שתי הסרנדות התזמורתיות של ברהמס כמעט ואינן מבוצעות בקונצרטים, וזהו הפסד גדול. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שהן פשוט לא מתאימות לתדמית המקובלת של המלחין. הקהל מכיר היטב את הסימפוניות של ברהמס, שחוברו בשלב מאוחר יחסית בחייו ומאופיינות באופי רומנטי עשיר ובעומק הבעה. הסרנדות, לעומת זאת, מציעות מוזיקה הרבה יותר קלה ונעימה. הסיבה לכך פרקטית לחלוטין: השתיים חוברו בתקופה בה שירת ברהמס הצעיר במשרה חלקית כמוזיקאי חצר, ונדרש לספק מוזיקה חיננית שלא תכביד על אוזני פטרוניו. למרות הקלילות המובנית שלהן, הסרנדות – ובמיוחד מספר 1- מציעות לא מעט מוזיקה מצוינת. שתיהן כתובות במספר פרקים (שישה בראשונה, חמישה בשנייה), ונעות בין אופי ריקודי תוסס לבין פרקים שירתיים יפהפיים.
ההקלטה החדשה הזו של הסרנדות היא עם תזמורת ה"גוונדהאוז" מלייפציג, בניצוחו של מנהלה המוזיקלי ריקרדו שאיי (Chailly). היא נעשתה במאי שעבר, ואיכותה מבחינה טכנית אופטימלית. בביצוע החדש של שאיי יש שני מאפיינים בולטים. הראשון- ברק צלילי יוצא דופן, שנשמע מרשים במיוחד אם מקשיבים לדיסק במערכת סטריאו טובה ולא במחשב. השני הוא נטייה לקצבים מהירים, שלדברי שאיי (בחוברת המצורפת) נגזרים מכוונותיו של המלחין. לעיתים המהירויות האלו חורגות קצת מהמקובל, אך בהאזנה חוזרת אפשר להבין בקלות את ההיגיון מאחורי הבחירה. מומלץ.
ברהמס- הסרנדות. תזמורת הגוונדהאוז לייפציג. מנצח: ריקרדו שאיי. דיסק DECCA.
[[[ לצפייה במינואט מתוך הסרנדה מספר 1, בביצוע הפילהרמונית החדשה של אוטרכט (ללא קשר לביצוע של שאיי), הקליקו כאן. ]]]
===============================
אגדה בביצוע חי
האלבום הזה, שיצא השנה, מציג רסיטל נהדר לפסנתר שביצע הפסנתרן הרוסי האגדי גריגורי סוקולוב בפסטיבל זלצבורג בשנת 2008. הרסיטל הוקלט במהלך קונצרט חי, שהתקיים ב"בית מוצרט" בזלצבורג. כמו בדרך כלל בהקלטה חיה, יש לכך גם פלוסים (סאונד חם של קונצרט) וגם מינוסים (מחיאות כפיים בסוף קטעים, ניקיון לא מושלם).
הסיבה להוצאת האלבום באיחור של שבע שנים נעוצה באמן. סוקולוב (65) הסכים לשחרר את ההקלטה להפצה רק אחרי שהסוכן שלו נידנד לו תקופה ארוכה, ואחרי שהחליט שהוא שלם איתה לגמרי. כפי שניתן לראות, זה לקח קצת זמן.
הרפרטואר המופיע באלבום מגוון מאוד. הדיסק הראשון כולל שתי סונטות של מוצרט (ק. 280 וק. 332), שתיהן בסולם פה מז'ור. הדיסק השני מתחיל עם "המנה העיקרית" של הקונצרט, 24 הפרלודים של שופן. אחריהם מופיעים שישה הדרנים (מאת ראמו, סקריאבין, שופן ובאך).
הביצועים באלבום נפלאים. הם משלבים אינטנסיביות רגשית מדהימה, הקפדה על פרטים, עושר הבעה, וכל יתר המאפיינים שהופכים ביצוע מוזיקלי לחוויה אמנותית גדולה. מרשים במיוחד הטיפול במחזור הפרלודים של שופן, שמקובל לשייך להם מרכיב תכניתי או סיפורי. אצל סוקולוב הפרלודים השונים מוצגים בטווח רחב מאוד של צבע, חום, עוצמה ורגש, והתוצאה היא ביצוע מהטובים שאני מכיר. גם ההדרן האחרון, כוראל-פרלוד מאת באך בגירסה לפסנתר, מציע שלוש דקות של מוזיקה מלאת הוד בנגינה עוצרת נשימה.
הבעיה היחידה באלבום היא איכות ההקלטה, שהיא אמנם חמה ולא סטרילית אך נופלת מהקלטות אולפן בכל הנוגע לניקיון צלילי. חדי אוזן יבחינו פה ושם גם במעט רעשי רקע מהקהל באולם. למי שמגדיר את עצמו כמשוגע על סאונד, הנקודה הזו עשויה להפריע. למי שלא, האלבום הזה מומלץ בחום.
גריגורי סוקולוב- הרסיטל בזלצבורג. דיסק כפול "דויטשה גרמופון".
=============================
קלייר מגנאג'י. צילום: גל אלי
בחודש מאי הקרוב תופיע בארץ קלייר מגנאג'י (Meghnagi), מזמרות הסופרן המוערכות בתחומה. היא תשתתף בקונצרט מרתק במסגרת פסטיבל "פליציה בלומנטל" בת"א, בליווי ההרכב האיטלקי "קונצ'רטו דה קבאליירי". תכנית הקונצרט תכלול יצירות משיא הבארוק האיטלקי, ביניהן שתי יצירות לסופרן ותזמורת מאת ויואלדי. ביצוע יצירות אלו יאפשר למגנאג'י להציג את כל התכונות שהפכו אותה לשם מוביל בתחום ביצועי מוזיקת הבארוק: יכולת וירטואוזית, גמישות, ברק קולי, הבעה נוגעת ללב, והחשוב מכל- מוכנות נדירה ללכת "עד הסוף" מבחינה רגשית, ולתת את כל כולה על הבמה בלי להיגרר למניירות מלאכותיות.
מגנאג'י (36), נשואה ואם לשניים, נולדה בישראל. סיפורה המשפחתי מרתק: אביה, יליד טריפולי בלוב, גורש עם משפחתו לאיטליה לאחר מלחמת ששת הימים. האב היה זמר בעצמו, ולפני גירושו מלוב שימש כחזן בבית הכנסת הגדול בטריפולי ולאחר מכן בבית הכנסת הגדול של רומא. ברומא פגש את אימה של קלייר, שעבדה בשגרירות ישראל, והשניים נישאו ועברו להתגורר בארץ. המקור לשם המשפחה לא לגמרי ברור: יתכן שזהו שיבוש של שם טריפוליטאי שפירושו "לשיר", ויתכן שהוא נובע משמה של העיר מקנס בצפון מרוקו.
