שו צ'ונג. צילום יחצ
בימים אלה פותחת התזמורת הסימפונית חיפה את עונת הקונצרטים שלה. את העונה יוביל, זו השנה השלישית, המנצח הסיני שו צ'ונג (Xu Zhong). במקביל לכהונתו בחיפה משמש צ'ונג גם כמנהל בית האופרה בשנגחאי, ובנוסף קיבל השנה את הניהול המוזיקלי של ה"ארנה" (Arena) המפורסמת בעיר ורונה באיטליה. הישגיו בתזמורת חיפה בשנתיים האחרונות זכו לשבחים רבים, הן מצד הקהל והן מצד מוזיקאים שהופיעו תחת שרביטו.
"אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לקדם את הסימפונית חיפה ולמשוך אליה עוד קהל", אומר צ'ונג. "המטרה העיקרית שלי כיום היא לגבש לתזמורת סגנון מובחן שמותאם לה. אני מאוד מרוצה מהעבודה שאנחנו עושים, אבל מי שצריך לומר אם אנחנו מצליחים זה לא אני אלא הקהל".
צ'ונג (47) נחשב כיום לאחד המוזיקאים הסיניים החשובים ביותר בתחום המוזיקה הקלאסית. הוא מופיע במקביל כפסנתרן ומנצח, ומתמחה בין היתר גם בניצוח על אופרות. את הקריירה המוזיקלית שלו התחיל בגיל שלוש וחצי, בלימודי פסנתר. את לימודי הניצוח החל בגיל עשר. כשהיה בן 17 עבר ללמוד מוזיקה בפאריז, וכך רכש היכרות מעמיקה עם התרבות וסגנון הביצוע האירופאיים. לדבריו, לימודי המוזיקה באירופה היו משמעותיים מאוד לקריירה שלו, מכיוון שהיקנו לו סגנון נגינה ויכולת פרשנית עמוקה יותר. עם זאת הוא ממשיך לעבוד בסין בקביעות, ורואה בשנגחאי את בסיס האם שלו עד היום.
זה לא קשה לנהל קריירה שדורשת להיות בשלושה מרכזים במקביל?
"התפקיד הזה כרוך בהרבה נסיעות, אבל זה לא קשה. אנשים במקצוע הזה רגילים לכך. זו טכניקה שאפשר לפתח. זו הקריירה שלי מאז שהייתי בן עשר, אז מבחינתי זה המצב הרגיל".
יש הבדל גדול בין סין למערב מבחינת התקציבים המופנים למוזיקה?
"בהחלט. בסין המצב הרבה יותר טוב מאשר במערב, כי הממשלה מאוד תומכת בתרבות ובמוזיקה. המוזיקה הקלאסית פורחת כיום בסין. בכל מקום בונים אולמות קונצרטים, יש הרבה תזמורות, ויש סיוע גם למוזיקה סימפונית וגם לאופרה. באירופה, לעומת זאת, יש כל הזמן קיצוצים בתקציבי המוזיקה וירידה שיטתית בהיקף הפעילות".
ואיך המצב בישראל מבחינת תקציבי המוזיקה?
"התקציב פה נמוך, אבל בטוח. עיריית חיפה תומכת בנו בצורה יציבה, ואני מלא תודה להם על כך. כמובן שאנחנו תמיד שמחים לתקציבים נוספים, ולכן מעוניינים לצרף עוד אנשים למעגל התמיכה בתזמורת".
עשרים מיליון סינים עם פסנתר גדול
צ'ונג מספר כי יש כיום בסין בסביבות עשרים מיליון פסנתרנים. אידאל החיקוי שלהם הוא הפסנתרן המטאורי לאנג לאנג, אך לדברי צ'ונג זו שאיפה לא מציאותית. "לאנג לאנג יש רק אחד, ואי אפשר לחקות אותו. אפילו אני מחשיב את עצמי לפסנתרן טוב, אבל לא כמוהו", הוא צוחק.
סין הוציאה הרבה פסנתרנים מוכרים, אבל מעט מאוד מנצחים ברמה עולמית. איך זה מוסבר?
"דווקא יש כמה מנצחים סיניים פעילים. אבל אני לא רוצה להשוות או להתייחס למה שאני חושב על אחרים. אני מעדיף להיות ממוקד רק במה שאני עצמי עושה".
התשובה הזו מתאימה גם למה שאמרת כשנכנסת לתפקיד- שאין לך שום עניין בפוליטיקה.
"זה נכון. המטרה שלי היא רק לעשות מוזיקה. אני לא מעורב בפוליטיקה וזה לא מעניין אותי. אני בסך הכול מוזיקאי פשוט וכך אני רוצה להישאר".
לנגן עם כיוון
אחד האתגרים הניצבים בפני מנהל מוזיקלי היא בניית תכנית קונצרטים לתזמורת, ולצ'ונג יש תיאוריה ברורה מאוד בעניין. "אני בונה את התכנית קודם כל לפי השראה ורגש, אבל גם לפי מה שהתזמורת זקוקה לו", הוא מסביר. "יש לי כיוון ברור אליו התזמורת צריכה ללכת, ולפי זה אני מחליט איזה יצירות לבצע לאורך העונה. ההישג שלי יהיה להביא את התזמורת לכיוון הרצוי".
ומהו הכיוון הזה?
"זה סוד", צוחק צ'ונג. "זה לא משהו שאני יכול לשתף בו. אבל אני חתום עם התזמורת עד שנת 2018, אז יש לי זמן להתקדם לשם".
צ'ונג ינצח במהלך העונה על ארבעה קונצרטים סימפוניים, וכן על אופרה אחת ("כרמן" מאת ביזה). בקונצרט פתיחת העונה, החל ממוצ"ש הקרוב, ינצח על תכנית שבמרכזה יצירות מאת ברליוז: הפתיחה "שודד הים" ו"הסימפוניה הפנטסטית". עוד יבוצע בקונצרט הקונצ'רטו לשני פסנתרים של מוצרט, בעיבוד מיוחד לנבל, פסנתר ותזמורת. את העיבוד ערכה הנבלנית המעולה מארי-פייר לנגלמה (Langlamet), שתהיה גם הסולנית בקונצרט. היא תנגן את תפקיד הפסנתר הראשון בעיבוד לנבל, ואילו צ'ונג ינגן את תפקיד הפסנתר השני ובמקביל ינצח על התזמורת.
דיברת בעבר על כך שאתה מעוניין לחשוף את התזמורת גם בזירה הבינלאומית.
"זו בהחלט אחת המטרות שלי בעתיד. כבר העונה יופיעו איתנו סולנים מוכרים מהעולם, ובעתיד אני מעוניין להוציא את התזמורת גם לסיורים. אבל עדיין דרוש זמן עד שיבשילו התנאים לכך".
איך ההרגשה שלך בישראל, אחרי שלוש עונות?
"אני מאוד אוהב את הארץ, ומרגיש שלאט לאט אני נעשה חלק מכם. אחת השאיפות שלי היא להביא את התזמורת להופיע בתל-אביב, כדי שגם הקהל במרכז יוכל להתרשם ממנה. אבל בינתיים הייתי שמח לראות את אנשי המרכז מגיעים לחיפה".
מעוררת התפעלות. הכנרת האורחת ניקולה בנדטי (צילום: Simon Fowler)
לתזמורת הפילהרמונית יש פורמט ייחודי שנקרא "הפילהרמונית בג'ינס". המטרה הבסיסית של הפורמט היא למשוך לתזמורת קהל צעיר יותר מהממוצע, ולכן הוא בנוי בהתאם. הקונצרט מתחיל בשעה מאוחרת (22:00), לפניו ואחריו יש בלובי מופע מוזיקה קלה, ויש גם בירה ותפוצ'יפס בחינם. והכי חשוב: את המופע מנחה סלבריטאי, בדרך-כלל מישהו מוכר מהטלוויזיה. ברוב המקרים ה"סלב" הזה לא מבין הרבה במוזיקה קלאסית, אבל כוח המשיכה שלו מהטלוויזיה עושה את העבודה.
ההנחיה המשותפת של מיכל אנסקי ("מאסטר שף") ושל אביה אלכס ביום חמישי האחרון הדגימה היטב את הבעייתיות הגלומה בפורמט. עיקר הביקורת מופנה למיכל אנסקי, שאמנם השתדלה מאוד להיות נחמדה וייצוגית אבל חוסר ההבנה שלה במדיום הקונצרטי פשוט זעק לשמיים. נורות האזהרה התחילו להבהב כשהיא שיחררה לאולם הערה מעליבה על גיל הקהל הרצוי. בפילהרמונית כנראה סיפרו לה שמטרת הסדרה היא למשוך צעירים, ואנסקי הייתה מספיק חסרת טקט כדי להעביר את האינפורמציה הזו לקהל. היא אפילו ביקשה שהמצלמות יעברו רגע לקהל כדי שיראו שיש צעירים, רק על מנת לגלות שרבים מהבאים הם דווקא אנשים מבוגרים מאוד.
