תומאס המפסון. צילום: קריסטין הוברמן
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מארחת בימים אלו את זמר הבריטון האמריקאי תומאס המפסון (Hampson), מהגדולים בתחומו בעולם. המפסון (60) ביצע כאן יצירה בת-זמננו, שחוברה במיוחד עבורו: "לינגואה אנגלורום" ("לשונות של מלאכים"), מאת המלחינה הצ'כית סילביה בודרובה. זו יצירה מרשימה מאוד, שכתובה לבריטון סולו ותזמורת סימפונית גדולה. היא כתובה במספר שפות שונות, כולל עברית וטורקית, ומציבה דרישות מאתגרות למדי עבור הסולן.
בביקור הקודם שלך בארץ ביצעת את "עבודת הקודש" של בלוך, ועכשיו אתה שר יצירה שאחד מפרקיה כולל את "שמע ישראל". יש לך קשר אישי ליהדות?
"אני לא יהודי, אבל זה נכון שזכיתי לבצע יצירות עם קשר חזק ליהדות", אומר המפסון בראיון. "את 'עבודת הקודש' של בלוך ביצעתי בפעם הראשונה עם לאונרד ברנשטיין, ואז קיבלתי גם את הכינוי 'הגוי מספוקיין' (המפסון נולד בעיר ספוקיין במדינת וושינגטון, ע.ש.). בביצוע השתתף גם חזן יהודי, אז כולם צחקו שהרבי והגוי שרים בלוך".
המפסון מבצע רפרטואר נרחב מאוד, החל מאופרות בשפות שונות וכלה במגוון שירים אמנותיים. במהלך שלושים השנה האחרונות הוא הופיע בכל אולמי הקונצרטים ובתי האופרה החשובים ברחבי העולם, ושיתף פעולה עם הסולנים והמנצחים הגדולים ביותר. הוא עוסק באופן נלהב גם בהוראת שירה, וגם בעת ביקורו הנוכחי נתן כיתת אמן לזמרים בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א.
המפסון מספר כי אמו היתה פסנתרנית, וכבר כילד שר תפקידי סופרן ואלט. עם זאת, את דרכו המקצועית התחיל דווקא בלימודי משפטים. "חשבתי שזה יהיה רעיון טוב שתהיה לי השכלה משפטית, ובסופו של דבר השלמתי תואר במנהל ציבורי. אבל בעת לימודי באוניברסיטה שמעה אותי מורה לפיתוח קול, והיא ניגשה אלי ואמרה שאני חייב ללמוד מוזיקה. הייתי אז בן 18, וההמלצה הזו שינתה את חיי".
איך משפיע מה שקורה היום בעיסקי המוזיקה על הזמרים?
"עולם המוזיקה היום הוא מאוד מוכוון ביזנס. כתוצאה, הרבה פעמים סולם ההתפתחות הטבעי של הזמרים הצעירים נשבר. בדור שלי, במאים ובתי אופרה היו מכוונים להתפתחות של זמרים, גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה קולית. כיום, מה שחשוב זה רק צרכי ההפקה והרעיונות של הבמאי. מי שמשלם על זה מחיר הם גם המוזיקה וגם המוזיקאים. לדעתי, הצד הוויזואלי בהפקות אופרה צריך להיגזר מהכוונות של המלחין, ולהיות מכוון קודם כל כלפי המוזיקה וכלפי המבצעים".
למכוונות הזו לביזנס יש השפעה גם על החלטות אמנותיות?
"בוודאי. הרבה פעמים מנהלי מוסדות התרבות מקבלים החלטות לא לפי מה שטוב לזמרים או למוזיקה, אלא לפי מה שטוב לקופות. כיום, יותר מתמיד, חשובה האבחנה בין אמנות לבידור. לכן אני מקפיד לבצע יצירות מודרניות, כמו זו שאנחנו מבצעים כעת בפילהרמונית".
נהוג לחשוב דווקא שהקהל רוצה לשמוע את הרפרטואר המוכר.
"אני מאמין שאנשים רוצים לשמוע דברים חדשים ולהרחיב אופקים. אבל מה שקרה הוא שהדגש עבר לצד הבידורי, ובמקביל חלה קיצוניות דתית. בארה"ב, כיום, קשה מאוד לנהל שיחה על שיפור מצבנו בעולם בלי שהשיחה תגלוש לכיוון דתי. אני מאמין גדול דווקא בהומניזם. לא בפוליטיקה ולא בדת, אלא פשוט להבין מה זה להיות בן אדם. הומניזם הוא הערש של השתחררות מקיבעון מחשבתי. וזהו דבר שדורש מאבק, כי הדת מכתיבה דוגמטיות ולא סובלנות. סובלנות פירושה לקבל משהו שאתה לא מאמין בו. וכאן נכנסות האמנויות, כי אליהן כל אחד יכול להתחבר".
פורסם ב"גלובס", 24.6.2015
המנצח הוונצואלי המטאורי גוסטאבו דודאמל הפך בשנים האחרונות לאחת הדמויות האהובות והנערצות ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. את דרכו המוזיקלית הוא התחיל ב"אל סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של וונצואלה. מאז פריצתו לזירה הבינלאומית, לפני עשר שנים בערך, הוא נחשב לכוכב הזוהר של התחום ומנצח בקביעות על התזמורות המובילות בעולם. בחמש השנים האחרונות הוא מכהן, בין היתר, גם כמנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס. עם תזמורת זו בוצעה ההקלטה הנוכחית ל"רקוויאם" האהוב של ורדי, שצולמה בקונצרט חי ב"Hollywood Bowl" בלוס אנג'לס בשנת 2013.
כבר מבט חטוף על עטיפת האלבום העלה את הציפיות מהביצוע לשמיים. קודם כל כמובן בזכות המנצח, אך גם בזכות צוות החלומות שמופיע כאן בתפקידים הסולניים. מדובר בארבעה מזמרי האופרה הגדולים ביותר כיום: זמרת הסופרן ג'וליאנה די-ג'אקומו, זמרת המצו-סופרן מישל דה-יאנג, הטנור ויטוריו גריגולו (Grigolo), והבאס הנפלא אילדבראנדו ד'ארכאנג'לו (Ildebrando D'Arcangelo). בהערת אגב יצוין שזמרת המצו-סופרן, מישל דה-יאנג, הופיעה בארץ בשנה שעברה עם הפילהרמונית הישראלית. הופעתה בארץ היתה לטעמי פנומנלית, וכך גם הופעתה בהקלטה זו. גם יתר הסולנים מצוינים, למעט הטנור ויטוריו גריגולו שלטעמי חסרה לו קצת עוצמה דרמטית.