המוצא המעורב שלה, חצי טריפוליטאי (מצד האב) וחצי רומני (מצד האם), גרם להיפוך גמור של סטריאוטיפים. "במקרה שלנו דווקא הצד האשכנזי, המשפחה של אמא, היה במעברה של הרומנים", היא אומרת. "האבא הטריפוליטאי, לעומתה, גדל ברומא עם משפחה של אנשי אקדמיה ורוח. השטחיות של השיח המזרחי/אשכנזי מרגיזה אותי עד היום. באופרה הישראלית, לדוגמא, היתה לפני כמה שנים הפקה בה שרו לצידי עוד שני זמרים בעלי שמות מזרחיים, הילה פחימה ואלון הררי. במפגש עם הקהל מישהי אמרה שהשמות לא מסתדרים לה, ושאלה 'מה לנו ולאופרה'. אחרי שנרגעתי הסברתי לה שאבי היה חזן ברומא, וששמעתי אופרה כבר מילדות. היה לי חשוב לומר לה שגם טריפוליטאים שומעים אופרה בבית".
מגנאג'י היא בוגרת האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת ת"א, והמשיכה את לימודיה בבוסטון ובברלין. היא הופיעה לראשונה במרכזי המוזיקה החשובים בעולם לפני קרוב לעשור, במסגרת האקדמיה לזמרים צעירים של מנצח הבארוק הנפלא וויליאם כריסטי. מאז הוזמנה להופיע כסולנית אורחת עם מגוון בתי אופרה, תזמורות ופסטיבלים חשובים ברחבי אירופה וארה"ב. היא מזוהה בעיקר עם ביצוע מוזיקת בארוק, אבל הרפרטואר שלה כולל גם תפקידים באופרות של גלוק, מוצרט, רוסיני וסטרווינסקי.
כמו רבים מהזמרים הישראליים המובילים, חלק ניכר מעבודתה נעשה בחו"ל. "אנחנו מדינה קטנה", היא אומרת, "ובחו"ל יש יותר בתי אופרה ויותר אפשרויות אמנותיות מאשר בארץ". עם זאת, את האופציה של מגורים באירופה היא דוחה בשלב זה. "את הקריירה המקצועית של כזמרת התחלתי בעת הלימודים בבוסטון", היא מספרת. "לאחר לידת בתנו הראשונה היה לי ברור שאני רוצה לחזור הביתה. אני מאוד קשורה למשפחה שלי, וצריכה את בני המשפחה לידי. אז חזרנו לארץ, ואני נוסעת להופיע בחו"ל כמה חודשים כל שנה".
נהוג לומר שבחו"ל אמנים מרוויחים פי חמש מאשר בארץ. זה עדיין נכון?
"לא תמיד. בשנים האחרונות יש משבר כלכלי גדול באירופה, והשוק כולו ספג מכה רצינית. הרבה בתי אופרה נסגרו, ואחרים פשוט לא משלמים. יש תופעה גורפת של הקצאת פחות תקציבים למוזיקה, ויש גם פחות קהל. כך שהמצב של 'אין כסף' הפסיק להיות ייחודי לישראל והתחיל להיות מצב גלובלי. מהבחינה הזו אנחנו בחברה טובה".
מה המשמעויות של המשבר הזה מבחינה פרקטית?
"יש כיום שתי מגמות בעולם האופרה. הראשונה היא לקחת סולנים 'כוכבים', שהשמות שלהם מוכרים כרטיסים. השנייה היא להעסיק הרבה זמרים צעירים, שאפשר לנצל אותם תמורת שכר נמוך. היום קשה מאוד לזמר צעיר להצליח. יש פחות הזדמנויות, יש פחות מקומות שאפשר להופיע בהם, ויש הרבה תחרות מצד זמרים אחרים. אם הייתי צריכה לבחור היום קריירה אני לא בטוחה שהייתי הולכת על קריירה של זמרת מקצועית".
נשמע מייאש.
"אני מעדיפה לנקוט בגישה חיובית, ושמחה שאני יכולה להיות אורחת בבתי אופרה במקומות שונים בעולם. מצד שני, אין ספק שהמצב הזה מכריח אנשים להתמקד. מי שטוב ומסור למקצוע נשאר, ומי שלא- נושר. יש גם מרכיב נוסף, והוא שההרכבים והסולנים חייבים לאתגר את עצמם ולבצע רפרטואר חדש כל הזמן. הקהל הצעיר פחות מעוניין ברפרטואר השמרני, ולכן אני רואה עניין גדול בכיוונים של אופרה פרינג', מוזיקה חדשה וכדומה. אין ספק שהמשבר משנה את כללי המשחק, אבל במקום להתייאש אפשר לראות בזה הזדמנות ולעשות משהו חדש".
קלייר מגנאג'י תשיר עם ההרכב "קונצ'רטו דה קבאליירי" (איטליה), בניהולו המוזיקלי של מרצ'לו דה ליסה, ביום ג' 5 במאי בשעה 20:30 במסגרת פסטיבל "פליציה בלומנטל" במוזיאון ת"א.
אתר הפסטיבל: http://www.blumentalfestival.com
קונצרט נוסף יבוצע במרכז האמנויות ELMA בזיכרון יעקב ב- 2 במאי בשעה 20:30.
לפני ארבעים שנה בערך היתה זמרת הסופרן אמה קירקבי, כיום בת 66, אחד השמות הבולטים בסצינת הביצוע ה"אותנטי" למוזיקה מוקדמת. כמו רבים מחבריה לתנועה, התמקדה אז קירקבי ברפרטואר צר מאוד, שהתחיל בשירי לאוטה מתקופת הרנסאנס והסתיים במוצרט. היא שרה אותם בקול מלאכי ועדין, שונה מאוד מההפקה האופראית הכבדה שהיתה מקובלת עד אז. קולה הצלול וההבעה הנקייה שלה הפכו אותה למעין "אייקון" בתחום, ועבור רבים היא הפכה לזו שמגדירה איך אמורים לשיר מוזיקה מהמאות ה- 16 עד ה- 18.
