ההפקה החדשה הזו ל"הטרובדור" מאת ורדי, שצולמה בדיוק לפני שנה, עוררה סקרנות מיידית בזכות שני הזמרים בתפקידים הראשיים. הראשונה היא זמרת הסופרן אנה נטרבקו (Netrebko), מהגדולות בעולם בתחומה. השני הוא פלאסידו דומינגו, שהיה בעבר טנור נפלא ובשנים האחרונות שר תפקידי בריטון. סביב שניהם יש בשנים האחרונות דיון סוער בעולם האופרה, שעליו נרחיב מיד. בינתיים נתחיל בשורה התחתונה: שניהם מצוינים בהפקה הזו, נטרבקו במיוחד. מה שמקלקל להם, כמו גם ליתר הזמרים בצוות, הוא בימוי מעצבן שלעיתים פוגם ממש בחוויה המוזיקלית.
עלילת "איל טרובטורה" מתרחשת בספרד, ויש בה ארבעה תפקידים מרכזיים. אזוצ'נה היא צוענייה, השואפת לנקום את מות אימה (שהואשמה בכישוף והוצאה להורג). מנריקו, בנה של אזוצ'נה, הוא טרובדור (זמר נודד), שנילחם כדי להשיג את הדוכסית ליאונורה. ליאונורה מאוהבת במנריקו בחזרה, אך אהבתם לא יכולה להתממש כיוון שבליאונורה מאוהב גם הרוזן די-לונה. בסופה הטראגי של האופרה ליאונורה מתאבדת בבליעת רעל, ומנריקו מוצא להורג בפקודת הדוכס. כאשר ניחתת על מנריקו מכת המוות מספרת אזוצ'נה לדוכס שזה עתה הוציא להורג את אחיו, וכך היא זוכה לנקמה המיוחלת.
הבמאי פיליפ שטלצל בחר למקם את העלילה בתוך קובייה אפורה תלת-מימדית, שקירותיה מחולקים ל-48 ריבועים. התפאורה הזו כמעט ולא משתנה לאורך ההצגה, אך "ריבועי המשנה" בכל קיר משמשים להופעת דמויות ורעיונות במהלך העלילה. התפאורה, הלבוש וההעמדות נעשו ברוח הקומדיה דל-ארטה של המאה ה- 16, ומשלבים גרוטסקה, סוריאליזם ואמנות מודרנית. בבימוי יש גם מרכיב חשוב של כוריאוגרפיה, שאחד משיאיו הוא ב"מקהלת הסדן" המפורסמת (שבמהלכה אז'וצנה נגררת כבולה בשלשלאות כשהיא לבושה כדוב).
עיקר הפוקוס בהפקה זו, כאמור, מופנה אל שני הזמרים בתפקידים המרכזיים. הראשונה היא אנה נטרבקו, זמרת סופרן "לירי" במקור, שמושכת בשנים האחרונות עניין מיוחד כיוון שהחלה לשיר גם תפקידי סופרן "דרמטי" (כלומר, תפקידים שדורשים יותר עוצמה קולית ויותר נוכחות דרמטית). כאן היא שרה את תפקיד ליאונורה, ועושה זאת באורח מעורר התפעלות. ההבעה הריגשית שלה מדהימה, וכך גם השליטה שלה בנשימה ובעיצוב המשפטים המוזיקליים. הבעיה העיקרית היא בלבוש ובהעמדות שנכפו עליה: קשה לשיר בצורה משכנעת כשאת חבושה בפיאה לבנה מגוחכת, לבושה כמו בובה ומוצבת בתנוחות מוזרות. נטרבקו היא זמרת אדירה והאריות שלה נפלאות, אבל יש משהו מתסכל בכך שהן לא זוכות לתמיכה הוויזואלית הראויה.
פלאסידו דומינגו, שהיה בן 72 בזמן ההקלטה, מבצע כאן את תפקיד הרוזן די לונה. עקב גילו המתקדם, נטש דומינגו בשנים האחרונות את תפקידי הטנור הגבוהים ועבר לשיר תפקידי בריטון (תפקידים נמוכים יותר, שאינם דורשים עלייה מאומצת לצלילים גבוהים). למרות הגיל הוא שמר על קול יפה ויציב, והנוכחות שלו על הבמה מרשימה מאוד. באמת בראבו.
את התפקיד הקשה של אזוצ'נה הצוענייה שרה מארינה פרודנסקאיה, ואת תפקיד מנריקו שר גאסטון ריברו. שניהם בעלי קולות יפים, אך גם שניהם סובלים מהבימוי וההלבשה. בניגוד גמור לעבודתו השנויה במחלוקת של הבמאי עומד הניצוח של דניאל ברנבוים, שמצליח להפיק מהתזמורת, המקהלה והזמרים איכות מוזיקלית מדהימה. מבחינה מוזיקלית זהו ביצוע מהטובים שאני מכיר ליצירה, אבל למי שמחפש את "איל טרובטורה" מבוצע באסתטיקה שמרנית ההמלצה מסויגת מאוד.
ורדי- "איל טרובטורה" (הטרובדור). עם אנה נטרבקו, פלאסידו דומינגו ואחרים. הפקה של האופרה הממלכתית ברלין. מנצח: דניאל ברנבוים. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
פורסם ב"גלובס", 10.2.2015
יוג'ה וואנג. צילום: Wang Xiaojing
המקום: "כיכר התרבות" בתל-אביב, מול היכל התרבות המשופץ. הזמן: שעת צהרים. היומן מראה שסוף ינואר, אבל השמיים כחולים לגמרי. הכיכר מלאה באנשים שבאים לתפוס קצת שמש. עוד שבועות ספורים השהייה בכיכר בשעות היום תהפוך לסיוט, כי מתכנניה ויתרו משום מה על הצללה מעל האריחים הלבנים כנגד הסינוור והחום. אבל כעת השמש עדיין נסבלת, ויוג'ה וואנג בוחרת לקיים את הריאיון שלנו בלב הכיכר וליהנות מהחום האביבי עד הסוף.
יוג'ה וואנג (Yuja Wang) נמצאת השבוע בארץ כאורחת של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. היא רק בת 27, אבל כבר בגילה הצעיר נחשבת לאחת הסולניות הבולטות בעולם. היא נולדה בבייג'ינג, והתחילה ללמוד נגינה בפסנתר בגיל שש. בגיל 15 עברה לבדה לקנדה, ושנתיים לאחר מכן עברה לארה"ב כדי ללמוד במכון קרטיס שבפילדלפיה. המורה שלה היה גארי גרפמן, שלימד גם את הפסנתרן הסיני המפורסם לאנג לאנג.
הופעת הבכורה של וואנג עם תזמורת מובילה היתה בשנת 2005, ומאז הפכה לכוכבת בינלאומית. בעשור האחרון היא מופיעה עם התזמורות החשובות ביותר, מנגנת בקביעות בפסטיבלים הקלאסיים המובילים, ומקליטה לחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית. לא מזמן הקליטה כסולנית דיסק בניצוחו של גוסטאבו דודאמל, מטאור הניצוח מוונצואלה. בכל הקשור לקריירה, הבחורה כבר נמצאת על גג העולם.
הניגוד בין הרזומה המרשים לבין הדמות שמאחוריו די מפתיע. וואנג מתגלה כבחורה פתוחה, תקשורתית, שנונה וחייכנית, רחוקה שנות אור מדמות ה"דיווה" המרוחקת שמאפיינת כוכבים ברמתה. היא מגיעה ישר מחזרה עם הפילהרמונית, ולובשת בגדי יום-יום של בחורה ניו-יורקית ממוצעת ביום קיץ. בקונצרט עצמו, יש להניח, תחליף אותם לשמלת מיני קצרצרה שהפכה להיות סימן ההיכר שלה באולמות הקונצרטים.