העניין העיקרי בביצוע הוא כמובן המנצח, ופה יש לי רק שבחים. הביצוע לרקוויאם המונומנטלי של ורדי מסמן שלב משמעותי בחייו האמנותיים של דודאמל: כל מי שצופה בו כאן יכול להבין שהוא כבר לא רק סנסציה אקזוטית, אלא מנצח מעמיק שמסוגל להתמודד עם הרפרטואר המאתגר ביותר. פשוט תענוג להסתכל עליו: הוא מנצח ללא שרביט וללא תווים, שקוע כולו במוזיקה, ומעביר את המבצעים בין רגעים רוחניים נשגבים לבין רגעי שיא גרנדיוזיים באופן מלא התלהבות וחן. פשוט מנצח אדיר.
למרבה הצער, הצד הוויזואלי בהקלטה אינו מושלם כמו הצד הקולי. הבעיה העיקרית נעוצה באתר בו צולם הקונצרט, אמפיתיאטרון ה- Hollywood Bowl בלוס אנג'לס. הקונסטרוקציה של האמפי הזה הזו קצת בעייתית לצילום: המבצעים יושבים בתוך קונכייה אקוסטית סגורה, ואילו הקהל יושב באוויר הפתוח בחוץ. בצידי הבמה יש מסכים גדולים שמקרינים את הביצוע בזמן אמת, לרווחת אלו שיושבים רחוק. קצת כמו פארק הירקון אצלנו, רק בגירסה משודרגת מאוד. הבעיה היא שהתמונה לא נראית מוארת וחיה כמו בצילומים מאולמות "רגילים", וזוויות הצילום לא כל כך מחמיאות למבצעים (במיוחד לא למקהלה). בעיה נוספת היא בבחירה קיטשית של בגדים: המנצח, נגני התזמורת ושני הסולנים הגברים לבושים בפראקים לבנים, ואילו זמרי המקהלה ושתי הסולניות לבושים בשחור. ברגעים מסוימים בחירת הצבעים הזו, ובמיוחד השימוש בפראקים הלבנים, נותנת הרגשה של חגיגיות מלאכותית שאינה קשורה למוזיקה. נראה שמישהו שכח שזהו ביצוע לתפילת אשכבה, לא חתונה.
למרות ההסתייגויות, הביצוע הזו מומלץ בחום לאוהבי הרקוויאם של ורדי ולמעריציו ההולכים ורבים של דודאמל. הצפייה בו מנצח על הרקוויאם היא חוויה אסתטית ורוחנית גדולה, הן ברגעים השקטים והנשגבים והן ברגעי השיא הדרמטיים. כדאי מאוד.
ורדי- רקוויאם. התזמורת הפילהרמונית לוס אנג'לס. מנצח: גוסטאבו דודאמל. DVD של חברת C MAJOR.
(הערה חשובה: למרבה הצער, יו-טיוב מאוד קמצן לגבי הביצוע הזה. יש שם מגוון קטעים שמתעדים חזרות לביצוע וגם ראיון רב-פרקי עם דודאמל, אבל רק קטעים ספורים מהביצוע עצמו. לדוגמא הקטע הזה, בו מככב הטנור ויטוריו גריגולו)
פורסם ב"גלובס", 4.6.2015
טבאה צימרמן. צילום: Marco Borggreve
ביום חמישי הקרוב (28.5) תופיע עם התזמורת הסימפונית ירושלים טביאה צימרמן (Tabea Zimmermann), מנגניות הוויולה המובילות והמוערכות בעולם. צימרמן תופיע בתפקיד כפול של מובילה וסולנית, ותוביל את התזמורת לכל אורך הקונצרט מעמדת הוויולה הראשונה. הקונצרט הוא חלק ממנהגה של התזמורת בשנים האחרונות לארח מוזיקאים מובילים לקונצרטים במתווה של "מנצח-סולן", באופן שהופך את הסולן לחלק מקבוצת הנגנים.
טבאה צימרמן נולדה וגדלה בגרמניה, וכיום מתגוררת בברלין עם ילדיה. היא אורחת קבועה בישראל, ואף דוברת עברית שוטפת. את השפה רכשה תודות לבעלה הראשון, המנצח הישראלי המנוח דוד שלון. "בזכות דוד זכיתי לחיות בישראל מספר שנים, החל משנת 1987", היא מספרת. "לאחר שנפטר בשנת 2000 אני מגיעה לישראל פחות, אבל עדיין יש לי פה חברים וקרובי משפחה שאני שמחה לבקר". שלון, שהיה מנהלה המוזיקלי של הסימפונית ירושלים, אחראי גם לקשר הראשוני שנעשה בינה לבין התזמורת לפני שנים ארוכות.
הקונצרט הקרוב שלה עם התזמורת יהיה שונה מאוד מהמקובל, כיוון שהפעם תופיע כנגנית מובילה לכל אורכו. לדבריה, השיטה הזו היא חלק מתפיסת עולם שלמה. "בעשר השנים האחרונות שיניתי את דרך העבודה שלי", היא אומרת. "אני יותר נהנית מקשר ישיר עם התזמורת כסולנית מובילה מאשר לעשות זאת דרך מנצחים. בעיני, הגיע הזמן לשנות את ההיררכיה בעולם הביצוע המוזיקלי. למנצחים יש יותר מדי כוח. צריך לתת לנגנים יותר מקום לביטוי, ולקחת אותם יותר ברצינות".
האם מדובר גם בתהליך עבודה שונה?
"בהחלט. העבודה ללא מנצח באה מעולם המוזיקה הקאמרית, ומבוססת על הקשבה הדדית. כולם מקשיבים לכולם. זה אמנם פחות פרגמטי לעבוד ככה ולוקח יותר זמן, אבל מצד שני זה הרבה יותר כיף. זה כמו לתת פרספקטיבה של מוזיקאי קאמרי לתזמורת סימפונית".
צימרמן מציינת ששיטת העבודה מתאימה ליצירות לא גדולות, ולכן בחרה את תכנית הקונצרט בהתאם: סימפוניית נעורים של מנדלסון, הסרנדה השנייה של ברהמס, "מוזיקת אבל" של הינדמית לוויולה ומיתרים (בה תנגן כסולנית), והסוויטה השנייה לצ'לו של באך בעיבוד לוויולה.
