המוזיקה של ריכרד ואגנר היא הסמל הגרמני היחידי שנשאר מוחרם בישראל. העובדה שדווקא ואגנר הפך כאן למוקצה, ולאו דווקא סמלים נאציים מובהקים כמו "פולקסוואגן", בעייתית למדי מבחינה היסטורית. וגנר מת בשנת 1883, שש שנים לפני לידתו של היטלר ועשרות שנים לפני הקמת המפלגה הנאצית. החרם עליו בישראל התחיל כאקט ספונטני לאחר "ליל הבדולח" בשנת 1938, כשחברי התזמורת הפילהרמונית הארצישראלית דאז – רובם ככולם פליטים מגרמניה- הוציאו בסערת רוחם קטע של וגנר מתכנית הקונצרט. אז, זה היה צעד מחאה הגיוני: וגנר היה המלחין הנערץ על היטלר, וגם אנטישמי מובהק בעצמו. אלא שהאקט הספונטני הזה הפך למסורת ולעניין פוליטי נפיץ, והשאר היסטוריה. התוצאה היא שישראל היא המדינה היחידה שמחרימה עד היום את האופרות של וגנר, שמבוצעות בקביעות בכל מקום אחר בעולם.
מי שרוצה להכיר את המלחין בכל זאת, יכול לעשות זאת כיום בלי בעיה דרך אלבומי די.וי.די מסחריים. האלבום הנוכחי, שיצא לאור לפני מספר חודשים, הוא החדש מכולם. הוא מציג את "ההולנדי המעופף", האופרה הקצרה ביותר של וגנר (אורכה נטו כשעתיים ורבע). זו אופרה מוקדמת יחסית של המלחין, ולטעמי היא אחת מהקליטות והנגישות ברפרטואר שלו. האופרה מספרת אגדה על רב-חובל הולנדי (הוא "ההולנדי המעופף"), שנקלע לסערה בעת שניסה לעקוף את כף התקווה הטובה. הקפטן נשבע שיעבור את הכף בכל מחיר, גם אם הדבר יימשך לנצח. כעונש על הנדר הפזיז נדון ההולנדי להפליג עד קץ הימים, ומותר לו לעגון רק אחת לשבע שנים. אם באחד מנמלי העגינה ימצא אישה שתאהב אותו ותישאר נאמנה לו לעד- תוסר מעליו הקללה. למרבה הפלא, הוא מוצא מישהי כזו. שמה סנטה (Senta), והיא בתו של רב-חובל נורבגי בשם דלאנד. סנטה אכן מתאהבת בהולנדי, ונוטשת עבורו את ארוסה, אריק. בסופה של האופרה, לאחר תהפוכות עלילה נוספות, ספינתו של ההולנדי שוקעת בים וסנטה מתאבדת. זה נשמע רע אבל למעשה זהו סוף טוב, כי המוות הכפול מאפשר לשניים להתאחד בעולם הבא. אותו רעיון הזוי, של גאולה ואהבה דרך מוות, יופיע בהמשך אצל וגנר גם באופרות נוספות, ובראשן "טריסטאן ואיזולדה".
ההקלטה באלבום היא מביצוע חי שצולם לפני שנתיים בבית האופרה של ציריך, עם איכות גבוהה מאוד של צילום וסאונד. המנצח בהפקה הוא אלאן אלטינוגלו (Altinoglu), צרפתי ממוצא ארמני. זהו מנצח אלמוני לחלוטין (בודאי לקהל הישראלי), אך הוא עושה פה עבודה מצוינת מבחינת צליל ופרשנות. מי שמוכר הרבה יותר הם הסולנים, ובראשם זמר הבס-בריטון הוולשי הנפלא ברין טרפל (Terfel) בתפקיד הראשי של ההולנדי המעופף. יש לו קול עמוק ויפהפה, ונוכחות בימתית מרשימה מאוד. מצטיינים נוספים הם זמר הבאס הוותיק מאטי סלמינן (Salminen) בתפקיד רב-החובל דלאנד, וזמרת הסופרן אניה קאמפה (Kampe) שמרגשת ממש בתפקיד סנטה.
האופרה זוכה לבימוי מודרני מעניין ורב-טעם, שנשען על מסורת הסרטים האילמים של סביבות 1920. לבחירה הזו יש משמעויות בימוי מפתיעות: העלילה מתרחשת בתוך משרדים מרוהטים בכבדות (במקום בספינה כמקובל); ה"מלחים" הם בעצם עובדי משרד, והם לבושים בחליפות וכובעים בסגנון קפקא; הנווט מדבר עם ההולנדי בטלפון חוגה ישן; סנטה מתאבדת ביריית רובה במקום לקפוץ לים; וכך הלאה.
השילוב של איכות הבימוי, איכות הביצוע והמשקל הסגולי של הסולנים הופך את ההפקה למומלצת מאוד, גם למי שחושש מהסטריאוטיפים המקובלים על ואגנר (כבד, ארוך, מתיש וכדומה).
ואגנר- האופרה "ההולנדי המעופף" מבית האופרה של ציריך. מנצח: אלאן אלטינוגלו (Alain Altinoglu). אלבום DVD של חברת "דויטשה גרמופון".
פורסם ב"גלובס", 12.10.2015
דניאל ברנבוים והפילהרמונית של וינה בפסטיבל זלצבורג. צילום: Marco Borrelli
זלצבורג, אוסטריה, סוף אוגוסט 2015. אל אולם הקונצרטים של העיר מתקבצים אוהבי מוזיקה בעלי אמצעים מרחבי העולם. הם באים כדי לבקר במופע במסגרת "פסטיבל זלצבורג" היוקרתי למוזיקה קלאסית, שנערך כאן מדי קיץ. הגברים בחליפות ערב ועניבות, הנשים בשמלות ערב. עד כאן, תיאור המצב זהה לפסטיבלי הקיץ הקודמים שהתקיימו בעיר. אבל השנה יש גם חידוש: בסמוך לכל דלת כניסה לאולם ממוקם לו קבצן, המתחנן בלחש לנדבה. חלק מהקבצנים עומדים על ברכיהם, חלקם יושבים על הצד. כולם מוזנחים ולבושים בבגדים מרופטים. בירור קצר מעלה שהם מגיעים מרומניה, והופיעו לראשונה ליד האולמות ב"פסטיבל האביב" בחודש אפריל האחרון. בחלקיה המתויירים של זלצבורג ניתן לראות אותם – או את נשותיהם- כמעט בכל קרן רחוב. הם לא אגרסיביים ולא קולניים, ולכן הרשויות מניחות להם לנפשם. התוצאה יוצרת תמונה של ניגוד משווע: מצד אחד הקבצנים המרופטים, ומצד שני הקהל המעונב שקנה כרטיס במחיר שעשוי להגיע ליותר מ-1500 שקלים. ברובם המכריע של המקרים, יש לציין, באי הקונצרטים בוחרים באסטרטגיה של התעלמות וחולפים ליד הקבצנים כאילו היו אוויר.
אוסטריה וגרמניה נמצאות כעת בכותרות עקב משבר קליטת הפליטים, אך סיפור הקבצנים הרומנים בליבה של זלצבורג העשירה מזכיר שהפערים החברתיים באירופה קיימים לא מהיום. לעין ישראלית בולטת מאוד גם הנוכחות המוסלמית המסיבית בעיר, כולל נשים לבושות מכף רגל ועד ראש ועוטות רעלות. מי שלא ראה צעירה מוסלמית מסתכלת בסמארטפון שלה מבעד לחרכי העיניים של רעלת ה"ניקאב", כשמאחוריה המצודה העתיקה והציורית של זלצבורג, לא ראה מפגש תרבויות מוזר מימיו. בכל מקרה, נראה ש"אירופה הקלאסית" הוא מושג שעובר בשנים האחרונות טלטלה רצינית.
בתוך אולמות הקונצרטים, לעומת זאת, אירופה נראית קלאסית מאוד. לשם לא חילחלו השינויים הדמוגרפיים, וגם לא הקבצנים מרומניה או משבר הפליטים. בפנים הקהל מעונב ומנומס, והמוזיקה מצוינת. הפסטיבל נהנה מתקציב של קרוב ל- 60 מיליון אירו, חלקם במימון ציבורי, והניחוח היוקרתי שלו מושך אמנים מהשורה הראשונה.
מבין המופעים בהם ביקרתי בלט ביצוע נפלא לסימפוניה התשיעית של מהלר, עם התזמורת הפילהרמונית של וינה בניצוחו של דניאל ברנבוים. אם לשפוט מהביצוע הזה משהו טוב עובר על ברנבוים, שחגג השנה חמישים שנה של שיתוף פעולה עם פסטיבל זלצבורג. הוא היה רגוע ורך יותר מבדרך כלל, ושפת הגוף האגרסיבית המוכרת שלו התמתנה מאוד. הפרק האחרון המרגש של הסימפוניה, בו נפרד מהלר מהעולם, סיפק רגעים ארוכים של יופי נשגב.
