הפתעה נעימה למעריצי יצחק פרלמן, הכנר הישראלי-אמריקאי האהוב. 16 שנים חלפו מאז שהוציא פרלמן את האלבום האחרון שלו, שנים בהן עסק בעיקר בהוראה וניצוח. כעת, כשהוא חוגג 70, יוצא אלבום חדש בכיכובו. לצידו מנגן עמנואל אקס, פסנתרן אמריקאי וותיק ורב זכויות. החיבור ביניהם הגיוני מאוד: אקס הוא בן 66, וקרוב לפרלמן לא רק בגיל אלא גם בתפיסה המוזיקלית.
באלבום החדש מנגנים השניים שתי סונטות לכינור ופסנתר. הראשונה היא הסונטה מספר 1 של הצרפתי גבריאל פורה (Faure), שחוברה בסביבות שנת 1872 ומאופיינת בזרימה רכה ומעודנת. השנייה היא הסונטה אופוס 18 של ריכרד שטראוס, יצירת נעורים יפה ורומנטית שמזכירה מעט את ברהמס. לשתי הסונטות יש הרבה מן המשותף: שתיהן חוברו בשלב מוקדם בחייהם היצירתיים של המלחינים, שתיהן בשלות לגמרי מבחינה מוזיקלית, ושתיהן קשות מאוד לנגינה.
לגבי הביצוע- עניין של טעם. פרלמן מנגן כאן בגישת הביצוע האופיינית שלו: הרבה ויבראטו (הרעדה של המיתרים כדי להשיג תוספת הבעה), צליל גדול, ופרשנות רומנטית עתירת רגש. אקס מלווה בנאמנות, ונראה שהשניים ממש מתחברים זה לזה מבחינת הפרשנות. יש בביצוע הרבה רגעים נהדרים, אבל לעיתים גם משהו מעט כבד. זה נכון במיוחד במוזיקה של פורה, שדורשת לטעמי יותר עידון ו"אווריריות" ופחות עומס צלילי. מי שרגיל לפרלמן – כנראה יאהב יותר. ההקלטה, בכל מקרה, מצוינת.
יצחק פרלמן ועמנואל אקס (Ax) מבצעים סונטות לכינור ופסנתר מאת גבריאל פורה וריכרד שטראוס. דיסק "דויטשה גרמופון".
——————————————————————————————————
הצבעים של יוג'ה
הפסנתרנית הסינית-אמריקאית יוג'ה וואנג הפכה בשנים האחרונות לאחת מיקירות הקהל הישראלי, תודות להופעותיה עם התזמורת הפילהרמונית. לוואנג שני מאפיינים עיקריים: נגינה וירטואוזית מרשימה, ונטייה ללבוש שמלות חושפניות במיוחד. המאפיין השני הופך את ההופעות החיות שלה למסקרנות מאוד ("מה היא תלבש היום"?), אבל יש הטוענים שהלבוש הפרובוקטיבי מסיט לעיתים את תשומת לב הקהל ממה שבאמת חשוב (המוזיקה).
באלבום החדש מוכיחה וואנג שהיא קודם כל פסנתרנית מעולה. בדיסק, כידוע, אין מה לראות אלא רק לשמוע, ולכן אפשר להתרכז במוזיקה ולא בהצהרות אופנה. האלבום מתמקד במוזיקה צרפתית, ומציג יצירות מלב הרפרטואר. במרכזו עומדים שני הקונצ'רטי לפסנתר ותזמורת של ראוול, שלביצועם מצטרפת לוואנג תזמורת "טונהאלה" מציריך בניצוחו של ליונל ברינגייה. וואנג וברינגייה שיתפו פעולה גם בארץ בשנה שעברה (עם הפילהרמונית הישראלית), וזו הזדמנות טובה לשמוע אותם שוב גם בהקלטה. בנוסף לקונצ'רטי של ראוול מנגנת וואנג את הבלדה אופוס 19 לפסנתר של גבריאל פורה, שהיה מורו של ראוול.
הביצוע של וואנג וברינגייה נהדר: עשיר, חם, זורם ומלא צבע, ואיכות ההקלטה פנטסטית. לטעמי, זהו אחד הביצועים המוצלחים שיש היום לקונצ'רטי של ראוול. מומלץ מאוד.
יוג'ה וואנג מבצעת יצירות מאת ראוול עם תזמורת "טונהאלה" מציריך. מנצח: ליונל ברינגייה (Bringuier). דיסק "דויטשה גרמופון".
——————————————————————————————————
טריפונוב מנגן רחמנינוב
ועוד אלבום חדש סביב הפסנתר, הפעם עם הפסנתרן הרוסי המטאורי דניל טריפונוב. טריפונוב מוכר בארץ היטב בזכות זכייתו הסוחפת בתחרות רובינשטיין, ובשנים האחרונות מנהל קריירה מסחררת מעל הבמות המובילות בעולם.
האלבום מוקדש ברובו לסרגיי רחמנינוב, האליל המוצהר של טריפונוב. הוא נפתח עם ה"רפסודיה על נושא של פגניני" של רחמנינוב, אותה מנגן טריפונוב עם תזמורת פילדלפיה בניצוחו של יאניק נזה-סגאן (Nezet Seguin). כל היצירות בהמשך הם לפסנתר סולו: "וריאציות על נושא של שופן", "וריאציות על נושא של קורלי", וגם הפתעה- סוויטה לפסנתר סולו בשם "רחמניאנה", אותה חיבר טריפונוב עצמו. בסוויטה יש חמישה פרקים בני 2-3 דקות כל אחד, והיא בהחלט מעניינת ונעימה להאזנה. לאוהבי פסנתר, ורחמנינוב במיוחד, האלבום הזה מציע מכל טוב- ובנגינה מעולה.
דניל טריפונוב מבצע יצירות מאת רחמנינוב וטריפונוב עם תזמורת פילדלפיה. מנצח: יאניק נזה-סגאן (Nezet-Seguin). דיסק "דויטשה גרמופון".
צבי מניקר. צילום: מרטן רוט
בסוף ינואר יבוצע בישראל לראשונה פסטיבל "ימי מוצרט", אירוע מוזיקה בינלאומי המוקדש למלחין האוסטרי המפורסם. הפסטיבל נוסד בגרמניה בשנת 1997, ונערך מדי שנה ביום הולדתו של מוצרט. גירסתו הישראלית תתקיים במלון "אלמא" בזיכרון יעקב, ההופך בשנים האחרונות לאחד המוקדים החשובים למוזיקה איכותית בישראל. במהלך שלושת ימי הפסטיבל תוצג תוכנית עשירה של 28 קונצרטים, הרצאות וסדנאות, שיתמקדו במוזיקה של מוצרט ויבוצעו בכלי נגינה תקופתיים.
את הגעתו של הפסטיבל לישראל יזם הפסנתרן צבי מניקר (Meniker), פרופסור באקדמיה למוזיקה בהנובר שבגרמניה. מניקר, בן 51, נחשב לאחד מחשובי אמני המקלדת של אסכולת הביצוע ה"תקופתי" למוזיקה מוקדמת. אסכולה זו דוגלת בביצוע מוזיקה בביצוע נאמן למקור- כלומר, בכלים מקוריים מהתקופה בהם בוצעה ובגישה פרשנית וסגנונית תואמת.
צבי מניקר נולד ברוסיה, ועלה לארץ בגיל 7. בגיל 15 נסע ללמוד ב"מוצרטאום" בזלצבורג, והתמחה בנגינה בצ'מבלו. עם סיום לימודיו, חזר ארצה כדי לשרת בצה"ל. למרבה הפלא, לא שירת כמוזיקאי מצטיין: "אף אחד בארץ לא ידע אז מה זה צ'מבלו", הוא מסביר בחיוך את השיבוץ המשונה. "לכן שיבצו אותי בצבא להיות חובש".