לתזמורת לא חסר מנצח? מישהו שאפשר להסתכל עליו?
"המבט פחות חשוב ממה שחושבים. יותר חשובה האוזן. שיטת העבודה הזו מאפשרת ללכת עם המוזיקה, ולא עם מנצח ספציפי. הנגנים נהנים מאוד לעבוד ככה, כי הרי כולם רוצים לבטא את עצמם ולא רק להקשיב למישהו מלמעלה. הנגנים מרגישים שנותנים בהם אמון. באופן אישי, התעייפתי מזה שמנצחים כיום מדברים לנגנים בצורה פרגמטית ולא מוזיקלית. אותי יותר מעניין לדבר על האופי של המוזיקה ועל הרגש שהיא מבטאת. חשוב לי לחפש אינטימיות עם הקבוצה, ולגבש ביצוע שמתאים לנו יחד. פחות מעניין אותי להביא משהו מוכן מראש ולהכתיב אותו. מהבחינה הזו אני לא עושה עבודה של מנצחת, אלא עבודה של נשימה יחד והקשבה אחד לשני. בדיוק כמו מוזיקה קאמרית, רק שהפעם עם כמה עשרות נגנים".
מקובל לחשוב שגם הקהל זקוק למנצח כדי שיתווך לו את היצירה.
"תופעת המנצח המתמחה היא תופעה חדשה יחסית בתולדות המוזיקה, לא הרבה יותר ממאה שנים. במאה האחרונה נהנינו כל כך מהסימפוניות הגדולות, ששכחנו שאפשר גם אחרת. תמיד היו תזמורות קאמריות שניגנו בלי מנצח, כך שזה לא דבר חדש".
צימרמן מציינת שעובדת היותה אישה לא מעלה ולא מורידה בעיניה. "יש מוזיקאים טובים ויש מוזיקאים גרועים, בלי קשר למין הביולוגי. מה שכן, אני רואה בפונקציה של המנצח משהו פטריארכלי גברי, וזה לא חלק מהמוזיקה. זו מסורת של כוח, שאותה אפשר וצריך לשנות. העולם המוזיקלי צריך להפוך להיות יותר דמוקרטי. יש מנצחים נהדרים, אבל מהחלק של הכוח שיש להם אני לא נהנית. מוזיקאים לא צריכים לעסוק ביחסי כוח אלא במוזיקה. מוזיקה ופוליטיקה לא הולכים ביחד".
את עדיין עוקבת אחרי המצב בישראל?
"אני כבר פחות מחוברת למה שקורה בארץ, כי החיים שלי מבוססים בגרמניה. השהות שלי בישראל היתה קשורה מאוד לבעלי הראשון, ומאז שנפטר היה לי יותר קשה לבוא. בנוסף יש לי שלושה ילדים, 50 קונצרטים בשנה, וכיתה שאני מלמדת בברלין. כך שאין הרבה זמן".
כאמנית בינלאומית את בוודאי מרגישה היטב את המשבר בשוק המוזיקה הקלאסית. גם הקונצרט בירושלים יבוצע רק פעם אחת, כמו רוב הקונצרטים של תזמורת ירושלים. זה מצב סביר בעיניך?
"הרבה תזמורות בעולם מבצעות קונצרטים רק פעם אחת. השאלה העיקרית היא מהו מספר האנשים שמגיעים לקונצרטים ביחס לגודל של העיר. הבעיה היום היא שהמקום של התרבות הפך להיות קפיטליסטי, והשאלה העיקרית ששואלים היא כמה כרטיסים נמכרו. זו טעות גדולה. בתרבות אי אפשר לעשות חשבון על כל דבר. אני חושבת שתרבות צריכה לקבל תמיכה ממסדית, גם אם לא כל האוכלוסייה צורכת אותה. בדיוק כמו שמממנים ספורט או ביטחון. תרבות היא דבר מרכזי בחינוך ובהתפתחות אישית, וזו בעיה גדולה לראות זאת רק מהזווית של הכסף. יש מחיר גדול לזה שעושים רק דברים שמשתלמים מבחינה כלכלית. הקפיטליזם הטהור לא מציע פיתרון לעתיד של התרבות".
טבאה צימרמן תופיע עם התזמורת הסימפונית ירושלים ביום חמישי 28.5 בשעה 20:00 באולם "הנרי קראון", תיאטרון ירושלים.
פורסם ב"גלובס", 26.5.2015
ג'יימס ג'אד. צילום: אילן ספירא
במהלך חודש יוני הקרוב תבצע התזמורת הסימפונית ראשל"צ סידרת קונצרטים מעוררי ציפיות, בהם תבוצע הסימפוניה מספר 9 של מהלר. על הקונצרט ינצח המנצח האנגלי ג'יימס ג'אד, שמסיים כעת שנה ראשונה בתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת.
ג'אד (65), נשוי ואב לבת, הוא יליד לונדון. הוא מתגורר כבר למעלה מארבעים שנה בארה"ב, אליה עבר בעקבות קבלת תפקיד המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של פלורידה. התזמורת נסגרה מאז, אבל הוא עצמו נשאר בארה"ב. כעת, בתפקידו החדש בראשל"צ, יבלה כארבעה חודשים בשנה גם בארץ.
החזון של ג'אד לגבי תפקיד המוזיקאי בחברה ברור מאוד. "התפקיד שלנו הוא לחבר בין המוזיקה לקהילה", הוא אומר בראיון בלעדי ל"גלובס". "עיקר המאמץ צריך להיות כלפי חיבור הדור הצעיר למוזיקה הקלאסית, וזה נכון לכל מקום בעולם".
כדי להשיג את המטרה הזו, ג'אד מעורב במגוון פרויקטים. "במיאמי, לדוגמא, אנחנו מקיימים פרויקט בו מלמדים נגינה בתזמורת לילדים כבר מגיל ארבע. מטרת העל של הפרויקט הזה היא לאו דווקא מוזיקלית, אלא להביא שינוי חברתי. מסתבר שהתלמידים בפרויקט משתפרים בהרבה מימדים אחרים בלימודים, כמו משמעת, נוכחות ומעורבות".