חברת DECCA הוציאה כעת אלבום אוסף נוסטלגי, שמאחד 12 דיסקים וותיקים בהשתתפותה של קירקבי. הם הוקלטו בין השנים 1997 – 1978, בהן היתה עדיין בשיא יכולתה הקולית וההבעתית. כותרת האלבום היא "מכלול הרסיטלים", והוא כולל מגוון יצירות קוליות מהרנסאנס, הבארוק והקלאסיקה המוקדמת. יש בו שירים אליזבתניים, דיאלוגים פסטורליים מאנגליה ואיטליה, דואטים קאמריים מהבארוק האיטלקי, שירים ואריות של פרסל, קנטטות חילוניות של באך, קנטטות איטלקיות של הנדל, מגוון קטעים לסופרן סולו של מוצרט ועוד. חלקם מושרים בליווי הרכב כלי בלבד, וחלקם גם עם זמרים עמיתים או מקהלות. ברוב המקרים, ההרכבים המלווים הם "האקדמיה למוזיקה עתיקה" של כריסטופר הוגווד (שנפטר בשנה שעברה), או "קונסורט המוזיקה" של אנתוני רולי יבדל"א, שהיה תקופה ארוכה גם בן זוגה של קירקבי.
ההאזנה המחודשת להקלטות של קירקבי העלתה בי תחושות מעורבות. מצד אחד, קולה הצלול והעדין מעלה הרבה רגשות נוסטלגיים. אין ספק שבזכותה ובזכות חבריה הכיר דור שלם של אוהבי מוזיקה שורה ארוכה של מלחינים, שהיו עד אז אלמוניים לחלוטין. רבים גם התאהבו מחדש בזכותה במוזיקה של באך, הנדל ומוצרט. מצד שני, האזנה רצופה לקירקבי ללא ה"הילה" שהיתה סביבה אז מגלה גם נקודות חולשה: קול לא מספיק מגוון, היעדר עוצמה מספקת במקומות הדרמטיים, פחות מדי "פלפל" במקומות הדורשים זאת, ובמקרים מסוימים אפילו קושי להגיע בצורה משכנעת לצלילים גבוהים.
האלבום מספק רגעים רבים של יופי צרוף, במיוחד בשירים ובאריות בהם לקול זך ובהיר יש יתרון יחסי. עם זאת, למי שמחפש יותר תעוזה ויותר נפח צלילי, ההאזנה הרצופה לקירקבי עשויה להשאיר תחושה סטרילית מדי. בנוסף יש לקחת בחשבון שעקב האופי האנציקלופדי של עבודתה, שכלל בין היתר את ההתלהבות הראשונית להכיר לעולם מלחינים עלומים, לא כל היצירות המושרות כאן הן מפאר היצירה העולמית. ההמלצה, לכן, מסויגת לחובבים מושבעים של מוזיקה עתיקה או לאספנים.
אמה קירקבי- מכלול הרסיטלים. אלבום מוזל בן 12 דיסקים של חברת DECCA.
פורסם ב"גלובס" 12.4.2015
יהודית רביץ ואילן מוכיח עם הפילהרמונית. צילום יחצ
עבור ישראלים רבים, יהודית רביץ היא הרבה יותר מסתם זמרת. היא ממש חלק מהקלאסיקה הישראלית, עם שורה ארוכה של שירים שנותנים תחושה מיידית של בית. זו גם הסיבה שהקונצרט המשותף שלה אמש עם הפילהרמונית היה אירוע מחמם לב, במיוחד באותם רגעים מרגשים בהם הצטרף אליה הקהל בשירה חרישית.
הבשורות הטובות מהקונצרט הן בעיקר לגבי רביץ עצמה, ששמרה על יכולת קולית טובה ונשארה גם אישיות בימתית מקסימה. הבשורות הפחות טובות הן ששיתוף הפילהרמונית לא תמיד תרם לחוויה, בין היתר בגלל הגברה מוגזמת. הבשורות הרעות נוגעות לשירתו של גידי גוב בהופעת אורח, שהיתה על גבול המביך.
את עיקר העניין במופע משכה, כמובן, רביץ עצמה. כיום, כבר בת 58, היא היתה ונשארה ההיפך מ"דיווה". כל הווייתה היא של צניעות, טבעיות והופעה בגובה העיניים. כתוצאה, פשוט אי-אפשר שלא להיות בעדה ולרצות שתצליח. מצד שני, מבחינה קולית והבעתית צריך להודות שהיא כבר לא בשיאה. הקול שלה עדיין יפה והיא מגיעה לצלילים גבוהים בלי בעיה, אבל משהו באופי התמים והזך של ההבעה שלה הלך לאיבוד. לא פעם היא עיצבה משפטים בצורה מוזרה או שרה אותם במהירות מוגזמת, כאילו שינתה את הדופק הפנימי שהיה לה פעם. האיכות העיקרית שמוכרת מרביץ של פעם היא עידון מלאכי, תום ורכות, ואלו סופקו אמש במנות קטנות מאוד. לי זה נשמע כאילו קצב הנשימה שלה השתנה יחסית לעבר, וכאילו השירים מתקשים "לשבת" על הקצב החדש. יתכן שגם הפורמט, שחייב אותה להתאים את עצמה לתזמורת סימפונית שלמה, פעל כנגד האפשרות לעצב את המשפטים בצורה טבעית.
את העיבודים של השירים למדיום הסימפוני עשה אילן מוכיח, שהיה גם המנצח על המופע. לטעמי, העיבודים היו ככה-ככה. חלקם, בעיקר בשירים האינטימיים, היו די מוצלחים והעשירו את המירקם המוזיקלי. חלק אחר לא התחבר, והתזמורת נשמעה כמו תוספת מיותרת. אין ספק שרביץ עוברת טוב יותר במדיום אינטימי, עם גיטרה והרכב קטן. הליווי העשיר של הפילהרמונית נתן ערך מוסף רק בשירים ספציפיים, במיוחד בשיר "וידוי" שביצועו המרגש סימן את שיא הערב.
את נקודת השפל של המופע סיפק גידי גוב, בהופעת אורח מביכה. הקול של גוב פשוט גמור: הוא נשמע צרוד, חנוק, ועם מנעד קולי מינימלי. מוזר שרביץ לא וויתרה בעדינות על השתתפותו אחרי ששמעה אותו בחזרות, מוזר שנתנה לו להשתתף בלא פחות משלושה שירים, ומוזר שלא הצליחה למצוא חברים אחרים לשיר לצידה (יוני רכטר לדוגמא). עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולחברות, ועם כל האהבה לגידי גוב, יש סטנדרט ביצועי מסוים שזמר צריך לעמוד בו בהופעה ברמה כזו.