הנאה שלמה סיפק גם קונצרט באולם ה"מוצרטאום" האלגנטי, בו ניצח אדם פישר על תזמורת ה"מוצרטאום" בתכנית מיצירות מוצרט ושוברט. את שיא המופע סיפקה זמרת הסופרן המעולה אנט פריטש (Fritsch), ששרה אריות קונצרטיות מאת מוצרט עם הרבה חן וברק. נבון יהיה מי שיביא אותה להופעות בארץ.
במילאנו עם "הסיסטמה"
ומזלצבורג למילאנו. באולם האופרה המפורסם "לה סקאלה" במילאנו התקיים הקיץ, באופן חד-פעמי, האירוע המוזיקלי המושך ביותר באירופה. זאת לרגל תערוכת ה"אקספו" הבינלאומית, שמתקיימת בעיר השנה. במסגרת זו התארחו ב"לה סקאלה" שתיים מהתזמורות המובילות של ה"סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של וונצואלה. זוהי מערכת חינוך כלל-ארצית, בה לומדים כיום למעלה מ- 700 אלף ילדים ובני נוער. רבים מהם מגיעים מרקע של עוני, פשע וסמים, וה"סיסטמה" מעניקה להם עוגן חברתי ואפשרות לחיים טובים יותר דרך חינוך מוזיקלי שיטתי.
קשה לתאר את ההתלהבות שהישרו תזמורות ה"סיסטמה" על הקהל בשלושת הקונצרטים שלהם בהם ביקרנו. אפשר רק לומר שאם מחפשים עתיד למוזיקה הקלאסית, שביבשות המבוססות הולכת וגוועת, הרי שבוונצואלה הוא נמצא למכביר.
דיטריך פארדס מנצח על תזמורת הנוער של קראקס. צילום באדיבות לה סקאלה מילאנו
הקונצרט הראשון בו ביקרנו הציג את תזמורת הנוער של קראקס, בהובלת המנצח הכריזמטי דיטריך פארדס (Paredes). בקונצרט כל כך מלהיב לא ביקרתי כבר שנים. התזמורת הצעירה ביצעה יצירות מוכרות מאת ורדי, צ'ייקובסקי וסן-סנס. הביצוע אולי לא היה מושלם מבחינה פרשנית וטכנית, אבל השאיר חוויה אדירה. התזמורת ניגנה בצליל עשיר ועם אנרגיה מוזיקלית עצומה, שיצרה את התחושה המחשמלת שמעביר קונצרט חי גדול באמת. הקהל דרש וקיבל שלושה הדרנים, שניים מהם של יצירות מדרום אמריקה. ההדרן האחרון היה Alma Llanera, "נשמתו של איש המישורים", ההמנון הלא-רשמי של וונצואלה. לשירתו קמו לפתע כל חברי מקהלת ה"סיסטמה" שישבו בקהל, והמילה "מרגש" קטנה מאוד מכדי לתאר את התוצאה. ערב אדיר.
בשני הקונצרטים העוקבים הופיעה ב"לה סקאלה" תזמורת הדגל של ה"סיסטמה", שנקראת כיום "התזמורת הסימפונית סימון בוליבאר". בעבר היא נחשבה לתזמורת נוער, אך עם חלוף השנים הפכה לתזמורת מקצועית והשמיטה את המילה "נוער" משמה. כיום היא מורכבת מנגנים מקצועיים נלהבים, רובם בשנות העשרים והשלושים. מנהלה המוזיקלי הוא המנצח המטאורי גוסטאבו דודאמל, בוגר ה"סיסטמה" בעצמו. דודאמל נחשב כיום לאחד המנצחים המבוקשים בעולם, ומכהן במקביל כמנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס. הופעותיו בישראל בעשור האחרון עם הפילהרמונית זכו להצלחה סנסציונית, אך למרבה הצער בשנים האחרונות הוא הפסיק לבוא לכאן. אז נסענו למילאנו.
דודאמל ותזמורתו עשו בשכל, והביאו למילאנו אופרה שלא יכולה להיכשל עם בימוי שלא יכול להיכשל. מדובר ב"לה בוהם" של פוצ'יני, בבימוי הוותיק של פרנקו זפירלי (שעלה גם בארץ פעמיים, ב- 1997 וב- 2009). זהו בימוי גרנדיוזי ועשיר מאוד בפרטים, אך גם מעודן ושומר על טעם טוב לכל אורכו.
התוצאה היתה חוויה אופראית שאין שום סיכוי לחוות בארץ. דודאמל הוביל ביצוע נפלא, והוכיח שתזמורת "סימון בוליבאר" היא בין הטובות שיש כיום בעולם. לא פחות. לכך סייע צוות זמרים מעולה, שבראשו זמר הטנור ויטוריו גריגולו בתפקיד המשורר רודולפו ו"תותחים" אחרים כמו זמר הבאס קארלו קולומבארה. זמרת הסופרן מאריה אגרסטה (Agresta), בתפקיד מימי, שרה יפה אך דווקא פחות שיכנעה בעיני מבחינה רגשית. גם כך, זה היה ערב אופראי שהתקרב למושלם.
צ'ייקובסקי עם דודאמל
גוסטבו דודאמל מנצח על תזמורת "סימון בוליבאר" ב"לה סקאלה". צילום באדיבות לה סקאלה מילאנו
למחרת ביצעה תזמורת "סימון בוליבאר", שוב בניצוחו של דודאמל, תכנית שכולה צ'ייקובסקי. חלקו הראשון של הקונצרט כלל את "הסערה" ואת "רומיאו ויוליה", בביצוע שהיה מרשים מבחינה טכנית אך לא התעלה לגבהים מיוחדים. חלקו השני, לעומת זאת, סיפק חוויה ריגשית עצומה. בחלק זה בוצעה הסימפוניה מספר 6 של צ'ייקובסקי ("הפאתטית"), שהפרק האחרון שלה – הפרידה קורעת הלב של המלחין מהעולם- זכה לביצוע מרטיט שקשה לתאר במילים. מה שכן אפשר לומר בביטחון הוא שדודאמל הפסיק להיות סנסציה אקזוטית, והצטרף כעת לגלריה של המנצחים הגדולים ביותר. לבחור הזה יש כישרון מוזיקלי נדיר, ועוצמת החוויה שהצליח להעביר היתה בהתאם. ערב בלתי נשכח.
בשיחות פרטיות סיפרו הנגנים מוונצואלה שלימודי המוזיקה שינו להם את החיים, ואיפשרו להם לכהן במשרות הוראה אקדמיות ולהופיע מעל הבמות היוקרתיות ביותר באירופה. האם חינוך מוזיקלי שיטתי אכן יכול להוביל לשינוי חברתי, או שה"סיסטמה" הוונצואלית היא רק מקרה בודד? קשה לומר. מבחינה אמנותית, בכל מקרה, הקונצרטים במילאנו הוכיחו שמדובר בהצלחה פנומנלית.
פורסם ב"גלובס", 8.9.2015
אבי אביטל (37) נחשב כיום לאחד מאמני המנדולינה המובילים בעולם. אביטל הוא ישראלי יליד באר-שבע, שם גם קיבל את חינוכו המוזיקלי הראשוני. בשנים האחרונות, כמו רבים מהמוזיקאים הישראליים הבינלאומיים, הוא מתגורר בברלין וממנה יוצא להופעות ברחבי העולם.
אביטל מקליט לחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית, בה הוציא עד כה שני אלבומים. כעת יצא האלבום השלישי שלו בחברה, שמתמקד רובו ככולו במוזיקה של אנטוניו ויואלדי. המלווה היא "תזמורת הבארוק של וונציה", המנגנת בכלי תקופה ונחשבת לאחת מהטובות מסוגה.
האלבום כולל ארבעה קונצ'רטי של ויואלדי, שרק אחד מהם נכתב במקור למנדולינה. שלושת האחרים חוברו במקור לכלים אחרים, ועובדו לביצוע במנדולינה ע"י אביטל עצמו. המוכר מכולם הוא הקונצ'רטו "קיץ" מתוך המחזור "ארבע העונות", שחובר במקור לכינור ותזמורת ופה מבוצע במנדולינה בביצוע עוצר נשימה. עוד מופיעה באלבום טריו-סונטה מאת ויואלדי, שחוברה במקור לכינור ולאוטה. ההרכב המלווה ביצירה זו מעודד אופטימיות: הצ'מבליסט הוא מאהאן אספאהאני, אמריקאי ממוצא איראני, ואילו נגנית הלאוטה היא אופירה זכאי הישראלית. ממש חזון אחרית הימים. גם כאן נעשה העיבוד למנדולינה בידי אביטל עצמו.