לג'אד יש בטן מלאה על הממסד החינוכי בהקשר לחינוך מוזיקלי. "במערכת החינוך מלמדים עובדות, אבל לא מלמדים לחשוב", הוא אומר. "בארה"ב כבר הוציאו לגמרי את המוזיקה מתכנית הלימודים. לדעתי, יש לזה סיבה. מחקרים מראים שמוזיקה משפרת את תהליך החשיבה, כיוון שהיא מחברת בין שני הצדדים של המוח: האנליטי והריגשי. אבל השלטון לא מעוניין שאנשים יחשבו באופן עצמאי, כי יותר קל לשלוט באנשים שלא חושבים. אדם ששני צידי המוח שלו לא מחוברים לא שואל שאלות, אלא מאמין למה שהפוליטיקאים מספרים לו".
זה ממש נשמע כמו תיאוריית קונספירציה.
"זה לא משהו שזכה אי פעם לכותרות, אבל הרבה מחנכים ומוזיקאים בארה"ב יגידו לך שהממשלה לא רוצה ללמד מוזיקה. הממשלה רוצה לשלוט באנשים דרך פחד, וחינוך הוא תחילת תהליך של שליטה. המוזיקה עושה דבר הפוך, ולכן הממשלה לא מעוניינת בה".
איך זה מתיישב עם העובדה שהמימסד הכנסייתי דווקא טיפח מוזיקה?
"ראשית, הכנסייה לא הכירה את התיאוריה על שני צדי המוח. שנית, הכנסייה השתמשה במוזיקה כדרך לביטוי אמונה דתית, לא כביטוי אישי".
"המצב כיום הוא שהקהל של המוזיקה הקלאסית הוא מבוגר מאוד בכל העולם", אומר ג'אד. "אנחנו חייבים להביא גם אנשים צעירים לאולמות הקונצרטים, וצריך להילחם להחזיר את לימודי המוזיקה לבתי הספר. בתכניות חינוך מוזיקלי אתה רואה איך דרך המוזיקה נוצרים הקשבה לאחר, שיתוף פעולה ודיאלוג, והם מובילים לכך שהילדים מתחילים להקשיב אחד לשני גם בחיים. זה לא רק חינוך מוזיקלי, אלא חינוך לדמוקרטיה. והחינוך הזה מנוגד מאוד לפוליטיקה שאתה רואה היום, שמציגה חוסר יכולת לתקשר וניסיון בלתי פוסק לכפות דעות".
אתה מדבר על דמוקרטיה, אבל פעולת הניצוח היא לא ממש דמוקרטית.
"דווקא כן. אצל כל המנצחים הגדולים הניצוח הוא לא רק סימון של פעמה, אלא הזמנה של הנגנים לפרש את המוזיקה בדרכם. כמנצח אני לא כופה דעה, אלא מקשיב למה שיש לנגן לומר מבחינה מוזיקלית. מנצח טוב הוא מי שנותן לנגנים חופש, לא מי ששולט עליהם בצורה רודנית. בסופו של דבר מי שמייצר את המוזיקה הם בני אדם, ומה שחשוב זה לתת להם את ההרגשה שהם יכולים להתבטא באופן חופשי. ברור שצריך קונספציה עם רעיונות ברורים: זו לא מסיבה. אבל העבודה האמיתית של המנצח היא לתת לנגנים לבטא את עצמם ולהרגיש שווי זכויות. חלף זמנם של המנצחים הרודנים של פעם, שעבדו על בסיס הפחדה".
יכול להיות שהפורמט הקלאסי של הקונצרט כבר לא מתאים לקהל של היום?
"אני בהחלט בעד ריענון בסוגייה הזו. בארה"ב, לדוגמא, נהוג מאוד היום שהמנצח אומר כמה מילים לפני הנגינה. ייתכן שאעשה זאת לעיתים גם בישראל. אבל אני לא מאמין בנוסחאות. מה שיותר חשוב זה להעביר תשוקה אמיתית, ולבנות אמון בין הקהל לתזמורת".
"מה שחשוב לי זה להתרחק מהתדמית האליטיסטית שיש למוזיקה הקלאסית", מדגיש ג'אד. "זו לא צריכה להיות רק מוזיקה לאנשים עשירים. צריך לעשות דילים לצעירים, להגדיל את המודעות, להציע קונצרטים בשעות מאוחרות וכדומה. אלו דברים שעובדים בעולם היטב, כך שלא צריך להמציא את הגלגל מחדש. היתרון בישראל הוא שיש כאן נכונות גדולה להתנסות בדברים, ויש גם הרבה רעיונות מצוינים שעלו מהנגנים".
מה לגבי סוגיית הרפרטואר? בדרך כלל התזמורות בארץ נוטות לתכניות שמרניות שיבטיחו הגעת קהל.
"החזון שלי הוא לבצע הרבה יותר יצירות של מלחינים ישראלים בני-זמננו, ואם אפשר אפילו יצירה ישראלית בכל קונצרט. הרבה מוזיקה טובה לא מבוצעת כי אנשים נכנסים לשיגרה ככל שהם מתבגרים. אם בסרטים אנחנו כן מחפשים את החדש, אז למה לא גם במוזיקה?"
איך משפיע המצב הכלכלי על העבודה שלך?
"אחד הדברים שמאפיינים את העבודה בישראל הוא שצריך לחשוב על כל שקל. הייתי רוצה שהמוזיקאים יקבלו שכר יותר גבוה, אפילו במונחים ישראליים. הם הטובים בתחומם, וצריכים להיות מתוגמלים בצורה הולמת. קיבלתי הלם כשגיליתי כמה נגנים מקבלים כאן בהשוואה לארצות אחרות. זה לא הגיוני ולא הוגן לשלם לאנשים כל כך מעט".
אתה נשמע מאוד מחויב לתזמורת ראשל"צ.
"אני לוקח על עצמי משהו רק אם אני מרגיש שאני יכול לתרום ולשנות. לא מעניין אותי לעשות דברים רק בגלל הכסף, ובישראל ממילא לא משלמים הרבה", הוא צוחק. "כשאני נעשה מעורב, אני מעורב עד הסוף".