אחרי השירות הצבאי נסע ללמוד בציריך, ושם גילה את "פסנתר הפטישים"- הכלי המקורי בו ניגנו מלחינים כמו מוצרט, בטהובן ובני זמנם. את הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת קורנל, ולאחר מכן לימד במוסדות שונים בארה"ב ובאירופה. ב- 16 השנים האחרונות הוא מלמד בבית הספר הגבוה למוזיקה בהנובר, במחלקה לכלי מקלדת הסטוריים (פסנתר פטישים וצ'מבלו).
פסנתר פטישים מתקופת מוצרט. צילום יח"צ
"השוני העיקרי בין פסנתר הפטישים לפסנתר המודרני הוא בסידור המיתרים", הוא מסביר. "לפסנתר העתיק יש מיתרים ישרים, ואילו במודרני המיתרים מוצלבים. העובדה שהמיתרים ישרים מאפשרת לנגן בשני קולות שונים ביתר קלות, ולכן הפסנתרים האלו מתאימים יותר לביצוע המוזיקה של מוצרט ובני זמנו. בנוסף, לפסנתר העתיק יש מנעד צלילים קטן יותר, והצליל יותר דק ובהיר. הסיבה לכך היא שהפטישים יותר קטנים, ומכוסים בעור דק ולא בכיסוי לבד כמו היום. מאפיין נוסף הוא שבפסנתר הפטישים הדעיכה של הצליל מהירה יותר, ולכן הצליל נשמע יותר 'מדבר' ופחות שר. ביצוע של מוצרט בפסנתר מודרני הוא מאוד בעייתי מבחינת הנאמנות למקור".
ההתלהבות הגדולה מהאסכולה ה"אותנטית" היתה בשנות השמונים והתשעים. מאז דומה כי ה"הייפ" דעך, ובארץ כבר כמעט ואין בכלל קונצרטים עם פסנתרי פטישים. זה המצב גם בחו"ל?
"לא. בישראל אין קונצרטים עם פסנתרי פטישים פשוט כי אין מספיק כלים. זו גם הסיבה שאת אחד הכלים שבהם ננגן בפסטיבל ניאלץ להביא מחו"ל. באירופה וארה"ב, שבהן יש מצאי כלים מספק, יש ביצועים בפסנתרי פטישים בקביעות. למעשה ההיפך הוא הנכון, כי כיום מנגנים בכלי תקופה גם מוזיקה מהמאה ה- 19. לעובדה הזו יש צידוק הסטורי ברור, כי המיתרים המוצלבים החלו להופיע רק בסביבות 1860. למעשה, כל המלחינים עד אז כתבו לפסנתר פטישים. שומאן, מנדלסון ושופן לא הכירו בכלל את הפסנתר המודרני. בווינה ניגנו במיתרים ישרים עד תחילת המאה העשרים, כך שאותו דבר נכון גם לברהמס. בפסנתר מודרני המוזיקה של ברהמס נשמעת הרבה יותר כבדה מאשר במקור".
מניקר מוכר היטב לחובבי הפסנתר בעולם כמי שהשתתף בפרויקט מונומנטלי בשנת 1997, בו הוקלטו כל הסונטות לפסנתר של בטהובן בפסנתרים מקוריים מהתקופה ובגישת ביצוע אותנטית. מוביל הפרויקט היה הפסנתרן מלקולם בילסון (Bilson), שהיה גם המנחה של מניקר לדוקטורט בארה"ב. בילסון, כיום בן 80, יגיע במיוחד לפסטיבל בארץ וישתתף בחלק מהביצועים. בילסון נחשב ל"גורו" של ביצוע אותנטי בפסנתרי פטישים, כך שהופעתו הצפויה בפסטיבל מעוררת ציפיות גבוהות. בנוסף לנגינה, ירצה בילסון באחד מימי הפסטיבל על סגנון ופרשנות בביצוע המוזיקה של מוצרט.
———
מניקר מציין כי במסגרת הפסטיבל תנגן "תזמורת מוצרט הישראלית", תזמורת בת 26 נגנים שנוסדה במיוחדעבור האירוע. "רוב חברי התזמורת הם ישראלים, שחלקם מתגוררים בארץ וחלקם באירופה. התזמורת תנגן בפסטיבל ללא מנצח, כפי שהיה מקובל בתקופתו של מוצרט".
את התזמורת יוביל מת'יו טראסקוט (Truscott), אחד מהכנרים הראשיים של תזמורת "עידן ההשכלה". תזמורת זו היא אחת מהמובילות בעולם בתחום הביצוע ההסטורי ה"אותנטי", ולזכותה שורה ארוכה של הקלטות מעולות עם טובי המנצחים. ביצירות המקהלתיות תצטרף לתזמורת המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוזיקה בירושלים.
בין התכניות הבולטות בפסטיבל תהיה הפקה קאמרית לאופרה "חליל הקסם" של מוצרט, שאותה ינחה מניקר עצמו בעברית. במקום תזמורת מלאה תשתתף בהפקה רביעייה קאמרית, ואליה יצטרפו ארבעה זמרים (שכל אחד מהם ישיר מספר תפקידים). יצירות בולטות נוספות של מוצרט שיבוצעו במהלך הפסטיבל הן "מיסת ההכתרה" (למקהלה, תזמורת וסולנים); הקונצ'רטו לשני פסנתרים (עם מלקולם בילסון וצבי מניקר בפסנתרי פטישים), הקנטטה "דוד החוזר בתשובה" (גם היא למקהלה, תזמורת וסולנים); ועוד שורה ארוכה של רסיטלים, מוזיקה קאמרית וכיתות אמן.
מניקר מציין במיוחד שתיים מהתכניות בפסטיבל, שכותרתן 'אותה גברת בשינוי אדרת'. "בכל אחד מהקונצרטים האלו תבוצע אותה יצירה פעמיים, בשתי גירסאות שונות. באחד מהם תבוצע שלישיית 'קגלשטט' של מוצרט בכלי תקופה, ומיד אחר כך בכלים מודרניים. בקונצרט השני תבוצע החמישייה ק. 516 בגירסה המוכרת לכלי מיתר, ואחריה ינוגן העיבוד שנעשה לה לפסנתר פטישים בארבע ידיים. הצימוד הזה יאפשר לקהל להתרשם באופן מיידי מההבדלים המשמעותיים בין גישות הביצוע והכלים".
הפסטיבל יתקיים במרכז האמנויות ELMA בזכרון יעקב, 23 – 21 בינואר.
גוטהולד שוורץ. צילום יח"צ
בתחילת דצמבר יתקיים בארץ אחד מאירועי השיא של השנה בתחום המוזיקה הקולית. מדובר בסידרת קונצרטים מרתקת, בה יתארחו שני גופים מוזיקליים מהחשובים בעולם: מקהלת הנערים "תומאס" מלייפציג, הממשיכה את מורשתו של יוהאן סבסטיאן באך, ואיתה תזמורת ה"גוונדהאוס" (Gewandhaus) המהוללת של העיר. התזמורת והמקהלה יבצעו ארבע קנטטות מתוך "אורטוריית חג המולד" של באך, מהיצירות המפוארות והמרשימות ברפרטואר הבארוקי. הקונצרטים יתקיימו לציון חמישים שנה לכינון יחסי ישראל-גרמניה, ובאחד מהם (מוצ"ש 5.12) יתארחו נשיא המדינה ראובן ריבלין ונשיא גרמניה יואכים גאוק (Gauck).