שיאה הקומי של בעיית ההנחיה הגיע בקונצ'רטו לכינור של קורנגולד, שבוצע עם הכנרת האורחת ניקולה בנדטי (Benedetti) כסולנית. בנדטי ניגנה בצורה מעוררת התפעלות: מעודנת, מלאת רגש והבעה, לפרקים אפילו עוצרת נשימה. הקהל, שבסדרה זו לא תמיד מכיר את כללי הטקס, מחא כפיים בהתלהבות אחרי הפרק הראשון. האנסקים סברו בטעות שזהו ה"קיו" שלהם להיכנס להציג את היצירה הבאה, כך שעם הצלילים הראשונים של הפרק השני נשמע לפתע קולה המופתע של מיכל אנסקי ברמקולים: "מה, נכנסנו מוקדם מדי?". התשובה הייתה "כן", אבל השניים כבר היו על הבמה, ולכן בילו את שארית היצירה כשהם עומדים לצד הנגנים. כמה מביך.
חוסר ההבנה של מיכל אנסקי בלט שוב בראיון שלאחר ביצוע הקונצ'רטו. היו המון שאלות מעניינות לשאול את הכנרת על האמנות שלה, על התפתחותה ככנרת או על הכלי בו היא מנגנת. אך מה שעניין את אנסקי היה מה מוצאה המדויק (כדי לדעת אם היא יכולה לדבר איתה איטלקית), והאם הצליחה לבקר באתרי תיירות בארץ. זה מה שמעניין?!
כל זה עצוב במיוחד, כי התזמורת דווקא הייתה נהדרת לכל אורך הערב. החל מהקונצ'רטו של ויואלדי, שהציג שלושה כנרים צעירים מצוינים שהצטרפו בשנים האחרונות לתזמורת וניגנו הפעם כסולנים; המשך עם ביצוע מצוין לקונצ'רטו לכינור של קורנגולד, עם הסולנית המקסימה שהוזכרה קודם; וכלה, כאמור, עם "הואלס" של ראוול. את השיחה עם הנגנים הצעירים ניהל למרבה השמחה זובין מהטה, שהראה באופן טבעי מהי הנחיה טובה באמת: מושכלת, כריזמטית, ידענית וגם משעשעת כשצריך.
הסידרה בג'ינס רצה כבר כמה וכמה שנים, אבל צריך לומר ביושר שהפורמט שלה חייב עידכון. קונצרט מונחה זה בסדר גמור, אבל מדובר בציפייה די אלמנטרית שמי שמנחה אותו גם יבין על מה הוא מדבר. באופן אידיאלי, התפקיד הזה צריך להינתן למוזיקאי עם ידע נרחב, שיודע גם להנחות בצורה אינטליגנטית. אם המנחה אינו מוזיקאי, אלא "סתם" סלבריטי, הפילהרמונית חייבת למנות מישהו מתוכה שיעבור היטב על דבריו ויוודא שרמת ההנחיה תהיה תואמת, ולו במעט, לרמה המוזיקלית הגבוהה של התזמורת.
הפילהרמונית בג'ינס. מנחים: מיכל ואלכס אנסקי. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות תל-אביב, 15.10.15
שלו עד-אל מנצח על "המלך ארתור" במוזיאון ת"א. צילום: גורי פלג
בשנים האחרונות אנו חיים במציאות בה ניתן להאזין כמעט לכל יצירה מוזיקלית בלחיצת כפתור. במצב עניינים כזה, נשאלת לא פעם השאלה איזה טעם יש עדיין בקונצרטים חיים. הרי ביו-טיוב יש כל מה שאפשר להעלות על הדעת, במגוון ביצועים, ובאיכות סבירה. אז בשביל מה צריך לצאת מהבית?
הקונצרט האחרון של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית הדגים את הסוגייה הזו בצורה מושלמת. חלקו הראשון הציג מהו ביצוע חי "סטנדרטי", טוב אך לא מלהיב. חלקו השני, לעומת זאת, סיפק לקהל חוויה פנטסטית, חד-פעמית, שאין שום סיכוי בעולם לקבל בהקלטות.
במחצית הראשונה של הערב בוצעה הסימפוניה מספר 41 של מוצרט ("יופיטר"). חלק זה סיפק חוויה סטנדרטית: יצירה מוכרת, ביצוע טוב, ופחות או יותר זהו. חלקו השני של הקונצרט, לעומתו, סיפק חגיגה שלמה של צבע ושמחת חיים. לחלק זה נבחרה היצירה "המלך ארתור" של הנרי פרסל, יצירה בארוקית מקסימה הכתובה לתזמורת, סולנים ומקהלה. היצירה היא מעין "חצי-אופרה", והיא בוצעה בגירסה קונצרטית מקוצרת וחסכונית בה שרו הסולנים גם את תפקידי המקהלה.
העובדה הראשונה שבלטה בביצוע היתה יכולתה המעולה של תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית לנגן מוזיקת בארוק. נגני התזמורת מנגנים אמנם בכלים מודרניים ולא בכלי תקופה, אבל הצליחו להפיק צליל בארוקי מבריק ומלא אנרגיה. גמישות סגנונית כזו היא לא עניין של מה בכך, אך כאן היא נראתה טבעית לגמרי. את ההצלחה הזו יש לייחס מן הסתם למנצח, שלו עד-אל, מומחה בארוק וותיק שהצליח להעביר את הידע הסגנוני שלו גם לנגנים.
הרבה מהצלחת הערב נזקפת לזכותו של ההרכב הקולי, שהורכב מעשרה זמרים סולנים שחלקם הם מהטובים בתחומם בארץ. הבולטים ביותר לטעמי היו זמרות הסופרן רויטל רביב, הדס פארן-אסיה ורעות ונטוררו, זמר הקונטרה-טנור אלון הררי, הטנור איתן דרורי, וזמר הבאס יאיר פולישוק. אלו זמרים צעירים יחסית אך מנוסים מאוד, שיודעים לא רק לשיר אלא גם לשחק ולהקסים. את החלק המשחקי הם ביצעו להפליא, עם הרבה הומור וחן אך גם תוך שמירה קפדנית על טעם טוב. מבין כל הפנינים שהפיקו הסולנים זהר במיוחד הביצוע של רעות ונטוררו לאריה "אי כליל יופי", שהושר בעודה נעה בין הנגנים ומפזרת להם ליטופים מלאי חן.
שיאו הבלתי מעורער של הערב נרשם עם שיר שיכורים אנגלי מצחיק, שבשירתו השתתפו באופן לא צפוי גם כמה מנגני התזמורת. זה היה רגע אדיר, שהראה לאיזה שיאים אפשר להגיע עם חשיבה יצירתית שיוצאת מהקופסה. חלק מהנגנים שרו בצורה טובה להפתיע וחלק זייפו לחלוטין, אבל אצל כולם היה קשה להחמיץ את האושר מהחופש שקיבלו לשבור קצת את הכלים. ערב נפלא.
תזמורת נתניה- הקאמרית הקיבוצית עם הרכב קולי של זמרים סולנים. מנצח: שלו עד-אל. מוזיאון ת"א לאמנות, 13.10.
פורסם ב"גלובס", 15.10.2015
אברי לויתן (במרכז) בקונצרט במסגרת פסטיבל "מוזתיקה" במרכז קליטה (צילום יח"צ)
בימים הקרובים יתקיים בארץ פסטיבל יוצא דופן, הנושא את השם "פסטיבל מוזתיקה הבינלאומי למוזיקה בקהילה". השם "מוזתיקה" (Musethica) מורכב מהלחמה של שתי מילים, "מוזיקה" ו"אתיקה". בבסיס הפרויקט, שיתקיים בין ה- 16 ל- 25 בחודש, עומדת יוזמה יוצאת דופן: לבצע מוזיקה קלאסית לא רק לקהל "רגיל", אלא גם- ואפילו במיוחד- לשוהים במוסדות חברתיים שונים. בין היתר מנגנים חברי הפרויקט לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, גני ילדים, בתי כלא, בתי ספר, מרכזים לחסרי בית ועוד.
"הרעיון התחיל עם כיתה שלימדתי בבית הספר הגבוה למוזיקה בסרגוסה, ספרד", מספר הוויולן הישראלי-גרמני אברי לויתן, מייסד הפרויקט. "זו היתה כיתה של צעירים מצטיינים, שלמדו עם מורים מעולים. הבעיה היתה שהצעירים האלו ניגנו בעיקר בפני העמיתים שלהם והמורים שלהם, ולא התנסו מספיק בנגינה בפני קהל. באחד הימים פגשתי מרצה לכלכלה, שהציעה להגיע עם המוזיקה לקהלים לא שגרתיים. מכאן התפתח הרעיון לנגן בפני קהלים שאין להם גישה לקונצרטים "רגילים", עקב סיבות פיזיות או סוציו-אקונומיות. היא אירגנה לנו קונצרטים בבתי כלא, בתי חולים ומוסדות לחינוך מיוחד, ועקב התגובה המדהימה של הקהל החלטנו להרחיב את הפרויקט למוסדות נוספים וארצות נוספות".