שתי הסרנדות התזמורתיות של ברהמס כמעט ואינן מבוצעות בקונצרטים, וזהו הפסד גדול. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שהן פשוט לא מתאימות לתדמית המקובלת של המלחין. הקהל מכיר היטב את הסימפוניות של ברהמס, שחוברו בשלב מאוחר יחסית בחייו ומאופיינות באופי רומנטי עשיר ובעומק הבעה. הסרנדות, לעומת זאת, מציעות מוזיקה הרבה יותר קלה ונעימה. הסיבה לכך פרקטית לחלוטין: השתיים חוברו בתקופה בה שירת ברהמס הצעיר במשרה חלקית כמוזיקאי חצר, ונדרש לספק מוזיקה חיננית שלא תכביד על אוזני פטרוניו. למרות הקלילות המובנית שלהן, הסרנדות – ובמיוחד מספר 1- מציעות לא מעט מוזיקה מצוינת. שתיהן כתובות במספר פרקים (שישה בראשונה, חמישה בשנייה), ונעות בין אופי ריקודי תוסס לבין פרקים שירתיים יפהפיים.
ההקלטה החדשה הזו של הסרנדות היא עם תזמורת ה"גוונדהאוז" מלייפציג, בניצוחו של מנהלה המוזיקלי ריקרדו שאיי (Chailly). היא נעשתה במאי שעבר, ואיכותה מבחינה טכנית אופטימלית. בביצוע החדש של שאיי יש שני מאפיינים בולטים. הראשון- ברק צלילי יוצא דופן, שנשמע מרשים במיוחד אם מקשיבים לדיסק במערכת סטריאו טובה ולא במחשב. השני הוא נטייה לקצבים מהירים, שלדברי שאיי (בחוברת המצורפת) נגזרים מכוונותיו של המלחין. לעיתים המהירויות האלו חורגות קצת מהמקובל, אך בהאזנה חוזרת אפשר להבין בקלות את ההיגיון מאחורי הבחירה. מומלץ.
ברהמס- הסרנדות. תזמורת הגוונדהאוז לייפציג. מנצח: ריקרדו שאיי. דיסק DECCA.
[[[ לצפייה במינואט מתוך הסרנדה מספר 1, בביצוע הפילהרמונית החדשה של אוטרכט (ללא קשר לביצוע של שאיי), הקליקו כאן. ]]]
===============================
אגדה בביצוע חי
האלבום הזה, שיצא השנה, מציג רסיטל נהדר לפסנתר שביצע הפסנתרן הרוסי האגדי גריגורי סוקולוב בפסטיבל זלצבורג בשנת 2008. הרסיטל הוקלט במהלך קונצרט חי, שהתקיים ב"בית מוצרט" בזלצבורג. כמו בדרך כלל בהקלטה חיה, יש לכך גם פלוסים (סאונד חם של קונצרט) וגם מינוסים (מחיאות כפיים בסוף קטעים, ניקיון לא מושלם).
הסיבה להוצאת האלבום באיחור של שבע שנים נעוצה באמן. סוקולוב (65) הסכים לשחרר את ההקלטה להפצה רק אחרי שהסוכן שלו נידנד לו תקופה ארוכה, ואחרי שהחליט שהוא שלם איתה לגמרי. כפי שניתן לראות, זה לקח קצת זמן.
הרפרטואר המופיע באלבום מגוון מאוד. הדיסק הראשון כולל שתי סונטות של מוצרט (ק. 280 וק. 332), שתיהן בסולם פה מז'ור. הדיסק השני מתחיל עם "המנה העיקרית" של הקונצרט, 24 הפרלודים של שופן. אחריהם מופיעים שישה הדרנים (מאת ראמו, סקריאבין, שופן ובאך).
הביצועים באלבום נפלאים. הם משלבים אינטנסיביות רגשית מדהימה, הקפדה על פרטים, עושר הבעה, וכל יתר המאפיינים שהופכים ביצוע מוזיקלי לחוויה אמנותית גדולה. מרשים במיוחד הטיפול במחזור הפרלודים של שופן, שמקובל לשייך להם מרכיב תכניתי או סיפורי. אצל סוקולוב הפרלודים השונים מוצגים בטווח רחב מאוד של צבע, חום, עוצמה ורגש, והתוצאה היא ביצוע מהטובים שאני מכיר. גם ההדרן האחרון, כוראל-פרלוד מאת באך בגירסה לפסנתר, מציע שלוש דקות של מוזיקה מלאת הוד בנגינה עוצרת נשימה.
הבעיה היחידה באלבום היא איכות ההקלטה, שהיא אמנם חמה ולא סטרילית אך נופלת מהקלטות אולפן בכל הנוגע לניקיון צלילי. חדי אוזן יבחינו פה ושם גם במעט רעשי רקע מהקהל באולם. למי שמגדיר את עצמו כמשוגע על סאונד, הנקודה הזו עשויה להפריע. למי שלא, האלבום הזה מומלץ בחום.
גריגורי סוקולוב- הרסיטל בזלצבורג. דיסק כפול "דויטשה גרמופון".
=============================
קלייר מגנאג'י. צילום: גל אלי
בחודש מאי הקרוב תופיע בארץ קלייר מגנאג'י (Meghnagi), מזמרות הסופרן המוערכות בתחומה. היא תשתתף בקונצרט מרתק במסגרת פסטיבל "פליציה בלומנטל" בת"א, בליווי ההרכב האיטלקי "קונצ'רטו דה קבאליירי". תכנית הקונצרט תכלול יצירות משיא הבארוק האיטלקי, ביניהן שתי יצירות לסופרן ותזמורת מאת ויואלדי. ביצוע יצירות אלו יאפשר למגנאג'י להציג את כל התכונות שהפכו אותה לשם מוביל בתחום ביצועי מוזיקת הבארוק: יכולת וירטואוזית, גמישות, ברק קולי, הבעה נוגעת ללב, והחשוב מכל- מוכנות נדירה ללכת "עד הסוף" מבחינה רגשית, ולתת את כל כולה על הבמה בלי להיגרר למניירות מלאכותיות.
מגנאג'י (36), נשואה ואם לשניים, נולדה בישראל. סיפורה המשפחתי מרתק: אביה, יליד טריפולי בלוב, גורש עם משפחתו לאיטליה לאחר מלחמת ששת הימים. האב היה זמר בעצמו, ולפני גירושו מלוב שימש כחזן בבית הכנסת הגדול בטריפולי ולאחר מכן בבית הכנסת הגדול של רומא. ברומא פגש את אימה של קלייר, שעבדה בשגרירות ישראל, והשניים נישאו ועברו להתגורר בארץ. המקור לשם המשפחה לא לגמרי ברור: יתכן שזהו שיבוש של שם טריפוליטאי שפירושו "לשיר", ויתכן שהוא נובע משמה של העיר מקנס בצפון מרוקו.