ה- Thomanerchor, מקהלת הנערים של כנסיית סט. תומאס בלייפציג, פועלת מזה 800 שנה. היא נחשבת לאחת ממקהלות הנערים המפורסמות בעולם, ומזוהה יותר מכל עם יוהאן סבסטיאן באך- מי שהיה מנהלה המוזיקלי עד מותו ב- 1750. בהופעות בישראל יבצעו המקהלה והתזמורת, יחד עם ארבעה סולנים, את הקנטטות מספר 1, 2, 3 ו-6 מתוך "אורטוריית חג המולד" של באך. יצירת ענק זו הולחנה עבור חגיגות חג המולד בלייפציג בשנת 1734, ובשל אורכה נהוג לבצע בקונצרטים חיים רק חלקים ממנה.
על הקונצרטים בישראל ינצח מנהלה המוזיקאלי של מקהלת תומאס, גוטהולד שוורץ (Gotthold Schwarz). שוורץ (63) החל את דרכו במקהלה בגיל 12 כזמר מן המניין, ומשמש בתפקיד מנהלה המוזיקלי החל מהשנה הנוכחית. בראיון מגרמניה הוא מספר כי מקהלת תומאס מונה כיום מאה זמרים, שמהם יבואו שישים לישראל. הצעירים שרים בקולות הגבוהים (סופרן ואלט), ואחרי החלפת הקול עוברים לשיר בקולות הנמוכים (טנור ובאס).
"הזמרים הצעירים ביותר במקהלה הם בני 9, והמבוגרים ביותר בני 18", מספר שוורץ. "אחרי הבגרות שלהם, בדרך כלל בגיל 18 או 19, הם עוזבים את המקהלה".
שוורץ מציין כי הזמרים לומדים בבית הספר 'תומאס', שהיה קיים גם בתקופתו של באך, ובתקופת לימודיהם גרים בפנימייה. לדבריו, מסלול החברות במקהלה כולל הכשרה מוזיקלית מקיפה. "חברי המקהלה מקבלים שיעורי שירה, נגינה, תיאוריה של המוזיקה וכדומה. יש למקהלה חזרות מדי יום, ובסופי השבוע הם מופיעים בביצוע יצירות דתיות בכנסייה".
מקהלות הילדים התגבשו באירופה כבר לפני מאות שנים, כדי לאפשר שירה בקולות גבוהים למרות האיסור על נשים לשיר בכנסיות. מאז שהוסר האיסור ניתן לשמוע נשים בתפקידי סולניות באופן קבוע, אך במקהלות הילדים עדיין חברים בנים בלבד. לדברי שוורץ, הסיבה לכך היא בעיקר אקוסטית: "הסאונד הייחודי של מקהלת בנים ילך לאיבוד אם יצטרפו אלינו בנות", הוא אומר.
זה לא קשה לעבוד עם ילדים צעירים מבחינת משמעת, עומק פרשנות וכדומה?
"לעבודה עם מקהלות ילדים יש מטרה מוזיקלית זהה לזו של עבודה עם מבוגרים. המסע יכול להיות מעט שונה, אבל זה נכון גם לעבודה עם מקהלות מבוגרים שונות".
קיים ויכוח בעולם המוזיקולוגי לגבי מספר הזמרים ה"אותנטי" לביצוע היצירות הקוליות של באך. אתה יכול להעריך כמה זמרים שרו במקהלה בתקופתו?
"בהנחיות שלו לביצוע מוזיקה כנסייתית משנת 1730 באך ביקש שמונה סולנים, שאליהם יצטרפו לפחות שני 'ריפיאניסטים' (זמרי חיזוק). המשמעות היא שמדובר במינימום של 12 עד 16 זמרים. בשנת 1738, במהלך כהונתו של באך, מנהל בית הספר "תומאס" ציין שבחגים החשובים היו במקהלה שלושים עד ארבעים זמרים".
מה עמדתך לגבי הטיעונים של מנצחים מומחים לבאך, כמו אנדרו פארוט או ג'ושוע ריפקין, שטוענים שצריך לבצע את היצירות הקוליות של באך עם סולנים בלבד?
"במאה ה- 19 המסורת המקהלתית עברה פריחה גדולה, והמקהלות גדלו. אנשים האמינו אז שהדרך הטובה ביותר ליצור את הסאונד הרומנטי הרצוי היה דרך מקהלות גדולות ככל האפשר. מצד שני, השאיפה הזו למקהלות גדולות פגמה בבהירות ההבעה המוזיקלית וגם ביכולת להשיג ביצוע קרוב ברוחו לזה של תקופת באך. המנצחים שהזכרת, ריפקין ופארוט, נתנו דחיפה להשיג צליל שיהיה "אותנטי" לתקופה. מצד שני, לדעתי זו טעות לקבוע כללים לגבי מספר הזמרים ה'נכון'. זמר אחד או שניים בכל חטיבה קולית מסוגלים אולי לבצע יצירות קוליות של באך בצורה מרשימה, אבל לדעתי האזנה ליצירות האלו בהרכב מצומצם דווקא מעוררת רצון לשמוע אותן מבוצעות בהרכב גדול יותר".
למרות העדפותיו להרכב ביצוע גדול, שוורץ מציין כי גישתו הפרשנית מושפעת מאוד מהגישות ההיסטוריות לביצוע באך. "השאיפה שלי היא להשיג הבעה רטורית מדויקת של הטקסטים, ובנוסף להשיג ביטוי מוזיקלי אינטנסיבי ובהיר. כדי להשיג זאת אני מתמקד בגישת ביצוע היסטורית, שאותה אני מנסה להשיג בעזרת כלי נגינה מודרניים כמו אלו שבהם מנגנת תזמורת הגוונדהאוס".
מקהלת הילדים "תומאס" ותזמורת ה"גוונדהאוס" מלייפציג יופיעו בארבע קונצרטים בארץ: בית האופרה בתל אביב (4.12 ו- 5.12), בנייני האומה בירושלים (6.12) והמשכן לאומנויות הבמה בהרצליה (8.12).
פורסם ב"גלובס", 19.11.2015
"מולטיפיאנו". מימין לשמאל: בֶּרֶניקה גליקסמן, תומר לב, רביב לייבזירר, דניאל בורוביצקי. צילום: דן פורגס
השבוע יבוצע במספר אולמות בארץ קונצרט יוצא דופן של תזמורת קמראטה ירושלים, בו יתארח הרכב הפסנתרים "מולטיפיאנו". הרכב זה הוקם לפני ארבע שנים ע"י הפסנתרן פרופ' תומר לב (48), שמכהן במקביל כראש בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א. בנוסף ללב חברים בהרכב שלושה פסנתרנים נוספים מתלמידיו המצטיינים, עובדה שמאפשרת ביצוע יצירות שנדיר מאוד לשמוע על במות.
"ההרכב התחיל בקטן", מספר לב. "הרעיון המקורי היה לאפשר לפסנתרנים הצעירים שלמדו אצלי לקבל ניסיון פרקטי, ולצבור ניסיון בהופעה על במה. במקביל, העובדה שהיינו ארבעה פסנתרנים איפשרה להציג יצירות שחוברו למספר מקלדות ובקושי בוצעו. מכאן הדברים התפתחו בצורה שקשה היה לדמיין. הקהל הראה התלהבות וסקרנות כלפי ההרכב והיצירות, והבנו שיש כאן משהו יותר גדול ממה שחשבנו. בארבע שנות הקיום של ההרכב כבר היינו בשמונה סיורים בחו"ל, כולל המזרח הרחוק, אמריקה הדרומית, ארה"ב ואירופה. לא מזמן חזרנו מלונדון, שם הקלטנו קונצ'רטי של מוצרט עם התזמורת הקאמרית האנגלית. השנה נופיע גם עם מספר תזמורות שונות בארץ".