אברי לויתן (42) מתגורר בברלין מזה 15 שנים. הוא מופיע בעיקר כוויולן סולן, ומנגן בקביעות גם בהרכבים קאמריים. הוא מספר שפרויקט "מוזתיקה" מתקיים כיום בשבע מדינות, שישראל היא אחת מהן. הפעילות בארץ התחילה בשנה שעברה, ובסוף החודש תקיים העמותה את הפסטיבל השני שלה בארץ.
הפסטיבל השנה יארח 14 מוזיקאים. חלקם נגנים בעלי שם בינלאומי: הכנרים סרגיי אוסטרובסקי ורועי שילוח, אברי לויתן עצמו (ויולה), ונגן הצ'לו אורפאו מנדוצי. חלק אחר מורכב ממוזיקאים צעירים מצטיינים מהארץ והעולם. הפסטיבל יכלול כעשרים קונצרטים במגוון מוסדות חברתיים ברחבי הארץ, שינוגנו לאוכלוסיות השוהות במקום ללא עלות. בין היתר ינגנו חברי "מוזתיקה" במחלקה הסגורה במרכז הרפואי גהה, קמפוס "ביאליק רוגוזין" בתל אביב, מרכזי עמותת אלו"ט לילדים אוטיסטים, מרכזי אקי"ם לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית, בתי ספר לחינוך מיוחד, גני ילדים, מועדוני קשישים ועוד. בנוסף הם יקיימו שלושה קונצרטים "רגילים" לקהל הרחב, בתשלום, בבאר שבע (21 באוקטובר) ובתל אביב (23 ו- 24 באוקטובר).
בפסטיבל תיחשף לראשונה "רביעיית מוזתיקה ישראל", אותה ייסדה העמותה השנה. הרביעיה תשתלם במהלך השנה הבאה בהדרכת חברי "הרביעייה הירושלמית" המהוללת, והחל מדצמבר תצא גם לקונצרטים קהילתיים באופן קבוע.
לקבל דרך תרומה
לויתן מציין כי המודל של "מוזתיקה" הוא לקיים מינימום של 85% מהקונצרטים במקומות החברתיים. "עם זאת, מהות הפרויקט היא לא של נדבנות ולא של תרומה לקהילה", הוא מדגיש. "זהו קודם כל פרויקט חינוכי, שנועד לאפשר לנגנים הצעירים להופיע בפני קהל. אנחנו עושים את זה למען עצמנו. זה לא נראה כך, אבל למעשה אנחנו פועלים ממניעים אגואיסטיים".
לדבריו, נגני הפרויקט אינם עושים הנחות לקהל הקהילתי מבחינת החומרים. "הם מנגנים את הרפרטואר הקלאסי התובעני ביותר, כמו יצירות של בטהובן, דבוז'אק, ברהמס ואחרים. מה שכן, הקונצרטים בקהילה קצרים יותר, בין 40 דקות לשעה, ואנחנו תמיד מקפידים לקיים דיאלוג עם הקהל אחרי הקונצרט".
איך מגיב הקהל שלכם? קשה לחשוב על אסירים בבתי כלא או על מאושפזים במחלקה סגורה כקהל טבעי למוזיקה קאמרית.
"אני מופתע לטובה מהתגובות. לעיתים רמת הקשב בקונצרטים הקהילתיים היא יותר גבוהה אפילו מזו של הקהל ה"רגיל". לדוגמא, ביצענו חמישייה של דבוז'אק בכלא מעשיהו, והיה באולם שקט מוחלט. לא רצו שנלך".
כמה אנשים יושבים בקהל בקונצרט קהילתי שכזה?
"זה משתנה. במעשיהו היו בערך 120. אבל בדרך כלל אנחנו מעדיפים שיהיו בקהל רק שלושים – ארבעים איש, כי אז הקהל יכול לשבת קרוב אלינו. זו חוויה מדהימה לנגנים. הם יודעים שהם לא הולכים לנגן ב"קרנגי הול" אלא בפני אסירים, נוער בסיכון, חולים או פליטים, ומנגנים אחרי ההכנה הכי מדוקדקת וברמה הכי גבוהה. אחרי קונצרט כזה המוזיקאים אומרים שעכשיו הם מבינים למה פנו לעסוק במוזיקה".
הנגנים הצעירים בפרויקט מקבלים שכר?
"לא. המודל עובד על כך שהצעירים מופיעים ללא תמורה, אבל גם לא משלמים על כיתות אמן וחזרות שמועברות להם על ידי טובי המוזיקאים בעולם. בנוסף, כל הנגנים מקבלים מילגות שמכסות להם את הוצאות הלינה, הטיסות והכלכלה. למילגות האלו יש מודלים שונים של מימון: בספרד אנחנו מקבלים מימון מהמדינה, בברלין יש תמיכה של השלטון המקומי, ובמקומות אחרים אנחנו תלויים בתומכים".
אתה עצמך רואה מזה כסף?
"אני לא מרוויח מהפרויקט הזה כסף, אבל יש לי ממנו הרבה סיפוק. מי שכן מקבל שכר הם המורים בפרויקט, שמקבלים שכר על ההוראה".
ביצועי המוזיקה הקלאסית במקומות כה לא שגרתיים הניבו אנקדוטות למכביר. "היה לנו קונצרט במעון לחסרי בית בספרד, אליו הגיע מבקר מוזיקה מקומי שכתב ביקורת מוזיקלית על הקונצרט", מספר לויתן. "היה עוד מקרה מיוחד בפולין: לאחד הקונצרטים ה"רגילים" שלנו הגיעו עשרה אסירים בליווי משטרתי, אחרי שנחשפו להרכב בהופעה בתוך בית הכלא ורצו לשמוע אותנו שוב. הם הופיעו אמנם בבגדים אזרחיים, אבל קשה היה לפספס אותם. אחרי הקונצרט הם חזרו לכלא. זה היה מרגש מאוד עבורנו לראות שהגיעו".
הקונצרטים של "מוזתיקה" לקהל הרחב (בתשלום) יתקיימו בקונסרבטוריון באר-שבע (21 באוקטובר) ובקונסרבטוריון "שטריקר" בתל אביב (23 ו- 24 באוקטובר). החזרות וכיתות האמן יהיו פתוחות לקהל.
אתר הפרויקט בעברית:
המוזיקה של ריכרד ואגנר היא הסמל הגרמני היחידי שנשאר מוחרם בישראל. העובדה שדווקא ואגנר הפך כאן למוקצה, ולאו דווקא סמלים נאציים מובהקים כמו "פולקסוואגן", בעייתית למדי מבחינה היסטורית. וגנר מת בשנת 1883, שש שנים לפני לידתו של היטלר ועשרות שנים לפני הקמת המפלגה הנאצית. החרם עליו בישראל התחיל כאקט ספונטני לאחר "ליל הבדולח" בשנת 1938, כשחברי התזמורת הפילהרמונית הארצישראלית דאז – רובם ככולם פליטים מגרמניה- הוציאו בסערת רוחם קטע של וגנר מתכנית הקונצרט. אז, זה היה צעד מחאה הגיוני: וגנר היה המלחין הנערץ על היטלר, וגם אנטישמי מובהק בעצמו. אלא שהאקט הספונטני הזה הפך למסורת ולעניין פוליטי נפיץ, והשאר היסטוריה. התוצאה היא שישראל היא המדינה היחידה שמחרימה עד היום את האופרות של וגנר, שמבוצעות בקביעות בכל מקום אחר בעולם.
מי שרוצה להכיר את המלחין בכל זאת, יכול לעשות זאת כיום בלי בעיה דרך אלבומי די.וי.די מסחריים. האלבום הנוכחי, שיצא לאור לפני מספר חודשים, הוא החדש מכולם. הוא מציג את "ההולנדי המעופף", האופרה הקצרה ביותר של וגנר (אורכה נטו כשעתיים ורבע). זו אופרה מוקדמת יחסית של המלחין, ולטעמי היא אחת מהקליטות והנגישות ברפרטואר שלו. האופרה מספרת אגדה על רב-חובל הולנדי (הוא "ההולנדי המעופף"), שנקלע לסערה בעת שניסה לעקוף את כף התקווה הטובה. הקפטן נשבע שיעבור את הכף בכל מחיר, גם אם הדבר יימשך לנצח. כעונש על הנדר הפזיז נדון ההולנדי להפליג עד קץ הימים, ומותר לו לעגון רק אחת לשבע שנים. אם באחד מנמלי העגינה ימצא אישה שתאהב אותו ותישאר נאמנה לו לעד- תוסר מעליו הקללה. למרבה הפלא, הוא מוצא מישהי כזו. שמה סנטה (Senta), והיא בתו של רב-חובל נורבגי בשם דלאנד. סנטה אכן מתאהבת בהולנדי, ונוטשת עבורו את ארוסה, אריק. בסופה של האופרה, לאחר תהפוכות עלילה נוספות, ספינתו של ההולנדי שוקעת בים וסנטה מתאבדת. זה נשמע רע אבל למעשה זהו סוף טוב, כי המוות הכפול מאפשר לשניים להתאחד בעולם הבא. אותו רעיון הזוי, של גאולה ואהבה דרך מוות, יופיע בהמשך אצל וגנר גם באופרות נוספות, ובראשן "טריסטאן ואיזולדה".