"תמיד מדברים על זה", היא צוחקת כשאני שואל אותה על בחירת הבגדים הפרובוקטיבית. "אבל ככה אני מתלבשת בחיים, ואני לא חושבת שאני צריכה להתלבש אחרת בקונצרט. מי שבא לקונצרט מקבל 'עיסקת חבילה', שכוללת גם הופעה בלבוש שאני אוהבת. אחרת בשביל מה צריך קונצרטים? הרי אפשר לשמוע הקלטות".
יכול להיות שלבוש פרובוקטיבי זו הדרך למשוך צעירים לעולם הקלאסי?
"זה נכון שיש היום מנטליות של ללכת להופעה של 'סטאר', ואנשים באים לקונצרטים כדי לשמוע אמן מסוים ולא רק מוזיקה. אבל הבעיה האמיתית היא שהרבה צעירים לא קיבלו חינוך למוזיקה קלאסית, ולכן לא מתחברים אליה. אני מקווה שמה שמושך את הצעירים לבוא לקונצרטים זה לא הלבוש שלי, אלא המוזיקה. זה נהדר לראות אנשים צעירים שמתלהבים משוברט וסקריאבין".
היו גם תגובות שביקרו אותך על בחירת הלבוש?
"אשתו של מי שהיה המורה שלי, גארי גרפמן, אמרה לי פעם משפט נהדר: 'אם את באה לקונצרט מוכנה, לא משנה מה תלבשי. אם את לא מוכנה, עדיף שתלבשי שמלה קצרה'. היו גם מבקרים מהכיוון הפמיניסטי, שביקרו את ההופעה בבגדים הקצרים מהכיוון החברתי. אבל בסופו של דבר אני לא מנסה להצהיר שום הצהרה עם הלבוש הזה. מה שבאמת חשוב לי זו המוזיקה".
העובדה שאת אישה פגעה בקריירה שלך או עזרה לה?
"זה בהחלט עזר. אני גם אישה, גם אסייתית, וגם 'פטיט' (קטנת גוף). השילוב הזה מעביר מסר חזק כשאני עולה לבמה. בשלב מסוים הבנתי שגם בחירת הבגדים קשורה לזה- כי היא משדרת מסר של אישה חופשיה ועצמאית. אני לובשת מה שנוח לי ומה שבא לי".
בשש השנים האחרונות גרה וואנג בניו-יורק, ומשם יוצאת להופעות בכל העולם. האנגלית שלה מושלמת, עם שאריות קלות של מבטא סיני. "אני מגיעה לסין מדי פעם כפסנתרנית, כי יש שם הרבה ביקוש", היא אומרת. "אבל אני כבר מרגישה הרבה יותר אמריקאית מאשר סינית. מי שרוצה להישאר בתמונה הבינלאומית צריך לחיות במערב".
על מולדתה היא מסתכלת כעת בעיניים מערביות, ולא חוסכת ממנה ביקורת: על החינוך הנוקשה, על הסגירות, על הדרישות הקיצוניות מהילדים, ועל המחיר הכבד שחינוך הילדים גובה מחיי המשפחה. כיום היא גם מסתכלת בעיניים אחרות על העובדה שנשלחה לבדה לארה"ב כדי ללמוד בגיל כה צעיר, מה שאז נראה לה טבעי לגמרי.
יכול להיות שגם המוטיבציה ללמוד נגינה שונה בין המדינות?
"בדרך כלל כן. בארה"ב, הולכים לנגן בגלל שזה כיף. בסין הרבה פעמים המוטיבציה לנגן נובעת מהישגיות, כדרך להשיג הצלחה וכסף. זו גם הסיבה שבסין יש פחות תרבות של מוזיקה קאמרית, שמחייבת שיתוף פעולה עם מוזיקאים אחרים. בסין כולם רוצים להיות סולנים, וכולם רוצים קריירה גדולה".
וואנג מספרת שפסנתרני העבר הנערצים עליה הם ולדימיר הורוביץ ("היתה לו טכניקה מבריקה"), אלפרד קורטו, סרגיי רחמנינוב, ארתור רובינשטיין וארתור שנאבל. מהדור של ימינו היא מזכירה את ליאון פליישר ואת המורה שלה, גארי גרפמן. "כילדה לא הסתכלתי דווקא על הצעירים, אלא יותר על ענקי העבר", היא אומרת. "היום יש תרבות של "איידול", אבל זה משהו מאוד שיטחי. הפסנתרנים של העבר הצליחו למצות את המהות של המוזיקה".
היית ממליצה לאדם צעיר ומוכשר לפנות לקריירה של פסנתרן מקצועי?
"אם הוא רוצה לענות את עצמו, אז כן", היא צוחקת. "זה אולי נראה נוצץ, אבל אלו לא חיים קלים. יש הרבה לחץ לפני שעולים על במה, וצריך ללמוד כל הזמן רפרטואר חדש כדי שלא לדרוך במקום. וכמובן שיש לזה גם מחיר אישי, כי חייבים כל הזמן להיות בנסיעות".
עילם רותם. צילום: Marie-Odile Vigreux
בשבוע הקרוב יגיע לארץ ההרכב הקולי "נביאי הקווינטה" (Profeti della Quinta), הרכב מעולה בן חמישה זמרים ישראלים הפועלים בשוויץ. ההרכב יופיע לצידה של תזמורת הבארוק ירושלים, ובין היתר יבצע יצירה חדשה ויוצאת דופן- בעברית. שמה של היצירה הוא "כי חולת אהבה אני", ומלחינה- עילם רותם- הוא אחד מחברי ההרכב.
יצירה זו תמשיך קו מוזיקלי מרתק בו התחיל רותם בעבר: הלחנה של יצירות על נושאים תנכ"יים, בעברית, ובסגנון מדויק של מוזיקה מהבארוק המוקדם. המלחינים המרכזיים שהשפיעו על כתיבה זו הם קלאודיו מונטוורדי וסלומונה רוסי, מחשובי המלחינים באיטליה של ראשית הבארוק. אלא שאצל רותם לא מדובר רק על הלחנה ב"השפעת" המאסטרים של התקופה, אלא על כתיבה בסגנון תקופתי מדויק.
רותם, בן 30, מספר שהרעיון להלחין מוזיקה עתיקה בעברית הגיע לו מסלומונה רוסי "העברי", מלחין יהודי שפעל בחצר הדוכס במנטובה בראשית המאה ה- 17. רוסי הלחין בעיקר מוזיקה חילונית לחצרו של הדוכס, אבל במקביל ניסה להכניס את המוזיקה הכנסייתית לבית הכנסת. לצורך זה, הוא הלחין אוסף של פסוקי תהילים, בעברית המקורית, בסגנון הכנסייתי הרב-קולי.
לפני שנתיים זכו רותם וחבריו להצלחה מסחררת בביצוע הבכורה בארץ ליצירתו 'יוסף ואחיו', הכתובה כמו אורטוריה בארוקית מוקדמת לכל דבר ועניין- רק בעברית. כעת יציגו יצירות חדשות שלו, המולחנות גם הן באותו סגנון.
"ביצירה 'יוסף ואחיו' הדגש היה על עולם האופרה הבארוקית", מספר רותם. "הפעם, זהו חומר יותר קאמרי. הטקסטים לקוחים מ"שיר השירים", וכן מסיפורי אמנון ותמר ושמשון ודלילה. אלו סיפורי אהבה אפלים, עם תפקידים דרמטיים".