מאיפה יש לתזמורות כסף לשלם לארבעה פסנתרנים, שזקוקים גם לארבעה פסנתרים מעולים?
"החלק היקר בתיקצוב הוא הכלים. לצורך זה הקמתי באוניברסיטת ת"א קרן שמסייעת לפעילות של ההרכב. הקרן מכסה את כל מה שקשור בשכירת הכלים, השינוע שלהם, הכיוון שלהם וכדומה. מדובר בארבעה פסנתרי כנף קונצרטיים מעולים של 'סטיינווי', כך שעבור התזמורות מדובר בחיסכון משמעותי. לולא התמיכה הזו היינו מתכננים תכניות נפלאות, אבל נשארים בבית".
איך זה שאין הרכבים דומים בעולם?
"קודם כל בגלל העניין הטכני. הרכב כזה דורש לוגיסטיקה מורכבת ויקרה. שנית, בגלל שהוא מציב קושי גדול גם בפני הנגנים. זה אתגר רציני עבור ארבעה פסנתרנים להשיג אחדות ולנגן אקורד מדויק יחד בדיוק באותו זמן. בנוסף, צריך לדאוג גם לוויסות צלילי כדי שהתוצאה לא תישמע כמו רעש. למיטב ידיעתי אנחנו כיום אחד ההרכבים היחידים מסוגו בעולם".
זה נשמע שאתה מעורב בהרכב הזה ברמה מאוד אישית.
"עבורי 'מולטיפיאנו' הוא הפתעה של אמצע החיים. בשלב מסוים בחיי איבדתי עניין בבמה, וכמעט הפסקתי להופיע. ואז קרה הדבר הזה. להיות על במה עם התלמידים שלי, צעירים שאני גידלתי, זה כמו לנגן עם הילדים שלי. זה חיבר עבורי הרבה אהבות- לבמה, להוראה, לעיבוד, לעבודה משותפת עם נגנים צעירים מלאי אנרגיה, וגם למציאת רפרטואר נדיר שלא בוצע בעבר בגלל הקשיים הלוגיסטיים. 'מולטיפיאנו' החזיר לי את שמחת הבמה".
חברי "מולטיפיאנו" יופיעו השנה עם שלוש תזמורות ישראליות. בימים אלו הם מופיעים עם תזמורת הקאמרטה ירושלים, בקונצרט בו משתתפים שלושה מתוך ארבעת הפסנתרנים ברביעייה; באפריל יופיעו עם תזמורת חיפה; וביוני ינגנו עם תזמורת נתניה- הקאמרית הקיבוצית. בניגוד למקובל עם סולן יחיד, שבדרך כלל מופיע רק באחת מבין היצירות המבוצעות בקונצרט, ינגנו חברי ההרכב לצד התזמורות לאורך הקונצרט כולו.
לב מציין כי אחד הדברים המעניינים ביותר בהרכב החדש הוא הרפתקאות הרפרטואר שהוא מספק. "חיפוש הרפרטואר נעשה בכמה צירים", הוא אומר. "הראשון הוא למצוא יצירות לא מוכרות, שחוברו במקור להרכב של כמה פסנתרים. השני הוא למצוא קטעים מיצירות שלא הושלמו, ולהשלים אותם לכדי ביצוע. השלישי הוא לעבד להרכב של מספר פסנתרים יצירות קיימות, שנכתבו במקור להרכבים אחרים".
בקונצרט הקרוב יבצע ההרכב עם תזמורת קאמרטה ירושלים עיבוד מסוג זה. מדובר ביצירה נשכחת מאת המלחין השוויצי פרנק מרטין, מחשובי מלחיני המאה העשרים באירופה. שמה של היצירה הוא "סימפוניה קונצ'רטנטה", שם מקובל בספרות הקלאסית ליצירה לתזמורת סימפונית עם מספר סולנים. היא נכתבה במהלך מלחמת העולם השנייה, ותבוצע בגרסה חדשה בבכורה עולמית.
"היצירה הזו נכתבה במקור להרכב נדיר של נבל, צ'מבלו, פסנתר ושתי תזמורות מיתרים", אומר לב. "זו יצירה סוערת ודרמטית, שנחשבה בזמנו כאחת מיצירות המופת של דור המלחמה. אבל ההרכב הכלים הייחודי שלה יצר בעיות אקוסטיות בלתי פתירות, ולכן היא נשכחה וכמעט שאינה מבוצעת כיום".
האזנה ליצירה של מרטן בגירסה המקורית (הזמינה ביו-טיוב) מגלה מוזיקה מרתקת, שמשלבת בין השפה המודרנית של ראשית המאה העשרים לבין המסורת הרומנטית. היצירה כתובה בשני פרקים, ואורכה הכולל כ- 23 דקות.
להאזנה לפרק הראשון מה"סימפוניה קונצ'רטנטה" של מרטן בגירסתו המקורית הקליקו כאן.
לב והמנצח אבנר בירון החליטו להחזיר את יצירתו של מרטן אל הבמה בלבוש חדש, שבו שלושת הסולנים המקוריים מוחלפים בשלושה פסנתרי כנף מודרניים. "התוצאה היא קונצ'רטו חדש, שכתוב לשלושה פסנתרים ושתי תזמורות מיתרים. בהרכב זה, הוא ניתן לביצוע בלי בעיות אקוסטיות", אומר לב. "מבחינתי הביצוע הזה יהיה סגירת מעגל, כי כילד שמעתי אותו בגירסה המקורית עם תזמורת ירושלים, ואימי ניגנה את תפקיד הצ'מבלו".
איך אפשר להשיג בפסנתר את הצבעים השונים של הכלים המקוריים?
"זה באמת היה האתגר בעיבוד ליצירה הזו- לכתוב לשלושה כלים זהים ועדיין לשמור על גיוון. בהוצאת התווים של מרטן מאוד התלהבו מהרעיון, וביקשו שנקליט את הביצוע. אם העיבוד ימצא חן בעיניהם הם יוציאו את העיבוד גם בגירסא רשמית, כדי שאפשר יהיה לבצע אותו בתדירות גבוהה יותר".
בנוסף לקונצ'רטו של מרטן יבוצעו בקונצרט יצירות מאת באך (הקונצ'רטו לפסנתר יחיד ב-רה מינור) ומוצרט (הקונצ'רטו לשני פסנתרים). הקונצרטים יבוצעו ברחובות (19.11), ת"א (20.11) וזכרון יעקב (21.11). שני חברי "מולטיפיאנו" הנוספים שינגנו לצידו של תומר לב הם בֶּרֶניקה גליקסמן ודניאל בורוביצקי.
פרטים מלאים באתר הקאמרטה הישראלית ירושלים.
"נישואי פיגארו" עם בית האופרה הלאומי של ליטא. צילום יחצ
הביקורת הזו תפורסם רק באתר שלי ולא ב"גלובס", ולכן היא קצרה יחסית. היא מיועדת בעיקר למתלבטים אם ללכת ל"נישואי פיגארו", שרצה עכשיו באופרה הישראלית בביצוע אורח של בית האופרה הלאומי של ליטא. אז הנה התשובה: לא.
