יצא לפני ש"אורלנדו" הוקלט, כך שהאופרה הספציפית הזו אינה מיוצגת בו. אלו שכן מופיעות בו הן "האמת במבחן", "יהודית המנצחת", "האולימפיאדה", ו"אורלנדו המשוגע המתחזה". לרוב קהל אוהבי המוסיקה השמות האלו לא אומרים כלום, ומדהים להיווכח כמה יופי וכישרון מגולמים במוסיקה שעד לאחרונה כלל לא היתה מוכרת. המנצחים באלבומים מהם נלקח האוסף הם ספינוזי מיודענו, רינלדו אלסנדריני ואלסנדרו דה מארצ'י, והסולנים הם שמות גדולים כמו מגדלנה קוז'נה, שרה מיניארדו, אנתוני רולף ג'ונסון, פיליפ ירוסקי האליל (שמופיע ב"האמת במבחן") ואחרים. אז למה "לכאורה"? כי בדיסק יש גם חיסרון, כמו תמיד באוספים, והוא שהאריות מנותקות מהקשרן הסיפורי והדרמטי. מה לעשות, אי אפשר להרוויח הכל. אבל למי שרוצה לראות על מה המהומה בהקשר לאופרות של ויואלדי, וגם לא להוציא על זה יותר מדי כסף, זוהי אופציה טובה.

פורסם ב"גלובס", 24.8.2005

מוצרט- סונטות לכינור. הילארי האן, נטלי צו. דיסק "דויטשה גרמופון".
היא בת 25, הילארי האן, וכבר נחשבת לאחת הכנרות הבולטות בארה"ב. בשני הדיסקים האחרונים שלה ניגנה קונצ'רטי עם תזמורות; בדיסק הנוכחי, שיצא ממש עכשיו, היא פונה לז'אנר הקאמרי האינטימי ומנגנת סונטות לכינור ופסנתר של מוצרט. בדיסק ארבע סונטות, שמשקפות היטב את שפתו המוסיקלית האנינה והחיננית של מוצרט; שתיים מהן, ק. 301 ו- 304, נמנות לדעתי על פיסגת יצירתו. את האן מלווה בדיסק נטלי צו (Zhu), פסנתרנית צעירה ילידת סין שהיגרה לארה"ב בגיל 11. השתיים נפגשו בעת לימודיהן המשותפים במכון "קרטיס" בפילדלפיה, ומשתפות פעולה כבר למעלה מעשור.

נו, אז איך זה נשמע? האמת, הביצוע של האן וצו הזכיר לי קונצרט סיום של שתי תלמידות מצטיינות. מצד אחד, הכל כמו שצריך: הצליל מלא ויפה, הפרשנות רומנטית אך לא מוגזמת, ושום ניואנס פרשני לא מוחמץ. מצד שני, זהו ביצוע בלי אופי של ממש. נכון, האן מקפידה להיות הבעתית בכל המקומות הנכונים; אבל היא לא הצליחה לשכנע אותי שזה באמת בא מהלב. היא מנגנת כמו ילדה טובה שעושה הכל בסדר, ופחות או יותר זהו. בהשוואה לביצוע הותיק והפרוע של שרינג והבלר, לדוגמא, אפשר לשמוע שהאן פשוט לא מעזה מספיק; גם היום, למעלה משלושים שנה אחרי שהוקלט, שרינג מסעיר ממנה בהרבה. מי שתפסה אותי יותר היתה דווקא צו, המלווה, שמראה כאן יכולת הבעתית מרשימה. ועם זאת, אין לראות באמירות האלו רק ביקורת: אין לי ספק שהדיסק יסב עונג רב למי שמעוניין במוסיקה היפהפיה של מוצרט בפרשנות סטנדרטית ובנגינה מיומנת ונטולת שטיקים ומניירות.