ההקלטה באלבום היא מביצוע חי שצולם לפני שנתיים בבית האופרה של ציריך, עם איכות גבוהה מאוד של צילום וסאונד. המנצח בהפקה הוא אלאן אלטינוגלו (Altinoglu), צרפתי ממוצא ארמני. זהו מנצח אלמוני לחלוטין (בודאי לקהל הישראלי), אך הוא עושה פה עבודה מצוינת מבחינת צליל ופרשנות. מי שמוכר הרבה יותר הם הסולנים, ובראשם זמר הבס-בריטון הוולשי הנפלא ברין טרפל (Terfel) בתפקיד הראשי של ההולנדי המעופף. יש לו קול עמוק ויפהפה, ונוכחות בימתית מרשימה מאוד. מצטיינים נוספים הם זמר הבאס הוותיק מאטי סלמינן (Salminen) בתפקיד רב-החובל דלאנד, וזמרת הסופרן אניה קאמפה (Kampe) שמרגשת ממש בתפקיד סנטה.
האופרה זוכה לבימוי מודרני מעניין ורב-טעם, שנשען על מסורת הסרטים האילמים של סביבות 1920. לבחירה הזו יש משמעויות בימוי מפתיעות: העלילה מתרחשת בתוך משרדים מרוהטים בכבדות (במקום בספינה כמקובל); ה"מלחים" הם בעצם עובדי משרד, והם לבושים בחליפות וכובעים בסגנון קפקא; הנווט מדבר עם ההולנדי בטלפון חוגה ישן; סנטה מתאבדת ביריית רובה במקום לקפוץ לים; וכך הלאה.
השילוב של איכות הבימוי, איכות הביצוע והמשקל הסגולי של הסולנים הופך את ההפקה למומלצת מאוד, גם למי שחושש מהסטריאוטיפים המקובלים על ואגנר (כבד, ארוך, מתיש וכדומה).
ואגנר- האופרה "ההולנדי המעופף" מבית האופרה של ציריך. מנצח: אלאן אלטינוגלו (Alain Altinoglu). אלבום DVD של חברת "דויטשה גרמופון".
פורסם ב"גלובס", 12.10.2015
דניאל ברנבוים והפילהרמונית של וינה בפסטיבל זלצבורג. צילום: Marco Borrelli
זלצבורג, אוסטריה, סוף אוגוסט 2015. אל אולם הקונצרטים של העיר מתקבצים אוהבי מוזיקה בעלי אמצעים מרחבי העולם. הם באים כדי לבקר במופע במסגרת "פסטיבל זלצבורג" היוקרתי למוזיקה קלאסית, שנערך כאן מדי קיץ. הגברים בחליפות ערב ועניבות, הנשים בשמלות ערב. עד כאן, תיאור המצב זהה לפסטיבלי הקיץ הקודמים שהתקיימו בעיר. אבל השנה יש גם חידוש: בסמוך לכל דלת כניסה לאולם ממוקם לו קבצן, המתחנן בלחש לנדבה. חלק מהקבצנים עומדים על ברכיהם, חלקם יושבים על הצד. כולם מוזנחים ולבושים בבגדים מרופטים. בירור קצר מעלה שהם מגיעים מרומניה, והופיעו לראשונה ליד האולמות ב"פסטיבל האביב" בחודש אפריל האחרון. בחלקיה המתויירים של זלצבורג ניתן לראות אותם – או את נשותיהם- כמעט בכל קרן רחוב. הם לא אגרסיביים ולא קולניים, ולכן הרשויות מניחות להם לנפשם. התוצאה יוצרת תמונה של ניגוד משווע: מצד אחד הקבצנים המרופטים, ומצד שני הקהל המעונב שקנה כרטיס במחיר שעשוי להגיע ליותר מ-1500 שקלים. ברובם המכריע של המקרים, יש לציין, באי הקונצרטים בוחרים באסטרטגיה של התעלמות וחולפים ליד הקבצנים כאילו היו אוויר.
אוסטריה וגרמניה נמצאות כעת בכותרות עקב משבר קליטת הפליטים, אך סיפור הקבצנים הרומנים בליבה של זלצבורג העשירה מזכיר שהפערים החברתיים באירופה קיימים לא מהיום. לעין ישראלית בולטת מאוד גם הנוכחות המוסלמית המסיבית בעיר, כולל נשים לבושות מכף רגל ועד ראש ועוטות רעלות. מי שלא ראה צעירה מוסלמית מסתכלת בסמארטפון שלה מבעד לחרכי העיניים של רעלת ה"ניקאב", כשמאחוריה המצודה העתיקה והציורית של זלצבורג, לא ראה מפגש תרבויות מוזר מימיו. בכל מקרה, נראה ש"אירופה הקלאסית" הוא מושג שעובר בשנים האחרונות טלטלה רצינית.
בתוך אולמות הקונצרטים, לעומת זאת, אירופה נראית קלאסית מאוד. לשם לא חילחלו השינויים הדמוגרפיים, וגם לא הקבצנים מרומניה או משבר הפליטים. בפנים הקהל מעונב ומנומס, והמוזיקה מצוינת. הפסטיבל נהנה מתקציב של קרוב ל- 60 מיליון אירו, חלקם במימון ציבורי, והניחוח היוקרתי שלו מושך אמנים מהשורה הראשונה.
מבין המופעים בהם ביקרתי בלט ביצוע נפלא לסימפוניה התשיעית של מהלר, עם התזמורת הפילהרמונית של וינה בניצוחו של דניאל ברנבוים. אם לשפוט מהביצוע הזה משהו טוב עובר על ברנבוים, שחגג השנה חמישים שנה של שיתוף פעולה עם פסטיבל זלצבורג. הוא היה רגוע ורך יותר מבדרך כלל, ושפת הגוף האגרסיבית המוכרת שלו התמתנה מאוד. הפרק האחרון המרגש של הסימפוניה, בו נפרד מהלר מהעולם, סיפק רגעים ארוכים של יופי נשגב.
הנאה שלמה סיפק גם קונצרט באולם ה"מוצרטאום" האלגנטי, בו ניצח אדם פישר על תזמורת ה"מוצרטאום" בתכנית מיצירות מוצרט ושוברט. את שיא המופע סיפקה זמרת הסופרן המעולה אנט פריטש (Fritsch), ששרה אריות קונצרטיות מאת מוצרט עם הרבה חן וברק. נבון יהיה מי שיביא אותה להופעות בארץ.
במילאנו עם "הסיסטמה"
ומזלצבורג למילאנו. באולם האופרה המפורסם "לה סקאלה" במילאנו התקיים הקיץ, באופן חד-פעמי, האירוע המוזיקלי המושך ביותר באירופה. זאת לרגל תערוכת ה"אקספו" הבינלאומית, שמתקיימת בעיר השנה. במסגרת זו התארחו ב"לה סקאלה" שתיים מהתזמורות המובילות של ה"סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של וונצואלה. זוהי מערכת חינוך כלל-ארצית, בה לומדים כיום למעלה מ- 700 אלף ילדים ובני נוער. רבים מהם מגיעים מרקע של עוני, פשע וסמים, וה"סיסטמה" מעניקה להם עוגן חברתי ואפשרות לחיים טובים יותר דרך חינוך מוזיקלי שיטתי.
קשה לתאר את ההתלהבות שהישרו תזמורות ה"סיסטמה" על הקהל בשלושת הקונצרטים שלהם בהם ביקרנו. אפשר רק לומר שאם מחפשים עתיד למוזיקה הקלאסית, שביבשות המבוססות הולכת וגוועת, הרי שבוונצואלה הוא נמצא למכביר.