לגבי הביצועים: החוברת המצורפת מגדירה את הגישה של אביטל כ"רוקינג ויואלדי" (כלומר, לנגן ויואלדי כמו מוזיקת רוק). זו הגדרה די מדויקת. אביטל והתזמורת הוונציאנית מנגנים בצליל מבריק, חד ותוסס, שנתמך בהקלטה חמה ומלאת נוכחות. מהנים במיוחד הרגעים בהם אביטל מפתיע בשינוי פתאומי של צבע, ולעיתים אפילו "מכופף" את גובה הצליל כדי להוסיף עניין. בפרק הראשון של הקונצ'רטו "קיץ", לדוגמא, ה"כיפוף" הזה יוצר אפקט של מוזיקה ערבית, בה יש שימוש במרווחים הקטנים מחצי טון. התוצאה מרתקת, ושונה מאוד מביצועים "מכופתרים" לויואלדי של תזמורות מודרניות. גם האנרגיה הכללית של הביצוע, שמלאה חום וברק, מזכירה יותר את זו של מוזיקאי רוק או ג'אז. זהו אחד הביצועים הייחודיים והאנרגטיים ביותר שאני מכיר לקונצ'רטו הזה, שהוקלט בלי סוף לאורך עשרות השנים האחרונות (הן בגירסה המקורית לכינור והן בשלל עיבודים לכלים אחרים).
הבעיה היחידה עם האלבום, כמו באלבומיו הקודמים של אביטל, היא שצליל הפריטה החד של המנדולינה נעשה מעט מונוטוני לאורך זמן. לכן, לטעמי, עדיף לדגום ממנו מנות קטנות בכל פעם. זהו מסוג האלבומים שדורשים האזנה קשובה כדי להעריך את הייחודיות של הביצועים, והוא הרבה פחות מתאים למי שחושב שויואלדי הוא סוג של מוזיקת רקע נעימה.
את האלבום חותמת הפתעה: הופעת אורח של זמר הטנור הנפלא חואן דיאגו פלורז (Florez), הטנור הלירי המוביל כיום בעולם. פלורז שר כאן שיר עממי בן חמש דקות, המתאר גונדולייר המערסל את אהובתו לאור הירח לקול טילטולה העדין של הגונדולה על המים. השיר מבוצע בדיאלקט הוונציאני הייחודי, בליווי הרכב כלי מצומצם. זהו אמנם רק שיר אחד, אבל השתתפות של זמר ברמה כזו כאורח באלבום היא משהו שכל מוזיקאי יכול להתגאות בו.
אבי אביטל מנגן את הקונצ'רטו "קיץ" מאת ויואלדי עם תזמורת הבארוק של ונציה:
פורסם ב"גלובס", 3.8.2015
נהוג לחשוב כי תופעת ההורדות באינטרנט הפכה את ההקלטות המסחריות ללא כדאיות לאמנים. במציאות בה כל אחד יכול להוריד בקלות ובחינם את האלבום שהקלטת ברוב עמל, מה ההיגיון להקליט?
המוזיקאי הקטאלוני ג'ורדי סבאל (Savall), מגדולי המומחים למוזיקה עתיקה בעולם, חושב אחרת. סבאל הקים לפני 17 שנים חברת הקלטות פרטית, ALIA VOX ("קול אחר"), שמאז הקמתה הוציאה כבר עשרות כותרים. מה שמייחד את ההפקות של החברה היא לא רק איכות ביצוע גבוהה, אלא גם מתן ערך מוסף לאלבום עצמו. האלבומים של "אליה ווקס" מושקעים באופן קיצוני: החל מהאריזות היפהפיות, המשך בטקסט מוזיקולוגי עשיר על היצירות, וכלה במילות היצירות המושרות כולל תרגומים לשלל שפות.
אחד האלבומים המומלצים של "אליה ווקס" מהתקופה האחרונה נקרא "מגניפיקט וקונצ'רטי- ויואלדי ובאך". הוא כולל שני דיסקים, אחד אודיו (CD) והשני מצולם (DVD). דיסק האודיו כולל את הלחנות ה"מגניפיקט" המפורסמות של ויואלדי ושל באך, וכן קונצ'רטי נבחרים של השניים. בדיסק ה- DVD מופיעים שני המגניפיקטים וכן הקונצ'רטו לצ'מבלו ברה-מינור של באך, עם הסולן פייר הנטאי (Hantai). הצילום נעשה מתוך קונצרט חי, שצולם בארמון ורסאי בשנת 2013. כל הביצועים הם בניצוחו של ג'ורדי סבאל עצמו, והאיכות בהתאם.
כרגיל ב"אליה ווקס", החוברת המצורפת עתירת אינפורמציה על המלחינים ועל היצירות. יש בה אפילו טקסט אישי מרגש של סבאל עצמו, בו הוא מספר איך התחילה אהבתו למוזיקה. הביצועים הם בכלי תקופה מקוריים מהבארוק, ואיכותם מצוינת.
להפקה יש גם שני חסרונות. הראשון הוא שלא כל הסולנים מעולים, ובמיוחד מאכזבים זמרת הסופרן יוהאנט זומר וזמר הבאס סטפן מקלאוד. השני הוא שהצילום לא מספיק מואר, מה שפוגע מעט בחוויית הצפייה. למרות כל אלו, מדובר בהפקה מרשימה ומומלצת.
————————————————————————————————————————————————————————
שיאי הבארוק הצרפתי
מיצירות שרפנטייה בקאפלה המלכותית בוורסאי. מנצח: ג'ורדי סבאל. אלבום "אליה ווקס".
זהו עוד אלבום נפלא מבית היוצר של "אליה ווקס", שמוקדש כולו למוזיקה של מארק-אנטואן שרפנטייה (Charpentier). שרפנטייה, שחי בין השנים 1704 – 1643, נחשב לאחד מגדולי המלחינים של הבארוק הצרפתי. המוזיקה שלו עשירה ויפהפייה, וספוגה ברוח דתית נוגעת ללב.
האלבום כולל שני דיסקי אודיו (CD) ואלבום מצולם אחד (DVD). הדיסק הראשון כולל מבחר מזמורים למאריה, ביניהם ה"מגניפיקט" וה"סטאבט מאטר". בדיסק השני מופיעה במלואה המיסה "Assumpta est Maria", הכתובה לשישה קולות בליווי תזמורתי, וכן סוויטה להרכב וויולים. ב- DVD מופיעים המיסה ומבחר מוטטים לכבוד הבתולה מאריה.
האלבום מהווה אוסף של הקלטות שונות שעשה סבאל לאורך השנים. דיסק השמע הראשון הוקלט ב- 1989, ועדיין משתתפת בו רעייתו המנוחה, זמרת הסופרן הנפלאה מונסראט פיגראס. ה- DVD הוקלט ב – 2004, ובין הזמרות ששרות בו מופיעה בתו של סבאל, אריאנה. ההוצאה מחדש של ההקלטות בפורמט המפואר של האלבום נעשתה כדי לציין 25 שנים להקמת ההרכב התזמורתי של סבאל, "קונצרט האומות", שמנגן בכל היצירות.
כל הביצועים באלבום הם באיכות מעולה. בביצוע ה- DVD משלב סבאל גם אלמנטים ויזואליים מרתקים, כמו לדוגמא חלוקה של הזמרים והזמרות לקומות שונות באולם באופן שנותן אפקט סטריאופוני. לאוהבי הבארוק הצרפתי זהו אלבום מומלץ מאוד, שמציע הצצה מרתקת לעולמו של מלחין שכמעט ואינו מבוצע בארץ.
פורסם ב"גלובס", 16.7.2016
חודשי הקיץ הם התקופה בה מתקיימים הפסטיבלים החשובים ביותר של המוזיקה הקלאסית באירופה. איפה מופיעים המנצחים והסולנים הגדולים? איזה פסטיבל שובר את השוק מבחינת מחיר? ואיפה אפשר יהיה לשמוע את גוסטאבו דודאמל מנצח על "לה בוהם"? * פורסם ב"גלובס", 12.7.2015
————————————————————————————————————————————————————————
הסלבריטאים של עולם המוזיקה
אוסטריה- פסטיבל זלצבורג
יו יו מא. צילום: טוד רוזנברג
פסטיבל זלצבורג הוא אחד משני הפסטיבלים היוקרתיים ביותר למוזיקה קלאסית, במיוחד בכל הנוגע למוזיקה סימפונית. בפסטיבל מופיעות בקביעות התזמורות הטובות בעולם, ובמקביל מתקיימים בו מופעי אופרה בבימוי מלא, קונצרטים קאמריים, קונצרטים קוליים ועוד. מופעי הפסטיבל מתקיימים בחמישה אתרים שונים, כך שלעיתים נדרשת בחירה קשה בין מופעים מעולים שמתקיימים במקביל. יתרון נוסף הוא במיקום: הפסטיבל נערך בזלצבורג, עיר לידתו של מוצרט, שמסביב לה יש אופציות תיירות מקסימות.
מתי: 18 ביולי עד 30 באוגוסט.
