ביקורת אופרה: "חליל הקסם" מאת מוצרט באופרה הישראלית

אילוצי לוח זמנים חייבו אותי להגיע להפקה הזו היום (שישי), ולא לפרמיירה שתהיה ביום ראשון. הקאסט בשני המועדים שונה, כך שהחוויה עשויה כמובן להיות שונה לגמרי בין ההצגות. נכון לקאסט של יום שישי זוהי הפקה מהנה מאוד: הצד המוזיקלי טוב ברובו, וגם הצד הויזואלי מוצלח בדרך כלל.

הצד הבימתי מבוסס על הפקה של בית האופרה של דורטמונד, שעבר בימוי מחודש ע"י גדי שכטר ודיוויד קים. זו הפקה סולידית, אסתטית, עשירה אך גם "נקייה" יחסית, שהזכירה לי את המשפט המפורסם שלומדים סטודנטים לרפואה: "קודם כל, אל תזיק". בעיקרון אין בה המצאות יוצאות דופן, למעט שתי החלטות בימוי בעייתיות. הראשונה – שיבוץ בובות מכוערות בתפקידי מלכת הלילה וזראסטרו. במקרה של מלכת הלילה, ממש לקח זמן כדי לראות את הזמרת האמיתית (נופר יעקובי). את הזמר בתפקיד זראסטרו היה קל יותר לראות, אך בחלק ניכר מהאופרה הוא עמד מאחורי כסא גלגלים שעליו ישבה הבובה. שתי הבובות הניעו את הפה במקביל לשירה בעזרת מפעילים, מה שגם לקח תשומת לב מהשירה וגם מנע העמדה מיטבית של הדמויות מבחינת הקרנה ווקאלית. אני יכול להבין את ההיגיון שבהחלטת הבימוי הזו – מלכת הלילה כהתגלמות של משוגעת עם עיניים שיוצאות מהחורים, זרסאטרו רועד עם פרקינסון במקום הדמות הסמכותית שהוא מקרין בדרך כלל. אבל רבאק, זו אופרה, ומה שחשוב יותר מכל זו המוזיקה. הצבת מלכת הלילה במיקום גבוה ו/או בעומק הבמה פוגע בהכרח בהקרנה הקולית שלה, וההגבהה הפיזית שלה בזמן שירת הצלילים הגבוהים לוקחת את תשומת הלב מהשירה עצמה. מעבר לזה, הבובות האלו פשוט מכוערות. בשלב מסוים העדפתי פשוט להתעלם מהן ולהתמקד בזמרים עצמם.

החלטת הבימוי השנייה שפחות אהבתי היתה להלביש את שלושת הילדים כמבוגרים משופמים עם פיאות סטייל אלברט איינשטיין. נכון, הם חכמים ומסמני דרך, אבל כל היופי בתפקיד הזה הוא התמימות הילדית שלהם; והתמימות הזו נלקחת כשהם נראים כמו פרופסורים אפרוריים לפיזיקה מראשית המאה הקודמת.

לגבי הצד המוזיקלי- כאמור, יש הרבה ממה ליהנות. שניים מהסולנים בלטו באופן מובהק: אלה וסילביצקי הנהדרת כפאמינה, והבאס הסרבי המעולה סאווה ומיץ' (Sava Vemic) כזראסטרו. שניהם זמרים מעולים, וגם מתאימים מאוד לתפקיד מבחינה קולית ובימתית. האריות שלהם סיפקו כמה מרגעי השיא של הביצוע – במיוחד "Ach, ich fühl’s" המרגשת של וסילביצקי.

ג'ורג' וירבן, בתפקיד הנסיך טאמינו, התחיל עם קול קצת לוחץ אבל השתפר מאוד בהמשך. יאקוב שאד הגרמני היה פפגנו נחמד מאוד, וגם סימן סטנדרט שלא כל יתר הזמרים האחרים הצליחו לעמוד בו מבחינת דיקציה גרמנית. ציון לשבח מבחינה זו מגיע לשלוש הבנות בתפקיד שלושת הילדים, ששרו בדיקציה גרמנית מפתיעה לטובה.

והיה גם עוד גילוי משמח: את תפקיד פפגנה שרה זמרת הסופרן הצעירה ראניה עתיק, שזו לי הפעם הראשונה להיתקל בה. זו אחת הפפגנות הנחמדות שזכיתי לראות, גם מבחינה קולית וגם מבחינה בימתית. כיף להכיר.

מי שעוד בלטו במיוחד בביצוע היו ההרכבים. מקהלת האופרה נשמעה מעולה, תזמורת ראשל"צ ניגנה היטב, ואת כולם הוביל בצורה מעוררת התפעלות המנצח דני אטינגר. היה ממש תענוג לצפות בו בעבודה.

לסיכום: למעט עניין הבובות הקריפי זו הפקה מהנה מאוד ומומלצת בחום. וכאמור- כל הנ"ל מתייחס לקאסט ה"שני". הקאסט הראשון עשוי לספק חוויה שונה לגמרי.

אלה וסילביצקי וג'ורג' וירבן ב"חליל הקסם". צילום: יוסי צבקר