חמשת החברים בהרכב "נביאי הקווינטה" הם בוגרים של ה"סקולה קנטורום" של באזל, בית הספר הגבוה המוביל בעולם ללימודי מוזיקה עתיקה. כל החמישה הם בנים, מהם שניים ששרים בקולות גבוהים (סופרן ואלט). את התפקידים הדרמטיים של הנשים בקונצרט ישיר דורון שלייפר, זמר הסופרן של ההרכב.
לקהל זה לא קצת מוזר לשמוע גבר ששר תפקיד דרמטי של גיבורה תנכ"ית?
"באותה תקופה זה מה שעשו, כי שירת נשים היתה אסורה בכנסייה. גם ב"שיר השירים" הוא צריך לשיר טקסטים בלשון נקבה, כמו "שחורה אני ונאווה". אין עם זה שום בעיה".
איך הסגנון שלך התקבל עד כה, לפי התגובות על "יוסף ואחיו"?
"לאנשים קשה לקטלג את הסגנון הזה, כי הוא נופל בין הכיסאות. זו לא מוזיקה עתיקה, וגם לא מוזיקה מודרנית. אבל לדעתי זהו רק צעד נוסף בתהליך טבעי של העיסוק במוזיקה עתיקה. הרי מה שעושים המוזיקאים שמתמחים במוזיקה הזו הוא לנסות ללמוד ולשחזר טכניקות נגינה, הקשר היסטורי של יצירות וכדומה. באותה מידה יש מקום לשחזר איך כתבו אז. אם הייתי הולך ללמוד הלחנה אצל מונטוורדי הוא היה נותן לי משימות – להלחין מדריגל, מוטט או כל צורה אחרת. אז זה מה שאני עושה. אני יוצר מוזיקה, לא רק מבצע אותה. זו התמחות אזוטרית וספציפית, אבל לדעתי זהו דבר לגיטימי לא פחות מאשר ביצוע מוזיקה עתיקה שכתבו מלחיני העבר".
כדי לשמוע את היצירה "אתי מלבנון כלה" בביצוע ההרכב הקליקו כאן.
הקונצרטים יבוצעו בשבת 24.1 (חיפה), 27.1 (ת"א) ו29.1 (ירושלים).
פרטים מלאים באתר תזמורת הבארוק ירושלים: http://www.jbo.co.il
מנפרד הונק אמש בפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן
מה כבר אפשר לחדש עם ה"רקוויאם" של מוצרט, אחת היצירות המבוצעות ביותר ברפרטואר הקלאסי? ובכן, מסתבר שאפשר. האחראי לכך הוא המנצח האוסטרי הנהדר מנפרד הונק (Honeck), שכבר הופיע בעבר בהצלחה גדולה עם הפילהרמונית. הונק- שבחזותו החיצונית נראה כמו הכלאה של המנצח האגדי קרלוס קלייבר והפסנתרן הישראלי תומר לב- הוביל אמש קונצרט מלהיב, שהציג את הרקוויאם המפורסם במבט חדש ובביצוע מעולה.
הונק (58) הציג את הרקוויאם במסגרת של יצירה רחבה יותר שהוא עצמו ליקט, וכותרתה "רקוויאם- מוצרט ומוות במוזיקה ובמילים". במרכז היצירה עומד הרקוויאם עצמו, שמבוצע ללא שני הפרקים האחרונים ("קדוש" ו"שה האלוהים"). פרקים אלו לא שרדו בכתב ידו של המלחין, ולכן יש לגריעתם צידוק הסטורי. בין פרקי הרקוויאם מבוצעים קטעים נוספים: יצירות אחרות של מוצרט, מזמורים גרגוריאניים מוקלטים, ומגוון קטעים מוקראים. לצורך זה גויס השחקן אקי אבני, שמוקם בסמוך לסולנים והקריא את הקטעים בעזרת מיקרופון.
בעיני, התוספות האלו רק גרעו. המזמורים הגריגוריאניים המוקלטים נשמעו לא שייכים ו"תקועים"; ההקראות של אבני קטעו את הרצף של המוזיקה; וחלק ניכר מהטקסטים היה קשה להבנה. הקושי נבע גם בגלל אופיים המורכב של קטעי הקריאה, וגם בגלל ההקראה המהירה והלא מספיק ברורה של אבני עצמו. הכוונה היה ללא ספק טובה, אבל התוצאה פחות.
מה שכן היה מעולה, לעומת זאת, היה הביצוע המוזיקלי. הפרשנות של הונק נבעה במובהק מתוך הטקסט, והוא האיר בצורה מרתקת מקומות בהם מסייעת המוזיקה של מוצרט להעברתו. בנוסף, בחירת הקטעים שלו היתה נפלאה. כך, לדוגמא, הוא בחר לחזור על פרק ה"לקרימוזה" ("יום דמעה") גם בסוף היצירה, רק ששם הוא קטע אותו אחרי שמונה תיבות בלבד- בדיוק במקום בו מוצרט מת. אחרי הפסקה מרגשת של מספר שניות בוצע קטע יפהפה מיצירה אחרת של של מוצרט, "הריעו לגוף האמיתי", שכולו שלווה והשלמה.
למעט המנצח, הגיבורה העיקרית של הערב היתה מקהלת "גארי ברתיני". המקהלה הפיקה בדיוק את הסאונד שהמוזיקה הזו דורשת: צליל גמיש, עגול, רך ולא צעקני, עם איזון מצוין בין החטיבות והיענות מלאה לניואנסים שאותם ביקש המנצח להדגיש. לרגעים היה קשה להאמין שמדובר במקהלה ישראלית. הגמישות הזו ראויה הפעם לשבח מיוחד, כיוון שהונק בחר לבצע את הרקוויאם (הכתוב בלטינית) בדיקציה גרמנית, ולא בזו האיטלקית המקובלת בדרך כלל בארץ. בסוף היצירה, בשירת ה"Ave Verum", הפיקה המקהלה "פיאניסימו" יפהפה ומלא רוך, שייזכר כאחד משיאי הערב. פשוט ביצוע אדיר.
ביצירה משתתפים גם ארבעה סולנים אורחים, כולם מחו"ל. ביניהם בלטו לטובה הבאס והאלט (הנהדרים), ובלט לרעה הטנור (שהיה היסטרי ולא מדויק). כך או כך, תפקידם שולי למדי במהלך הערב.
בחלק הראשון של הקונצרט בוצעו הפתיחה "קוריאולן" של בטהובן וסימפוניה מספר 93 של היידן, שזכו לביצוע מבריק וסוחף של נגני הפילהרמונית. הנאה מיוחדת סיפקה הסימפוניה של היידן, יצירה מקסימה ומלאת הפתעות ושנינויות מוזיקליות.
לסיכום: הקונצרט אינו מושלם, אבל מציע חוויה מוזיקלית גדולה בזכות שילוב של מנצח, מקהלה ותזמורת ברמה גבוהה מאוד. מומלץ בחום. הקונצרט יבוצע שוב מחר (שישי), במוצ"ש וביום ראשון.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: מנפרד הונק. היכל התרבות תל-אביב, 14.1.2015.
פורסם ב"גלובס", 15.1.2015
מתוך "לה רונדינה". צילום: Yossi Zwecker
האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את האופרה "לה רונדינה" (La Rondine), "הסנונית", של פוצ'יני. זוהי הפקה מומלצת מאוד, גם מבחינת הביצוע המוזיקלי וגם בכל הקשור לצד הוויזואלי. בהתחשב בעובדה שעל הביצוע היו מופקדים מנצח ישראלי ושורה ארוכה של סולנים מקומיים, היה בהצלחה הזו גם משהו מחמם לב.