"נישואי פיגארו" של מוצרט היא אופרה מושלמת. משעשעת, עוקצנית, צבעונית. שום דבר מזה לא היה בביצוע של האורחים הליטאים. התזמורת היתה אפורה, עם מנצח קורקטי שעשה את תפקידו ותו לא. הסולנים היו סבירים לכל היותר, למעט זמר מדהים אחד בתפקיד שולי (אנטוניו הגנן). סוזנה, שאמורה להיות פצצה של שנינות וקסם, היתה אפורה. לפיגארו היתה טכניקת שירה טובה, אבל שם הסתיימו מעלותיו. הזמרת ב"תפקיד המכנסיים" של הנער כרובינו היתה סבירה, ללא שמץ מחן הנעורים הנדרש לתפקיד הזה. לרוזנת היה קול גדול אבל הבעה משעממת. אחרי Dove Sono, האריה ש*אמורה להיות* נפלאה שלה, הסתכלנו זה על זו ויצאנו בשקט מהאולם. יתכן שמרגע זה ואילך ההפקה התעלתה לגבהים נשגבים, אך לנו הספיק מה שראינו.
לכל השיממון הזה תרם בימוי סטטי עם תפאורה בצבע אובך, שהיתה אמנם ריאליסטית (בימינו זה דבר חיובי) אבל חסרת כל ברק או עניין.
לסיכום: אי אפשר לומר שזו היתה אכזבה, כי גם הביקור הקודם של בית האופרה הליטאי בארץ הניב ביקורות פושרות מאוד (עם "סאלומה" של ריכרד שטראוס, בשנת 2008). השאלה היא למה הביאו את בית האופרה הזה שוב, בעוד שבארץ יש כוחות שלהערכתי היו יכולים להרים את הביצוע לרמות גבוהות בהרבה.
הסיני הצעיר לאנג לאנג, בן 33 בסך הכול, נחשב כיום לסופר-סטאר הגדול ביותר בעולם הפסנתרנות הקלאסית. בעשור האחרון הוא זוכה להצלחה בינלאומית מסחררת, והפך לתרנגולת המטילה ביצי זהב עבור תזמורות, אולמות ומוסדות שונים. זו גם הסיבה שהוא אחד המוזיקאים היחידים שממשיכים להיות מוקלטים בשיטתיות, למרות המצב העגום של תעשיית ההקלטות.
אחד המאפיינים הבולטים בהופעתו של לאנג הוא הצד הוויזואלי. הבחור הוא לא רק פסנתרן נפלא מבחינה אמנותית, אלא מציג שפת גוף ייחודית שממש זורמת עם המוזיקה והופכת את הצפייה בו לחוויה. בשנים האחרונות המימיקה הזו התמתנה יחסית לעבר, אבל עדיין תענוג לצפות בו בעת הנגינה. יש לציין שלא כולם חושבים כך: הרבה פסנתרנים טוענים שפסנתרן רציני לא אמור לעשות פרצופים, אלא לנגן. להערכתי, רובם סתם מקנאים. לי נראה ששפת הגוף הזו אותנטית לגמרי, ומשדרת חיבור מלא למוזיקה. החיבור הזה מאפשר לקהל להיות מעורב לחלוטין בביצוע, ולכן "מדבר" גם למי שאינו בהכרח מוזיקאי מקצועי.
חברת "סוני", שחתומה עם לאנג על חוזה בלעדי, הבינה היטב שהצד הוויזואלי בהופעתו חשוב לא פחות מהצד השמיעתי. לכן היא מפיקה אלבומי די.וי.די בכיכובו בתדירות גבוהה: יש לו כבר שישה כאלו מאז עבר להקליט ב"סוני". חלק מהם הם קישקוש פופוליסטי להמונים (במיוחד האלבום המוקדש לליסט), וחלק אחר ראוי יותר. האלבום החדש, ללא ספק, שייך לקטיגורית המומלצים.
האלבום מציג רסיטל אותו ניגן לאנג לאנג ב"אולם המראות" בארמון וורסאי שליד פאריז. זהו אולם מפואר ויפהפה, שנהנה מאופי קאמרי ואינטימי. לעובדה הזו יש חשיבות גדולה: האלבום הקודם של לאנג הוקלט ב"רויאל אלברט הול" בלונדון, אולם ענק שהעביר חוויה רגשית מרוחקת מעט. הפעם, באולם הקאמרי בוורסאי, הרבה יותר קל להתחבר לחום ולאינטימיות של הנגינה. האלבום צולם במהלך קונצרט חי בפני קהל בחודש יוני האחרון, ונהנה מאיכות מעולה של סאונד ותמונה.
לאנג מנגן באלבום שני מחזורי יצירות מלאים. הראשון, והמפורסם יותר, הוא מחזור ארבעת ה"סקרצי" (Scherzi) של שופן. הארבעה זוכים לביצוע אדיר: וירטואוזי, מפתיע, מלא עומק וצבע, לעיתים כמעט מכושף.
המחזור השני הוא "עונות השנה" של צ'ייקובסקי. זו יצירה תוכניתית יפה, שביצוע שלה כמחזור שלם נדיר מאוד. הסיפור מאחוריה יוצא דופן: בשנת 1875 פנה לצ'ייקובסקי ניקולאי ברנארד, עורך של כתב עת שעסק במוזיקה. הוא ביקש מצ'ייקובסקי להלחין סידרה של 12 מיניאטורות לפסנתר, אחת לכל חודש בשנה. ברנארד צירף אותן כ"בונוס" למגזין מדי חודש, ובסוף השנה אסף את כל הקטעים ופירסם אותם כמכלול.
כל אחד מהקטעים מציג "תמונת צליל" מיניאטורית, שמתארת דימוי שמתאים לאותו חודש (ולכן השם הנכון ליצירה הוא למעשה "חודשי השנה"). הכותרת של חודש ינואר היא "ליד האח המבוער"; הקטע של פברואר הוא "קרנבל"; את מרץ מייצג הקטע "שירו של העפרוני", וכך הלאה.
גם כאן, נגינתו של לאנג לאנג מלאה בדימיון והבעה לאורך כל היצירה. הוא מעביר בצורה מלאת חיים את הרעיונות החוץ-מוזיקליים שמייצגים את החודשים השונים, ועושה שירות נפלא למוזיקה היפה של צ'ייקובסקי.
לסיכום: אלבום נהדר, שיקסום לא רק לאוהבי פסנתר מושבעים. מומלץ מאוד.
להתרשמות מהטריילר לאלבום- הקליקו כאן.
לאנג לאנג מנגן יצירות מאת שופן וצ'ייקובסקי. די.וי.די SONY.
פורסם ב"גלובס", 5.11.2015
לצפייה בקטע קצר מהאלבום:
שו צ'ונג. צילום יחצ
בימים אלה פותחת התזמורת הסימפונית חיפה את עונת הקונצרטים שלה. את העונה יוביל, זו השנה השלישית, המנצח הסיני שו צ'ונג (Xu Zhong). במקביל לכהונתו בחיפה משמש צ'ונג גם כמנהל בית האופרה בשנגחאי, ובנוסף קיבל השנה את הניהול המוזיקלי של ה"ארנה" (Arena) המפורסמת בעיר ורונה באיטליה. הישגיו בתזמורת חיפה בשנתיים האחרונות זכו לשבחים רבים, הן מצד הקהל והן מצד מוזיקאים שהופיעו תחת שרביטו.
"אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לקדם את הסימפונית חיפה ולמשוך אליה עוד קהל", אומר צ'ונג. "המטרה העיקרית שלי כיום היא לגבש לתזמורת סגנון מובחן שמותאם לה. אני מאוד מרוצה מהעבודה שאנחנו עושים, אבל מי שצריך לומר אם אנחנו מצליחים זה לא אני אלא הקהל".