המוצא המעורב שלה, חצי טריפוליטאי (מצד האב) וחצי רומני (מצד האם), גרם להיפוך גמור של סטריאוטיפים. "במקרה שלנו דווקא הצד האשכנזי, המשפחה של אמא, היה במעברה של הרומנים", היא אומרת. "האבא הטריפוליטאי, לעומתה, גדל ברומא עם משפחה של אנשי אקדמיה ורוח. השטחיות של השיח המזרחי/אשכנזי מרגיזה אותי עד היום. באופרה הישראלית, לדוגמא, היתה לפני כמה שנים הפקה בה שרו לצידי עוד שני זמרים בעלי שמות מזרחיים, הילה פחימה ואלון הררי. במפגש עם הקהל מישהי אמרה שהשמות לא מסתדרים לה, ושאלה 'מה לנו ולאופרה'. אחרי שנרגעתי הסברתי לה שאבי היה חזן ברומא, וששמעתי אופרה כבר מילדות. היה לי חשוב לומר לה שגם טריפוליטאים שומעים אופרה בבית".
מגנאג'י היא בוגרת האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת ת"א, והמשיכה את לימודיה בבוסטון ובברלין. היא הופיעה לראשונה במרכזי המוזיקה החשובים בעולם לפני קרוב לעשור, במסגרת האקדמיה לזמרים צעירים של מנצח הבארוק הנפלא וויליאם כריסטי. מאז הוזמנה להופיע כסולנית אורחת עם מגוון בתי אופרה, תזמורות ופסטיבלים חשובים ברחבי אירופה וארה"ב. היא מזוהה בעיקר עם ביצוע מוזיקת בארוק, אבל הרפרטואר שלה כולל גם תפקידים באופרות של גלוק, מוצרט, רוסיני וסטרווינסקי.
כמו רבים מהזמרים הישראליים המובילים, חלק ניכר מעבודתה נעשה בחו"ל. "אנחנו מדינה קטנה", היא אומרת, "ובחו"ל יש יותר בתי אופרה ויותר אפשרויות אמנותיות מאשר בארץ". עם זאת, את האופציה של מגורים באירופה היא דוחה בשלב זה. "את הקריירה המקצועית של כזמרת התחלתי בעת הלימודים בבוסטון", היא מספרת. "לאחר לידת בתנו הראשונה היה לי ברור שאני רוצה לחזור הביתה. אני מאוד קשורה למשפחה שלי, וצריכה את בני המשפחה לידי. אז חזרנו לארץ, ואני נוסעת להופיע בחו"ל כמה חודשים כל שנה".
נהוג לומר שבחו"ל אמנים מרוויחים פי חמש מאשר בארץ. זה עדיין נכון?
"לא תמיד. בשנים האחרונות יש משבר כלכלי גדול באירופה, והשוק כולו ספג מכה רצינית. הרבה בתי אופרה נסגרו, ואחרים פשוט לא משלמים. יש תופעה גורפת של הקצאת פחות תקציבים למוזיקה, ויש גם פחות קהל. כך שהמצב של 'אין כסף' הפסיק להיות ייחודי לישראל והתחיל להיות מצב גלובלי. מהבחינה הזו אנחנו בחברה טובה".
מה המשמעויות של המשבר הזה מבחינה פרקטית?
"יש כיום שתי מגמות בעולם האופרה. הראשונה היא לקחת סולנים 'כוכבים', שהשמות שלהם מוכרים כרטיסים. השנייה היא להעסיק הרבה זמרים צעירים, שאפשר לנצל אותם תמורת שכר נמוך. היום קשה מאוד לזמר צעיר להצליח. יש פחות הזדמנויות, יש פחות מקומות שאפשר להופיע בהם, ויש הרבה תחרות מצד זמרים אחרים. אם הייתי צריכה לבחור היום קריירה אני לא בטוחה שהייתי הולכת על קריירה של זמרת מקצועית".
נשמע מייאש.
"אני מעדיפה לנקוט בגישה חיובית, ושמחה שאני יכולה להיות אורחת בבתי אופרה במקומות שונים בעולם. מצד שני, אין ספק שהמצב הזה מכריח אנשים להתמקד. מי שטוב ומסור למקצוע נשאר, ומי שלא- נושר. יש גם מרכיב נוסף, והוא שההרכבים והסולנים חייבים לאתגר את עצמם ולבצע רפרטואר חדש כל הזמן. הקהל הצעיר פחות מעוניין ברפרטואר השמרני, ולכן אני רואה עניין גדול בכיוונים של אופרה פרינג', מוזיקה חדשה וכדומה. אין ספק שהמשבר משנה את כללי המשחק, אבל במקום להתייאש אפשר לראות בזה הזדמנות ולעשות משהו חדש".
קלייר מגנאג'י תשיר עם ההרכב "קונצ'רטו דה קבאליירי" (איטליה), בניהולו המוזיקלי של מרצ'לו דה ליסה, ביום ג' 5 במאי בשעה 20:30 במסגרת פסטיבל "פליציה בלומנטל" במוזיאון ת"א.
אתר הפסטיבל: http://www.blumentalfestival.com
קונצרט נוסף יבוצע במרכז האמנויות ELMA בזיכרון יעקב ב- 2 במאי בשעה 20:30.
לפני ארבעים שנה בערך היתה זמרת הסופרן אמה קירקבי, כיום בת 66, אחד השמות הבולטים בסצינת הביצוע ה"אותנטי" למוזיקה מוקדמת. כמו רבים מחבריה לתנועה, התמקדה אז קירקבי ברפרטואר צר מאוד, שהתחיל בשירי לאוטה מתקופת הרנסאנס והסתיים במוצרט. היא שרה אותם בקול מלאכי ועדין, שונה מאוד מההפקה האופראית הכבדה שהיתה מקובלת עד אז. קולה הצלול וההבעה הנקייה שלה הפכו אותה למעין "אייקון" בתחום, ועבור רבים היא הפכה לזו שמגדירה איך אמורים לשיר מוזיקה מהמאות ה- 16 עד ה- 18.