פורסם ב"גלובס", 16.8.2005

תזמורת דיוואן מערב-מזרח. מנצח: דניאל ברנבוים. CD ו- DVD. וורנר קלאסיקס.

מה הסיכוי לכך שאנשים שמנגנים ביחד יתחילו גם לחבב אחד את השני? עד כמה שהדבר תלוי בדניאל ברנבוים, כנראה שדי טוב. זוהי הסיבה העיקרית בגללה הקים ברנבוים את תזמורת "דיוואן מערב-מזרח", בה חברים נגנים מישראל ומארצות ערב. הם מנגנים ביחד, אוכלים ביחד, מדברים ונפגשים, והכל במטרה להראות זה לזה שמהצד השני של הגבול יש בני-אדם ולא מפלצות. נאיבי? בודאי, אבל מצטלם מצוין ולפעמים גם די מעניין. מה גם שלצידו של ברנבוים השתתף בפרויקט גם אדוארד סעיד, פרופסור לספרות ממוצא פלשתינאי, שלימד אז באוניברסיטת קולומביה בארה"ב (ונפטר לפני שנתיים).
בימים אלו יצא לשוק אלבום חדש, המציג את הפרויקט מכל הכיוונים. האלבום מחזיק CDו- DVD, שבשניהם מככבים ברנבוים והתזמורת. ה- CD סטנדרטי למדי: יש בו הקלטה חיה מקונצרט שערכה התזמורת בז'נבה באוגוסט 2004, עם שלוש יצירות מלב הרפרטואר. במרכז הדיסק עומדת הסימפוניה החמישית של צ'ייקובסקי, ואחריה יש את הפתיחה לאופרה "כוחו של גורל" (ורדי) ו"ואלס טריסטה" (סיבליוס). הביצוע סביר מאד, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בתזמורת שמורכבת מעיקר מסטודנטים וצעירים. לגבי הפרשנות, ברנבוים זה ברנבוים: הפרשנות שלו נוטה לכיוון העוצמתי, לעיתים אפילו אגרסיבי. בסופו של דבר, לכל היצירות שיש כאן אני מכיר ביצועים יותר מוצלחים.
כצפוי, הענין המרכזי באלבום הוא דווקא ה- DVD. בחלק הראשון שלו יש הקלטת וידאו של הקונצרט שהופיע ב- CD, מינוס היצירה של סיבליוס. מה שמעניין לראות זה שחלק מהנגנים, וגם ברנבוים עצמו, מזיעים כאילו היו בחמאם טורקי. נו, אוגוסט, ובטח לא היה מזגן. מסכנים.

לאחר הקונצרט מתחילים הבונוסים, שהם, כאמור, היותר מעניינים כאן. ראשון הוא הסרט "שיעורים בהרמוניה", שמתאר את מה שקורה בפרויקט. המושג "הרמוניה" מתייחס כאן לא למוסיקה, אלא למוסיקאים המשתתפים בסדנה: ישראלים-יהודים, ערבים ממדינות שונות, ומוסיקאים אירופאים שמחזקים את השורות. יש גם ישראלי-ערבי- הפסנתרן סלים עבוד אשכר, שמזוהה בפרויקט כפלשתיני, ואומר דברי טעם כמו תמיד. הסרט עצמו מצולם בשלושה אתרים: ווימאר בקיץ 1999, סביליה בקיץ 2002, ובסוף- ביקורו של ברנבוים ברמאללה בספטמבר 2002, ביקור אותו ניסו הרשויות הישראליות למנוע ללא הצלחה. הסרט ערוך מעולה, ומצליח להציג מגוון אספקטים של הפרויקט: שיחות עם הנגנים, תיעוד של העבודה המשותפת ושל החזרות, וגם סקירה של ההווי שהתפתח בסדנה. אחד הקטעים החזקים ביותר הוא זה בו מרואיינים מוסיקאי לבנוני ולצידו הכנר הישראלי איליה איסקוב מהפילהרמונית. איסקוב סוקר בראיון את הרזומה שלו, ואז מגיע לשלב בו שירת בצבא. הלבנוני קוטע אותו כנשוך נחש: "אתה לא יכול לדבר על זה", הוא אוטם את אזניו. "אבל אני בסה"כ מספר את הביוגרפיה שלי", אומר איסקוב בעדינות, לא מבין מאיפה זה נחת עליו. הלבנוני באטרף, וכלל לא מוכן לשמוע את שמו של הצבא הישראלי השנוא.
עוד בסרט יש שיחה ארוכה בין ברנבוים וסעיד; שניהם חיו שנים ארוכות מחוץ לארצם, כך שאין ביניהם ויכוח של ממש אלא ראיה די דומה של הסכסוך. חלק ניכר מהשיחה די משמים ומובן מאליו, אבל החלק הפוליטי מעניין למדי.