צ'ונג (47) נחשב כיום לאחד המוזיקאים הסיניים החשובים ביותר בתחום המוזיקה הקלאסית. הוא מופיע במקביל כפסנתרן ומנצח, ומתמחה בין היתר גם בניצוח על אופרות. את הקריירה המוזיקלית שלו התחיל בגיל שלוש וחצי, בלימודי פסנתר. את לימודי הניצוח החל בגיל עשר. כשהיה בן 17 עבר ללמוד מוזיקה בפאריז, וכך רכש היכרות מעמיקה עם התרבות וסגנון הביצוע האירופאיים. לדבריו, לימודי המוזיקה באירופה היו משמעותיים מאוד לקריירה שלו, מכיוון שהיקנו לו סגנון נגינה ויכולת פרשנית עמוקה יותר. עם זאת הוא ממשיך לעבוד בסין בקביעות, ורואה בשנגחאי את בסיס האם שלו עד היום.
זה לא קשה לנהל קריירה שדורשת להיות בשלושה מרכזים במקביל?
"התפקיד הזה כרוך בהרבה נסיעות, אבל זה לא קשה. אנשים במקצוע הזה רגילים לכך. זו טכניקה שאפשר לפתח. זו הקריירה שלי מאז שהייתי בן עשר, אז מבחינתי זה המצב הרגיל".
יש הבדל גדול בין סין למערב מבחינת התקציבים המופנים למוזיקה?
"בהחלט. בסין המצב הרבה יותר טוב מאשר במערב, כי הממשלה מאוד תומכת בתרבות ובמוזיקה. המוזיקה הקלאסית פורחת כיום בסין. בכל מקום בונים אולמות קונצרטים, יש הרבה תזמורות, ויש סיוע גם למוזיקה סימפונית וגם לאופרה. באירופה, לעומת זאת, יש כל הזמן קיצוצים בתקציבי המוזיקה וירידה שיטתית בהיקף הפעילות".
ואיך המצב בישראל מבחינת תקציבי המוזיקה?
"התקציב פה נמוך, אבל בטוח. עיריית חיפה תומכת בנו בצורה יציבה, ואני מלא תודה להם על כך. כמובן שאנחנו תמיד שמחים לתקציבים נוספים, ולכן מעוניינים לצרף עוד אנשים למעגל התמיכה בתזמורת".
עשרים מיליון סינים עם פסנתר גדול
צ'ונג מספר כי יש כיום בסין בסביבות עשרים מיליון פסנתרנים. אידאל החיקוי שלהם הוא הפסנתרן המטאורי לאנג לאנג, אך לדברי צ'ונג זו שאיפה לא מציאותית. "לאנג לאנג יש רק אחד, ואי אפשר לחקות אותו. אפילו אני מחשיב את עצמי לפסנתרן טוב, אבל לא כמוהו", הוא צוחק.
סין הוציאה הרבה פסנתרנים מוכרים, אבל מעט מאוד מנצחים ברמה עולמית. איך זה מוסבר?
"דווקא יש כמה מנצחים סיניים פעילים. אבל אני לא רוצה להשוות או להתייחס למה שאני חושב על אחרים. אני מעדיף להיות ממוקד רק במה שאני עצמי עושה".
התשובה הזו מתאימה גם למה שאמרת כשנכנסת לתפקיד- שאין לך שום עניין בפוליטיקה.
"זה נכון. המטרה שלי היא רק לעשות מוזיקה. אני לא מעורב בפוליטיקה וזה לא מעניין אותי. אני בסך הכול מוזיקאי פשוט וכך אני רוצה להישאר".
לנגן עם כיוון
אחד האתגרים הניצבים בפני מנהל מוזיקלי היא בניית תכנית קונצרטים לתזמורת, ולצ'ונג יש תיאוריה ברורה מאוד בעניין. "אני בונה את התכנית קודם כל לפי השראה ורגש, אבל גם לפי מה שהתזמורת זקוקה לו", הוא מסביר. "יש לי כיוון ברור אליו התזמורת צריכה ללכת, ולפי זה אני מחליט איזה יצירות לבצע לאורך העונה. ההישג שלי יהיה להביא את התזמורת לכיוון הרצוי".
ומהו הכיוון הזה?
"זה סוד", צוחק צ'ונג. "זה לא משהו שאני יכול לשתף בו. אבל אני חתום עם התזמורת עד שנת 2018, אז יש לי זמן להתקדם לשם".
צ'ונג ינצח במהלך העונה על ארבעה קונצרטים סימפוניים, וכן על אופרה אחת ("כרמן" מאת ביזה). בקונצרט פתיחת העונה, החל ממוצ"ש הקרוב, ינצח על תכנית שבמרכזה יצירות מאת ברליוז: הפתיחה "שודד הים" ו"הסימפוניה הפנטסטית". עוד יבוצע בקונצרט הקונצ'רטו לשני פסנתרים של מוצרט, בעיבוד מיוחד לנבל, פסנתר ותזמורת. את העיבוד ערכה הנבלנית המעולה מארי-פייר לנגלמה (Langlamet), שתהיה גם הסולנית בקונצרט. היא תנגן את תפקיד הפסנתר הראשון בעיבוד לנבל, ואילו צ'ונג ינגן את תפקיד הפסנתר השני ובמקביל ינצח על התזמורת.
דיברת בעבר על כך שאתה מעוניין לחשוף את התזמורת גם בזירה הבינלאומית.
"זו בהחלט אחת המטרות שלי בעתיד. כבר העונה יופיעו איתנו סולנים מוכרים מהעולם, ובעתיד אני מעוניין להוציא את התזמורת גם לסיורים. אבל עדיין דרוש זמן עד שיבשילו התנאים לכך".
איך ההרגשה שלך בישראל, אחרי שלוש עונות?
"אני מאוד אוהב את הארץ, ומרגיש שלאט לאט אני נעשה חלק מכם. אחת השאיפות שלי היא להביא את התזמורת להופיע בתל-אביב, כדי שגם הקהל במרכז יוכל להתרשם ממנה. אבל בינתיים הייתי שמח לראות את אנשי המרכז מגיעים לחיפה".
מעוררת התפעלות. הכנרת האורחת ניקולה בנדטי (צילום: Simon Fowler)
לתזמורת הפילהרמונית יש פורמט ייחודי שנקרא "הפילהרמונית בג'ינס". המטרה הבסיסית של הפורמט היא למשוך לתזמורת קהל צעיר יותר מהממוצע, ולכן הוא בנוי בהתאם. הקונצרט מתחיל בשעה מאוחרת (22:00), לפניו ואחריו יש בלובי מופע מוזיקה קלה, ויש גם בירה ותפוצ'יפס בחינם. והכי חשוב: את המופע מנחה סלבריטאי, בדרך-כלל מישהו מוכר מהטלוויזיה. ברוב המקרים ה"סלב" הזה לא מבין הרבה במוזיקה קלאסית, אבל כוח המשיכה שלו מהטלוויזיה עושה את העבודה.
ההנחיה המשותפת של מיכל אנסקי ("מאסטר שף") ושל אביה אלכס ביום חמישי האחרון הדגימה היטב את הבעייתיות הגלומה בפורמט. עיקר הביקורת מופנה למיכל אנסקי, שאמנם השתדלה מאוד להיות נחמדה וייצוגית אבל חוסר ההבנה שלה במדיום הקונצרטי פשוט זעק לשמיים. נורות האזהרה התחילו להבהב כשהיא שיחררה לאולם הערה מעליבה על גיל הקהל הרצוי. בפילהרמונית כנראה סיפרו לה שמטרת הסדרה היא למשוך צעירים, ואנסקי הייתה מספיק חסרת טקט כדי להעביר את האינפורמציה הזו לקהל. היא אפילו ביקשה שהמצלמות יעברו רגע לקהל כדי שיראו שיש צעירים, רק על מנת לגלות שרבים מהבאים הם דווקא אנשים מבוגרים מאוד.