שמות גדולים ותכניות בולטות:
פסטיבל זלצבורג משמש כמפגש פיסגה של המוזיקאים הקלאסיים בעולם, וגם השנה יתארחו בו השמות הגדולים ביותר. רשימה חלקית מאוד: מארק מינקובסקי ינצח על "בריאת העולם" מאת היידן; ניקולאוס הרנונקור (Harnoncourt) ינצח על "מיסה סולמניס" מאת בטהובן; התזמורת הפילהרמונית המהוללת של וינה תופיע במבחר קונצרטים שונים תחת שרביטם של יאניק נזה-סגאן (Nezet Seguin), ברנרד הייטינק, ריקרדו מוטי (Muti), סמיון ביצ'קוב ודניאל ברנבוים; תזמורת בוסטון תופיע עם מנהלה המוזיקלי החדש, אנדריס נלסונס; הפילהרמונית של ברלין תופיע עם מנהלה המוזיקלי, סיימון ראטל; הזמר פלאסידו דומינגו יבצע ערב גאלה מיוחד; וסולנים מהצמרת העולמית ינגנו רסיטלים, ביניהם הפסנתרנית היפנית המופלאה מיצוקו אושידה (Uchida), הצ'לו יו-יו מא והפסנתרן אנדרס שיף.
אוהבי האופרה יוכלו לצפות השנה בזלצבורג בביצועים של "נורמה" (בליני), "פידליו" (בטהובן), "הטרובדור" (ורדי), "נישואי פיגארו" (מוצרט), "אביר הוורד" (שטראוס) ואופרות נוספות, כולן עם טובי המנצחים והסולנים. מי שמתגעגע הביתה יוכל לשמוע בפסטיבל גם את התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של זובין מהטה, מבצעת יצירות מאת שנברג וצ'ייקובסקי (27 באוגוסט).
שורה תחתונה:
מצעד הכוכבים של המוזיקה הקלאסית, באווירה מכובדת ובנוף יפהפה. מחירי הכרטיסים, כמובן, בהתאם.
אתר הפסטיבל: http://www.salzburgerfestspiele.at
————————————————————————————————————————————————————————
שמות גדולים על שפת האגם
שוויץ – פסטיבל לוצרן
סיימון ראטל. צילום: פיטר פישלי
פסטיבל לוצרן (Lucerne) נחשב, לצידו של פסטיבל זלצבורג, לאחד הפסטיבלים הקלאסיים המובילים בעולם. הקונצרטים הסימפוניים מתקיימים באולם ה- KKL של לוצרן, השוכן על שפת אגם לוצרן ומאופיין באקוסטיקה מצוינת. בנוסף לתזמורות האורחות מתהדר הפסטיבל גם בתזמורת בית מעולה, שחבריה קובצו מההרכבים הטובים בעולם. בנוסף להיצע המוזיקלי, יש באיזור גם מגוון אפשרויות לסיורים תיירותיים בנוף מעורר הקינאה של האלפים השוויצריים.
מתי: 14 באוגוסט- 13 בספטמבר.
שמות גדולים ותכניות בולטות:
בדומה לזלצבורג, גם בלוצרן יופיעו השנה כמה מהתזמורות החשובות בעולם. בין המנצחים יופיעו דניאל ברנבוים (עם תזמורת "דיוואן מזרח מערב"); ברנרד הייטינק, אנדריס נלסונס, דניאל הרדינג (עם תזמורת ה"קונצרטחבאו" המעולה מאמסטרדם), סיימון ראטל (עם הפילהרמונית של ברלין), כריסטיאן טילמאן (עם תזמורת דרזדן), מייקל טילסון-תומאס (עם הסימפונית סן-פרנסיסקו), סמיון ביצ'קוב (עם הפילהרמונית של וינה) ואחרים. לצידם יופיעו סולנים מהמיטב העולמי, ביניהם הפסנתרנית יוג'ה וואנג והכנרת יוליה פישר.
גם פה תופיע הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של זובין מהטה, בתכנית מיצירות שטראוס, שנברג וצ'ייקובסקי (29 באוגוסט).
בין הקונצרטים הקאמריים בולטים אלו של הפסנתרן אולי מוסטונן עם סולנים מתזמורת פסטיבל לוצרן; קונצרט מיצירות פרסל ומנדלסון עם התזמורת הקאמרית באזל בניצוחו של טרבור פינוק; מבחר הרכבים קאמריים מעולים; וקונצרטים של הרכבים המתמחים במוזיקה עתיקה, כמו "קונצ'רטו איטליאנו" בניצוח רינלדו אלסנדריני או "האמנויות הפורחות" בהובלת וויליאם כריסטי.
שורה תחתונה:
פסטיבל יוקרתי ונעים, שמציג היצע מרשים של תזמורות, מנצחים וסולנים.
אתר הפסטיבל: http://www.lucernefestival.ch
————————————————————————————————————————————————————————
במילאנו עם דודאמל
איטליה- "לה סקאלה" מילאנו
גוסטבו דודאמל. צילום: כריס כריסטודואולו
השנה מתקיימים במילאנו אירועי ה- EXPO, ובמסגרת זו נערכים בעיר שלל מופעי תרבות מעניינים. לאוהבי המוזיקה, האירוע הבולט במסגרת האירועים הוא ביקורן של שלוש מתזמורות פרויקט המוזיקה "אל סיסטמה" מוונצואלה. זהו פרויקט חברתי-מוזיקלי מפואר שבו לומדים מאות אלפי תלמידים, רובם משכבות מצוקה. פרויקט זה הוציא עד כה לעולם שורה הולכת ומתארכת של סולנים ומנצחים, שהמפורסם ביניהם הוא המנצח המטאורי גוסטאבו דודאמל (Dudamel).
גולת הכותרת של פרויקט "אל סיסטמה" היא התזמורת הסימפונית "סימון בוליבאר", תזמורת צעירה ומלאת אנרגיה שתופיע במילאנו בשתי תכניות שונות. על כולן ינצח מנהלה המוזיקלי האהוב, גוסטאבו דודאמל, שנחשב כיום לאחד המנצחים המבוקשים בעולם. כל המופעים במסגרת הביקור ייערכו באולם "לה סקאלה", אולם האופרה המפורסם של מילאנו.
מתי: 19 באוגוסט עד 2 בספטמבר.
שמות גדולים ותכניות בולטות:
במרכז אירועי הביקור תעמוד האופרה "לה בוהם" מאת פוצ'יני, שתעלה בבימויו הקלאסי של פרנקו זפירלי (Zeffirelli). את האופרה תבצע התזמורת הסימפונית "סימון בוליבאר", בניצוחו של גוסטאבו דודאמל, עם סוללת זמרים מהצמרת העולמית. הפקה זו תעלה שמונה פעמים, בין ה- 19 באוגוסט ל- 2 בספטמבר.
דודאמל ותזמורתו יבצעו גם קונצרט נוסף, ובו יצירות סימפוניות של צ'ייקובסקי (30.8). כמו כן יתארחו במסגרת הביקור "תזמורת הנוער הסימפונית הלאומית של וונצואלה" (שתנגן בניצוחו של ריקרדו שאיי, מנהלה המוזיקלי של "לה סקאלה"); "תזמורת הנוער של קראקאס", בניצוחו של דיטריך פארדס (Paredes); והתזמורת הסימפונית של בוסטון בניצוחו של אנדריס נלסונס, שתבצע את הסימפוניה מספר 6 של מהלר.
שורה תחתונה:
תזמורות ה"אל סיסטמה" הן התופעה המדוברת והמרתקת ביותר כיום בעולם המוזיקה הקלאסית, וגוסטאבו דודאמל הוא מנצח כריזמטי נפלא. מדובר בסידרת אירועים חד-פעמית ולא בפסטיבל שנתי, כך שזו הזדמנות שלא תחזור לשמוע כמה מהשמות הגדולים של זמננו תחת קורת גג אחת.
אתר לה סקאלה: http://www.teatroallascala.org
———————————————————————————————————————————————————————–
מוזיקאים גדולים במחירים קטנים
רומניה – פסטיבל אנסקו בבוקרשט
יוג'ה וואנג. צילום: Wang Xiaojing
"פסטיבל אנסקו" (Enescu) בבוקרשט מציע פיתרון מצוין למי שרוצה לשמוע את השמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה, אבל בתקציב מוגבל. הסיבה לכך היא שהמחירים ברומניה הרבה יותר נמוכים מאשר במערב אירופה, וכך אפשר ליהנות מקונצרטים של ההרכבים המובילים בעולם במחיר של כ- 150 שקלים לקונצרט. המחיר הזה מתייחס למקומות הטובים ביותר, ואם מתפשרים על המקום באולם אפשר לקבל כרטיסים גם בהרבה פחות. לשם השוואה, מדובר בפחות מחמישית המחיר של כרטיס לקונצרט דומה באחד הפסטיבלים היקרים. כמובן שהמחירים ברומניה זולים יותר גם בכל מה שנוגע למלונות, נסיעות וכדומה.
מתי: 30 אוגוסט עד 20 בספטמבר.