יש לכותבי עברית היום שתי מחלות נפוצות, ששתיהן מצליחות להוציא אותי מדעתי. שתיהן יודגמו על התרגום שאני קורא עכשיו לספרה של לורן סלייטר, "לפתוח את התיבה של סקינר". הספר עוסק ב"אחורי הקלעים" של הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים, אבל בעיות התרגום מצליחות להסיט את הדעת מהעיקר. לשם ההגינות יצוין שזו רק הדגמה; הבעיה נפוצה בכל מקום, כולל בעיתונים. בכל מקרה, הנה:

1. הנטיה המנוולת לשים פסיק בין נושא ונשוא.

בעברית אין פסיק בין נושא ונשוא. לכן, משפטים כמו "שרון, החליט על פינוי ההתיישבויות כבר ב- 2004" או "מוצרט, חיבר את הרקוויאם בעקבות הזמנה, ולא הספיק להשלים אותו" הם משפטים פסולים. אפשר ורצוי להשתמש בפסיקים, אבל בהקשר נכון; לדוגמא- "מוצרט, שחיבר את הרקוויאם בעקבות הזמנה, לא הספיק להשלים אותו". התרגום של "לפתוח את התיבה של סקינר" מלא גם הוא בכך. הנה, לדוגמא, המשפט השני בספר: "בתוך הקירות של בית הנופש שלנו שבמדינת מיין, התמקמה לה משפחת דביבונים" (עמ' 9). פסיק לפני המילה "שבמדינת" היה הופך אותו למשפט טפל, ואז הכל היה בסדר; אך לא. הלאה: "במסמך מהימן יותר שהפיץ הקונגרס האמריקני, קראתי לאחרונה באיזו קלות אפשר להפיץ…." (עמ' 101). שוב, פסיק לפתיחת משפט טפל היה פותר את הבעיה. אבל הוא איננו.

2. תרגום משפטים מאנגלית בלי שינוי התחביר.

אם נתרגם מילולית משפט אנגלי לגיטימי לגמרי, הוא יראה כך: "נולד ב- 1756 למשפחת מוסיקאים, מוצרט נפטר בגיל 35 אחרי שחיבר מאות יצירות מופת". בעברית, כמובן, נדרשת החלפת הסדר: "מוצרט, שנולד ב- 1756 למשפחת מוסיקאים, נפטר בגיל 35 אחרי שחיבר מאות יצירות מופת". אלא שמתרגמים רבים- אם בגלל חשש משינוי הטקסט או בגלל עצלות- משאירים את המשפט בתחבירו המקורי. חזרה לתרגום הספר של סלייטר: "לומר שספר זה נכתב בזכותה של דביבונית, ממעיט אולי מערכו, אך כשאני חושבת כיצד כל זה התחיל, אמיליה צצה מיד במוחי". הלאה: "צר היה לי לראות כיצד סיפורים דרמטיים ועמוקי תובנה אלה, נהפכו למשעממים וליבשים, כמו רוב הכתיבה האקדמית, ולא הצליחו להעביר את תמצית חיינו, המונצחת בהצלחה רק בסיפורת, את הנושא, את המאוויים, את העלילה ואת ההיסטוריה" (עמ' 10).