יהודית רביץ עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אילן מוכיח. אורח: גידי גוב. מוצ"ש 18.4, היכל התרבות תל אביב.
גוסטבו דודאמל. צילום: כריס כריסטודואולו
אני שמח לעדכן כי בשעה טובה פורסם הסיור המוזיקלי הקרוב לחו"ל בהדרכתי, שיצא בסוף אוגוסט הקרוב למילאנו.
הסיור יתחבר לפסטיבל מוזיקלי יוצא דופן, שיתקיים בבית האופרה "לה סקאלה" במילאנו. בפסטיבל יתארחו בין היתר שתיים מתזמורות הדגל של פרויקט "אל סיסטמה" מוונצואלה, שהתפרסם בזכותו של המנצח גוסטאבו דודאמל. דודאמל עצמו ינצח על שניים מהמופעים בהם ניצפה.
הסיור כולל שלושה קונצרטים סימפוניים מעולים וכן את האופרה "לה בוהם" מאת פוצ'יני, שתעלה בבימויו הקלאסי של פרנקו זפירלי ובניצוחו של דודאמל. בנוסף נבקר גם בקונצרטים עם המנצחים אנדריס נלסונס (עם תזמורת בוסטון, שהחל מהשנה הוא מנהלה המוזיקלי) ודיטריך פארדס (Paredes). גם פארדס הוא מיוצאי ה"סיסטמה" של וונצואלה, וסגנון הניצוח שלו דומה באופן מפליא לזה של דודאמל (ראו לדוגמא כאן).
בנוסף לתכנית המוזיקלית נקדיש את שעות היום לסיורים תיירותיים בערים ובאגמים שבאיזור מילאנו, בהדרכת האדריכל רן שוהם.
את לאנג לאנג לא צריך להציג לקהל אוהבי המוזיקה הישראלי. הפסנתרן הסיני הנפלא ביקר בארץ לא מעט פעמים כאורחה של התזמורת הפילהרמונית, ובכל פעם השאיר את הקהל עם כפות ידיים כואבות מרוב תשואות. ההתלהבות הזו נובעת ממספר מאפיינים: יכולת טכנית חסרת תחרות, גמישות מפליאה, ונגינה המשלבת באופן מדהים הבעות גוף ועיניים. עומק הבעה? ירידה לדקויות סגנוניות? לפעמים גם זה קיים, וכשזה קורה התוצאה מחשמלת. בכל מקרה, ללאנג לאנג אין כיום מתחרה בהפיכת מוזיקה קלאסית "רצינית" לפסנתר לנגישה גם לקהל הרחב ולא רק לידענים, וזו ברכה גדולה לעתיד התחום.
הדי.וי.די הנוכחי צולם ברסיטל שניגן לאנג לאנג ב"רויאל אלברט הול" בלונדון בנובמבר 2013. לתכנית הקונצרט הוא בחר רפרטואר נפלא וערוך בצורה מרתקת, שבמרכזו מוצרט ושופן.
הרסיטל מתחיל עם שלוש סונטות של מוצרט, שמציגות את פניו השונים של המלחין. שתיים מהן "קלאסיות" וקלילות, מהסוג שנשמע "מוצרטי" במובהק. השלישית היא הסונטה בלה-מינור, יצירה טראגית ונסערת שנכתבה ככל הנראה כתגובה רגשית של מוצרט למות אימו.
בהמשך מנגן לאנג לאנג את ארבע הבלדות של שופן, מהיצירות הנשגבות והמרגשות ביותר שחיבר המלחין. הבלדות חוברו (בחלקן לפחות) לפי פואמות של אדם מיצקייביץ', המשורר הלאומי הפולני. ניתן לשמוע בהן הדים לעוצמתו של הלהט הלאומי שאיפיין את שופן, שגלה לצרפת אך נשאר קשור למולדתו (פולין) בכל נימי נפשו.
הביצוע של לאנג לאנג, הן למוצרט והן לשופן, מגלה תהליך מעניין של התבגרות. בעבר הלא רחוק, האיכות הבולטת של לאנג לאנג היתה שפת הגוף המשחקית שלו והמימיקה הפיזית שנלוותה לביצוע המוזיקלי. גם כיום הוא לא איבד את הצד ה"קרקסי" הזה, אבל נראה שהוא ממוקד קצת יותר בהבעה מוזיקלית טהורה. לעיתים זה משכנע מאוד, כמו בסונטות של מוצרט שמבוצעות למופת. בשופן, לעומת זאת, עדיין יש גודש מוגזם של אפקטים ביצועיים (מהירות מסחררת, השארת צלילים לאורך זמן, חיבור לא צפוי בין משפטים וכדומה). ביצוע טוב של הבלדות דורש לספר סיפור בצלילים, ואצל לאנג לאנג יש לעיתים תחושה שהסיפור פחות חשוב לו מהברק הפסנתרני. הנטייה ה"פרפורמרית" הזו מפיקה אמנם אפקטים מרשימים, אבל הם לוקחים במידה מסוימת את תשומת הלב מהסיפור שמבקש שופן להעביר.
התשואות שקוצר לאנג לאנג בקונצרט אדירות, והן נענות בלא פחות משמונה הדרנים. הם כוללים יצירות מבריקות של מלחינים בני זמננו ממקסיקו, קובה וסין, עוד קצת מוצרט ("מארש טורקי"), קטע לירי של שומאן, עוד קצת שופן (ואלס ונוקטורנו) ולסיום סקריאבין (אטיוד). ההדרנים נעים בין וירטואוזיות שומטת לסת לבין קטעים ליריים יותר, ומבוצעים ברמה מעוררת הערצה.
הקונצרט צולם באולם "רויאל אלברט" בלונדון, אולם גדול שאינו אידאלי לביצועי רסיטלים לפסנתר. אפשר להבין זאת: לאנג לאנג מקבל הרבה כסף עבור ההופעות שלו, ולכן המארגנים מעדיפים לשבץ אותו באולם עם תפוסה גדולה. לעובדה הזו יש גם מחיר, כי האקוסטיקה והאווירה רחוקים מאוד מהסלונים האינטימיים בהם הופיע שופן באמצע המאה ה- 19. לכן, באופן אירוני, זהו מסוג הקונצרטים שעדיף לצפות בו בדי.וי.די (שצולם עם מצלמות קרובות וסאונד מצוין) מאשר באולם הקונצרטים עצמו.
לאנג לאנג ב"רויאל אלברט הול". די.וי.די "סוני".