עלילת "לה רונדינה" פשוטה ואנושית מאוד. האופרה מספרת את סיפורה של מאגדה, "קורטיזנה" בפאריז של ראשית המאה העשרים. המושג "קורטיזנה" התייחס אז למעין "נערת ליווי" יוקרתית ואמידה, אך בעלת מעמד חברתי בעייתי עקב עיסוקה. מאגדה נכנסת לקשר זוגי ארוך ומאושר עם רוג'רו, בן למשפחה טובה, שאינו יודע דבר על עברה. בסוף האופרה מאגדה מגלה לרוג'רו את האמת, אבל זו לא ממש מעניינת אותו: הוא עדיין רוצה להתחתן איתה. אלא שמאגדה רואה את הדברים בצורה יותר רחבה. היא חושבת על אימו של רוג'רו, שרוצה עבור בנה כלה תמימה וטהורה, ומחליטה לעזוב אותו למרות הכול.
עקב אילוצי לוח זמנים נאלצתי לצפות ב"לה רונדינה" במוצ"ש, יומיים לפני הצגת הבכורה למבקרים (שהיתה אמש). השינוי הניב דרמה קטנה של החלפת מנצח, שזכתה גם לסיקור תקשורתי. המנצח שהיה אמור לנצח במוצ"ש הוא פרדריק שאזלן, יהודי-צרפתי, שמנצח באופרה הישראלית בקביעות. שאזלן ביקש מהנהלת האופרה לומר כמה מילים ולנגן את ה"תקווה" לזכר הרוגי הפיגועים בצרפת לפני התחלת הביצוע, ונענה בסירוב. כתוצאה הוא החליט לבטל את השתתפותו באותו ערב, והוחלף ע"י הישראלי איתן שמייסר.
האם הנהלת האופרה נהגה בחוכמה? לדעתי, כן ולא. מצד אחד, נגינת "התקווה" בהקשר כזה היא שנויה במחלוקת, ולא נכון לכפות אותה על הקהל. מצד שני, ברור שהיה צריך לתת לשאזלן, שהיה בוודאי נסער מאוד מהאירועים במולדתו, לומר את דברו. כך עשו גם בקונצרטים במקומות אחרים בעולם, שאינם דווקא קשורים לישראל וליהדות. מידתיות הוא שם הסיפור, וחבל ששני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה מכובדת. בכל מקרה, מדובר בביטול חד-פעמי, ושאזלן ינצח על יתר המופעים שלהם התחייב.
ובחזרה למוזיקה. הביטול של שאזלן הביא לדוכן המנצחים את איתן שמייסר, המנצח השני של ההפקה. שמייסר הוביל את ההפקה ביד בטוחה וגמישה, והפיק צליל נהדר מהתזמורת, מהמקהלה ומהסולנים. הזמרים ששרו במוצ"ש היו זמרי "קאסט שני", ורובם היו מצוינים. אירה ברטמן (Bertman) היתה מרגשת ממש בתפקיד מאגדה, בזכות קול יפהפה ויכולת מעולה לשנות צבעים ועוצמות קול. הצרפתי אבי קלמברג (Klemberg) גילם היטב את דמות ה"אנטי-גיבור" של רוג'רו. אלה וסילביצקי (Vasilevitsky) היתה מושלמת בתפקיד המשרתת ליזט, עם קול נהדר והופעה בימתית מקסימה. גם שלל הזמרים בתפקידים המשניים, רובם ישראלים (אפרת אשכנזי, ולדימיר בראון ואחרים) היו מצוינים. יופי של ביצוע.
את ההערכה החיובית משלים הצד הוויזואלי: עיצוב הבמה היה נקי, מדויק ומתאים לתקופה, ותמך בעלילה בלי לנסות להשתלט על הפוקוס. מומלץ מאוד.
"לה רונדינה" ("הסנונית") באופרה הישראלית. מנצח: איתן שמייסר. מוצ"ש 10.1.
פורסם ב"גלובס", 13.1.2015
מאריי פרחיה. צילום: פליקס ברודי
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מארחת בימים אלו את מאריי פרחיה (Perahia), מגדולי הפסנתרנים בעולם. ביקור בקונצרט הבכורה בסידרה גילה את מה שכבר ידענו: כמנצח, פרחיה הוא לכל היותר סביר. כפסנתרן וכמוזיקאי- הוא היה ונשאר נפלא. השילוב הזה הספיק כדי ליצור קונצרט מומלץ מאוד.
פרחיה והפילהרמונית בחרו הפעם תכנית של יצירות מוכרות, אהובות- וגם די שחוקות. את שתי היצירות הראשונות (קונצ'רטי מאת באך ומוצרט) ביצע פרחיה בתפקיד כפול של פסנתרן ומנצח, ועל האחרונה (סימפוניה מספר 94 של היידן) ניצח מהפודיום.
הערב נפתח עם הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מספר 3 של באך. פרחיה ביצע את הקונצ'רטו עם תווים ועם מדפדפת צמודה, מן הסתם כדי להיות בטוח יותר בתפקידי התזמורת. הצורך הזה בתווים ובדיפדוף פגם קצת בזרימה, אבל מעבר לכך זה היה ביצוע טוב מאוד. כיום, כשביצועי באך בצ'מבלו ובתזמורת כלי תקופה הפכו לנורמה, צריך אמן בקנה המידה של פרחיה כדי לשכנע עם פסנתר ותזמורת מודרנית, ואכן כך היה. הוא היה בכושר מצוין, והרשים במיוחד ברגעי "פיאנו" נהדרים.
כצפוי, שיא הערב הגיע עם היצירה הבאה בתור, קונצ'רטו מספר 21 לפסנתר ותזמורת של מוצרט. יצירה זו מוכרת בשם "אלווירה מאדיגן", בזכות סרט שוודי גרוע מ- 1967 שהשתמש בפרק האיטי שלה כפסקול. ההקלטות של פרחיה ליצירה הזו זכו לתהילת עולם, והיה נעים לגלות שהשנים לא פגמו ביכולת שלו. בהתחלה היה מוזר לראות שגם כאן הוא עלה לבמה עם תווים: אם לא פרחיה יכיר את היצירה בעל-פה, אז מי כן? אבל מהר מאוד התברר שהתווים שם רק ליתר ביטחון, ושהוא מנגן ומנצח בעל-פה.
כמו בקונצ'רטו של באך, גם כאן הוצב הפסנתר בתוך התזמורת. הסידור הזה איפשר לפרחיה ולתזמורת להישמע ממש כמו הרכב קאמרי, והוציא מנגני הפילהרמונית את המיטב שלהם. הם הציגו צליל מבריק, בהיר ומעוצב למופת, עם פראזות נהדרות של כלי המיתר ורגעים סולניים יפהפיים של כלי הנשיפה מעץ. פרחיה, מצידו, הציג פסנתרנות מושלמת שהוכיחה בפעם המי-יודע-כמה שמדובר באמן אדיר. מה שחסר לי מאוד היה הדרן סולני, שהיעדרו אמנם מובן עקב התפקיד הכפול שמילא האורח אבל עדיין איכזב.
את הקונצרט חתמה הסימפוניה מספר 94 של היידן ("ההפתעה"). על הביצוע הזה אפשר לומר בעיקר שהיה "מהוגן". פרחיה פיתח קריירה מסחררת כפסנתרן, אך לא כמנצח. גם הפעם היה ברור לחלוטין שניצוח הוא לא ה"פורטה" שלו. הוא ניצח בתנועות גמלוניות, עם תווים לפניו, והתקשורת שלו היתה בעיקר עם הנגנים ועם המוזיקה. בדיוק מה שנקרא "מוזיקאי של מוזיקאים", כזה שמניירות ניצוח וחיוכים כריזמטיים מאולצים הם ממנו והלאה.