דיטריך פארדס מנצח על תזמורת הנוער של קראקס. צילום באדיבות לה סקאלה מילאנו
הקונצרט הראשון בו ביקרנו הציג את תזמורת הנוער של קראקס, בהובלת המנצח הכריזמטי דיטריך פארדס (Paredes). בקונצרט כל כך מלהיב לא ביקרתי כבר שנים. התזמורת הצעירה ביצעה יצירות מוכרות מאת ורדי, צ'ייקובסקי וסן-סנס. הביצוע אולי לא היה מושלם מבחינה פרשנית וטכנית, אבל השאיר חוויה אדירה. התזמורת ניגנה בצליל עשיר ועם אנרגיה מוזיקלית עצומה, שיצרה את התחושה המחשמלת שמעביר קונצרט חי גדול באמת. הקהל דרש וקיבל שלושה הדרנים, שניים מהם של יצירות מדרום אמריקה. ההדרן האחרון היה Alma Llanera, "נשמתו של איש המישורים", ההמנון הלא-רשמי של וונצואלה. לשירתו קמו לפתע כל חברי מקהלת ה"סיסטמה" שישבו בקהל, והמילה "מרגש" קטנה מאוד מכדי לתאר את התוצאה. ערב אדיר.
בשני הקונצרטים העוקבים הופיעה ב"לה סקאלה" תזמורת הדגל של ה"סיסטמה", שנקראת כיום "התזמורת הסימפונית סימון בוליבאר". בעבר היא נחשבה לתזמורת נוער, אך עם חלוף השנים הפכה לתזמורת מקצועית והשמיטה את המילה "נוער" משמה. כיום היא מורכבת מנגנים מקצועיים נלהבים, רובם בשנות העשרים והשלושים. מנהלה המוזיקלי הוא המנצח המטאורי גוסטאבו דודאמל, בוגר ה"סיסטמה" בעצמו. דודאמל נחשב כיום לאחד המנצחים המבוקשים בעולם, ומכהן במקביל כמנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס. הופעותיו בישראל בעשור האחרון עם הפילהרמונית זכו להצלחה סנסציונית, אך למרבה הצער בשנים האחרונות הוא הפסיק לבוא לכאן. אז נסענו למילאנו.
דודאמל ותזמורתו עשו בשכל, והביאו למילאנו אופרה שלא יכולה להיכשל עם בימוי שלא יכול להיכשל. מדובר ב"לה בוהם" של פוצ'יני, בבימוי הוותיק של פרנקו זפירלי (שעלה גם בארץ פעמיים, ב- 1997 וב- 2009). זהו בימוי גרנדיוזי ועשיר מאוד בפרטים, אך גם מעודן ושומר על טעם טוב לכל אורכו.
התוצאה היתה חוויה אופראית שאין שום סיכוי לחוות בארץ. דודאמל הוביל ביצוע נפלא, והוכיח שתזמורת "סימון בוליבאר" היא בין הטובות שיש כיום בעולם. לא פחות. לכך סייע צוות זמרים מעולה, שבראשו זמר הטנור ויטוריו גריגולו בתפקיד המשורר רודולפו ו"תותחים" אחרים כמו זמר הבאס קארלו קולומבארה. זמרת הסופרן מאריה אגרסטה (Agresta), בתפקיד מימי, שרה יפה אך דווקא פחות שיכנעה בעיני מבחינה רגשית. גם כך, זה היה ערב אופראי שהתקרב למושלם.
צ'ייקובסקי עם דודאמל
גוסטבו דודאמל מנצח על תזמורת "סימון בוליבאר" ב"לה סקאלה". צילום באדיבות לה סקאלה מילאנו
למחרת ביצעה תזמורת "סימון בוליבאר", שוב בניצוחו של דודאמל, תכנית שכולה צ'ייקובסקי. חלקו הראשון של הקונצרט כלל את "הסערה" ואת "רומיאו ויוליה", בביצוע שהיה מרשים מבחינה טכנית אך לא התעלה לגבהים מיוחדים. חלקו השני, לעומת זאת, סיפק חוויה ריגשית עצומה. בחלק זה בוצעה הסימפוניה מספר 6 של צ'ייקובסקי ("הפאתטית"), שהפרק האחרון שלה – הפרידה קורעת הלב של המלחין מהעולם- זכה לביצוע מרטיט שקשה לתאר במילים. מה שכן אפשר לומר בביטחון הוא שדודאמל הפסיק להיות סנסציה אקזוטית, והצטרף כעת לגלריה של המנצחים הגדולים ביותר. לבחור הזה יש כישרון מוזיקלי נדיר, ועוצמת החוויה שהצליח להעביר היתה בהתאם. ערב בלתי נשכח.
בשיחות פרטיות סיפרו הנגנים מוונצואלה שלימודי המוזיקה שינו להם את החיים, ואיפשרו להם לכהן במשרות הוראה אקדמיות ולהופיע מעל הבמות היוקרתיות ביותר באירופה. האם חינוך מוזיקלי שיטתי אכן יכול להוביל לשינוי חברתי, או שה"סיסטמה" הוונצואלית היא רק מקרה בודד? קשה לומר. מבחינה אמנותית, בכל מקרה, הקונצרטים במילאנו הוכיחו שמדובר בהצלחה פנומנלית.
פורסם ב"גלובס", 8.9.2015
אבי אביטל (37) נחשב כיום לאחד מאמני המנדולינה המובילים בעולם. אביטל הוא ישראלי יליד באר-שבע, שם גם קיבל את חינוכו המוזיקלי הראשוני. בשנים האחרונות, כמו רבים מהמוזיקאים הישראליים הבינלאומיים, הוא מתגורר בברלין וממנה יוצא להופעות ברחבי העולם.
אביטל מקליט לחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית, בה הוציא עד כה שני אלבומים. כעת יצא האלבום השלישי שלו בחברה, שמתמקד רובו ככולו במוזיקה של אנטוניו ויואלדי. המלווה היא "תזמורת הבארוק של וונציה", המנגנת בכלי תקופה ונחשבת לאחת מהטובות מסוגה.
האלבום כולל ארבעה קונצ'רטי של ויואלדי, שרק אחד מהם נכתב במקור למנדולינה. שלושת האחרים חוברו במקור לכלים אחרים, ועובדו לביצוע במנדולינה ע"י אביטל עצמו. המוכר מכולם הוא הקונצ'רטו "קיץ" מתוך המחזור "ארבע העונות", שחובר במקור לכינור ותזמורת ופה מבוצע במנדולינה בביצוע עוצר נשימה. עוד מופיעה באלבום טריו-סונטה מאת ויואלדי, שחוברה במקור לכינור ולאוטה. ההרכב המלווה ביצירה זו מעודד אופטימיות: הצ'מבליסט הוא מאהאן אספאהאני, אמריקאי ממוצא איראני, ואילו נגנית הלאוטה היא אופירה זכאי הישראלית. ממש חזון אחרית הימים. גם כאן נעשה העיבוד למנדולינה בידי אביטל עצמו.
לגבי הביצועים: החוברת המצורפת מגדירה את הגישה של אביטל כ"רוקינג ויואלדי" (כלומר, לנגן ויואלדי כמו מוזיקת רוק). זו הגדרה די מדויקת. אביטל והתזמורת הוונציאנית מנגנים בצליל מבריק, חד ותוסס, שנתמך בהקלטה חמה ומלאת נוכחות. מהנים במיוחד הרגעים בהם אביטל מפתיע בשינוי פתאומי של צבע, ולעיתים אפילו "מכופף" את גובה הצליל כדי להוסיף עניין. בפרק הראשון של הקונצ'רטו "קיץ", לדוגמא, ה"כיפוף" הזה יוצר אפקט של מוזיקה ערבית, בה יש שימוש במרווחים הקטנים מחצי טון. התוצאה מרתקת, ושונה מאוד מביצועים "מכופתרים" לויואלדי של תזמורות מודרניות. גם האנרגיה הכללית של הביצוע, שמלאה חום וברק, מזכירה יותר את זו של מוזיקאי רוק או ג'אז. זהו אחד הביצועים הייחודיים והאנרגטיים ביותר שאני מכיר לקונצ'רטו הזה, שהוקלט בלי סוף לאורך עשרות השנים האחרונות (הן בגירסה המקורית לכינור והן בשלל עיבודים לכלים אחרים).
הבעיה היחידה עם האלבום, כמו באלבומיו הקודמים של אביטל, היא שצליל הפריטה החד של המנדולינה נעשה מעט מונוטוני לאורך זמן. לכן, לטעמי, עדיף לדגום ממנו מנות קטנות בכל פעם. זהו מסוג האלבומים שדורשים האזנה קשובה כדי להעריך את הייחודיות של הביצועים, והוא הרבה פחות מתאים למי שחושב שויואלדי הוא סוג של מוזיקת רקע נעימה.
את האלבום חותמת הפתעה: הופעת אורח של זמר הטנור הנפלא חואן דיאגו פלורז (Florez), הטנור הלירי המוביל כיום בעולם. פלורז שר כאן שיר עממי בן חמש דקות, המתאר גונדולייר המערסל את אהובתו לאור הירח לקול טילטולה העדין של הגונדולה על המים. השיר מבוצע בדיאלקט הוונציאני הייחודי, בליווי הרכב כלי מצומצם. זהו אמנם רק שיר אחד, אבל השתתפות של זמר ברמה כזו כאורח באלבום היא משהו שכל מוזיקאי יכול להתגאות בו.