פורסם ב"גלובס", 29.3.2015
ענת צ'רני וסטפן פופ ב"שיקוי אהבה" באופרה הישראלית. צילום: Yossi Zwecker
האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את האופרה "שיקוי האהבה" של דוניצטי, מאופרות ה"בל-קנטו" היפות ביותר ברפרטואר האיטלקי. הבימוי שנבחר לה הוא זה של עומרי ניצן, שעלה כאן לראשונה בשנת 1997 וחודש כעת ע"י גדי שכטר. עלילת האופרה מתרחשת בכפר פרובינציאלי, שתושביו הם אנשי אדמה פשוטים ונאיביים. ניצן עשה לרעיון הזה "גיור", והבימוי שלו נשען על עולם הדימויים של ארץ ישראל החלוצית של שנות השלושים של המאה הקודמת. בעיקרון ההפקה הזו חביבה למדי: הבימוי מהנה, העלילה פשוטה ומובנת, והתפאורה צבעונית ונחמדה. הבעיה העיקרית היתה שהביצוע המוזיקלי לא המריא, כך שהתוצאה הסופית היתה רחוקה משלמות.
עלילת האופרה מספרת על נמורינו (Nemorino), צעיר כפרי ותמים, שמאוהב באדינה הצעירה, העשירה והיפה. אדינה דוחה את אהבתו בתחילה, אבל הקשר ביניהם מקבל תפנית כשלכפר המבודד מגיעים שני אנשים. הראשון הוא הסמל היהיר בלקורה (Belcore), שמבקש את ידה של אדינה לפני שהחליף איתה אפילו מילה אחת. השני הוא שרלטן בשם דולקמארה (Dulcamara), שמוכר לנמורינו התמים שיקוי אהבה פלאי ומבטיח שזה מה שיגרום לאדינה להתאהב בו. ה"שיקוי" הוא בעצם סתם יין זול, אך בהמשך העלילה הוא- בתוספת העובדה הפעוטה שנמורינו מקבל ירושה והופך למיליונר- גורם לכך שאדינה אכן מתאהבת בנמורינו. הסוף, כצפוי, טוב.
הבימוי המחודש ל"שיקוי האהבה" דומה מאוד לבימוי המקורי של עומרי ניצן מ- 1997. במרכזו עומדים הדימויים של ארץ-ישראל הישנה והתמימה של פעם: תפוזים, שדות חיטה, פרחי חמניות, כיתת צנחנים, סנדלים תנכ"יות וכדומה. זה רעיון חמוד ומקורי, שמשובצות בו גם כמה הפתעות בימוי מעוררות חיוך (כמו לדוגמא הרגע בו החמניות מתחילות לרקוד לאחר שנמורינו שותה לשוכרה).
בכל הקשור לביצוע המוזיקלי, ההפקה הזו זוכה לציון "ככה-ככה". "שיקוי האהבה" נשענת על ארבעה זמרים סולנים, והצוות שהופיע אמש (רביעי) לא היה אחיד ברמתו. המוצלחת ביותר היתה זמרת הסופרן הישראלית הילה באג'יו (בתפקיד אדינה), עם קול זוהר והופעה כובשת. מיד אחריה יצוין האיטלקי ברונו דה-סימונה, ששר היטב את תפקיד השרלטן דולקמארה. אנדריי בונדרנקו, בתפקיד הסמל בלקורה, הציג קול יפה אך לטעמי שיחק באופן רציני מדי והחמיץ את הצד הקומי של הדמות (יתכן שאת ההערה הזו יש להפנות לבמאי). הטנור הרומני סטפן פופ, בתפקיד נמורינו, היה אכזבת הערב: הוא הפיק קול חלש וחסר נוכחות, וגם מבחינה בימתית היה רחוק מלשכנע.
באופן מפתיע, את ההצגה גנבה הפעם דווקא זמרת בתפקיד מישני. זו היתה זמרת המצו-סופרן המקסימה ענת צ'רני (Czarny), ששרה את תפקיד ג'אנטה (חברתה של אדינה). צ'רני הציגה קול נעים ונוכחות בימתית זוהרת, שממש האירה את הבמה בכל פעם שהופיעה עליה. תענוג להיווכח פעם אחת פעם שדווקא סולנים ישראליים, במקרה זה צ'רני ובאג'יו, הם כוכבי ההפקות כאן.
תזמורת ראשל"צ ומקהלת האופרה, בהובלתו האנרגטית של המנצח עומר ולבר (Wellber), נשמעו בסדר גמור, אם כי גם כאן לא נרשמו שיאים בלתי נשכחים.
לסיכום: הפקה כיפית ודי מומלצת, אבל חוויה מוזיקלית גדולה זו לא.
פורסם ב"גלובס", 12.3.2015
קתי דברצני. צילום: Jo Plommer
שמה של כנרת הבארוק קתי דברצני (Debretzeni) מוכר היטב לאוהבי מוזיקת הבארוק בישראל. דברצני היא מהמבצעות החשובות בתחום זה בעולם, והופעותיה הקודמות בארץ זכו להצלחה מסחררת. בימים הקרובים היא תופיע בארץ עם תזמורת הבארוק ירושלים, בתפקיד כפול של כנרת ומנצחת (חמישי בערב באולם "שטריקר" בת"א, מוצ"ש בירושלים). ביקורה הקצר בארץ איפשר לנו לקיים ראיון בלעדי, שהתמקד באופן טבעי במגמות העכשוויות של זרם הביצוע ההסטורי בו היא מתמחה.
דברצני (44) נולדה בטרנסילבניה, ועלתה לישראל בגיל 15. היא מתגוררת כבר שנים ארוכות בלונדון, ונחשבת לאחת המוזיקאיות הבולטות בתחומה. היא מובילה שניים מהרכבי המוזיקה המוקדמת החשובים באירופה, "סולני הבארוק האנגלים" של ג'ון-אליוט גרדינר ותזמורת "עידן ההשכלה". במקביל היא חברה קבועה בשלישיית הפסנתר "גויה", שחבריה מנגנים בכלי תקופה ("הטריו נקרא 'גויה' על שם הצייר", היא צוחקת, "כל חברי השלישייה יהודים").