עריכת תרגום? עריכה בכלל? נו טוב, זה הרי עולה כסף. וגם ככה לא קל.

פסטיבל קול המוסיקה בכפר בלום, שמתקיים השנה זו הפעם ה- 21, התחיל במוצ"ש האחרון וימשך עד מוצ"ש הקרוב. הסקירה הנוכחית מתייחסת ליומיים בלבד (שני ושלישי), אבל מנסה להקיף כמה דברים שכדאי לדעת.
נתחיל בדברים הטובים. ראשית, מדובר בפסטיבל מגוון מאד: השנה מתקיימים בו למעלה משלושים קונצרטים, וכן חזרות פתוחות לקהל שלפעמים מעניינות יותר מהקונצרט עצמו.
שנית, חלק מהמבצעים הם אמנים גדולים בקנה מידה בינלאומי: כך לדוגמא חברי רביעיות "כרמל" ו"אביב", הפסנתרן איגור לוויט, הצ'מבלנית הבריטית מגי קול ורבים אחרים. מפתיע, אבל איש מהם אינו מקבל כסף תמורת השתתפותו בפסטיבל; התמורה היחידה שהם מקבלים היא האירוח. אז למה זה שווה להם? כנראה כי זה נחמד להיפגש, להיחשף, לנסות דברים חדשים ביחד, ולהופיע בטלוויזיה וברדיו. התוצאה היא שבפסטיבל מופיעים הרבה אמנים מוכרים, לעיתים בסמיכות זמנים קרובה.

רעיון החזרות הפתוחות הניב לא מעט רגעים מעניינים. כך, לדוגמא, היתה החזרה הפתוחה המרתקת על "שירי העם" של בריו, בה כיכבה זמרן הסופרן הנהדרת קרן הדר ושבתה מיד את לב הקהל (הקונצרט עצמו התקיים ביום רביעי). גם יתר החזרות שיקפו את הרמה הגבוהה של המבצעים: מקצוענים שבאים, מנגנים, מחליפים כמה מילים, מתקנים, והולכים הלאה. מי שציפה לחזרות תיאטרליות וויכוחים רומנטיים בין הנגנים, זכה לראות איך הדברים עובדים באמת.

מבין הקונצרטים, עשה רושם מיוחד זה שהציג את "פולחן האביב" של סטרווינסקי בנוסח לשני פסנתרים. מעבר לביצוע המוסיקלי המצוין, היה מעניין לראות את הכוריאוגרפיה שעשה עמנואל גת, שבמקום להדגיש כמקובל את האלימות הגלומה ביצירה הלך על כיוון יותר מורכב: תחילתו מעודנת, כמעט ואלסית, והמשכו סוער ומיני. שלוש בנות, שני בנים, יכולת ריקוד מעוררת הערצה, עירום חלקי אך מלא טעם טוב בסוף- לא היה צריך הרבה יותר מזה כדי לגרום לקהל לצאת מגידרו. החלק הראשון של הערב דווקא הרשים פחות: רביעיית "כרמל", המצוינת בדרך כלל, ניגנה משום מה ללא קיר אקוסטי מאחוריה, והמחיר היה סאונד די מאכזב. היצירה של ארי בן-שבתאי, שפתחה את הערב, היתה חסרת עניין לחלוטין, למרות ביצוע מהנה. גם השירים של סשה ארגוב, בעיבודו האפקטיבי של עודד זהבי, נשמעו לי בפיה של אורה זיטנר סנטימנטליים מדי. אבל מילא: בהתחשב בחלק השני המרגש, הכל נסלח.
עוד מילה טובה מגיעה למיכאל מלצר, המנהל המוסיקלי של הפסטיבל. תענוג לראות את המסירות שבה האיש לוקח את העבודה שלו, את הכבוד שיש לו למוסיקה ולאמנים, ואת היעדר האגו- עניין נדיר ביותר אצל מוסיקאים ברמתו. צריך לדפדף למישהו בתווים? מלצר יהיה שם. אנשים שיוצאים מהאולם בזמן חזרה עושים רעש? מלצר יעמוד ליד הדלת כדי לוודא שיצאו רק אחרי שהנגינה נגמרה. אם מדברים על ניהול מעורב, אז זו דוגמא טובה.