חברת DECCA הוציאה כעת אלבום אוסף נוסטלגי, שמאחד 12 דיסקים וותיקים בהשתתפותה של קירקבי. הם הוקלטו בין השנים 1997 – 1978, בהן היתה עדיין בשיא יכולתה הקולית וההבעתית. כותרת האלבום היא "מכלול הרסיטלים", והוא כולל מגוון יצירות קוליות מהרנסאנס, הבארוק והקלאסיקה המוקדמת. יש בו שירים אליזבתניים, דיאלוגים פסטורליים מאנגליה ואיטליה, דואטים קאמריים מהבארוק האיטלקי, שירים ואריות של פרסל, קנטטות חילוניות של באך, קנטטות איטלקיות של הנדל, מגוון קטעים לסופרן סולו של מוצרט ועוד. חלקם מושרים בליווי הרכב כלי בלבד, וחלקם גם עם זמרים עמיתים או מקהלות. ברוב המקרים, ההרכבים המלווים הם "האקדמיה למוזיקה עתיקה" של כריסטופר הוגווד (שנפטר בשנה שעברה), או "קונסורט המוזיקה" של אנתוני רולי יבדל"א, שהיה תקופה ארוכה גם בן זוגה של קירקבי.
ההאזנה המחודשת להקלטות של קירקבי העלתה בי תחושות מעורבות. מצד אחד, קולה הצלול והעדין מעלה הרבה רגשות נוסטלגיים. אין ספק שבזכותה ובזכות חבריה הכיר דור שלם של אוהבי מוזיקה שורה ארוכה של מלחינים, שהיו עד אז אלמוניים לחלוטין. רבים גם התאהבו מחדש בזכותה במוזיקה של באך, הנדל ומוצרט. מצד שני, האזנה רצופה לקירקבי ללא ה"הילה" שהיתה סביבה אז מגלה גם נקודות חולשה: קול לא מספיק מגוון, היעדר עוצמה מספקת במקומות הדרמטיים, פחות מדי "פלפל" במקומות הדורשים זאת, ובמקרים מסוימים אפילו קושי להגיע בצורה משכנעת לצלילים גבוהים.
האלבום מספק רגעים רבים של יופי צרוף, במיוחד בשירים ובאריות בהם לקול זך ובהיר יש יתרון יחסי. עם זאת, למי שמחפש יותר תעוזה ויותר נפח צלילי, ההאזנה הרצופה לקירקבי עשויה להשאיר תחושה סטרילית מדי. בנוסף יש לקחת בחשבון שעקב האופי האנציקלופדי של עבודתה, שכלל בין היתר את ההתלהבות הראשונית להכיר לעולם מלחינים עלומים, לא כל היצירות המושרות כאן הן מפאר היצירה העולמית. ההמלצה, לכן, מסויגת לחובבים מושבעים של מוזיקה עתיקה או לאספנים.
אמה קירקבי- מכלול הרסיטלים. אלבום מוזל בן 12 דיסקים של חברת DECCA.
פורסם ב"גלובס" 12.4.2015
יהודית רביץ ואילן מוכיח עם הפילהרמונית. צילום יחצ
עבור ישראלים רבים, יהודית רביץ היא הרבה יותר מסתם זמרת. היא ממש חלק מהקלאסיקה הישראלית, עם שורה ארוכה של שירים שנותנים תחושה מיידית של בית. זו גם הסיבה שהקונצרט המשותף שלה אמש עם הפילהרמונית היה אירוע מחמם לב, במיוחד באותם רגעים מרגשים בהם הצטרף אליה הקהל בשירה חרישית.
הבשורות הטובות מהקונצרט הן בעיקר לגבי רביץ עצמה, ששמרה על יכולת קולית טובה ונשארה גם אישיות בימתית מקסימה. הבשורות הפחות טובות הן ששיתוף הפילהרמונית לא תמיד תרם לחוויה, בין היתר בגלל הגברה מוגזמת. הבשורות הרעות נוגעות לשירתו של גידי גוב בהופעת אורח, שהיתה על גבול המביך.
את עיקר העניין במופע משכה, כמובן, רביץ עצמה. כיום, כבר בת 58, היא היתה ונשארה ההיפך מ"דיווה". כל הווייתה היא של צניעות, טבעיות והופעה בגובה העיניים. כתוצאה, פשוט אי-אפשר שלא להיות בעדה ולרצות שתצליח. מצד שני, מבחינה קולית והבעתית צריך להודות שהיא כבר לא בשיאה. הקול שלה עדיין יפה והיא מגיעה לצלילים גבוהים בלי בעיה, אבל משהו באופי התמים והזך של ההבעה שלה הלך לאיבוד. לא פעם היא עיצבה משפטים בצורה מוזרה או שרה אותם במהירות מוגזמת, כאילו שינתה את הדופק הפנימי שהיה לה פעם. האיכות העיקרית שמוכרת מרביץ של פעם היא עידון מלאכי, תום ורכות, ואלו סופקו אמש במנות קטנות מאוד. לי זה נשמע כאילו קצב הנשימה שלה השתנה יחסית לעבר, וכאילו השירים מתקשים "לשבת" על הקצב החדש. יתכן שגם הפורמט, שחייב אותה להתאים את עצמה לתזמורת סימפונית שלמה, פעל כנגד האפשרות לעצב את המשפטים בצורה טבעית.
את העיבודים של השירים למדיום הסימפוני עשה אילן מוכיח, שהיה גם המנצח על המופע. לטעמי, העיבודים היו ככה-ככה. חלקם, בעיקר בשירים האינטימיים, היו די מוצלחים והעשירו את המירקם המוזיקלי. חלק אחר לא התחבר, והתזמורת נשמעה כמו תוספת מיותרת. אין ספק שרביץ עוברת טוב יותר במדיום אינטימי, עם גיטרה והרכב קטן. הליווי העשיר של הפילהרמונית נתן ערך מוסף רק בשירים ספציפיים, במיוחד בשיר "וידוי" שביצועו המרגש סימן את שיא הערב.
את נקודת השפל של המופע סיפק גידי גוב, בהופעת אורח מביכה. הקול של גוב פשוט גמור: הוא נשמע צרוד, חנוק, ועם מנעד קולי מינימלי. מוזר שרביץ לא וויתרה בעדינות על השתתפותו אחרי ששמעה אותו בחזרות, מוזר שנתנה לו להשתתף בלא פחות משלושה שירים, ומוזר שלא הצליחה למצוא חברים אחרים לשיר לצידה (יוני רכטר לדוגמא). עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולחברות, ועם כל האהבה לגידי גוב, יש סטנדרט ביצועי מסוים שזמר צריך לעמוד בו בהופעה ברמה כזו.
יהודית רביץ עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: אילן מוכיח. אורח: גידי גוב. מוצ"ש 18.4, היכל התרבות תל אביב.