אבי אביטל מנגן את הקונצ'רטו "קיץ" מאת ויואלדי עם תזמורת הבארוק של ונציה:
פורסם ב"גלובס", 3.8.2015
נהוג לחשוב כי תופעת ההורדות באינטרנט הפכה את ההקלטות המסחריות ללא כדאיות לאמנים. במציאות בה כל אחד יכול להוריד בקלות ובחינם את האלבום שהקלטת ברוב עמל, מה ההיגיון להקליט?
המוזיקאי הקטאלוני ג'ורדי סבאל (Savall), מגדולי המומחים למוזיקה עתיקה בעולם, חושב אחרת. סבאל הקים לפני 17 שנים חברת הקלטות פרטית, ALIA VOX ("קול אחר"), שמאז הקמתה הוציאה כבר עשרות כותרים. מה שמייחד את ההפקות של החברה היא לא רק איכות ביצוע גבוהה, אלא גם מתן ערך מוסף לאלבום עצמו. האלבומים של "אליה ווקס" מושקעים באופן קיצוני: החל מהאריזות היפהפיות, המשך בטקסט מוזיקולוגי עשיר על היצירות, וכלה במילות היצירות המושרות כולל תרגומים לשלל שפות.
אחד האלבומים המומלצים של "אליה ווקס" מהתקופה האחרונה נקרא "מגניפיקט וקונצ'רטי- ויואלדי ובאך". הוא כולל שני דיסקים, אחד אודיו (CD) והשני מצולם (DVD). דיסק האודיו כולל את הלחנות ה"מגניפיקט" המפורסמות של ויואלדי ושל באך, וכן קונצ'רטי נבחרים של השניים. בדיסק ה- DVD מופיעים שני המגניפיקטים וכן הקונצ'רטו לצ'מבלו ברה-מינור של באך, עם הסולן פייר הנטאי (Hantai). הצילום נעשה מתוך קונצרט חי, שצולם בארמון ורסאי בשנת 2013. כל הביצועים הם בניצוחו של ג'ורדי סבאל עצמו, והאיכות בהתאם.
כרגיל ב"אליה ווקס", החוברת המצורפת עתירת אינפורמציה על המלחינים ועל היצירות. יש בה אפילו טקסט אישי מרגש של סבאל עצמו, בו הוא מספר איך התחילה אהבתו למוזיקה. הביצועים הם בכלי תקופה מקוריים מהבארוק, ואיכותם מצוינת.
להפקה יש גם שני חסרונות. הראשון הוא שלא כל הסולנים מעולים, ובמיוחד מאכזבים זמרת הסופרן יוהאנט זומר וזמר הבאס סטפן מקלאוד. השני הוא שהצילום לא מספיק מואר, מה שפוגע מעט בחוויית הצפייה. למרות כל אלו, מדובר בהפקה מרשימה ומומלצת.
————————————————————————————————————————————————————————
שיאי הבארוק הצרפתי
מיצירות שרפנטייה בקאפלה המלכותית בוורסאי. מנצח: ג'ורדי סבאל. אלבום "אליה ווקס".
זהו עוד אלבום נפלא מבית היוצר של "אליה ווקס", שמוקדש כולו למוזיקה של מארק-אנטואן שרפנטייה (Charpentier). שרפנטייה, שחי בין השנים 1704 – 1643, נחשב לאחד מגדולי המלחינים של הבארוק הצרפתי. המוזיקה שלו עשירה ויפהפייה, וספוגה ברוח דתית נוגעת ללב.
האלבום כולל שני דיסקי אודיו (CD) ואלבום מצולם אחד (DVD). הדיסק הראשון כולל מבחר מזמורים למאריה, ביניהם ה"מגניפיקט" וה"סטאבט מאטר". בדיסק השני מופיעה במלואה המיסה "Assumpta est Maria", הכתובה לשישה קולות בליווי תזמורתי, וכן סוויטה להרכב וויולים. ב- DVD מופיעים המיסה ומבחר מוטטים לכבוד הבתולה מאריה.
האלבום מהווה אוסף של הקלטות שונות שעשה סבאל לאורך השנים. דיסק השמע הראשון הוקלט ב- 1989, ועדיין משתתפת בו רעייתו המנוחה, זמרת הסופרן הנפלאה מונסראט פיגראס. ה- DVD הוקלט ב – 2004, ובין הזמרות ששרות בו מופיעה בתו של סבאל, אריאנה. ההוצאה מחדש של ההקלטות בפורמט המפואר של האלבום נעשתה כדי לציין 25 שנים להקמת ההרכב התזמורתי של סבאל, "קונצרט האומות", שמנגן בכל היצירות.
כל הביצועים באלבום הם באיכות מעולה. בביצוע ה- DVD משלב סבאל גם אלמנטים ויזואליים מרתקים, כמו לדוגמא חלוקה של הזמרים והזמרות לקומות שונות באולם באופן שנותן אפקט סטריאופוני. לאוהבי הבארוק הצרפתי זהו אלבום מומלץ מאוד, שמציע הצצה מרתקת לעולמו של מלחין שכמעט ואינו מבוצע בארץ.
פורסם ב"גלובס", 16.7.2016
חודשי הקיץ הם התקופה בה מתקיימים הפסטיבלים החשובים ביותר של המוזיקה הקלאסית באירופה. איפה מופיעים המנצחים והסולנים הגדולים? איזה פסטיבל שובר את השוק מבחינת מחיר? ואיפה אפשר יהיה לשמוע את גוסטאבו דודאמל מנצח על "לה בוהם"? * פורסם ב"גלובס", 12.7.2015
————————————————————————————————————————————————————————
הסלבריטאים של עולם המוזיקה
אוסטריה- פסטיבל זלצבורג
יו יו מא. צילום: טוד רוזנברג
פסטיבל זלצבורג הוא אחד משני הפסטיבלים היוקרתיים ביותר למוזיקה קלאסית, במיוחד בכל הנוגע למוזיקה סימפונית. בפסטיבל מופיעות בקביעות התזמורות הטובות בעולם, ובמקביל מתקיימים בו מופעי אופרה בבימוי מלא, קונצרטים קאמריים, קונצרטים קוליים ועוד. מופעי הפסטיבל מתקיימים בחמישה אתרים שונים, כך שלעיתים נדרשת בחירה קשה בין מופעים מעולים שמתקיימים במקביל. יתרון נוסף הוא במיקום: הפסטיבל נערך בזלצבורג, עיר לידתו של מוצרט, שמסביב לה יש אופציות תיירות מקסימות.
מתי: 18 ביולי עד 30 באוגוסט.
שמות גדולים ותכניות בולטות:
פסטיבל זלצבורג משמש כמפגש פיסגה של המוזיקאים הקלאסיים בעולם, וגם השנה יתארחו בו השמות הגדולים ביותר. רשימה חלקית מאוד: מארק מינקובסקי ינצח על "בריאת העולם" מאת היידן; ניקולאוס הרנונקור (Harnoncourt) ינצח על "מיסה סולמניס" מאת בטהובן; התזמורת הפילהרמונית המהוללת של וינה תופיע במבחר קונצרטים שונים תחת שרביטם של יאניק נזה-סגאן (Nezet Seguin), ברנרד הייטינק, ריקרדו מוטי (Muti), סמיון ביצ'קוב ודניאל ברנבוים; תזמורת בוסטון תופיע עם מנהלה המוזיקלי החדש, אנדריס נלסונס; הפילהרמונית של ברלין תופיע עם מנהלה המוזיקלי, סיימון ראטל; הזמר פלאסידו דומינגו יבצע ערב גאלה מיוחד; וסולנים מהצמרת העולמית ינגנו רסיטלים, ביניהם הפסנתרנית היפנית המופלאה מיצוקו אושידה (Uchida), הצ'לו יו-יו מא והפסנתרן אנדרס שיף.
אוהבי האופרה יוכלו לצפות השנה בזלצבורג בביצועים של "נורמה" (בליני), "פידליו" (בטהובן), "הטרובדור" (ורדי), "נישואי פיגארו" (מוצרט), "אביר הוורד" (שטראוס) ואופרות נוספות, כולן עם טובי המנצחים והסולנים. מי שמתגעגע הביתה יוכל לשמוע בפסטיבל גם את התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של זובין מהטה, מבצעת יצירות מאת שנברג וצ'ייקובסקי (27 באוגוסט).
שורה תחתונה:
מצעד הכוכבים של המוזיקה הקלאסית, באווירה מכובדת ובנוף יפהפה. מחירי הכרטיסים, כמובן, בהתאם.