כמי שנמצאת כבר שנים בלב העשייה של מוזיקת הבארוק בעולם, דברצני היא מעיין נובע של תובנות בתחום. "הנקודה החשובה ביותר בביצוע מוזיקה מוקדמת כיום היא שזהו כבר לא עולם סגור", היא אומרת. "פעם היתה ממש 'קליקה' של מוזיקאים שהתמחו במוזיקת בארוק. היום, רוב מוזיקאי הבארוק מבצעים גם מוזיקה מתקופות מאוחרות יותר. כמובן שיש עדיין התמחות, כי כלי הבארוק שונים מהכלים המודרניים וצריך ללמוד איך מנגנים עליהם. אבל היום הולכים הרבה יותר קדימה עם הרפרטואר. בתזמורת שלי באנגליה אנו מבצעים כעת יצירות של סמטנה, דבוז'אק וברהמס, כולם בכלים מהמאה ה- 19".
"המגמה העיקרית בתחום כיום היא גיוון", מציינת דברצני. "פעם עסקנו בעיקר בביצועי מוזיקה מתקופת הבארוק, ואילו כיום העניין עובר לקלאסיקה ואפילו לרומנטיקה. בעבר השאלה המרכזית היתה איך נשמעה המוזיקה של באך בתקופתו, וכעת השאלה היא איך נשמעו המוזיקה של בטהובן, שומאן וברהמס. זה דורש כמובן לשחזר כלים מהתקופה, לחקור את הפרשנות ואת טכניקת הנגינה הרצויה וכדומה. אם פעם אמרו שלא נכון לנגן באך כמו שמנגנים ברהמס, הרי שכיום אומרים שלא נכון לנגן ברהמס כמו שמנגנים באך. לדוגמא, בשנים הראשונות של אסכולת הביצוע התקופתי האמינו שצריך לנגן מוזיקה מהמאה ה- 19 בצורה קלילה ובלי ויבראטו. כיום חושבים שזה לא נכון".
קתי דברצני בחזרה עם תזמורת הבארוק ירושלים, הבוקר. צילום: מקסים ריידר
נקודה נוספת שאותה מעלה דברצני מתייחסת לעבודה של מנצחים מהזרם התקופתי עם תזמורות מודרניות. "מנצחים כמו גרדינר, הרנונקור והוגווד ז"ל עבדו הרבה עם תזמורות מודרניות, והיתה לזה השפעה גדולה", היא אומרת. "כיום גם בתזמורות מודרניות לוקחים בחשבון את מאפייני הביצוע התקופתי. אף אחד כבר לא מנגן באך ומוצרט כמו שניגנו אותם לפני חמישים שנה, וזהו הישג גדול של התנועה".
מה נדרש ממבצע המנגן בכלי תקופה בהשוואה למוזיקאי "רגיל", שמנגן את כול הרפרטואר בכלים מודרניים?
"המצב הזה דורש הרבה התמחות, גמישות ואומץ, כי הכלים העתיקים יותר קשים לנגינה. הם תלויים יותר בשינויי טמפרטורה, ופחות מפותחים מבחינת עוצמה. למרות זאת, הקונצרט חייב להיות באותה רמה של קונצרט בכלים "רגילים", כי ההקלטות גרמו לזה שהקהל מצפה לביצוע חי ברמה של דיסק. לכן הלחץ על המבצע יותר גדול יחסית לנגן מודרני שמנגן הכול באותו כלי".
ועבורך זה אומר גם להסתובב עם שני כינורות שונים?
"שני כינורות, כמה קשתות, והרבה מיתרים", היא צוחקת. "כי יש כמה סוגים של מיתרי גיד, שמתאימים לכינורות שונים".
מיתרי ה"גיד" בעצם עשויים ממעיים של פרה או כבש. זו לא הייתה בעיה לנגנים טבעוניים?
"זה בהחלט עניין בעייתי, ובאמת ניסו בעבר תחליפים מחומרים סינתטיים. אבל התחליפים האלו לא עבדו, כי זה לא צילצל טוב. אני מכירה באופן אישי כנרת שנקרעה בין אהבתה לחיות לבין הצורך לנגן מוזיקה עתיקה בצורה מקצועית, ובסוף היא בחרה במוזיקה ומנגנת על מיתרי גיד. אין לזה תחליף".
*************
"המשבר העולמי משפיע"
יתרונם הגדול של נגנים בכלים מודרניים "רגילים" הוא קיומן של תזמורות ממוסדות, שמשלמות משכורת קבועה. בעולם המוזיקה המוקדמת הסיפור שונה. "כולנו פרילאנסרים", אומרת דברצני. "יש רק תזמורת בארוק אחת בעולם, תזמורת "טאפלמוזיק" בקנדה, שמשלמת משכורת מדי חודש. כל היתר הן תזמורות פרוייקטים. המשבר העולמי משפיע מאוד על התחום, ויש פחות השקעה של ממשלות. במקביל יש הישענות גדולה יותר על תמיכה פרטית. מהבחינה הזו חזרנו למאה ה- 18: יש פטרונים וספונסרים שתומכים במוזיקה, ואנחנו המשרתים. המעגל נסגר".
זו התחושה שאת מקבלת?
"תלוי על איזה עשירים מדובר. יש כאלו שהתרבות היא חלק מחייהם, והם תומכים כי המוזיקה היא בנפשם. לעומתם, יש כאלו שרק שמחים לראות את שמם כפטרונים בתכנייה. זה בדיוק כמו שבטהובן התייחס לברונים שנתנו לו כסף, שאת חלקם לא אהב וחלקם היו חברי נפש שלו. כיום זוהי המציאות. צריך הרבה קבלות פנים וצריך לדבר עם ספונסרים ותורמים. כיום מי שמופיע הרבה עושה זאת לא רק בגלל שהוא מוזיקאי טוב, אלא בגלל שהוא מעסיק יחצ"ן טוב".
דיברת קודם על הצורך בגמישות ברפרטואר. זה נובע גם מצורך כלכלי?
"בוודאי. לפני 25 שנים יכולת לחיות רק מביצועי מוזיקה שאתה אוהב, נאמר רק מוזיקה מהמאה ה- 17. כיום זה בלתי אפשרי, כי הקהל רוצה גם ברהמס ובטהובן ושומאן. מצד אחד זה טוב, כי זה פותח אופקים חדשים. מצד שני זה בעייתי, כי ההתמחות הולכת לאיבוד. לדוגמא, היום כבר כמעט ולא קמים הרכבים שמתמחים במוזיקה מימי הביניים. לא בגלל שזה לא מעניין, אלא פשוט כי אין לזה הרבה ביקוש".
יכול להיות שה'הייפ' שהיה סביב המוזיקה המוקדמת בשנות השמונים והתשעים פשוט דעך?