שיאה הקומי של בעיית ההנחיה הגיע בקונצ'רטו לכינור של קורנגולד, שבוצע עם הכנרת האורחת ניקולה בנדטי (Benedetti) כסולנית. בנדטי ניגנה בצורה מעוררת התפעלות: מעודנת, מלאת רגש והבעה, לפרקים אפילו עוצרת נשימה. הקהל, שבסדרה זו לא תמיד מכיר את כללי הטקס, מחא כפיים בהתלהבות אחרי הפרק הראשון. האנסקים סברו בטעות שזהו ה"קיו" שלהם להיכנס להציג את היצירה הבאה, כך שעם הצלילים הראשונים של הפרק השני נשמע לפתע קולה המופתע של מיכל אנסקי ברמקולים: "מה, נכנסנו מוקדם מדי?". התשובה הייתה "כן", אבל השניים כבר היו על הבמה, ולכן בילו את שארית היצירה כשהם עומדים לצד הנגנים. כמה מביך.
חוסר ההבנה של מיכל אנסקי בלט שוב בראיון שלאחר ביצוע הקונצ'רטו. היו המון שאלות מעניינות לשאול את הכנרת על האמנות שלה, על התפתחותה ככנרת או על הכלי בו היא מנגנת. אך מה שעניין את אנסקי היה מה מוצאה המדויק (כדי לדעת אם היא יכולה לדבר איתה איטלקית), והאם הצליחה לבקר באתרי תיירות בארץ. זה מה שמעניין?!
כל זה עצוב במיוחד, כי התזמורת דווקא הייתה נהדרת לכל אורך הערב. החל מהקונצ'רטו של ויואלדי, שהציג שלושה כנרים צעירים מצוינים שהצטרפו בשנים האחרונות לתזמורת וניגנו הפעם כסולנים; המשך עם ביצוע מצוין לקונצ'רטו לכינור של קורנגולד, עם הסולנית המקסימה שהוזכרה קודם; וכלה, כאמור, עם "הואלס" של ראוול. את השיחה עם הנגנים הצעירים ניהל למרבה השמחה זובין מהטה, שהראה באופן טבעי מהי הנחיה טובה באמת: מושכלת, כריזמטית, ידענית וגם משעשעת כשצריך.
הסידרה בג'ינס רצה כבר כמה וכמה שנים, אבל צריך לומר ביושר שהפורמט שלה חייב עידכון. קונצרט מונחה זה בסדר גמור, אבל מדובר בציפייה די אלמנטרית שמי שמנחה אותו גם יבין על מה הוא מדבר. באופן אידיאלי, התפקיד הזה צריך להינתן למוזיקאי עם ידע נרחב, שיודע גם להנחות בצורה אינטליגנטית. אם המנחה אינו מוזיקאי, אלא "סתם" סלבריטי, הפילהרמונית חייבת למנות מישהו מתוכה שיעבור היטב על דבריו ויוודא שרמת ההנחיה תהיה תואמת, ולו במעט, לרמה המוזיקלית הגבוהה של התזמורת.
הפילהרמונית בג'ינס. מנחים: מיכל ואלכס אנסקי. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות תל-אביב, 15.10.15
שלו עד-אל מנצח על "המלך ארתור" במוזיאון ת"א. צילום: גורי פלג
בשנים האחרונות אנו חיים במציאות בה ניתן להאזין כמעט לכל יצירה מוזיקלית בלחיצת כפתור. במצב עניינים כזה, נשאלת לא פעם השאלה איזה טעם יש עדיין בקונצרטים חיים. הרי ביו-טיוב יש כל מה שאפשר להעלות על הדעת, במגוון ביצועים, ובאיכות סבירה. אז בשביל מה צריך לצאת מהבית?
הקונצרט האחרון של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית הדגים את הסוגייה הזו בצורה מושלמת. חלקו הראשון הציג מהו ביצוע חי "סטנדרטי", טוב אך לא מלהיב. חלקו השני, לעומת זאת, סיפק לקהל חוויה פנטסטית, חד-פעמית, שאין שום סיכוי בעולם לקבל בהקלטות.
במחצית הראשונה של הערב בוצעה הסימפוניה מספר 41 של מוצרט ("יופיטר"). חלק זה סיפק חוויה סטנדרטית: יצירה מוכרת, ביצוע טוב, ופחות או יותר זהו. חלקו השני של הקונצרט, לעומתו, סיפק חגיגה שלמה של צבע ושמחת חיים. לחלק זה נבחרה היצירה "המלך ארתור" של הנרי פרסל, יצירה בארוקית מקסימה הכתובה לתזמורת, סולנים ומקהלה. היצירה היא מעין "חצי-אופרה", והיא בוצעה בגירסה קונצרטית מקוצרת וחסכונית בה שרו הסולנים גם את תפקידי המקהלה.
העובדה הראשונה שבלטה בביצוע היתה יכולתה המעולה של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית לנגן מוזיקת בארוק. נגני התזמורת מנגנים אמנם בכלים מודרניים ולא בכלי תקופה, אבל הצליחו להפיק צליל בארוקי מבריק ומלא אנרגיה. גמישות סגנונית כזו היא לא עניין של מה בכך, אך כאן היא נראתה טבעית לגמרי. את ההצלחה הזו יש לייחס מן הסתם למנצח, שלו עד-אל, מומחה בארוק וותיק שהצליח להעביר את הידע הסגנוני שלו גם לנגנים.
הרבה מהצלחת הערב נזקפת לזכותו של ההרכב הקולי, שהורכב מעשרה זמרים סולנים שחלקם הם מהטובים בתחומם בארץ. הבולטים ביותר לטעמי היו זמרות הסופרן רויטל רביב, הדס פארן-אסיה ורעות ונטוררו, זמר הקונטרה-טנור אלון הררי, הטנור איתן דרורי, וזמר הבאס יאיר פולישוק. אלו זמרים צעירים יחסית אך מנוסים מאוד, שיודעים לא רק לשיר אלא גם לשחק ולהקסים. את החלק המשחקי הם ביצעו להפליא, עם הרבה הומור וחן אך גם תוך שמירה קפדנית על טעם טוב. מבין כל הפנינים שהפיקו הסולנים זהר במיוחד הביצוע של רעות ונטוררו לאריה "אי כליל יופי", שהושר בעודה נעה בין הנגנים ומפזרת להם ליטופים מלאי חן.
שיאו הבלתי מעורער של הערב נרשם עם שיר שיכורים אנגלי מצחיק, שבשירתו השתתפו באופן לא צפוי גם כמה מנגני התזמורת. זה היה רגע אדיר, שהראה לאיזה שיאים אפשר להגיע עם חשיבה יצירתית שיוצאת מהקופסה. חלק מהנגנים שרו בצורה טובה להפתיע וחלק זייפו לחלוטין, אבל אצל כולם היה קשה להחמיץ את האושר מהחופש שקיבלו לשבור קצת את הכלים. ערב נפלא.
תזמורת נתניה- הקאמרית הקיבוצית עם הרכב קולי של זמרים סולנים. מנצח: שלו עד-אל. מוזיאון ת"א לאמנות, 13.10.
פורסם ב"גלובס", 15.10.2015
אברי לויתן (במרכז) בקונצרט במסגרת פסטיבל "מוזתיקה" במרכז קליטה (צילום יח"צ)
בימים הקרובים יתקיים בארץ פסטיבל יוצא דופן, הנושא את השם "פסטיבל מוזתיקה הבינלאומי למוזיקה בקהילה". השם "מוזתיקה" (Musethica) מורכב מהלחמה של שתי מילים, "מוזיקה" ו"אתיקה". בבסיס הפרויקט, שיתקיים בין ה- 16 ל- 25 בחודש, עומדת יוזמה יוצאת דופן: לבצע מוזיקה קלאסית לא רק לקהל "רגיל", אלא גם- ואפילו במיוחד- לשוהים במוסדות חברתיים שונים. בין היתר מנגנים חברי הפרויקט לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, גני ילדים, בתי כלא, בתי ספר, מרכזים לחסרי בית ועוד.