אתר הפסטיבל: http://www.salzburgerfestspiele.at
————————————————————————————————————————————————————————
שמות גדולים על שפת האגם
שוויץ – פסטיבל לוצרן
סיימון ראטל. צילום: פיטר פישלי
פסטיבל לוצרן (Lucerne) נחשב, לצידו של פסטיבל זלצבורג, לאחד הפסטיבלים הקלאסיים המובילים בעולם. הקונצרטים הסימפוניים מתקיימים באולם ה- KKL של לוצרן, השוכן על שפת אגם לוצרן ומאופיין באקוסטיקה מצוינת. בנוסף לתזמורות האורחות מתהדר הפסטיבל גם בתזמורת בית מעולה, שחבריה קובצו מההרכבים הטובים בעולם. בנוסף להיצע המוזיקלי, יש באיזור גם מגוון אפשרויות לסיורים תיירותיים בנוף מעורר הקינאה של האלפים השוויצריים.
מתי: 14 באוגוסט- 13 בספטמבר.
שמות גדולים ותכניות בולטות:
בדומה לזלצבורג, גם בלוצרן יופיעו השנה כמה מהתזמורות החשובות בעולם. בין המנצחים יופיעו דניאל ברנבוים (עם תזמורת "דיוואן מזרח מערב"); ברנרד הייטינק, אנדריס נלסונס, דניאל הרדינג (עם תזמורת ה"קונצרטחבאו" המעולה מאמסטרדם), סיימון ראטל (עם הפילהרמונית של ברלין), כריסטיאן טילמאן (עם תזמורת דרזדן), מייקל טילסון-תומאס (עם הסימפונית סן-פרנסיסקו), סמיון ביצ'קוב (עם הפילהרמונית של וינה) ואחרים. לצידם יופיעו סולנים מהמיטב העולמי, ביניהם הפסנתרנית יוג'ה וואנג והכנרת יוליה פישר.
גם פה תופיע הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של זובין מהטה, בתכנית מיצירות שטראוס, שנברג וצ'ייקובסקי (29 באוגוסט).
בין הקונצרטים הקאמריים בולטים אלו של הפסנתרן אולי מוסטונן עם סולנים מתזמורת פסטיבל לוצרן; קונצרט מיצירות פרסל ומנדלסון עם התזמורת הקאמרית באזל בניצוחו של טרבור פינוק; מבחר הרכבים קאמריים מעולים; וקונצרטים של הרכבים המתמחים במוזיקה עתיקה, כמו "קונצ'רטו איטליאנו" בניצוח רינלדו אלסנדריני או "האמנויות הפורחות" בהובלת וויליאם כריסטי.
שורה תחתונה:
פסטיבל יוקרתי ונעים, שמציג היצע מרשים של תזמורות, מנצחים וסולנים.
אתר הפסטיבל: http://www.lucernefestival.ch
————————————————————————————————————————————————————————
במילאנו עם דודאמל
איטליה- "לה סקאלה" מילאנו
גוסטבו דודאמל. צילום: כריס כריסטודואולו
השנה מתקיימים במילאנו אירועי ה- EXPO, ובמסגרת זו נערכים בעיר שלל מופעי תרבות מעניינים. לאוהבי המוזיקה, האירוע הבולט במסגרת האירועים הוא ביקורן של שלוש מתזמורות פרויקט המוזיקה "אל סיסטמה" מוונצואלה. זהו פרויקט חברתי-מוזיקלי מפואר שבו לומדים מאות אלפי תלמידים, רובם משכבות מצוקה. פרויקט זה הוציא עד כה לעולם שורה הולכת ומתארכת של סולנים ומנצחים, שהמפורסם ביניהם הוא המנצח המטאורי גוסטאבו דודאמל (Dudamel).
גולת הכותרת של פרויקט "אל סיסטמה" היא התזמורת הסימפונית "סימון בוליבאר", תזמורת צעירה ומלאת אנרגיה שתופיע במילאנו בשתי תכניות שונות. על כולן ינצח מנהלה המוזיקלי האהוב, גוסטאבו דודאמל, שנחשב כיום לאחד המנצחים המבוקשים בעולם. כל המופעים במסגרת הביקור ייערכו באולם "לה סקאלה", אולם האופרה המפורסם של מילאנו.
מתי: 19 באוגוסט עד 2 בספטמבר.
שמות גדולים ותכניות בולטות:
במרכז אירועי הביקור תעמוד האופרה "לה בוהם" מאת פוצ'יני, שתעלה בבימויו הקלאסי של פרנקו זפירלי (Zeffirelli). את האופרה תבצע התזמורת הסימפונית "סימון בוליבאר", בניצוחו של גוסטאבו דודאמל, עם סוללת זמרים מהצמרת העולמית. הפקה זו תעלה שמונה פעמים, בין ה- 19 באוגוסט ל- 2 בספטמבר.
דודאמל ותזמורתו יבצעו גם קונצרט נוסף, ובו יצירות סימפוניות של צ'ייקובסקי (30.8). כמו כן יתארחו במסגרת הביקור "תזמורת הנוער הסימפונית הלאומית של וונצואלה" (שתנגן בניצוחו של ריקרדו שאיי, מנהלה המוזיקלי של "לה סקאלה"); "תזמורת הנוער של קראקאס", בניצוחו של דיטריך פארדס (Paredes); והתזמורת הסימפונית של בוסטון בניצוחו של אנדריס נלסונס, שתבצע את הסימפוניה מספר 6 של מהלר.
שורה תחתונה:
תזמורות ה"אל סיסטמה" הן התופעה המדוברת והמרתקת ביותר כיום בעולם המוזיקה הקלאסית, וגוסטאבו דודאמל הוא מנצח כריזמטי נפלא. מדובר בסידרת אירועים חד-פעמית ולא בפסטיבל שנתי, כך שזו הזדמנות שלא תחזור לשמוע כמה מהשמות הגדולים של זמננו תחת קורת גג אחת.
אתר לה סקאלה: http://www.teatroallascala.org
———————————————————————————————————————————————————————–
מוזיקאים גדולים במחירים קטנים
רומניה – פסטיבל אנסקו בבוקרשט
יוג'ה וואנג. צילום: Wang Xiaojing
"פסטיבל אנסקו" (Enescu) בבוקרשט מציע פיתרון מצוין למי שרוצה לשמוע את השמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה, אבל בתקציב מוגבל. הסיבה לכך היא שהמחירים ברומניה הרבה יותר נמוכים מאשר במערב אירופה, וכך אפשר ליהנות מקונצרטים של ההרכבים המובילים בעולם במחיר של כ- 150 שקלים לקונצרט. המחיר הזה מתייחס למקומות הטובים ביותר, ואם מתפשרים על המקום באולם אפשר לקבל כרטיסים גם בהרבה פחות. לשם השוואה, מדובר בפחות מחמישית המחיר של כרטיס לקונצרט דומה באחד הפסטיבלים היקרים. כמובן שהמחירים ברומניה זולים יותר גם בכל מה שנוגע למלונות, נסיעות וכדומה.
מתי: 30 אוגוסט עד 20 בספטמבר.
שמות גדולים ורפרטואר:
רשימת המשתתפים בפסטיבל אנסקו השנה מדהימה באיכותה. השנה יופיעו שם, בין היתר, הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של סיימון ראטל; הפילהרמונית של וינה בניצוח סמיון ביצ'קוב; תזמורת דרזדן בניצוחו של כריסטיאן טילמאן; תזמורת סן-פרנסיסקו בניצוחו של מייקל טילסון-תומאס, עם הפסנתרנית האהובה יוג'ה וואנג; התזמורת הקאמרית של ברמן, בניצוחו של טרוור פינוק; התזמורת הסימפונית של לונדון בניצוח יון מארין; תזמורת ה"קונצרטחבאו" מאמסטרדם, בניצוחו של אנדריס נלסונס; רביעיות מעולות כמו "בלצ'אה" (Belcea) ו"מיכלאנג'לו"; ההרכב האנגלי "קינג'ס קונסורט", בניצוחו של רוברט קינג; תזמורת "עידן הנאורות" בניצוחו של לורנס קאמינגס, שתבצע את האורטוריה "שאול" של הנדל; ועוד ועוד. בפסטיבל יבוצעו גם רסיטלים של סולנים גדולי עולם כמו הפסנתרנים מאריי פרהיה, פאזיל סאי ואליזבט לאונסקאיה, הכנרת אן-סופי מוטר ואחרים ואחרים.
וכן, גם פה אפשר יהיה לשמוע את הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של זובין מהטה, בשני ערבים רצופים. במרכזו של הערב הראשון תעמוד הסימפוניה השמינית של ברוקנר (31.8), ובמרכז השני- הסימפוניה התשיעית של מהלר (1.9).
שורה תחתונה:
פסטיבל אנסקו מארח לאורך כשלושה שבועות שורה ארוכה של מוזיקאים, שרבים מהם נחשבים לשמות ה"נוצצים" ביותר בעולם. קשה לחשוב על אופציה אחרת שמאפשרת לצפות בהם במחיר כה נמוך. חשוב רק לשים לב לכך שבפסטיבל משולבים גם קונצרטים רבים של תזמורות והרכבים ברמה פחות גבוהה, וכדאי להיות סלקטיביים בבחירה.