"אני מקווה שלא. הרוח של התנועה הזו היתה לגלות משהו חדש, ואני מאמינה שאנשים עדיין רוצים לגלות דברים חדשים. פשוט הדגש עבר הלאה. כיום, לדוגמא, אנשים מבינים שסימפוניה של שומאן בניצוחו של קראיאן משנות השבעים לא באמת נשמעת כמו שהיא נשמעה בימיו של המלחין, ורוצים לשמוע איך היא נשמעה במקור. אז לשם אנחנו הולכים, וגם זה משהו חדש".
**************
מורין נהדר. צילום: אורית פניני
את המוזיקאית הישראלית מורין נהדר שמעתי לראשונה לפני כ- 15 שנה, כשהופיעה כזמרת קלאסית המתמחה במוזיקה עתיקה. כבר אז בלטה כזמרת נוגעת ללב, עם קול יפהפה והגשה אישית מרגשת ומלאת הבעה. אלא שמאז עשתה נהדר שינוי דרמטי, ועברה להתמחות בשירה פרסית עממית ובפיוטים של יהודי פרס. במוצ"ש הבא (21.2) היא תופיע בתל-אביב במסגרת פסטיבל "זמן פיוט", ותאפשר לקהל להתוודע לאמנות הייחודית שלה.
נהדר (37) נולדה באיספהאן, איראן, ועלתה לארץ כתינוקת. את דרכה המוזיקלית התחילה במקהלת "אנקור" המיתולוגית, ולימים סיימה בהצטיינות שני תארים בשירה וניצוח מקהלות. "כבר במהלך הלימודים באקדמיה שרתי בהרכב של מוזיקה פרסית", היא מספרת. "אחרי הלימודים העיסוק שלי במוזיקה עתיקה נדחק הצידה, והמוזיקה הפרסית תפסה את עיקר הנפח".
את הדחיפה לעסוק במוזיקה היהודית הפרסית היא מייחסת למנחה שלה באוניברסיטה, פרופ' אדווין סרוסי. "התכנון המקורי שלי היה לעשות דוקטורט, והמנחה שלי הציע שאעשה אותו על המוזיקה של יהודי איראן. תוך כדי המחקר הבנתי שיש כאן שדה מרתק. אספתי חומרים מכל מקום אפשרי, החל בהקלטות וכלה בסבא וסבתא. לאורך הזמן גיליתי שפחות מעניין אותי לארגן את החומרים במסגרת עבודת דוקטורט שתישכב באיזה ארכיון, והרבה יותר חשוב לי לחשוף אותם לקהל הרחב. התחלתי לעשות זאת בסדנאות, ולשמחתי הן התקבלו בהתלהבות. ואז הבנתי שיש לי ביד חומרים מצוינים".
נהדר מספרת שרוב המנגינות שבהן נתקלה לא היו מפותחות, ולכן החליטה לעשות להן עיבודים משלה. "הרעיון מאחורי העיבודים היה להכניס למנגינות האלו רוח חדשה", היא אומרת. "לכן הפכתי אותן למשהו שהוא כבר לא פרסי טהור, אלא פיוז'ן שפותח אותן לכיוונים חדשים כמו לדוגמא פולק אמריקאי. מצד שני, היה חשוב לי לשמור בקפדנות על המסורת. לכן הלחנתי גם מוזיקה חדשה שמבוססת על ה"ראדיף"- המערכת של המוזיקה הפרסית הקלאסית. זוהי מערכת של סולמות ומוטיבים בעלי אופי מובחן, שמגדירים בדיוק איך מותר להלחין. למדתי את המערכת הזו ביסודיות, ועל בסיסה הלחנתי טקסטים בעברית מאת יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול, סידור התפילות ועוד".
כפי שניתן לשער, בחירתה המוזיקלית קשורה בצורה הדוקה להיסטוריה המשפחתית שלה. "נולדתי באיספהאן, ועליתי לארץ כתינוקת בשלהי המהפכה של ח'ומייני בשנת 1979", היא מספרת. "יצאנו אמנם בזמן, אבל המשפחה השאירה הכול מאחורה. הגענו לארץ רק עם מזוודה וקצת בגדים".
היא עצמה גדלה כישראלית לכל דבר, ורק בשלב מאוחר יותר בחייה חזרה לדבר פרסית. "הפרסית היא שפת האם שלי והיתה השפה בבית, אבל היה שלב שהיא אבדה לי לגמרי", היא מספרת. "הייתי ממש אילמת כשהשיחה היתה בפרסית. יותר מאוחר זה חזר לי. עד היום אנחנו מדברים בבית בעירבוב של עברית ופרסית, כדי לשמור על השפה".
את הגעת המשפחה לארץ היא מתארת בצורה ריאליסטית מאוד, וללא שמץ של מירמור. "המשפחה עברה תקופה לא קלה של קשיי שפה ופרנסה", היא מספרת. "הם היו רגילים לתנאים מסוימים בארץ המוצא, ופה לא הכירו בכישורים וביכולות שלהם. אבל ברבות הזמן המשפחה התאקלמה יפה מאוד. כולם זכו להשכלה גבוהה והשתלבו יפה בארץ".
בהופעתה הקרובה תבצע נהדר חומרים מאלבום הפיוטים החדש שלה, "ישנה בחיק ילדות", שיצא בשנה שעברה. ההופעה משלבת ארבעה נגנים, שמנגנים הן על כלים מזרחיים (עוד, סאז, כינור ברך, כלי הקשה) והן על פסנתר. "ההופעה מבוססת ברובה על פיוטים שהלחנתי ועיבדתי", היא אומרת. "זה לא מופע מזרחי 'הארד קור', אלא שילוב של הרמוניות בסגנונות שונים. במידה מסוימת זהו המשך למסע ההשקה של האלבום. בנוסף אבצע שירי עם בפרסית, שהמקור שלהם אינו יהודי אלא פרסי כללי. הפעם תהיה במופע גם אורחת- הזמרת דניאלה ספקטור, שאותה הכרתי כשהופענו שנינו באותו פסטיבל מוזיקה".
הקהל הטבעי שלך הוא יוצאי איראן?
"ממש לא. היהודים יוצאי איראן שמעו בעיקר מוזיקה פרסית קלאסית או פופ, והתכחשו לפן היהודי שלהם. הם לא מצאו סיבה לשמר את התרבות המוזיקלית שלהם, כי ראו בה סממן של מה שהגדיר אחד החוקרים כ"חיי גטו מפגרים". הם לא רצו להיות מזוהים עם זה. זה בדיוק מה שקרה עם תרבות האידיש, שנדחתה ע"י העולים האשכנזים שעלו אל כור ההיתוך והבינו שתרבות המוצא שלהם אינה שייכת לכאן. גם כיום, עיקר הקהל שלי הוא לא פרסי".