לטובתו של פרחיה יאמר שלא בחר ביצירה גרנדיוזית שגדולה על מידותיו, אלא ביצירה קלאסית מוכרת; ועוד לטובתו יאמר שניצח במסירות רבה ושהיה ברור מה הוא רוצה. תנועות הניצוח שלו אולי לא הכי יפות או חינניות, אבל הוא הוליך את הסימפוניה בהרבה אנרגיה ועם צליל מבריק וזורם. האמת היא שאחרי השיעמומון עליו ניצח בפילהרמונית בשנה שעברה (סימפוניה אבודה של שוברט)- הופתעתי לטובה. עכשיו רק נשאר לו ללמוד את הטריק של זובין מהטה ולקצר עד למינימום האפשרי את ההפסקות בין הפרקים ביצירות, כדי להימנע ממטח השיעולים הבלתי נמנע של מנויי הפילהרמונית כל אימת שיש הפסקה קצרה בנגינה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. פסנתרן ומנצח: מאריי פרחיה. היכל התרבות תל-אביב, 1.1.2015.
פורסם ב"גלובס", 4.1.2015
רוג'ר בראון. צילום: יחצ
לאחרונה ביקר בישראל רוג'ר בראון, נשיא בית הספר למוזיקה "ברקלי" בבוסטון. הביקור הקצר, שנערך במסגרת שיתוף-הפעולה של ברקלי עם בית-הספר "רימון", איפשר ראיון מקיף עם מי שנחשב לאחד האנשים החשובים בשדה המוזיקה העולמית כיום.
בראון (58) הגיע לברקלי לפני עשר שנים. הוא הביא איתו ניסיון ניהולי עשיר, שבשיאו ניהל יחד עם אשתו חברה בינלאומית שהעסיקה אלפי עובדים. בעברו היה גם מתופף ג'אז, אך עיקר העניין שלו במוזיקה הוא מהכיוון הכלכלי והמסחרי. "רוב בתי הספר למוזיקה בעולם מלמדים מוזיקה קלאסית", הוא אומר. "אבל מוזיקה קלאסית מהווה רק אחוז אחד מתעשיית המוזיקה כיום. 99 האחוזים הנותרים הם מוזיקה לטלוויזיה, לסרטים ולמשחקי מחשב, מוזיקת ג'אז, פופ, מוזיקה לטינית, בלוז, רוק ועוד ועוד. בית הספר שלנו נועד להכשיר אנשים לקריירה בתחום הזה, לא רק כמבצעים אלא גם כאנשי סאונד, הפקה, שיווק וכל היתר".
בית הספר Berklee נמצא בבוסטון, ואין לו כל קשר לאוניברסיטת Berkeley מקליפורניה. הוא הוקם בשנת 1945, במטרה ללמד ג'אז. "המטרה אז היתה ללמד מוזיקה בת-זמננו, ובאותה תקופה ג'אז היה הדבר החם", אומר בראון. "אנחנו עדיין מלמדים ג'אז ואפילו מתמקדים בזה, אבל מאז ההגדרה של "מוזיקה בת-זמננו" התרחבה להרבה מאוד תחומים נוספים".
כיום לומדים בברקלי 4,400 תלמידים, ותקציבו השנתי עומד על 200 מיליון דולר בקירוב.בנוסף למגמות הביצוע יש בו גם מחלקות לחינוך מוזיקלי, כתיבת מוזיקה לסרטים, סאונד, ואפילו מחלקה המתמחה בצד העיסקי של תעשיית המוזיקה. בנוסף הוא מנהל את בית הספר האינטרנטי הגדול בעולם למוזיקה, שמציע בחינם קורסים מגוונים בביצוע מוזיקלי. בראון מציין כי לקורסים אלו נרשמו למעלה ממיליון תלמידים ברחבי העולם, אם כי לא כולם גם סיימו. "הקורסים האלו פונים לאנשים שלא למדו מוזיקה בצורה מסודרת, ועוזרים מאוד לסטודנטים שרוצים להתקבל ללימודים ויכולים להתכונן לכך בחינם".
"מעבר להוראת המקצועות עצמם, אנחנו עוזרים לצעירים לעשות קריירה במוזיקה", אומר בראון. "אנחנו מלמדים יזמות, איך מקימים עסק קטן ואיך מפרסמים את עצמך. אנחנו מאוד מתקדמים מבחינה טכנולוגית ונעזרים בזה כדי להפיק לתלמידים שלנו קליפים ביו-טיוב, שהיום הם בגדר הכרח לכל מוזיקאי שרוצה למכור. חשוב לי שהתלמידים שלנו ייצאו לשוק לא רק כמבצעים טובים, אלא שיהיו מוכנים גם ליום שאחרי סיום הלימודים".
מהו מודל המימון שלכם?
"ברקלי הוא בית ספר פרטי ללא כוונת רווח. כמו רוב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב, רוב הכסף מגיע משכר לימוד ומתרומות ורק מעט מגיע מתמיכה ממשלתית. הלימודים יקרים, אבל יש פה הרבה מילגות ומי שכישרוני יכול לזכות למימון. אנחנו מוציאים כארבעים מיליון דולר בשנה על מילגות. חלק ניכר מהן הולך לתלמידים ישראלים. לא בגלל המוצא, אלא בגלל שמגיע להם. אנחנו אוהבים כשרונות בלי קשר למדינת המוצא שלהם".
ממשל אובמה לא העלה את התמיכה הממשלתית במוסדות כמו ברקלי?
"למיטב הבנתי זו באמת היתה הכוונה. אבל ארה"ב היתה במיתון נוראי כשאובמה נבחר, והדבר הראשון שהמימשל עשה היה לקצץ בהוצאות ולא להגדיל אותן. אובמה מאוד מעריך מוזיקה אמריקאית, אבל להוציא כסף מהמערכת הציבורית זה כבר סיפור אחר. מעבר לכך, ארה"ב היא תרבות שלא מאמינה במימון ציבורי".
ומה עמדתך לגבי זה?
"כמובן שהייתי שמח אם היתה יותר תמיכה ממשלתית בסטודנטים שלנו, כדי שלא יצטרכו לעזוב את ביה"ס עם חוב. מצד שני, יש יתרון לא להיות נתמך ע"י בירוקרטיה. אם פיקאסו היה נשען על תמיכה ממשלתית לא בטוח שהיה יוצר כפי שיצר. זה נכון גם למוזיקה- סוגי מוזיקה כמו רוק, היפ-הופ, ג'אז ובלוז לא נוצרו במימון ממשלתי. אני מעדיף שהסטודנטים יהיו חופשיים מחובות לממשלה ויעשו דברים שיהיו רדיקליים אפילו בשבילי, בגילי המתקדם. העיקר שיעשו מה שנכון להם מבחינה אמנותית".
בין הכוכבים שהעמיד "ברקלי" נמנים קווינסי ג'ונס, אל דימיולה, גארי ברטון, מליסה אתרידג', ברנפורד מרסליס, דיאנה קראל, אספרנצה ספולדינג ועוד רבים. בראון מציין שגם הזמר של "גנגאם סטייל", שצבר עד כה שיא צפיות ביו-טיוב, למד שלוש שנים בבית הספר ("הוא לא סיים"). על צוות המורים נמנים שמות גדולים כמו דנילו פרז, ג'ו ליבאנו, טרי לין קרינגטון, קיריל גרשטיין, ג'ורג' קלינטון (מלחין המוזיקה ל"אוסטין פאוארס") ואחרים.