שמות גדולים ורפרטואר:
רשימת המשתתפים בפסטיבל אנסקו השנה מדהימה באיכותה. השנה יופיעו שם, בין היתר, הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של סיימון ראטל; הפילהרמונית של וינה בניצוח סמיון ביצ'קוב; תזמורת דרזדן בניצוחו של כריסטיאן טילמאן; תזמורת סן-פרנסיסקו בניצוחו של מייקל טילסון-תומאס, עם הפסנתרנית האהובה יוג'ה וואנג; התזמורת הקאמרית של ברמן, בניצוחו של טרוור פינוק; התזמורת הסימפונית של לונדון בניצוח יון מארין; תזמורת ה"קונצרטחבאו" מאמסטרדם, בניצוחו של אנדריס נלסונס; רביעיות מעולות כמו "בלצ'אה" (Belcea) ו"מיכלאנג'לו"; ההרכב האנגלי "קינג'ס קונסורט", בניצוחו של רוברט קינג; תזמורת "עידן הנאורות" בניצוחו של לורנס קאמינגס, שתבצע את האורטוריה "שאול" של הנדל; ועוד ועוד. בפסטיבל יבוצעו גם רסיטלים של סולנים גדולי עולם כמו הפסנתרנים מאריי פרהיה, פאזיל סאי ואליזבט לאונסקאיה, הכנרת אן-סופי מוטר ואחרים ואחרים.
וכן, גם פה אפשר יהיה לשמוע את הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של זובין מהטה, בשני ערבים רצופים. במרכזו של הערב הראשון תעמוד הסימפוניה השמינית של ברוקנר (31.8), ובמרכז השני- הסימפוניה התשיעית של מהלר (1.9).
שורה תחתונה:
פסטיבל אנסקו מארח לאורך כשלושה שבועות שורה ארוכה של מוזיקאים, שרבים מהם נחשבים לשמות ה"נוצצים" ביותר בעולם. קשה לחשוב על אופציה אחרת שמאפשרת לצפות בהם במחיר כה נמוך. חשוב רק לשים לב לכך שבפסטיבל משולבים גם קונצרטים רבים של תזמורות והרכבים ברמה פחות גבוהה, וכדאי להיות סלקטיביים בבחירה.
אתר הפסטיבל: http://festivalenescu.ro/en
————————————————————————————————————————————————————————
איטליה בסוף הקיץ
איטליה- פסטיבל MITO (מילאנו- טורינו)
ואלרי גרגייב. צילום: Alexander Shapunov
פסטיבל MITO מתקיים במקביל בערים מילאנו וטורינו בצפון איטליה. זהו פסטיבל איכותי ומגוון, שמתמקד במוזיקה קלאסית אך כולל גם הרבה מוזיקת עולם, ג'אז, רוק, מוזיקה עתיקה, מוזיקה מודרנית ועוד. גם כאן, מחירי הכרטיסים זולים באופן משמעותי מאלו שבפסטיבלים היוקרתיים באוסטריה ושוויץ. מקום מעולה בקונצרט סימפוני יעלה קצת יותר ממאתיים שקלים, ולמופעים הקטנים יותר אפשר למצוא כרטיסים זולים בהרבה. הפסטיבל מתברך גם במועד נוח מבחינה אקלימית, כיוון שהוא מתקיים בספטמבר בו מזג האוויר באיטליה נעים יחסית.
מתי: 24 – 5 בספטמבר.
שמות גדולים ורפרטואר:
הפסטיבל לא מנסה להתחרות בעמיתיו היוקרתיים מבחינת היצע המבצעים, אבל עדיין מציע רשימה נאה של שמות מוכרים. הבולטים ביותר הם תזמורת ה"מרינסקי" בניצוח ואלרי גרגייב הגדול; התזמורת הסימפונית של סנט. פטרסבורג, בניצוח יורי טמירקנוב; תזמורת בית האופרה "לה סקאלה", בניצוח דניאל הרדינג; רביעיית "קון מוטו"; תזמורת הבארוק המעולה "אקדמיה מונטיס רגאליס"; המקהלה הפילהרמונית האסטונית; שישיית סטרדיווארי; הרכב הבארוק הוותיק "קונצ'רטו איטליאנו", בניצוח רינלדו אלסנדריני; והאקדמיה למוזיקה עתיקה מברלין, שבין היתר תופיע עם המנצח רנה יאקובס בביצוע "יוהאנס פסיון" של באך. בפסטיבל יופיעו גם סולנים ישראליים מעולים, ביניהם הכנר איתמר זורמן ונגן המנדולינה אבי אביטל.
הפסטיבל מציע מבחר עשיר של מופעים גם לאוהבי מוזיקת ג'אז ומוזיקת עולם. הפתעה מיוחדת תהיה למי שיגיע למילאנו ב- 19 בספטמבר, אז יופיע בעיר "הפרויקט של עידן רייכל". כרטיס למופע יעלה 15 אירו, משהו כמו 65 שקלים.
בדומה לפסטיבל אנסקו בבוקרשט, מופיעים גם ב- MITO לא מעט מבצעים מקומיים שאינם מהצמרת העולמית. למי שזה חשוב- כדאי לבדוק היטב מראש. מצד שני, דווקא כך אפשר לגלות לפעמים תגליות מפתיעות ופחות מוכרות.
שורה תחתונה:
פסטיבל MITO מציע מגוון עשיר של מופעים, במחירים שווים לכל נפש. חלק מהמופעים מתקיימים גם בחינם, כך שכדאי לעבור ביסודיות על התכנייה כדי למצוא מציאות.
אתר הפסטיבל: www.mitosettembremusica.it
————————————————————————————————————————————————————————
יעל לויטה ונח בריגר ב"שיץ". צילום: Yossi Zwecker
האופרה הישראלית מעלה בימים אלה הפקה מקורית בשם "מעגנון עד לוין", שכוללת בכורה עולמית לשתי אופרות ישראליות חדשות. הראשונה היא "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט (Permont), על פי סיפורו של ש"י עגנון. השנייה היא "שיץ", אותה הלחין יוני רכטר על פי מחזהו של חנוך לוין. החוויה שמספקות שתי האופרות שונה מאוד, כש"שיץ" עולה על רעותה באופן מובהק.
"האדונית והרוכל", שפתחה את הערב, מציגה התפתחות של מערכת יחסים חולנית בין רוכל יהודי לבין גבירה נוצרייה. האופרה מבוססת על סיפור קצר של ש"י עגנון, אותה ערכה לליברטו אופראי צרויה להב. פרמונט חיבר לסיפור מוזיקה נסערת ודרמטית, בה ניתן לשמוע השפעות מובהקות של ווגנר ושל ברטוק (ובמיוחד האופרה "טירתו של כחול הזקן", שמזכירה את העלילה בהיפוך תפקידים).
נקודת האור העיקרית באופרה היתה שירתו של זמר הטנור גיא מנהיים, שייזכר כאחד מכוכבי הערב כולו. מנהיים פועל בשנים האחרונות בעיקר בחו"ל, והפך ל"טנור ווגנריאני" נפלא. יש לו קול עשיר ומלא צבע, יכולת משחק פנטסטית, ונוכחות בימתית מרשימה. ממש שיבוץ מושלם לתפקיד.
למרבה הצער, שירתו של מנהיים ואיכות הנגינה של התזמורת הם שני המרכיבים היחידים שיזכרו לטובה מההפקה הזו. היתר ייזכר כחוויה די מעיקה. ראשית בגלל הבימוי האפל והסטטי, ושנית בגלל הכתיבה הבעייתית של פרמונט לקולות. במיוחד סבלה מכך זמרת הסופרן (עידית זמיר), שנאלצה לחרוך את קולה בצלילים נמוכים ואז לעלות ולצווח בגבוהים. ללא הכתוביות, היה קשה אפילו להבין מה היא שרה.
"שיץ", בחלק השני של המופע, סיפקה חוויה מתקנת. האופרה חוברה ע"י יוני רכטר, לפי המחזה של חנוך לוין (בעריכת מולי מלצר). המחזה מאת לוין נכתב בשנת 1974, שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ונשאר רלוונטי להפליא גם היום. המשפחה הישראלית הטיפוסית מוצגת בו במלוא עליבותה: הזוג הקונפורמיסטי שרק רוצה שבתו תתחתן כבר, הבת שמייחלת לבעל ובינתיים מטביעה את יגונה באוכל, החתן המיוחל שרק לוטש עיניו לרכושו של אבי הכלה, והמדינה שבסוף לוקחת הכול. האופרה מתחילה כקומדיה גרוטסקית ומשעשעת, וסוחטת מהקהל צחוקים לבביים; אבל לקראת הסוף היא הופכת לטרגדיה מצמררת, לאחר שהבעל הטרי מת במלחמה. חלק זה של האופרה מעביר מסר אנטי-מלחמתי ואנטי-ממסדי חריף, המציג גם את כאבם הנורא של קרובי קורבנות המלחמה אך גם את אלו שמרוויחים ממנה. הרגע המצמרר בו מתבשרת הבת (בגילומה של יעל לויטה הנפלאה) על מות בעלה, כשפניה מצולמות בתקריב על מסך, היה רגע אופראי חזק מאין כמותו. לא יכולתי להתאפק מלחשוב מה היתה אומרת מירי רגב על מה שקורה על הבמה.