איך המשפחה מקבלת את הפרויקט הזה? זה בטח מאוד מרגש אותם.
"ההורים כמובן התרגשו מהפרויקט כשהתחלתי איתו, אבל כמו הורים טובים הם היו בעיקר מוטרדים בשאלה מה אני הולכת לעשות עם זה. אותי משמחת בעיקר התגובה של סבא וסבתא שלי, שמאוד התרגשו מכך שבחרתי לעסוק במוזיקה הזו. הפתיע אותם לגלות שיש בכלל אנשים שמתעניינים בה. הייתה לי הופעה שהזמנתי אליה את סבא שלי, וכשסיפרתי לקהל שסבא שלי נמצא באולם כולם התחילו לעודד אותו לעלות לבמה בקריאות "סבא! סבא!". אז הוא עלה באופן ספונטני עם מקל ההליכה שלו, ושר איתי דואט. זה היה אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה שלי".
ההופעה "ישנה בחיק ילדות" של מורין נהדר תתקיים במוצ"ש 21.2 בשעה 21:00, במרכז ברודט בת"א.
שיר הערש הפרסי "ג'וני ג'וני" בביצועה של מורין נהדר:
הילה פליטמן. צילום יח"צ
ביום חמישי הבא (19.2) תופיע בארץ זמרת הסופרן הילה פליטמן (Plitmann), לאחר חמש שנות היעדרות מהבמה הישראלית. פליטמן תגיע לרסיטל חד-פעמי במסגרת סידרת הקונצרטים "הסופרנוס", בליוויו של הפסנתרן חגי יודן (Yodan).
פליטמן (41) נולדה בירושלים, ואת השכלתה המוזיקלית הגבוהה רכשה בביה"ס היוקרתי למוזיקה "ג'וליארד" בארה"ב. היא הופיעה עם תזמורות ומנצחים מהצמרת העולמית, ומתמחה בביצוע מוזיקה בת-זמננו. מבחינה קולית היא מוגדרת כ"סופרן קולורטורה", וקולה מתאפיין בצבע ייחודי וביכולת עוצרת נשימה בצלילים הגבוהים של הטווח הקולי. לכך מתווספת אישיות בימתית מקסימה, מלאת חן ועומק הבעה. הקלדת שמה באנגלית ביו-טיוב (Hila Plitmann) מאפשרת לצפות בדוגמאות רבות.
בעולם המוזיקה מוכרת פליטמן בהקשר נוסף: היא רעייתו של המלחין אריק וויטאקר (Whitacre), מהבולטים במלחינים והמנצחים בארה"ב. בנוסף, תודות לנתונים טבעיים מעוררי קינאה, הוא משמש גם כדוגמן לעת מצוא.
"אריק נולד בקליפורניה, ובגלל השיער הארוך הוא נראה כמו גולש", צוחקת פליטמן בשיחת סקייפ מביתה בלונדון. "אבל הדוגמנות שלו היא רק עניין משני, לא קריירה. עד כה היא התמקדה בפירסום של חברת נסיעות, כיוון שאנחנו נוסעים הרבה. מצד שני, העיסוק שלו בדוגמנות הוא לא כל כך מוזר. בימינו העולם הוויזואלי והעולם האמנותי מעורבבים לגמרי. שנינו עוסקים במוזיקה עכשווית, כך שהצד החזותי הוא חלק מהחבילה".
פליטמן הכירה את וויטאקר (45) כששניהם למדו בג'וליארד. השניים נשואים 17 שנים, והורים לבן ששמו אש (Esh), בן 9. "כשהתחלנו לצאת, אריק ביקש שאלמד אותו מילים בעברית. עברנו על ירח, מים וכדומה, וכשהגענו ל"אש" הוא התלהב", היא מספרת.
אריק וויטאקר. צילום: מארק רויס
וויטאקר נחשב כיום לשם בולט בעולם המוזיקה הקלאסית בת-זמננו. הוא מלחין מוכר של מוזיקה מקהלתית, ובנוסף ייסד את "המקהלה הווירטואלית" (The Virtual Choir). פרויקט זה, שהתחיל לפני ארבע שנים, מאפשר לכל אדם בעל מקום בעולם אפשרות לשיר במקהלה דרך האינטרנט. "הפרויקט הזה מחבר בין טכנולוגיה לאמנות ולאנשים", מספרת פליטמן בגאווה. "אחרי שהפרויקט נוסד פנו לאריק מ- TED, וההרצאה שנתן שם הפכה אותו לאישיות מוכרת. כיום מזהים אותנו כיום ברחוב בהרבה מקומות בעולם".
הפרויקט הזה מכניס כסף?
"לא רק שהוא לא מרוויח כסף, אלא שאריק מממן אותו מכיסו. אבל זה שווה את זה, כי הפרויקט מאפשר לאנשים ממקומות הכי מבודדים בעולם להתחבר למוזיקה ולשיר".
ברסיטל בארץ תגיש פליטמן שירים מאת ריכרד שטראוס ("שירי ברנטאנו"), דה-פאייה ("שירים עממיים"), גרשווין וברברה סטרייסנד. כמו כן תבצע בכורה ישראלית ליצירה מאת המלחינה הישראלית שרון פרבר (Farber), ישראלית תושבת לוס-אנג'לס. לביצוע יצירתה של פרבר, הכתובה לשלושה נגנים וזמרת, יצטרפו גם נגנים בויולה וקלרינט.
הקשר בין בני הזוג הניב גם הלחנה של וויטאקר לשירים שחיברה פליטמן בעברית. בסרטון יו-טיוב מקסים שהקליטו השניים היא מקריאה את השירים בעברית מדוברת, כך שזמרות שונות בעולם יוכלו לשיר אותם בהיגוי עברי נכון. עם זאת, הפעם היא תבצע שיר שהלחין וויטאקר באנגלית, ורק בתור הדרן. "אנחנו שתי ישויות אמנותיות שונות", היא מסבירה, "כך שמבחינה מוזיקלית אנחנו דווקא לא עובדים הרבה יחד. כעת הוא גם באמצע תהליך הלחנה, אז הוא לא יבוא איתי הפעם לישראל".
הקונצרט יתקיים ב- 19.2 בשעה 20:30 בסטודיו למוזיקה של חגי יודן, רחוב שוקן 27 ת"א. טלפון לבירורים: 054-4811697.
פורסם ב"גלובס", 10.2.2015
בעיקר מוזיקה 