בראון מציין במיוחד שורה ארוכה של מוזיקאים ישראליים בוגרי בית הספר: הסקסופוניסט אלי דג'יברי, הפסנתרן קיריל גרשטיין, שלושת האחים כהן (קלרניתנית הג'אז ענת כהן, חצוצרן הג'אז אבישי כהן והסקסופוניסט יובל כהן), יהודה עדר, גיל דור, אלון אוליארצ'יק ורבים אחרים.
הביקור של בראון בישראל נעשה במסגרת שיתוף פעולה של ברקלי עם בית הספר "רימון", קשר שלו הוא מייחס חשיבות רבה. "רימון" נוסד ע"י בוגרי ברקלי- יהודה עדר, גיל דור ועמיקם קימלמן, ועדר עומד בראשו עד היום. בראון מציין כי במסגרת שיתוף הפעולה יכול כיום תלמיד ישראלי ללמוד את השנתיים הראשונות של התואר ב"רימון", ואת השנתיים האחרונות להשלים בברקלי. "תלמיד כזה יקבל תואר כאילו למד את כל ארבע השנים בארה"ב", הוא אומר. "האפשרות הזו מוזילה את התואר בצורה משמעותית, שכן הלימודים בארה"ב יקרים בהרבה". בראון מציין שלבית הספר יש קרן מילגות, ובכל נקודת זמן לומדים בבית הספר כעשרה תלמידים ישראלים על מילגה.
"הישראלים חשובים לנו מאוד, כי יש הרבה כישרונות ברמה בינלאומית שמגיעים ממנה", אומר בראון. "יחסית למספר התושבים בה, ישראל הפיקה שיעור עצום של מוזיקאי ג'אז גדולים. אני לא יכול לתת תשובה ודאית למה, אבל יש לי כמה רעיונות. ראשית, הישראלים רגילים לעבוד קשה ולהתגבר על מכשולים. שנית, ישראלים הם אנשים דינאמיים וטובים באילתור. בנוסף, לישראלים שלמדו מוזיקה בילדותם יש משמעת עבודה אירופאית שאותה למדו מהמורים שלהם. כל אלו יחד יוצרים תנאים מצוינים להיות מוזיקאי ג'אז טוב. תהיה הסיבה אשר תהיה, רמת הכישרון בישראל היא אדירה, ולכן "רימון" היא מקור כל כך חשוב עבורנו".
אפשר להתפרנס כיום ממוזיקה?
"תלוי עם מי מדברים. יש אמנים שמשגשגים, ויש כאלו שלא. העובדה היא שיש עדיין אנשים שקונים מוזיקה. הרבה פחות מבעבר, אבל אמנים מצליחים עדיין עושים מזה כסף. שנית, אמנים מקבלים תמלוגים על זכויות שימוש בשירים שלהם. שלישית, אפשר לעשות כסף בהופעות. רביעית, יש זכויות יוצרים על מוצרים שונים שמשתמשים במוזיקה. הבעיה שלי עם המודל הזה היא אחרת- שאמנים לא יעשו מוזיקה בועטת כדי למכור מוצרים, אלא יכתבו מוזיקה שתתאים ללקוח שלהם".
איך אתה מתייחס לתכניות כמו "כוכב נולד" או "דה וויס"?
"אני פחות שלילי לגבי זה מאשר אחרים. קודם כל, התכניות האלו מעסיקות הרבה מבוגרי בית הספר שלי. שנית, חלק מהמתמודדים באים ממשפחות חסרות אמצעים והחשיפה בטלוויזיה מאפשרת לקריירה שלהם לנסוק. הביקורת שלי על התכניות האלו היא דווקא שהן מנסות לספק מוזיקה שכולם אוהבים. בוב דילן, ניל יאנג ותלוניוס מונק לא היו זוכים בתכניות ריאליטי. כך שאם תשאל אותי אם כדאי לגשת להתמודד, התשובה שלי תהיה כזו: אם אתה אמן- אז לא. אבל אם אתה מוזיקאי צעיר ורוצה חשיפה- אולי התכנית הזו תוכל לעזור לך. בכל מקרה, אני מעדיף ריאליטי בסגנון "דה וויס" על תכניות ריאליטי שעוסקות במשפחות לא מתפקדות".
הציפייה לקראת ההפקה הזו היתה גדולה מאוד. ראשית, "שיקוי אהבה" היא אחת האופרות הקומיות המקסימות והמהנות ברפרטואר. שנית, הטנור בתפקיד הראשי הוא רולאנדו וילאזון (Villazon), שבהפקות קודמות הוכיח עצמו כאחד הזמרים המוצלחים ביותר בתפקיד זה. בהפקה הנוכחית וילאזון לא רק שר אלא גם מביים, מה שהוסיף כמובן הרבה עניין. את תפקיד דולקמארה השרלטן שר זמר הבאס הנפלא אילדבראנדו ד'ארכאנג'לו (Ildebrando D'Arcangelo), מה שהעלה את הציפיות לשמיים. למרבה הצער, הן מתגשמות באופן חלקי מאוד. אבל על כך מיד.
במקור, עלילת האופרה מתרחשת בכפר פרובינציאלי. היא מספרת על נמורינו (Nemorino), צעיר כפרי ותמים, שמאוהב באדינה (Adina) הצעירה, היפהפיה ובעלת הנכסים. אדינה דוחה את אהבתו בתחילה, אבל הקשר ביניהם מקבל תפנית כשלכפר המבודד מגיעים שני אנשים. הראשון הוא הסמל הרברבן בלקורה (Belcore), שמגיע לכפר בראש מחלקת חיילים ומבקש מיד את ידה של אדינה. השני הוא שרלטן בשם דולקמארה (Dulcamara), שמוכר שיקוי פלאים שאמור לפתור כל בעיה. נמורינו התמים קונה ממנו שיקוי אהבה פלאי, מתוך אמונה שזה מה שיגרום לאדינה להתאהב בו. ה"שיקוי" הוא בעצם סתם יין זול, אך בהמשך העלילה גורם לכך שאדינה אכן מתאהבת בנמורינו. הסוף, כמובן, טוב.
מבין מגוון ביצועי הדיוידי של האופרה היה עד כה אחד מושלם, שיצא בשנת 2005 מבית האופרה של וינה. שניים מהזמרים מאז- וילאזון (בתפקיד נמורינו) וד'ארכאנג'לו (בתפקיד דולקמארה)- שרים גם בביצוע החדש. את תפקיד אדינה, אותו מילאה ב- 2005 אנה נטרבקו (Netrebko) המופלאה, שרה הפעם מיאה פירסון. את הסמל בלקורה שר כאן רומן טרקל (Trekel).
למרבה הצער, לא ניתן להשוות את הביצוע החדש לביצוע המופת מ- 2005 בשום היבט. הכול פה עובד פחות טוב. קודם כל, הבימוי. וילאזון מיקם את סיפור העלילה בסטודיו הוליוודי, המפיק מערבון דרג ז'. עיצוב התפקידים הוא בהתאם לקונספט: הוא עצמו משחק את נמורינו, ניצב במערבון שמאוהב בכוכבת ונראה כמו איזה הומלס מקסיקני. בלקורה הוא גיבור הסרט, קצין פוץ בחיל הפרשים. דולקמארה הוא הבמאי, שמשמש גם כשחקן. כשחקן הוא מגלם צ'יף אינדיאני, שרכוב על סוס בגודל טבעי מפלסטיק. זה גרוע כמו שזה נשמע. הסרט נקטע בתכיפות על-ידי קטעים שמראים לפתע את הזמרים בשחור-לבן, רעיון מעצבן שמקלקל את הרצף הטבעי של הצפייה. זאת, בתוספת החלטות בימוי מטופשות למכביר, הופכות את הצד הויזואלי לחלש מאוד.