בצד הפחות חיובי, למי ששוקל להגיע לכפר בלום כדאי לקחת בחשבון עוד כמה דברים. העובדה הראשונה היא שמדובר במקום חם מאד, גם במושגים תל-אביביים. כל החדרים והאולמות אמנם ממוזגים היטב, אבל יציאה מהאולם בצהרים ומעבר רגלי בין אתרי הפסטיבל משולה לטיול בתוך כבשן. הקיץ הוא אמנם זמן טוב מבחינת חופשות, אבל אין ספק שהיה הרבה יותר סימפטי לו היה נערך הפסטיבל בעונה קצת נוחה יותר.
אולם למזג האוויר יש השפעה גם מעבר לאי-הנוחות הפיזית. הפסטיבל מתמקד במוסיקה קאמרית, שמטיבעה דורשת העמקה וריכוז. בתנאי הקיץ הישראלי, זה לעיתים קצת קשה. ביום שני, לדוגמא, בוצע בצהריים קונצרט עם "מסע החורף" של שוברט. זהו מחזור שירים כביר, המתאר את מסעו החורפי, הבודד והטראגי של אוהב שננטש. המחזור הזה קשה לעיכול גם בברלין בדצמבר, קל וחומר בישראל, ביולי, כשבחוץ קופחות 40 מעלות. הביצוע של הזמר הגרמני אנדראס רייבנשפיס היה אמנם זורם ונעים, אבל בזמן ובמקום בו בוצע היה הקונצרט תלוש לחלוטין.
נקודה שניה, מרכזית לא פחות, היא אופי הקהל. בכפר-בלום מתגלמת היטב הנוסחה השולטת כיום בחיי המוסיקה הקלאסית בארץ: המבצעים ברובם הם בשנות העשרים והשלושים, ואילו המאזינים בשנות השישים לפחות. בקונצרטי הבוקר והחזרות הפתוחות המצב הזה מודגם היטב, שכן הקהל מורכב ברובו הגדול מגימלאים. בערב מגיע גם מעט קהל צעיר יותר, ויש להניח שבסוף השבוע המספרים ישתנו מעט. אבל בסופו של דבר זהו פסטיבל שרוב מאזיניו הם הקהל הקבוע, המבוגר מאד, של מוסיקה קלאסית. כנראה שאפילו הניהול המוסיקלי היעיל ביותר לא מצליח למשוך לתחום הזה מספיק מאזינים צעירים, וזו בעיה מטרידה מאד כשחושבים איך יראו חיי המוסיקה כאן עוד עשרים-שלושים שנה.

דרך אגב, את המצב הזה אפשר לשנות: אין לי ספק שהפסטיבל יכול לקבל זריקת עידוד רצינית אם ישתף להבא צעירים באופן ממוסד. לדוגמא, אפשר לקיים במקביל אליו מחנה מוסיקלי לנוער, לשתף מגמות למוסיקה דרך משרד החינוך, או לחשוב של שלל רעיונות דומים. זה משתלם לכולם: המוסיקאים הצעירים יצאו נשכרים מאד מצפיה בחזרות ובקונצרטים, והפסטיבל יקבל מתיחת פנים שהוא זקוק לה מאד. ואם זה יהיה בפסח במקום ביולי, בכלל טוב.

הפסטיבל מתקיים בכפר בלום עד ה- 30 ביולי 2005.

פורסם ב"גלובס", 26.7.2005.
 