בניגוד לפרמונט, שהמוזיקה שלו נשענת על המסורת הפוסט-רומנטית הגרמנית, אצל רכטר ניתן לשמוע השפעות של מוזיקה ישראלית קלה ומחזות זמר. בחלק האחרון, הטראגי, ניתן לשמוע גם הדים למוזיקה של יום הזיכרון. ניכר שלא מדובר במלחין אופרה "קלאסי", אבל ברוב המקרים חוסר היומרה הזה דווקא פועל לטובת המוזיקה. במקומות ספציפיים רכטר לא מפחד אפילו לשלב משפטים מדוברים ולא מושרים, שבאופן פרדוקסלי דווקא מחזקים את המסר.
"שיץ" זכתה לביצוע נפלא, עם צוות זמרים מעולה (יעל לוויטה, נח בריגר, עודד רייך ואירה ברטמן) וליווי תזמורתי מצוין (בניצוחו של איתן שמייסר). הבעיה היחידה היתה דווקא בבימוי. הבמאי, עידו ריקלין, השאיר על הבמה את אותה הקונסטרוקציה של "האדונית והרוכל", ושמר על במה אפלה וקודרת לאורך כל האופרה. לטעמי, היה היגיון בימתי מובהק להתחיל את האופרה עם במה מוארת, ולהאפיל אותה בהדרגה עם המעבר לחלק הטראגי. בכל מקרה מדובר בהפקה מרשימה מאוד, שעושה כבוד גדול לגאונותו של לוין.
"מעגנון עד לוין" באופרה הישראלית. מנצח: איתן שמייסר. יום ו' 3.7.
פורסם ב"גלובס", 5.7.2015
תומאס המפסון. צילום: קריסטין הוברמן
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מארחת בימים אלו את זמר הבריטון האמריקאי תומאס המפסון (Hampson), מהגדולים בתחומו בעולם. המפסון (60) ביצע כאן יצירה בת-זמננו, שחוברה במיוחד עבורו: "לינגואה אנגלורום" ("לשונות של מלאכים"), מאת המלחינה הצ'כית סילביה בודרובה. זו יצירה מרשימה מאוד, שכתובה לבריטון סולו ותזמורת סימפונית גדולה. היא כתובה במספר שפות שונות, כולל עברית וטורקית, ומציבה דרישות מאתגרות למדי עבור הסולן.
בביקור הקודם שלך בארץ ביצעת את "עבודת הקודש" של בלוך, ועכשיו אתה שר יצירה שאחד מפרקיה כולל את "שמע ישראל". יש לך קשר אישי ליהדות?
"אני לא יהודי, אבל זה נכון שזכיתי לבצע יצירות עם קשר חזק ליהדות", אומר המפסון בראיון. "את 'עבודת הקודש' של בלוך ביצעתי בפעם הראשונה עם לאונרד ברנשטיין, ואז קיבלתי גם את הכינוי 'הגוי מספוקיין' (המפסון נולד בעיר ספוקיין במדינת וושינגטון, ע.ש.). בביצוע השתתף גם חזן יהודי, אז כולם צחקו שהרבי והגוי שרים בלוך".
המפסון מבצע רפרטואר נרחב מאוד, החל מאופרות בשפות שונות וכלה במגוון שירים אמנותיים. במהלך שלושים השנה האחרונות הוא הופיע בכל אולמי הקונצרטים ובתי האופרה החשובים ברחבי העולם, ושיתף פעולה עם הסולנים והמנצחים הגדולים ביותר. הוא עוסק באופן נלהב גם בהוראת שירה, וגם בעת ביקורו הנוכחי נתן כיתת אמן לזמרים בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א.
המפסון מספר כי אמו היתה פסנתרנית, וכבר כילד שר תפקידי סופרן ואלט. עם זאת, את דרכו המקצועית התחיל דווקא בלימודי משפטים. "חשבתי שזה יהיה רעיון טוב שתהיה לי השכלה משפטית, ובסופו של דבר השלמתי תואר במנהל ציבורי. אבל בעת לימודי באוניברסיטה שמעה אותי מורה לפיתוח קול, והיא ניגשה אלי ואמרה שאני חייב ללמוד מוזיקה. הייתי אז בן 18, וההמלצה הזו שינתה את חיי".
איך משפיע מה שקורה היום בעיסקי המוזיקה על הזמרים?
"עולם המוזיקה היום הוא מאוד מוכוון ביזנס. כתוצאה, הרבה פעמים סולם ההתפתחות הטבעי של הזמרים הצעירים נשבר. בדור שלי, במאים ובתי אופרה היו מכוונים להתפתחות של זמרים, גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה קולית. כיום, מה שחשוב זה רק צרכי ההפקה והרעיונות של הבמאי. מי שמשלם על זה מחיר הם גם המוזיקה וגם המוזיקאים. לדעתי, הצד הוויזואלי בהפקות אופרה צריך להיגזר מהכוונות של המלחין, ולהיות מכוון קודם כל כלפי המוזיקה וכלפי המבצעים".
למכוונות הזו לביזנס יש השפעה גם על החלטות אמנותיות?
"בוודאי. הרבה פעמים מנהלי מוסדות התרבות מקבלים החלטות לא לפי מה שטוב לזמרים או למוזיקה, אלא לפי מה שטוב לקופות. כיום, יותר מתמיד, חשובה האבחנה בין אמנות לבידור. לכן אני מקפיד לבצע יצירות מודרניות, כמו זו שאנחנו מבצעים כעת בפילהרמונית".
נהוג לחשוב דווקא שהקהל רוצה לשמוע את הרפרטואר המוכר.
"אני מאמין שאנשים רוצים לשמוע דברים חדשים ולהרחיב אופקים. אבל מה שקרה הוא שהדגש עבר לצד הבידורי, ובמקביל חלה קיצוניות דתית. בארה"ב, כיום, קשה מאוד לנהל שיחה על שיפור מצבנו בעולם בלי שהשיחה תגלוש לכיוון דתי. אני מאמין גדול דווקא בהומניזם. לא בפוליטיקה ולא בדת, אלא פשוט להבין מה זה להיות בן אדם. הומניזם הוא הערש של השתחררות מקיבעון מחשבתי. וזהו דבר שדורש מאבק, כי הדת מכתיבה דוגמטיות ולא סובלנות. סובלנות פירושה לקבל משהו שאתה לא מאמין בו. וכאן נכנסות האמנויות, כי אליהן כל אחד יכול להתחבר".
פורסם ב"גלובס", 24.6.2015
המנצח הוונצואלי המטאורי גוסטאבו דודאמל הפך בשנים האחרונות לאחת הדמויות האהובות והנערצות ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. את דרכו המוזיקלית הוא התחיל ב"אל סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של וונצואלה. מאז פריצתו לזירה הבינלאומית, לפני עשר שנים בערך, הוא נחשב לכוכב הזוהר של התחום ומנצח בקביעות על התזמורות המובילות בעולם. בחמש השנים האחרונות הוא מכהן, בין היתר, גם כמנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס. עם תזמורת זו בוצעה ההקלטה הנוכחית ל"רקוויאם" האהוב של ורדי, שצולמה בקונצרט חי ב"Hollywood Bowl" בלוס אנג'לס בשנת 2013.
כבר מבט חטוף על עטיפת האלבום העלה את הציפיות מהביצוע לשמיים. קודם כל כמובן בזכות המנצח, אך גם בזכות צוות החלומות שמופיע כאן בתפקידים הסולניים. מדובר בארבעה מזמרי האופרה הגדולים ביותר כיום: זמרת הסופרן ג'וליאנה די-ג'אקומו, זמרת המצו-סופרן מישל דה-יאנג, הטנור ויטוריו גריגולו (Grigolo), והבאס הנפלא אילדבראנדו ד'ארכאנג'לו (Ildebrando D'Arcangelo). בהערת אגב יצוין שזמרת המצו-סופרן, מישל דה-יאנג, הופיעה בארץ בשנה שעברה עם הפילהרמונית הישראלית. הופעתה בארץ היתה לטעמי פנומנלית, וכך גם הופעתה בהקלטה זו. גם יתר הסולנים מצוינים, למעט הטנור ויטוריו גריגולו שלטעמי חסרה לו קצת עוצמה דרמטית.
העניין העיקרי בביצוע הוא כמובן המנצח, ופה יש לי רק שבחים. הביצוע לרקוויאם המונומנטלי של ורדי מסמן שלב משמעותי בחייו האמנותיים של דודאמל: כל מי שצופה בו כאן יכול להבין שהוא כבר לא רק סנסציה אקזוטית, אלא מנצח מעמיק שמסוגל להתמודד עם הרפרטואר המאתגר ביותר. פשוט תענוג להסתכל עליו: הוא מנצח ללא שרביט וללא תווים, שקוע כולו במוזיקה, ומעביר את המבצעים בין רגעים רוחניים נשגבים לבין רגעי שיא גרנדיוזיים באופן מלא התלהבות וחן. פשוט מנצח אדיר.