מבחינת השירה, ככה ככה. וילאזון, שהיה נמורינו מופלא ב- 2005, נשמע פה הרבה פחות יציב ומבריק. אין ספק שמשהו לא טוב קרה לקול שלו מאז. ד'ארכאנג'לו, שנכון להיום הוא אחד מזמרי הבאס האהובים עלי בעולם, שר יפה כתמיד אבל הבימוי הבעייתי לא עושה לו חסד. רומן טרקל הוא בלקורה מזעזע, גם קולית וגם בימתית. נקודת האור בביצוע היא מיאה פירסון, בזכות הופעה מקסימה וקול יפהפה. היא לא חיננית ופלרטטנית כמו נטרבקו בביצוע המופתי של 2005, אבל היא בהחלט נקודת האור פה. גם המקהלה והתזמורת, בניצוחו של פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado) הצעיר, נשמעות טוב מאוד.
לסיכום: הביצוע עם וילאזון ונטרבקו מווינה ב- 2005 עדיף בכל מובן. הביצוע החדש של וילאזון מומלץ רק למעריצים מושבעים של "שיקוי אהבה" או של וילאזון, שיהיו מוכנים לסלוח לו על הפקה רחוקה מאוד משלמות.
כדי לצפות ברולנדו וילאזון מבצע את האריה המפורסמת Una Furtiva Lagrima ("דימעה חמקנית אחת") בביצוע החדש- הקליקו כאן.
דוניצטי- האופרה "שיקוי אהבה". במאי: רולנדו וילאזון. הפקה מבית האופרה של באדן-באדן. תזמורת ומקהלת בלתזאר נוימן.מנצח: פאבלו הראס-קסאדו. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
פורסם ב"גלובס", 26.11.2014
שנת 2014 היתה שנה עצובה מאוד לעולם הניצוח. במהלך השנה נפטרו לא פחות מחמישה מנצחים מהצמרת העולמית: קלאודיו אבאדו, לורין מאזל, רפאל פריהבק דה-בורגוס, כריסטופר הוגווד, ולאחרונה גם פרנס בריכן (Brüggen). ואנחנו רק בחודש נובמבר.
שני המנצחים האחרונים ברשימה, הוגווד ובריכן, היו מהאבות המייסדים של אסכולת הביצוע ה"אותנטי", הדוגלת בביצוע בעל מודעות היסטורית למוזיקה מוקדמת. הרעיון מאחורי האסכולה היה לבצע יצירות מהמאות ה- 16-19 בגישת ביצוע מותאמת לרוח התקופה בהן חוברו, בלי להפעיל עליהן נורמות ביצוע מודרניות. המוזיקאים שהשתייכו לזרם שיחזרו כלי נגינה עתיקים וביצעו מחקרי עומק מוזיקולוגיים, הכול במטרה לגרום למוזיקה להישמע בצורה דומה ככל האפשר למקור. בראשית דרכה התמקדה האסכולה במוזיקה מתקופת הבארוק (כלומר באך ובני דורו), אבל לימים התפרסה גם אחורה אל הרנסאנס וקדימה אל הקלאסיקה והרומנטיקה.
פרנס בריכן, ממייסדי האסכולה, נולד באמסטרדם ב- 1934. הוא התחיל את דרכו המוזיקלית כנגן חליליות, ולימים הפך גם למנצח. בשנת 1981 היה אחד ממקימי "תזמורת המאה ה-18", שניגנה בכלי תקופה מקוריים מהתקופה או בשיחזורים שלהם. ביצועיו היו מדהימים ברעננות ובחדשנות שלהם, לא רק עקב הצבע הייחודי של הכלים העתיקים אלא גם בזכות הפרשנות המרתקת שהציעו. בריכן אפילו הוזמן לנצח על הפילהרמונית הישראלית בשנת 2001, אבל הקשר בין המנצח ה"אותנטי" לבין התזמורת הרומנטית לא עלה יפה. הוא נתן כאן סידרה אחת, ולא שב לארץ מעולם. כששאלתי אותו אז מדוע הוא מנצח גם על תזמורות "רגילות" כמו הפילהרמונית, ענה שהוא רואה לעצמו חובה ללמד תזמורות מודרניות איך "צריך" לבצע בטהובן. כששאלתי אם יש סיכוי שיקליט עם הפילהרמונית הישראלית הוא כמעט נחנק. "את ההקלטות אני עושה עם התזמורת שלי", ענה.
כעת יצא למדפים אלבום מוזל, בו מרוכז מכלול הסימפוניות של בטהובן בניצוחו של בריכן. ההקלטות המקוריות נעשו לאורך מספר שנים, במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. כל הסימפוניות הוקלטו עם "תזמורת המאה ה- 18", שכאמור מנגנת בכלי תקופה. בנוסף לסימפוניות יש באלבום גם את הקונצ'רטו והרומנסות לכינור (עם הכנר תומאס צטמאייר), את הפתיחות "אגמונט ו"קוריאולן", ואת המוזיקה לבלט "יצורי פרומתיאוס".
קצת לא נעים להודות, אבל הביצועים של בריכן משנות השמונים והתשעים עדיין נשמעים הרבה יותר רעננים, מבריקים ויצירתיים מאשר רוב הביצועים החיים שניתן לשמוע בתזמורות בארץ כיום. חלק ניכר מכך נגזר כמובן מהשימוש בתזמורת סימפונית המנגנת בכלי תקופה, שלצערנו אין בארץ (יש רק תזמורות בארוק קטנות, שאינן חולמות אפילו לנגן בטהובן). אבל עבור בריכן אופי הכלים היה רק נדבך אחד במכלול פרשני שלם, שממש "גילה מחדש" את בטהובן ואת המיצלולים הנהדרים שאפשר להפיק מהסימפוניות שלו. עיצוב המשפטים שלו חד ונמרץ, האפקטים של הכלים השונים מודגשים במלוא הדרם, ועל הכול שורה תנופה ריתמית מלאת אנרגיה.
בריכן אינו היחיד שהקליט את מחזור הסימפוניות של בטהובן בכלי תקופה. ניתן כיום להשיג מספר מחזורים "אותנטיים" מתחרים, ובראשם אלו של גרדינר, ואן-אימרזל ונורינגטון. אבל לבריכן יש מעמד מיוחד ביניהם, בזכות הצבע התזמורתי המבריק והגישה הכללית הנמרצת. זאת, בתוספת לעובדה שהמחזור נמכר כעת במחיר סופר-מוזל, הופך את האלבום לרכישה מומלצת לאספנים. ניתן להתרשם מחלק ההקלטות שעלו ליו-טיוב – פשוט לבקש Brüggen Beethoven ולהמשיך משם.
להאזנה לסימפוניה מספר 7 של בטהובן בניצוח פרנס בריכן- הקליקו כאן.
======================
בטהובן- מכלול הסימפוניות. תזמורת המאה ה- 18. מנצח: פרנס בריכן. אלבום בן 7 דיסקים של DECCA.