ויואלדי- סטאבט מאטר ועוד. קרלוס מנה, אנסמבל ריצ'רקאר. מנצח: פיליפ פיירלו. דיסק MIRARE. יבוא: MCI.

זהו דיסק הסולו הרביעי של קרלוס מנה (Mena), זמר קונטרה-טנור ספרדי צעיר ומבטיח. מנה התפרסם לראשונה בשנות התשעים, כששר בהרכב הקולי המעולה של המנצח ג'ורדי סבאל. בהמשך פנה לקריירה סולנית, והוציא שני דיסקי סולו בחברת "מירארה" ואחד ב"הרמוניה מונדי". כעת יצא הדיסק השלישי שלו ב"מירארה", דיסק שכולו ויואלדי. במרכז האלבום עומדות שלוש היצירות החשובות של ויואלדי לקול האלט: ה"סלווה רג'ינה", ה"סטאבט מאטר", וה- "ניסי דומינוס". שלושתן- ובמיוחד השתיים האחרונות- הן משיאי רפרטואר הבארוק לקונטרה-טנור (גבר ששר בקול אלט בעזרת הפקה מלאכותית של קול גבוה).

כמו בדיסק הקודם שלו, מנה מצטייר כאן כאחד מזמרי הקונטרה-טנור הטובים שיש היום. יש לו קול יפה, עשיר וגמיש, ואופי שירה לירי יחסית. הוא לא מאלו שאוהבים להתיז ניצוצות של וירטואוזיות, אלא פשוט שר בצורה טבעית ונעימה. התוצאה מצליחה הרבה פעמים לרגש, כמו בפרק ה- Cum Dederit הנפלא מה"ניסי דומינוס" ובפרקים האיטיים של ה"סטאבט מאטר". יש משהו בשירה של מנה שמזכיר את אנדראס שול הגדול, אבל רק עם פחות שואו-אוף. כדאי מאד להכיר. עוד בדיסק-קונצ'רטו לויולה ד'אמורה (כלי מיתר עתיק שהיה בשימוש במאות ה- 17 וה- 18) של ויואלדי, בביצוע יפה של פרנסואה פרננדז עם האנסמבל.

** תודה לצבי נתנאל על תרומתו לאייטם **

שופן – נוקטורנים. אנג'לה יואיט. דיסק כפול "היפריון".

זה יפה, אבל זה לא זה. מצד אחד, אין ספק שאנג'לה יואיט היא פסנתרנית מעולה. יש לה מגע בהיר, צליל ברור ונקי, ובמקומות רבים נחשפת גם יכולת וירטואוזית של ממש. אז מה הבעיה? בעיקר הגישה. "שופן סבל לאורך השנים מרומנטיזציית יתר", היא כותבת בחוברת המצורפת, "ולכן שוכחים שבליבו הוא היה קלאסיציסט, שתיעב ריגושים מזויפים, שטיקים וסנטימנטליות". כנגזר מתפיסתה, יואיט מציגה את הנוקטורנים של שופן ללא שמץ ממה שמזוהה עם גישה רומנטית לפסנתרנות. היא לא מורחת צלילים, נמנעת ממניירות סנטימנטליות, והפרשנות שלה ישירה וברורה. הוסיפו לכך הקלטה יבשה ולא מהדהדת- כמו תמיד בהיפריון- וקבלו ביצוע שהוא ההיפך הגמור מהרבה פרשני שופן שמאלציים שפעלו בשנים קודמות.
אז זה באמת יופי, אבל אותי זה לא כל-כך ריגש. הישירות והניקיון האלו טובים אולי למוצרט, אבל במוסיקה הרומנטית של שופן יואיט נשמעה לי קצת מנוכרת. הרבה פרשני שופן לאורך השנים הרגילו אותנו לכך שמושגים כמו ריגוש, השהיות וגישה רומנטית הם לא מילים גסות אצלו; וכל אלו די חסרו לי כאן. זה לא שהביצוע יבש ומנוכר- יואיט דווקא מנגנת נפלא- אבל אישית הייתי מעדיף כאן יותר חום ורגש. ובכל זאת, מומלץ לבדוק אם אתם מתחברים למה שהיא עושה כאן; זהו ללא ספק ביצוע מקורי וזוקף אוזניים.