למרבה הצער, הצד הוויזואלי בהקלטה אינו מושלם כמו הצד הקולי. הבעיה העיקרית נעוצה באתר בו צולם הקונצרט, אמפיתיאטרון ה- Hollywood Bowl בלוס אנג'לס. הקונסטרוקציה של האמפי הזה הזו קצת בעייתית לצילום: המבצעים יושבים בתוך קונכייה אקוסטית סגורה, ואילו הקהל יושב באוויר הפתוח בחוץ. בצידי הבמה יש מסכים גדולים שמקרינים את הביצוע בזמן אמת, לרווחת אלו שיושבים רחוק. קצת כמו פארק הירקון אצלנו, רק בגירסה משודרגת מאוד. הבעיה היא שהתמונה לא נראית מוארת וחיה כמו בצילומים מאולמות "רגילים", וזוויות הצילום לא כל כך מחמיאות למבצעים (במיוחד לא למקהלה). בעיה נוספת היא בבחירה קיטשית של בגדים: המנצח, נגני התזמורת ושני הסולנים הגברים לבושים בפראקים לבנים, ואילו זמרי המקהלה ושתי הסולניות לבושים בשחור. ברגעים מסוימים בחירת הצבעים הזו, ובמיוחד השימוש בפראקים הלבנים, נותנת הרגשה של חגיגיות מלאכותית שאינה קשורה למוזיקה. נראה שמישהו שכח שזהו ביצוע לתפילת אשכבה, לא חתונה.
למרות ההסתייגויות, הביצוע הזו מומלץ בחום לאוהבי הרקוויאם של ורדי ולמעריציו ההולכים ורבים של דודאמל. הצפייה בו מנצח על הרקוויאם היא חוויה אסתטית ורוחנית גדולה, הן ברגעים השקטים והנשגבים והן ברגעי השיא הדרמטיים. כדאי מאוד.
ורדי- רקוויאם. התזמורת הפילהרמונית לוס אנג'לס. מנצח: גוסטאבו דודאמל. DVD של חברת C MAJOR.
(הערה חשובה: למרבה הצער, יו-טיוב מאוד קמצן לגבי הביצוע הזה. יש שם מגוון קטעים שמתעדים חזרות לביצוע וגם ראיון רב-פרקי עם דודאמל, אבל רק קטעים ספורים מהביצוע עצמו. לדוגמא הקטע הזה, בו מככב הטנור ויטוריו גריגולו)
פורסם ב"גלובס", 4.6.2015
טבאה צימרמן. צילום: Marco Borggreve
ביום חמישי הקרוב (28.5) תופיע עם התזמורת הסימפונית ירושלים טביאה צימרמן (Tabea Zimmermann), מנגניות הוויולה המובילות והמוערכות בעולם. צימרמן תופיע בתפקיד כפול של מובילה וסולנית, ותוביל את התזמורת לכל אורך הקונצרט מעמדת הוויולה הראשונה. הקונצרט הוא חלק ממנהגה של התזמורת בשנים האחרונות לארח מוזיקאים מובילים לקונצרטים במתווה של "מנצח-סולן", באופן שהופך את הסולן לחלק מקבוצת הנגנים.
טבאה צימרמן נולדה וגדלה בגרמניה, וכיום מתגוררת בברלין עם ילדיה. היא אורחת קבועה בישראל, ואף דוברת עברית שוטפת. את השפה רכשה תודות לבעלה הראשון, המנצח הישראלי המנוח דוד שלון. "בזכות דוד זכיתי לחיות בישראל מספר שנים, החל משנת 1987", היא מספרת. "לאחר שנפטר בשנת 2000 אני מגיעה לישראל פחות, אבל עדיין יש לי פה חברים וקרובי משפחה שאני שמחה לבקר". שלון, שהיה מנהלה המוזיקלי של הסימפונית ירושלים, אחראי גם לקשר הראשוני שנעשה בינה לבין התזמורת לפני שנים ארוכות.
הקונצרט הקרוב שלה עם התזמורת יהיה שונה מאוד מהמקובל, כיוון שהפעם תופיע כנגנית מובילה לכל אורכו. לדבריה, השיטה הזו היא חלק מתפיסת עולם שלמה. "בעשר השנים האחרונות שיניתי את דרך העבודה שלי", היא אומרת. "אני יותר נהנית מקשר ישיר עם התזמורת כסולנית מובילה מאשר לעשות זאת דרך מנצחים. בעיני, הגיע הזמן לשנות את ההיררכיה בעולם הביצוע המוזיקלי. למנצחים יש יותר מדי כוח. צריך לתת לנגנים יותר מקום לביטוי, ולקחת אותם יותר ברצינות".
האם מדובר גם בתהליך עבודה שונה?
"בהחלט. העבודה ללא מנצח באה מעולם המוזיקה הקאמרית, ומבוססת על הקשבה הדדית. כולם מקשיבים לכולם. זה אמנם פחות פרגמטי לעבוד ככה ולוקח יותר זמן, אבל מצד שני זה הרבה יותר כיף. זה כמו לתת פרספקטיבה של מוזיקאי קאמרי לתזמורת סימפונית".
צימרמן מציינת ששיטת העבודה מתאימה ליצירות לא גדולות, ולכן בחרה את תכנית הקונצרט בהתאם: סימפוניית נעורים של מנדלסון, הסרנדה השנייה של ברהמס, "מוזיקת אבל" של הינדמית לוויולה ומיתרים (בה תנגן כסולנית), והסוויטה השנייה לצ'לו של באך בעיבוד לוויולה.
לתזמורת לא חסר מנצח? מישהו שאפשר להסתכל עליו?
"המבט פחות חשוב ממה שחושבים. יותר חשובה האוזן. שיטת העבודה הזו מאפשרת ללכת עם המוזיקה, ולא עם מנצח ספציפי. הנגנים נהנים מאוד לעבוד ככה, כי הרי כולם רוצים לבטא את עצמם ולא רק להקשיב למישהו מלמעלה. הנגנים מרגישים שנותנים בהם אמון. באופן אישי, התעייפתי מזה שמנצחים כיום מדברים לנגנים בצורה פרגמטית ולא מוזיקלית. אותי יותר מעניין לדבר על האופי של המוזיקה ועל הרגש שהיא מבטאת. חשוב לי לחפש אינטימיות עם הקבוצה, ולגבש ביצוע שמתאים לנו יחד. פחות מעניין אותי להביא משהו מוכן מראש ולהכתיב אותו. מהבחינה הזו אני לא עושה עבודה של מנצחת, אלא עבודה של נשימה יחד והקשבה אחד לשני. בדיוק כמו מוזיקה קאמרית, רק שהפעם עם כמה עשרות נגנים".
מקובל לחשוב שגם הקהל זקוק למנצח כדי שיתווך לו את היצירה.
"תופעת המנצח המתמחה היא תופעה חדשה יחסית בתולדות המוזיקה, לא הרבה יותר ממאה שנים. במאה האחרונה נהנינו כל כך מהסימפוניות הגדולות, ששכחנו שאפשר גם אחרת. תמיד היו תזמורות קאמריות שניגנו בלי מנצח, כך שזה לא דבר חדש".
צימרמן מציינת שעובדת היותה אישה לא מעלה ולא מורידה בעיניה. "יש מוזיקאים טובים ויש מוזיקאים גרועים, בלי קשר למין הביולוגי. מה שכן, אני רואה בפונקציה של המנצח משהו פטריארכלי גברי, וזה לא חלק מהמוזיקה. זו מסורת של כוח, שאותה אפשר וצריך לשנות. העולם המוזיקלי צריך להפוך להיות יותר דמוקרטי. יש מנצחים נהדרים, אבל מהחלק של הכוח שיש להם אני לא נהנית. מוזיקאים לא צריכים לעסוק ביחסי כוח אלא במוזיקה. מוזיקה ופוליטיקה לא הולכים ביחד".
את עדיין עוקבת אחרי המצב בישראל?
"אני כבר פחות מחוברת למה שקורה בארץ, כי החיים שלי מבוססים בגרמניה. השהות שלי בישראל היתה קשורה מאוד לבעלי הראשון, ומאז שנפטר היה לי יותר קשה לבוא. בנוסף יש לי שלושה ילדים, 50 קונצרטים בשנה, וכיתה שאני מלמדת בברלין. כך שאין הרבה זמן".
כאמנית בינלאומית את בוודאי מרגישה היטב את המשבר בשוק המוזיקה הקלאסית. גם הקונצרט בירושלים יבוצע רק פעם אחת, כמו רוב הקונצרטים של תזמורת ירושלים. זה מצב סביר בעיניך?