"הרעיון התחיל עם כיתה שלימדתי בבית הספר הגבוה למוזיקה בסרגוסה, ספרד", מספר הוויולן הישראלי-גרמני אברי לויתן, מייסד הפרויקט. "זו היתה כיתה של צעירים מצטיינים, שלמדו עם מורים מעולים. הבעיה היתה שהצעירים האלו ניגנו בעיקר בפני העמיתים שלהם והמורים שלהם, ולא התנסו מספיק בנגינה בפני קהל. באחד הימים פגשתי מרצה לכלכלה, שהציעה להגיע עם המוזיקה לקהלים לא שגרתיים. מכאן התפתח הרעיון לנגן בפני קהלים שאין להם גישה לקונצרטים "רגילים", עקב סיבות פיזיות או סוציו-אקונומיות. היא אירגנה לנו קונצרטים בבתי כלא, בתי חולים ומוסדות לחינוך מיוחד, ועקב התגובה המדהימה של הקהל החלטנו להרחיב את הפרויקט למוסדות נוספים וארצות נוספות".
אברי לויתן (42) מתגורר בברלין מזה 15 שנים. הוא מופיע בעיקר כוויולן סולן, ומנגן בקביעות גם בהרכבים קאמריים. הוא מספר שפרויקט "מוזתיקה" מתקיים כיום בשבע מדינות, שישראל היא אחת מהן. הפעילות בארץ התחילה בשנה שעברה, ובסוף החודש תקיים העמותה את הפסטיבל השני שלה בארץ.
הפסטיבל השנה יארח 14 מוזיקאים. חלקם נגנים בעלי שם בינלאומי: הכנרים סרגיי אוסטרובסקי ורועי שילוח, אברי לויתן עצמו (ויולה), ונגן הצ'לו אורפאו מנדוצי. חלק אחר מורכב ממוזיקאים צעירים מצטיינים מהארץ והעולם. הפסטיבל יכלול כעשרים קונצרטים במגוון מוסדות חברתיים ברחבי הארץ, שינוגנו לאוכלוסיות השוהות במקום ללא עלות. בין היתר ינגנו חברי "מוזתיקה" במחלקה הסגורה במרכז הרפואי גהה, קמפוס "ביאליק רוגוזין" בתל אביב, מרכזי עמותת אלו"ט לילדים אוטיסטים, מרכזי אקי"ם לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית, בתי ספר לחינוך מיוחד, גני ילדים, מועדוני קשישים ועוד. בנוסף הם יקיימו שלושה קונצרטים "רגילים" לקהל הרחב, בתשלום, בבאר שבע (21 באוקטובר) ובתל אביב (23 ו- 24 באוקטובר).
בפסטיבל תיחשף לראשונה "רביעיית מוזתיקה ישראל", אותה ייסדה העמותה השנה. הרביעיה תשתלם במהלך השנה הבאה בהדרכת חברי "הרביעייה הירושלמית" המהוללת, והחל מדצמבר תצא גם לקונצרטים קהילתיים באופן קבוע.
לקבל דרך תרומה
לויתן מציין כי המודל של "מוזתיקה" הוא לקיים מינימום של 85% מהקונצרטים במקומות החברתיים. "עם זאת, מהות הפרויקט היא לא של נדבנות ולא של תרומה לקהילה", הוא מדגיש. "זהו קודם כל פרויקט חינוכי, שנועד לאפשר לנגנים הצעירים להופיע בפני קהל. אנחנו עושים את זה למען עצמנו. זה לא נראה כך, אבל למעשה אנחנו פועלים ממניעים אגואיסטיים".
לדבריו, נגני הפרויקט אינם עושים הנחות לקהל הקהילתי מבחינת החומרים. "הם מנגנים את הרפרטואר הקלאסי התובעני ביותר, כמו יצירות של בטהובן, דבוז'אק, ברהמס ואחרים. מה שכן, הקונצרטים בקהילה קצרים יותר, בין 40 דקות לשעה, ואנחנו תמיד מקפידים לקיים דיאלוג עם הקהל אחרי הקונצרט".
איך מגיב הקהל שלכם? קשה לחשוב על אסירים בבתי כלא או על מאושפזים במחלקה סגורה כקהל טבעי למוזיקה קאמרית.
"אני מופתע לטובה מהתגובות. לעיתים רמת הקשב בקונצרטים הקהילתיים היא יותר גבוהה אפילו מזו של הקהל ה"רגיל". לדוגמא, ביצענו חמישייה של דבוז'אק בכלא מעשיהו, והיה באולם שקט מוחלט. לא רצו שנלך".
כמה אנשים יושבים בקהל בקונצרט קהילתי שכזה?
"זה משתנה. במעשיהו היו בערך 120. אבל בדרך כלל אנחנו מעדיפים שיהיו בקהל רק שלושים – ארבעים איש, כי אז הקהל יכול לשבת קרוב אלינו. זו חוויה מדהימה לנגנים. הם יודעים שהם לא הולכים לנגן ב"קרנגי הול" אלא בפני אסירים, נוער בסיכון, חולים או פליטים, ומנגנים אחרי ההכנה הכי מדוקדקת וברמה הכי גבוהה. אחרי קונצרט כזה המוזיקאים אומרים שעכשיו הם מבינים למה פנו לעסוק במוזיקה".
הנגנים הצעירים בפרויקט מקבלים שכר?
"לא. המודל עובד על כך שהצעירים מופיעים ללא תמורה, אבל גם לא משלמים על כיתות אמן וחזרות שמועברות להם על ידי טובי המוזיקאים בעולם. בנוסף, כל הנגנים מקבלים מילגות שמכסות להם את הוצאות הלינה, הטיסות והכלכלה. למילגות האלו יש מודלים שונים של מימון: בספרד אנחנו מקבלים מימון מהמדינה, בברלין יש תמיכה של השלטון המקומי, ובמקומות אחרים אנחנו תלויים בתומכים".
אתה עצמך רואה מזה כסף?
"אני לא מרוויח מהפרויקט הזה כסף, אבל יש לי ממנו הרבה סיפוק. מי שכן מקבל שכר הם המורים בפרויקט, שמקבלים שכר על ההוראה".
ביצועי המוזיקה הקלאסית במקומות כה לא שגרתיים הניבו אנקדוטות למכביר. "היה לנו קונצרט במעון לחסרי בית בספרד, אליו הגיע מבקר מוזיקה מקומי שכתב ביקורת מוזיקלית על הקונצרט", מספר לויתן. "היה עוד מקרה מיוחד בפולין: לאחד הקונצרטים ה"רגילים" שלנו הגיעו עשרה אסירים בליווי משטרתי, אחרי שנחשפו להרכב בהופעה בתוך בית הכלא ורצו לשמוע אותנו שוב. הם הופיעו אמנם בבגדים אזרחיים, אבל קשה היה לפספס אותם. אחרי הקונצרט הם חזרו לכלא. זה היה מרגש מאוד עבורנו לראות שהגיעו".
הקונצרטים של "מוזתיקה" לקהל הרחב (בתשלום) יתקיימו בקונסרבטוריון באר-שבע (21 באוקטובר) ובקונסרבטוריון "שטריקר" בתל אביב (23 ו- 24 באוקטובר). החזרות וכיתות האמן יהיו פתוחות לקהל.
אתר הפרויקט בעברית:
בעיקר מוזיקה 