אתר הפסטיבל: http://festivalenescu.ro/en
————————————————————————————————————————————————————————
איטליה בסוף הקיץ
איטליה- פסטיבל MITO (מילאנו- טורינו)
ואלרי גרגייב. צילום: Alexander Shapunov
פסטיבל MITO מתקיים במקביל בערים מילאנו וטורינו בצפון איטליה. זהו פסטיבל איכותי ומגוון, שמתמקד במוזיקה קלאסית אך כולל גם הרבה מוזיקת עולם, ג'אז, רוק, מוזיקה עתיקה, מוזיקה מודרנית ועוד. גם כאן, מחירי הכרטיסים זולים באופן משמעותי מאלו שבפסטיבלים היוקרתיים באוסטריה ושוויץ. מקום מעולה בקונצרט סימפוני יעלה קצת יותר ממאתיים שקלים, ולמופעים הקטנים יותר אפשר למצוא כרטיסים זולים בהרבה. הפסטיבל מתברך גם במועד נוח מבחינה אקלימית, כיוון שהוא מתקיים בספטמבר בו מזג האוויר באיטליה נעים יחסית.
מתי: 24 – 5 בספטמבר.
שמות גדולים ורפרטואר:
הפסטיבל לא מנסה להתחרות בעמיתיו היוקרתיים מבחינת היצע המבצעים, אבל עדיין מציע רשימה נאה של שמות מוכרים. הבולטים ביותר הם תזמורת ה"מרינסקי" בניצוח ואלרי גרגייב הגדול; התזמורת הסימפונית של סנט. פטרסבורג, בניצוח יורי טמירקנוב; תזמורת בית האופרה "לה סקאלה", בניצוח דניאל הרדינג; רביעיית "קון מוטו"; תזמורת הבארוק המעולה "אקדמיה מונטיס רגאליס"; המקהלה הפילהרמונית האסטונית; שישיית סטרדיווארי; הרכב הבארוק הוותיק "קונצ'רטו איטליאנו", בניצוח רינלדו אלסנדריני; והאקדמיה למוזיקה עתיקה מברלין, שבין היתר תופיע עם המנצח רנה יאקובס בביצוע "יוהאנס פסיון" של באך. בפסטיבל יופיעו גם סולנים ישראליים מעולים, ביניהם הכנר איתמר זורמן ונגן המנדולינה אבי אביטל.
הפסטיבל מציע מבחר עשיר של מופעים גם לאוהבי מוזיקת ג'אז ומוזיקת עולם. הפתעה מיוחדת תהיה למי שיגיע למילאנו ב- 19 בספטמבר, אז יופיע בעיר "הפרויקט של עידן רייכל". כרטיס למופע יעלה 15 אירו, משהו כמו 65 שקלים.
בדומה לפסטיבל אנסקו בבוקרשט, מופיעים גם ב- MITO לא מעט מבצעים מקומיים שאינם מהצמרת העולמית. למי שזה חשוב- כדאי לבדוק היטב מראש. מצד שני, דווקא כך אפשר לגלות לפעמים תגליות מפתיעות ופחות מוכרות.
שורה תחתונה:
פסטיבל MITO מציע מגוון עשיר של מופעים, במחירים שווים לכל נפש. חלק מהמופעים מתקיימים גם בחינם, כך שכדאי לעבור ביסודיות על התכנייה כדי למצוא מציאות.
אתר הפסטיבל: www.mitosettembremusica.it
————————————————————————————————————————————————————————
יעל לויטה ונח בריגר ב"שיץ". צילום: Yossi Zwecker
האופרה הישראלית מעלה בימים אלה הפקה מקורית בשם "מעגנון עד לוין", שכוללת בכורה עולמית לשתי אופרות ישראליות חדשות. הראשונה היא "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט (Permont), על פי סיפורו של ש"י עגנון. השנייה היא "שיץ", אותה הלחין יוני רכטר על פי מחזהו של חנוך לוין. החוויה שמספקות שתי האופרות שונה מאוד, כש"שיץ" עולה על רעותה באופן מובהק.
"האדונית והרוכל", שפתחה את הערב, מציגה התפתחות של מערכת יחסים חולנית בין רוכל יהודי לבין גבירה נוצרייה. האופרה מבוססת על סיפור קצר של ש"י עגנון, אותה ערכה לליברטו אופראי צרויה להב. פרמונט חיבר לסיפור מוזיקה נסערת ודרמטית, בה ניתן לשמוע השפעות מובהקות של ווגנר ושל ברטוק (ובמיוחד האופרה "טירתו של כחול הזקן", שמזכירה את העלילה בהיפוך תפקידים).
נקודת האור העיקרית באופרה היתה שירתו של זמר הטנור גיא מנהיים, שייזכר כאחד מכוכבי הערב כולו. מנהיים פועל בשנים האחרונות בעיקר בחו"ל, והפך ל"טנור ווגנריאני" נפלא. יש לו קול עשיר ומלא צבע, יכולת משחק פנטסטית, ונוכחות בימתית מרשימה. ממש שיבוץ מושלם לתפקיד.
למרבה הצער, שירתו של מנהיים ואיכות הנגינה של התזמורת הם שני המרכיבים היחידים שיזכרו לטובה מההפקה הזו. היתר ייזכר כחוויה די מעיקה. ראשית בגלל הבימוי האפל והסטטי, ושנית בגלל הכתיבה הבעייתית של פרמונט לקולות. במיוחד סבלה מכך זמרת הסופרן (עידית זמיר), שנאלצה לחרוך את קולה בצלילים נמוכים ואז לעלות ולצווח בגבוהים. ללא הכתוביות, היה קשה אפילו להבין מה היא שרה.
"שיץ", בחלק השני של המופע, סיפקה חוויה מתקנת. האופרה חוברה ע"י יוני רכטר, לפי המחזה של חנוך לוין (בעריכת מולי מלצר). המחזה מאת לוין נכתב בשנת 1974, שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ונשאר רלוונטי להפליא גם היום. המשפחה הישראלית הטיפוסית מוצגת בו במלוא עליבותה: הזוג הקונפורמיסטי שרק רוצה שבתו תתחתן כבר, הבת שמייחלת לבעל ובינתיים מטביעה את יגונה באוכל, החתן המיוחל שרק לוטש עיניו לרכושו של אבי הכלה, והמדינה שבסוף לוקחת הכול. האופרה מתחילה כקומדיה גרוטסקית ומשעשעת, וסוחטת מהקהל צחוקים לבביים; אבל לקראת הסוף היא הופכת לטרגדיה מצמררת, לאחר שהבעל הטרי מת במלחמה. חלק זה של האופרה מעביר מסר אנטי-מלחמתי ואנטי-ממסדי חריף, המציג גם את כאבם הנורא של קרובי קורבנות המלחמה אך גם את אלו שמרוויחים ממנה. הרגע המצמרר בו מתבשרת הבת (בגילומה של יעל לויטה הנפלאה) על מות בעלה, כשפניה מצולמות בתקריב על מסך, היה רגע אופראי חזק מאין כמותו. לא יכולתי להתאפק מלחשוב מה היתה אומרת מירי רגב על מה שקורה על הבמה.
בניגוד לפרמונט, שהמוזיקה שלו נשענת על המסורת הפוסט-רומנטית הגרמנית, אצל רכטר ניתן לשמוע השפעות של מוזיקה ישראלית קלה ומחזות זמר. בחלק האחרון, הטראגי, ניתן לשמוע גם הדים למוזיקה של יום הזיכרון. ניכר שלא מדובר במלחין אופרה "קלאסי", אבל ברוב המקרים חוסר היומרה הזה דווקא פועל לטובת המוזיקה. במקומות ספציפיים רכטר לא מפחד אפילו לשלב משפטים מדוברים ולא מושרים, שבאופן פרדוקסלי דווקא מחזקים את המסר.
"שיץ" זכתה לביצוע נפלא, עם צוות זמרים מעולה (יעל לוויטה, נח בריגר, עודד רייך ואירה ברטמן) וליווי תזמורתי מצוין (בניצוחו של איתן שמייסר). הבעיה היחידה היתה דווקא בבימוי. הבמאי, עידו ריקלין, השאיר על הבמה את אותה הקונסטרוקציה של "האדונית והרוכל", ושמר על במה אפלה וקודרת לאורך כל האופרה. לטעמי, היה היגיון בימתי מובהק להתחיל את האופרה עם במה מוארת, ולהאפיל אותה בהדרגה עם המעבר לחלק הטראגי. בכל מקרה מדובר בהפקה מרשימה מאוד, שעושה כבוד גדול לגאונותו של לוין.
"מעגנון עד לוין" באופרה הישראלית. מנצח: איתן שמייסר. יום ו' 3.7.
פורסם ב"גלובס", 5.7.2015