"הרבה תזמורות בעולם מבצעות קונצרטים רק פעם אחת. השאלה העיקרית היא מהו מספר האנשים שמגיעים לקונצרטים ביחס לגודל של העיר. הבעיה היום היא שהמקום של התרבות הפך להיות קפיטליסטי, והשאלה העיקרית ששואלים היא כמה כרטיסים נמכרו. זו טעות גדולה. בתרבות אי אפשר לעשות חשבון על כל דבר. אני חושבת שתרבות צריכה לקבל תמיכה ממסדית, גם אם לא כל האוכלוסייה צורכת אותה. בדיוק כמו שמממנים ספורט או ביטחון. תרבות היא דבר מרכזי בחינוך ובהתפתחות אישית, וזו בעיה גדולה לראות זאת רק מהזווית של הכסף. יש מחיר גדול לזה שעושים רק דברים שמשתלמים מבחינה כלכלית. הקפיטליזם הטהור לא מציע פיתרון לעתיד של התרבות".
טבאה צימרמן תופיע עם התזמורת הסימפונית ירושלים ביום חמישי 28.5 בשעה 20:00 באולם "הנרי קראון", תיאטרון ירושלים.
פורסם ב"גלובס", 26.5.2015
ג'יימס ג'אד. צילום: אילן ספירא
במהלך חודש יוני הקרוב תבצע התזמורת הסימפונית ראשל"צ סידרת קונצרטים מעוררי ציפיות, בהם תבוצע הסימפוניה מספר 9 של מהלר. על הקונצרט ינצח המנצח האנגלי ג'יימס ג'אד, שמסיים כעת שנה ראשונה בתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת.
ג'אד (65), נשוי ואב לבת, הוא יליד לונדון. הוא מתגורר כבר למעלה מארבעים שנה בארה"ב, אליה עבר בעקבות קבלת תפקיד המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של פלורידה. התזמורת נסגרה מאז, אבל הוא עצמו נשאר בארה"ב. כעת, בתפקידו החדש בראשל"צ, יבלה כארבעה חודשים בשנה גם בארץ.
החזון של ג'אד לגבי תפקיד המוזיקאי בחברה ברור מאוד. "התפקיד שלנו הוא לחבר בין המוזיקה לקהילה", הוא אומר בראיון בלעדי ל"גלובס". "עיקר המאמץ צריך להיות כלפי חיבור הדור הצעיר למוזיקה הקלאסית, וזה נכון לכל מקום בעולם".
כדי להשיג את המטרה הזו, ג'אד מעורב במגוון פרויקטים. "במיאמי, לדוגמא, אנחנו מקיימים פרויקט בו מלמדים נגינה בתזמורת לילדים כבר מגיל ארבע. מטרת העל של הפרויקט הזה היא לאו דווקא מוזיקלית, אלא להביא שינוי חברתי. מסתבר שהתלמידים בפרויקט משתפרים בהרבה מימדים אחרים בלימודים, כמו משמעת, נוכחות ומעורבות".
לג'אד יש בטן מלאה על הממסד החינוכי בהקשר לחינוך מוזיקלי. "במערכת החינוך מלמדים עובדות, אבל לא מלמדים לחשוב", הוא אומר. "בארה"ב כבר הוציאו לגמרי את המוזיקה מתכנית הלימודים. לדעתי, יש לזה סיבה. מחקרים מראים שמוזיקה משפרת את תהליך החשיבה, כיוון שהיא מחברת בין שני הצדדים של המוח: האנליטי והריגשי. אבל השלטון לא מעוניין שאנשים יחשבו באופן עצמאי, כי יותר קל לשלוט באנשים שלא חושבים. אדם ששני צידי המוח שלו לא מחוברים לא שואל שאלות, אלא מאמין למה שהפוליטיקאים מספרים לו".
זה ממש נשמע כמו תיאוריית קונספירציה.
"זה לא משהו שזכה אי פעם לכותרות, אבל הרבה מחנכים ומוזיקאים בארה"ב יגידו לך שהממשלה לא רוצה ללמד מוזיקה. הממשלה רוצה לשלוט באנשים דרך פחד, וחינוך הוא תחילת תהליך של שליטה. המוזיקה עושה דבר הפוך, ולכן הממשלה לא מעוניינת בה".
איך זה מתיישב עם העובדה שהמימסד הכנסייתי דווקא טיפח מוזיקה?
"ראשית, הכנסייה לא הכירה את התיאוריה על שני צדי המוח. שנית, הכנסייה השתמשה במוזיקה כדרך לביטוי אמונה דתית, לא כביטוי אישי".
"המצב כיום הוא שהקהל של המוזיקה הקלאסית הוא מבוגר מאוד בכל העולם", אומר ג'אד. "אנחנו חייבים להביא גם אנשים צעירים לאולמות הקונצרטים, וצריך להילחם להחזיר את לימודי המוזיקה לבתי הספר. בתכניות חינוך מוזיקלי אתה רואה איך דרך המוזיקה נוצרים הקשבה לאחר, שיתוף פעולה ודיאלוג, והם מובילים לכך שהילדים מתחילים להקשיב אחד לשני גם בחיים. זה לא רק חינוך מוזיקלי, אלא חינוך לדמוקרטיה. והחינוך הזה מנוגד מאוד לפוליטיקה שאתה רואה היום, שמציגה חוסר יכולת לתקשר וניסיון בלתי פוסק לכפות דעות".
אתה מדבר על דמוקרטיה, אבל פעולת הניצוח היא לא ממש דמוקרטית.
"דווקא כן. אצל כל המנצחים הגדולים הניצוח הוא לא רק סימון של פעמה, אלא הזמנה של הנגנים לפרש את המוזיקה בדרכם. כמנצח אני לא כופה דעה, אלא מקשיב למה שיש לנגן לומר מבחינה מוזיקלית. מנצח טוב הוא מי שנותן לנגנים חופש, לא מי ששולט עליהם בצורה רודנית. בסופו של דבר מי שמייצר את המוזיקה הם בני אדם, ומה שחשוב זה לתת להם את ההרגשה שהם יכולים להתבטא באופן חופשי. ברור שצריך קונספציה עם רעיונות ברורים: זו לא מסיבה. אבל העבודה האמיתית של המנצח היא לתת לנגנים לבטא את עצמם ולהרגיש שווי זכויות. חלף זמנם של המנצחים הרודנים של פעם, שעבדו על בסיס הפחדה".
יכול להיות שהפורמט הקלאסי של הקונצרט כבר לא מתאים לקהל של היום?
"אני בהחלט בעד ריענון בסוגייה הזו. בארה"ב, לדוגמא, נהוג מאוד היום שהמנצח אומר כמה מילים לפני הנגינה. ייתכן שאעשה זאת לעיתים גם בישראל. אבל אני לא מאמין בנוסחאות. מה שיותר חשוב זה להעביר תשוקה אמיתית, ולבנות אמון בין הקהל לתזמורת".
"מה שחשוב לי זה להתרחק מהתדמית האליטיסטית שיש למוזיקה הקלאסית", מדגיש ג'אד. "זו לא צריכה להיות רק מוזיקה לאנשים עשירים. צריך לעשות דילים לצעירים, להגדיל את המודעות, להציע קונצרטים בשעות מאוחרות וכדומה. אלו דברים שעובדים בעולם היטב, כך שלא צריך להמציא את הגלגל מחדש. היתרון בישראל הוא שיש כאן נכונות גדולה להתנסות בדברים, ויש גם הרבה רעיונות מצוינים שעלו מהנגנים".
מה לגבי סוגיית הרפרטואר? בדרך כלל התזמורות בארץ נוטות לתכניות שמרניות שיבטיחו הגעת קהל.
"החזון שלי הוא לבצע הרבה יותר יצירות של מלחינים ישראלים בני-זמננו, ואם אפשר אפילו יצירה ישראלית בכל קונצרט. הרבה מוזיקה טובה לא מבוצעת כי אנשים נכנסים לשיגרה ככל שהם מתבגרים. אם בסרטים אנחנו כן מחפשים את החדש, אז למה לא גם במוזיקה?"
איך משפיע המצב הכלכלי על העבודה שלך?
"אחד הדברים שמאפיינים את העבודה בישראל הוא שצריך לחשוב על כל שקל. הייתי רוצה שהמוזיקאים יקבלו שכר יותר גבוה, אפילו במונחים ישראליים. הם הטובים בתחומם, וצריכים להיות מתוגמלים בצורה הולמת. קיבלתי הלם כשגיליתי כמה נגנים מקבלים כאן בהשוואה לארצות אחרות. זה לא הגיוני ולא הוגן לשלם לאנשים כל כך מעט".
אתה נשמע מאוד מחויב לתזמורת ראשל"צ.
"אני לוקח על עצמי משהו רק אם אני מרגיש שאני יכול לתרום ולשנות. לא מעניין אותי לעשות דברים רק בגלל הכסף, ובישראל ממילא לא משלמים הרבה", הוא צוחק. "כשאני נעשה מעורב, אני מעורב עד הסוף".
בעיקר מוזיקה 