גוסטבו דודאמל. צילום: כריס כריסטודואולו
אני שמח לעדכן כי בשעה טובה פורסם הסיור המוזיקלי הקרוב לחו"ל בהדרכתי, שיצא בסוף אוגוסט הקרוב למילאנו.
הסיור יתחבר לפסטיבל מוזיקלי יוצא דופן, שיתקיים בבית האופרה "לה סקאלה" במילאנו. בפסטיבל יתארחו בין היתר שתיים מתזמורות הדגל של פרויקט "אל סיסטמה" מוונצואלה, שהתפרסם בזכותו של המנצח גוסטאבו דודאמל. דודאמל עצמו ינצח על שניים מהמופעים בהם ניצפה.
הסיור כולל שלושה קונצרטים סימפוניים מעולים וכן את האופרה "לה בוהם" מאת פוצ'יני, שתעלה בבימויו הקלאסי של פרנקו זפירלי ובניצוחו של דודאמל. בנוסף נבקר גם בקונצרטים עם המנצחים אנדריס נלסונס (עם תזמורת בוסטון, שהחל מהשנה הוא מנהלה המוזיקלי) ודיטריך פארדס (Paredes). גם פארדס הוא מיוצאי ה"סיסטמה" של וונצואלה, וסגנון הניצוח שלו דומה באופן מפליא לזה של דודאמל (ראו לדוגמא כאן).
בנוסף לתכנית המוזיקלית נקדיש את שעות היום לסיורים תיירותיים בערים ובאגמים שבאיזור מילאנו, בהדרכת האדריכל רן שוהם.
את לאנג לאנג לא צריך להציג לקהל אוהבי המוזיקה הישראלי. הפסנתרן הסיני הנפלא ביקר בארץ לא מעט פעמים כאורחה של התזמורת הפילהרמונית, ובכל פעם השאיר את הקהל עם כפות ידיים כואבות מרוב תשואות. ההתלהבות הזו נובעת ממספר מאפיינים: יכולת טכנית חסרת תחרות, גמישות מפליאה, ונגינה המשלבת באופן מדהים הבעות גוף ועיניים. עומק הבעה? ירידה לדקויות סגנוניות? לפעמים גם זה קיים, וכשזה קורה התוצאה מחשמלת. בכל מקרה, ללאנג לאנג אין כיום מתחרה בהפיכת מוזיקה קלאסית "רצינית" לפסנתר לנגישה גם לקהל הרחב ולא רק לידענים, וזו ברכה גדולה לעתיד התחום.
הדי.וי.די הנוכחי צולם ברסיטל שניגן לאנג לאנג ב"רויאל אלברט הול" בלונדון בנובמבר 2013. לתכנית הקונצרט הוא בחר רפרטואר נפלא וערוך בצורה מרתקת, שבמרכזו מוצרט ושופן.
הרסיטל מתחיל עם שלוש סונטות של מוצרט, שמציגות את פניו השונים של המלחין. שתיים מהן "קלאסיות" וקלילות, מהסוג שנשמע "מוצרטי" במובהק. השלישית היא הסונטה בלה-מינור, יצירה טראגית ונסערת שנכתבה ככל הנראה כתגובה רגשית של מוצרט למות אימו.
בהמשך מנגן לאנג לאנג את ארבע הבלדות של שופן, מהיצירות הנשגבות והמרגשות ביותר שחיבר המלחין. הבלדות חוברו (בחלקן לפחות) לפי פואמות של אדם מיצקייביץ', המשורר הלאומי הפולני. ניתן לשמוע בהן הדים לעוצמתו של הלהט הלאומי שאיפיין את שופן, שגלה לצרפת אך נשאר קשור למולדתו (פולין) בכל נימי נפשו.
הביצוע של לאנג לאנג, הן למוצרט והן לשופן, מגלה תהליך מעניין של התבגרות. בעבר הלא רחוק, האיכות הבולטת של לאנג לאנג היתה שפת הגוף המשחקית שלו והמימיקה הפיזית שנלוותה לביצוע המוזיקלי. גם כיום הוא לא איבד את הצד ה"קרקסי" הזה, אבל נראה שהוא ממוקד קצת יותר בהבעה מוזיקלית טהורה. לעיתים זה משכנע מאוד, כמו בסונטות של מוצרט שמבוצעות למופת. בשופן, לעומת זאת, עדיין יש גודש מוגזם של אפקטים ביצועיים (מהירות מסחררת, השארת צלילים לאורך זמן, חיבור לא צפוי בין משפטים וכדומה). ביצוע טוב של הבלדות דורש לספר סיפור בצלילים, ואצל לאנג לאנג יש לעיתים תחושה שהסיפור פחות חשוב לו מהברק הפסנתרני. הנטייה ה"פרפורמרית" הזו מפיקה אמנם אפקטים מרשימים, אבל הם לוקחים במידה מסוימת את תשומת הלב מהסיפור שמבקש שופן להעביר.
התשואות שקוצר לאנג לאנג בקונצרט אדירות, והן נענות בלא פחות משמונה הדרנים. הם כוללים יצירות מבריקות של מלחינים בני זמננו ממקסיקו, קובה וסין, עוד קצת מוצרט ("מארש טורקי"), קטע לירי של שומאן, עוד קצת שופן (ואלס ונוקטורנו) ולסיום סקריאבין (אטיוד). ההדרנים נעים בין וירטואוזיות שומטת לסת לבין קטעים ליריים יותר, ומבוצעים ברמה מעוררת הערצה.
הקונצרט צולם באולם "רויאל אלברט" בלונדון, אולם גדול שאינו אידאלי לביצועי רסיטלים לפסנתר. אפשר להבין זאת: לאנג לאנג מקבל הרבה כסף עבור ההופעות שלו, ולכן המארגנים מעדיפים לשבץ אותו באולם עם תפוסה גדולה. לעובדה הזו יש גם מחיר, כי האקוסטיקה והאווירה רחוקים מאוד מהסלונים האינטימיים בהם הופיע שופן באמצע המאה ה- 19. לכן, באופן אירוני, זהו מסוג הקונצרטים שעדיף לצפות בו בדי.וי.די (שצולם עם מצלמות קרובות וסאונד מצוין) מאשר באולם הקונצרטים עצמו.
לאנג לאנג ב"רויאל אלברט הול". די.וי.די "סוני".
פורסם ב"גלובס", 29.3.2015