בטהובן- מכלול השלישיות. טריו גוארנרי. 5 דיסקים PRAGA. יבוא: MCI. 
 ממש דיל מצוין: מכלול השלישיות ("טריו") של בטהובן לפסנתר, כינור וצ'לו, בביצוע מוביל, בסט של חמישה דיסקים מוזלים. יש כאן את 11 השלישיות לפסנתר, את "פרק הטריו", וכן שני עיבודים מקסימים עבור שלישיית פסנתר שעשה בטהובן ליצירות אחרות שלו (השביעייה אופוס 20 והסימפוניה מס' 2).
ההרכב המבצע הוא "טריו גוארנרי" מפראג, שמציג צליל מלא ועשיר ואיזון מושלם בין הכלים. זהו מסוג הביצועים שבו ממש אפשר לשמוע את הנגנים נושמים עם המשפטים המוסיקליים, וזה מרגש במיוחד בפרקים האיטיים (לדוגמא, הפרק השני המופלא של שלישיית "הרוחות"). בפרקים המהירים, לעומת זאת, הנגינה שלהם סוחפת ומלאת חיים. אישית, מאד התחברתי לביצועים כאן. ועוד: בניגוד למצופה מאוספים מוזלים מסוג זה, לאלבום מצורפת חוברת הסברים מפורטת ומאירת עיניים על היצירות. כדאי.

רשימה עם הרבה שמות תואר

הבס גרוע. הטנור גרוע מאד. האלט מאד נראית, אבל בקושי נשמעת. הסופרן טובה. המקהלה מצוינת. הפילהרמונית ומהטה נשמעים בדיוק כמו שאפשר לצפות מהם, לא יותר ולא פחות. בסך הכל הביצוע נשמע בסדר גמור, אבל מאד צפוי. הסיכוי שתגלו משהו חדש ומסעיר ביצירה המאד-מוכרת הזו לא גדול. מהטה מנצח בע"פ, כמובן. מרגש? רק אם אתם עדיין מתלהבים מהתשיעית. אה, ויש גם קונצ'רטו לכינור בחלק הראשון. אצלנו היה את זה של בטהובן, עם כנר שיודע לעשות פיאנו יפה ובזה בערך מסתכמות מעלותיו.

מתוך הג'רוזלם פוסט

Verdi: Requiem. The Israel Philharmonic Orchestra, the Prague Philharmonic Choir and soloists. Conductor: Zubin Mehta. Mann auditorium, Tel-Aviv. July 13.

Admittedly, I’m not a great Verdi fan: his compositional style is way too robust for me. Unfortunately, his Requiem is no exception. I find it either too bombastic at some parts or simply unattractive at others. True, it has some dazzling moments, like the intensive “Dies Irae” or some beautiful solos and ensembles. However, these hold only about 20 of this 80-minutes-long piece.
Having stated my predisposition for the music, I can however say some really warm words about this specific reading. Featuring the fantastic Prague Philharmonic Choir and an uplifted orchestra, Zubin Mehta led the huge ensemble to a reading that had everything one could ask for. Conducting the entire piece by heart, he was overwhelmingly powerful in the intensive moments and majestically quiet in the “piano” ones. All four soloists were also good, with two standing out. These were Russian soprano Marina Mescheriakova, who presented a sonorous yet heavenly voice, and Italian bass Roberto Scandiuzzi, whose smooth voice and pleasant presentation were highly enjoyable. If you have a penchant for Verdi’s furors, there’s little chance you’ll leave this concert disappointed.