שותפות אמיצה: להב שני ומרתה ארחריץ' בפסטיבל לוצרן

ד"ש מפסטיבל לוצרן, בו נתתי בשבוע האחרון הרצאות טרום-קונצרט לקבוצה נהדרת של אוהבי מוזיקה מהארץ. אמש סיימנו את ביקורנו בפסטיבל עם קונצרט מרהיב של הפילהרמונית של מינכן בניצוחו של להב שני, מנהלה הנכנס, ועם מרתה ארחריץ' כסולנית.

באולם הקונצרטים של לוצרן יש אפשרות לשבת במושבי המקהלה מאחורי התזמורת, ואמש בחרתי עבורנו באופציה הזו כדי שנוכל לראות את להב בפעולה. המיקום הזה מספק חוויית השתתפות יוצאת דופן, כיוון שהוא נותן תחושה כאילו אתה יושב "בתוך" הגוף המבצע ולא רק כקהל.

את הקונצרט פתחה יצירה מסקרנת של ג'ון אדמס בשם "יושב הראש רוקד- פוקסטרוט לתזמורת". זו יצירה בת כ-13 דקות שנגזרה מהאופרה שלו "ניקסון בסין", והיא מתארת סצינה גרוטסקית של מאו דזה דונג- היו"ר המיתולוגי של המפלגה הקומוניסטית בסין- רוקד פוקסטרוט עם פילגשו. היצירה כתובה בסגנון המשלב מינימליזם עם מוטיבים ג'אזיים, ויש בה תיזמור עשיר הכולל חטיבת כלי הקשה עשירה במיוחד. היצירה דורשת שליטה ריתמית מרבית של המנצח, ושני – צמוד לפרטיטורה כפי שמעולם לא ראיתי אותו- עשה זאת בהצלחה מירבית. הלוואי שיביאו את היצירה הזאת לפילהרמונית שלנו מתישהו, למרות שאני בספק אם יש לתזמורת את כל הכלים המשונים שהתיזמור שלה דורש (לדוגמא, Crotales או בלוק עם נייר לטש).

לחצו כאן לצפייה ב"יושב הראש רוקד" של ג'ון אדמס (עם תזמורת הרדיו של פרנקפורט בניצוח דיוויד רוברטסון)

לאחר היצירה המיוחדת של אדמס בוצע קונצ'רטו מספר 2 של בטהובן לפסנתר ותזמורת, עם מרתה ארחריץ' האגדית כסולנית. זה היה ביצוע מענג ממש: זורם, אנרגטי, עם הדגשות מעניינות של קווים תזמורתיים בלתי שגרתיים ונגינה חלומית של הסולנית. ארחריץ' אמנם "פיספסה" פה ושם, אבל את מי זה מעניין: מבחינה מוזיקלית זה היה ביצוע נפלא. שני ניצח הפעם כדרכו – בעל פה, ללא שרביט, ועם ג'סטות מדויקות ומלאות הבעה. בסיום היה מרגש לראות אותו יורד עם ארחריץ' באיטיות מהבמה שוב ושוב, כשהיא הולכת לאט מקדימה והוא "שומר" עליה בעדינות מאחור. להדרן ביצעו השניים – כדרכם- יצירה לפסנתר בארבע ידיים (דביסי אם זיהיתי נכון). בעבר נהגה ארחריץ' להופיע הרבה עם דניאל ברנבוים, וקשה שלא לחשוב על להב כממשיך ישיר של ברנבוים בשותפות הזו (שנראית מרחוק גם כחברות אמיצה). נקווה שארחריץ'- ואנחנו כקהל שלה- נזכה לעוד שנים של נגינה ברמה כזאת.

בחלק השני של הערב בוצעה הסימפוניה הרביעית של ברהמס, עליה ניצח שני גם בפילהרמונית הישראלית לפני מספר שבועות. ישבנו ממש מאחורי הטימפני, עם הפנים למנצח, וזה היה מהפנט לצפות בשני מנהל את האירוע (שוב, בעל פה וללא שרביט). כמה חבל שבהיכל התרבות בתל אביב ביטלו את האפשרות לשבת מאחורי התזמורת: זו פשוט חוויה שונה לגמרי של האזנה. שני והנגנים ממינכן הגישו ביצוע סוחף ומלא עוצמה, שהציג בצורה נפלאה את ההדר הברהמסי. פה ושם הוא סבל מבעיות תיאום קלות, אבל שני הצליח להחליק אותן כאילו לא קרה כלום וזכה (ובצדק) לתשואות נלהבות.

בקונצרטים בלוצרן מקובל שהתזמורת מנגנת הדרן, והפעם זה היה ביצוע סוחף לריקוד ההונגרי מספר 5 המפורסם של ברהמס.

לסיכום – ערב אדיר, וגאווה גדולה בלהב שני ובקריירה הגלובלית המסחררת שלו. בימים האלו, במיוחד, נעים לראות ישראלים בעולם גם בהקשרים כאלו.