מהחיים הארציים אל גן העדן: פתיחת העונה בפילהרמונית

כמו בכל שנה, פתחה אמש הפילהרמונית את העונה החדשה בנגינת ההמנון. באופן יוצא דופן הצטרף לנגינה גם ניקולאי שפס-זניידר – הכנר האורח שהופיע יותר מאוחר כסולן בקונצ'רטו של סיבליוס. לשפס-זניידר קשר עמוק לישראל (אביו ישראלי), ונראה שהמחווה הזו לימדה אותנו משהו על הצפוי העונה: התבססות על סולנים ומנצחים עם קשר לישראל, או קשר קודם אמיץ עם התזמורת, או שאינם חוששים מההשלכות בעולם על נגינתם בארץ, או כולם ביחד. לשמחתנו יש עדיין לא מעט כאלו.

את הקונצרט פתחה יצירה חדשה בשם "קונצ'רטו לתזמורת" של יוסף ברדנשווילי. השם יוצר כמובן ציפייה להשפעות של ברטוק, ובדומה ל"קונצ'רטו לתזמורת" של ברטוק אכן יש ביצירה דגש על תפקידי סולו בתוך המרקם התזמורתי. עם זאת, לאוזניי ההשפעה העיקרית היתה דווקא של שוסטקוביץ'- בעיקר העוצמה הריגשית של הפרק השני, שמזכיר קצת את הלארגו של הסימפוניה החמישית. זהו ללא ספק הפרק האפקטיבי ביותר מבחינה רגשית, וכפי שמציין המלחין בתכנייה- מהווה הד לדרמה הפנימית ולמתח הנפשי שכל אחד מאיתנו חווה בתקופה האחרונה. הפרקים החיצוניים השאירו בעיקר זיכרון של אווירה ומיקצב, פחות של מלודיה, ומבחינה סגנונית היה קשה לזהות בהם השפעה מובהקת. פשוט מוזיקה מקורית ומעניינת.

את הקונצ'רטו של סיבליוס שמעתי רק לפני שבועיים בפסטיבל בטהובן בבון, עם הכנרת ליסה בתיאשווילי והמנצחת דליה סטסבסקה (Stasevska). זה היה ביצוע מדהים, ואולי לכן באתי לקונצרט אמש עם ציפיות גבוהות. לצערי, הציפיות האלו התממשו רק חלקית. ניקולאי שפס-זניידר הוא כנר מצוין, אבל משהו בנגינה שלו נשמע לי חסום. כך היה גם אמש: נוכחות סולנית מרשימה מאוד, שליטה טכנית מעולה, אבל משהו רגשי סגור שלא הצליח להיכנס לי לנשמה. מהביצוע של בתיאשווילי יצאתי נפעם, אמש יצאתי בהרגשה ששמעתי ביצוע מעולה מבחינה טכנית אבל שם זה נגמר. להדרן ניגן שפס-זניידר את הסרבאנד מהפרטיטה השנייה של באך- ההדרן האולטימטיבי של כנרים- והסביר את הבחירה בדברי טעם שיצאו מהלב ונכנסו אל הלב.

את הערב חתם ביצוע מצוין לסימפוניה הרביעית של מהלר. להב שני- בעל-פה וללא שרביט- בחר בפרשנות מעניינת מאוד, עם הדגשה של קווים תזמורתיים לא מקובלים שבמקומות מסוימים ממש האירו את היצירה באור חדש (לדוגמא- הווליום החזק של הנבל בפרק האחרון). התזמורת זהרה ממש, והוכיחה בפעם האלף שיש בה שורה ארוכה של סולנים מעולים. בראבי לכולם.

שתי נקודות ששמתי אליהן לב:

בפרק השני של הסימפוניה הכנר הראשון מחליף לסירוגין בין הכינור הרגיל לבין כינור המכוון בכיוונון "סקורדטורה" (Scordartura), כלומר טון אחד גבוה יותר מיתר הכינורות. המטרה היא להציג את דמותו של "פרוינד היין" (Freund Hein)- "החבר מוות" – כנר רפאים המורה את הדרך אל הנצח (או האבדון). בדרך כלל מניח הכנר הראשון את הכינור החליפי על כיסא לידו באופן שאי אפשר להתעלם ממנו. הפעם, בחרה הכנרת הראשונה ניצן ברתנא לשים אותו על מתקן עדין שפחות מושך תשומת לב. יתכן שזו היתה בחירה מסיבה טכנית של מקום או נוחות, אבל במציאות המקומית היתה לבחירה הזו גם משמעות קיומית: החיים והמוות במקום שאנחנו חיים בו כרוכים זה בזה, ו"החבר מוות" פשוט נמצא שם ברקע. אולי זו גם הסיבה שהנגינה של ברתנא על הכינור המכוונן היתה פחות חריפה וצורמת מהרגיל, והשתלבה בצורה הרמונית יחסית עם יתר המרקם התזמורתי.

גם זמרת הסופרן חן רייס, ששרה בפרק האחרון, ראויה לציון מיוחד. הפרק הזה מבוסס על אירוניה מוסווית היטב: לכאורה, ילד שמתאר כמה טוב בגן העדן. למעשה- הטקסט מזכיר גם את הזוועות שנעשות בגן-עדן באופן כמעט אגבי, לשם סיפוק צרכיו ההדוניסטיים של האדם. מהלר ביקש שזמרת הסופרן בפרק הזה תישמע פשוטה במופגן, ללא שמץ של אירוניה או ליגלוג. עם זאת, הרבה זמרות נוטות לשיר את הפרק בצורה ילדית או חמודה כדי "להתאים את עצמן" לטקסט. רייס, לעומת זאת, פשוט עשתה את מה שמהלר ביקש: שירה ישירה, נקייה, ללא אירוניה, ואפילו את המילה "lacht" (צוחקת) לא ניסתה לשיר באופן תיאורי. באופן פרדוקסלי, דווקא הישירות והניקיון האלו הדגישו פי כמה את האירוניה המהלרית.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כנר: ניקולאי שפס-זניידר. סופרן: חן רייס. מנצח: להב שני. היכל התרבות ת"א, 8.10.26.