======================
פורסם ב"גלובס", 13.11.2014
להקת הון-הור-טו (ראדיק טיוליוש הוא האחרון בטור). צילום יח"צ
בשיעורי מוזיקה נהוג ללמד שהקול האנושי הוא כלי "מלודי", כלומר מסוגל להפיק רק מנגינה אחת באותו זמן. בדרך כלל זה נכון. אבל האמת הזו נעצרת כשמגיעים לרפובליקת טובה (Tuva), הממוקמת בחלק הדרומי של הפדרציה הרוסית (צפונית למונגוליה). המוזיקה המסורתית של טובה כוללת סגנון שירה יוצא דופן, הנקרא "חומיי" (Khoomei). סגנון זה, הנקרא גם "שירת גרון", מבוסס על שירת טונים עיליים במקביל לטון הבסיסי. כתוצאה, מצליח הזמר להפיק שני צלילים בו זמנית: אחד נמוך מאוד בבאס עמוק, והשני- במקביל- בסופרן גבוה. המאסטרים של שירת ה"חומיי" מסוגלים להפיק שלושה ואפילו ארבעה צלילים בו זמנית, ולשיר אקורד שלם בכוחות עצמם.
בסוף החודש יגיע לארץ ההרכב הנפלא "הון הור טו" (Huun Huur Tu), הנחשב כיום להרכב המוביל בעולם ב"שירת גרון". ההרכב יופיע בארץ פעמיים, שתיהן באולם ELMA החדש בזיכרון יעקב. זה יהיה ביקורו השני של ההרכב בארץ, כעשר שנים לאחר הופעה בלתי נשכחת שנתן במשכן אמנויות הבמה בתל-אביב.
"המופע בישראל הוא המופע הבינלאומי שלנו", מספר לי רדיק טיוליוש (Tyulyush), אחד מארבעת חברי ההרכב. את השיחה הוא מקיים מארה"ב, שם שוהה כעת ההרכב בסיור הופעות. "למופע הזה בנינו תכנית מיוחדת, שיש בה שירים נבחרים מכל האלבומים שלנו".
ההרכב "הון-הור-טו" הוקם בשנת 1992. "בשפתנו, 'הון-הור-טו' הוא האפקט שאתה רואה כאשר קרן שמש זורחת מבעד לענן", מסביר טיוליוש. "השם קשור לדימוי של השמש, שנשברת לצבעים שונים בדומה לקול שמתפצל לספקטרום רחב של צלילים".
לאוזן מערבית, ההפקה המונגולית נשמעת זרה לחלוטין. הזרות הזו נובעת הן מעצם השירה הגרונית הנמוכה, שלעיתים נשמעת כמו קול של מעשן כבד, והן מההפקה המקבילה של הצלילים העיליים הגבוהים. השירה מלווה בנגינה במגוון כלים אותנטיים, ביניהם כלי מיתר, כלי פריטה, תוף שמאני ועוד.
שירת הגרון היא המוזיקה העממית של הנוודים בערבות של מרכז אסיה כבר אלפי שנים. בבסיסה עומד חיקוי של עולם הטבע: זרימת הנהרות, משב הרוח, צירצור הצרצר ועוד. בנוסף, הרבה מהשירים של ההרכב מוקדשים לסוסים. "הסוסים מאוד חשובים בתרבות שלנו", אומר טיוליוש. "אנשי טובה הם נוודים, והסוסים הם ממש חלק מהמשפחה. אנחנו שרים כמה יפה הוא הסוס, וכמה הוא חשוב ואהוב. חלק מהמנגינות מבוסס גם על הקולות השונים שהסוסים משמיעים".
טיוליוש מציין כי בכל אחד מהשירים של ההרכב יש מרכיב כלשהו של שירת גרון. "יש טכניקות שונות של שירת גרון. הראשונה היא 'סיגיט' (Sygyt), שריקה גבוהה במקביל לקול הבסיסי. השנייה היא 'קרגירה' (Kargyraa), טכניקת שירה נמוכה ומלאה בוויברציה. לפני כל שיר אנחנו מתרגמים על מה הוא, מסבירים על כלי הנגינה, וכמובן מדגימים את טכניקת השירה".
אפשר ללמוד איך לשיר שירת גרון ברמה שאתם מגיעים אליה?
"אני יכול להראות לך איך שרים חומיי, אבל כדי להגיע לרמה גבוהה צריך להתאמן כל הזמן. אני שר חומיי מגיל ילדות. זהו סגנון שלמדתי במסגרת המשפחה בטובה, וגדלתי איתו. בעולם המודרני המוזיקה המסורתית הולכת ומיטשטשת, אבל אצלנו זה היה חלק מאוד מהותי מהמסורת".
אנשים עדיין נדהמים כשהם שומעים אתכם שרים לראשונה?
"לאנשים ששומעים אותנו לראשונה זו כמובן חוויה מאוד שונה, כי הם רואים איך הגרון עובד בצורה שהם לא רגילים אליה. אבל כיום העולם יותר פתוח, ואפשר לשמוע באינטרנט מראש ולהכיר".
יש בביצוע שלכם גם מרכיב של אילתור?
"בהחלט. לכל שיר יש אמנם טקסט ומנגינה, אבל עליהם יש מרכיב גדול של אילתור. לכן כל קונצרט שלנו הוא שונה מבחינת האווירה והרגש".
כדי לצפות בראדיק טיוליוש שר חומיי בטכניקת "סיגיט" (בס ושריקה במקביל)- הקליקו כאן.
====================================================
המופעים יתקיימו ביום ה' 27.11 בשעה 21:00 ובמוצ"ש 29.11 בשעה 21:00.
לפרטים: מרכז ELMA, טלפון 04-6300123.
===============================================
על מרכז אלמא
אלמא (ELMA) הוא מרכז אמנות בינלאומי חדש, הממוקם בזיכרון יעקב על צלע הר הצופה לים. המתחם משתרע על שטח של 113 דונם של שטח פתוח וחורש טבעי, הצופה לים התיכון. המבנה המקורי שימש כבית הבראה, אותו תיכנן האדריכל יעקב רכטר. בין המתכננים של המרכז החדש היה בנו של רכטר, אמנון.
המיתחם פועל במקביל כמרכז אמנות וכמלון יוקרה, ומציע מבחר אירועי אמנות בינלאומית ברמה גבוהה. הופעות ראשונות מתחומי המוזיקה הקלאסית, הג'אז ומוזיקת עולם מתקיימות במיתחם כבר במהלך החודש הקרוב.
את הקמת המרכז יזמה לילי אלשטיין, המוכרת כתומכת נלהבת באמנויות. אלשטיין הובילה מהלך במסגרתו נתנה חיים חדשים למבנה שהיה מיועד להריסה, וייסדה במקום את מרכז אלמא.
במרכז שני אולמות, אשר נבנו בסטנדרטים גבוהים מאוד. אולמות אלו מיועדים לקונצרטים, רסיטלים, הופעות תיאטרון ומחול. הראשון הוא אולם ELMA, הכולל 450 מקומות ישיבה. באולם מותקן עוגב מעולה, בעל 1414 קנים.
האולם השני הוא אולם ה"קיוב" (CUBE), חלל אינטימי בן כ- 250 מקומות ישיבה. כמו כן יפעלו ב- ELMA שלוש גלריות רחבות מימדים להצגת אמנות חזותית ופלסטית, בהן תינתן במה קבועה לאמנות ישראלית מקורית.
מרכיב יוצא דופן במרכז החדש הוא מתן מקום של כבוד לאמנים. במלון יוקצו ארבע יחידות מגורים המיועדות לאמנים, יוצרים ומבצעים מתחומים שונים, שיבקשו לשהות במקום וליצור בו במשך תקופה ארוכה. אמנים אלו יזכו לשהות במקום ללא עלות, ולקבל מרחב יצירה בתנאים מיטביים.
פורסם ב"גלובס", 13 נובמבר 2014
בעיקר מוזיקה 