ענת צ'רני וסטפן פופ ב"שיקוי אהבה" באופרה הישראלית. צילום: Yossi Zwecker
האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את האופרה "שיקוי האהבה" של דוניצטי, מאופרות ה"בל-קנטו" היפות ביותר ברפרטואר האיטלקי. הבימוי שנבחר לה הוא זה של עומרי ניצן, שעלה כאן לראשונה בשנת 1997 וחודש כעת ע"י גדי שכטר. עלילת האופרה מתרחשת בכפר פרובינציאלי, שתושביו הם אנשי אדמה פשוטים ונאיביים. ניצן עשה לרעיון הזה "גיור", והבימוי שלו נשען על עולם הדימויים של ארץ ישראל החלוצית של שנות השלושים של המאה הקודמת. בעיקרון ההפקה הזו חביבה למדי: הבימוי מהנה, העלילה פשוטה ומובנת, והתפאורה צבעונית ונחמדה. הבעיה העיקרית היתה שהביצוע המוזיקלי לא המריא, כך שהתוצאה הסופית היתה רחוקה משלמות.
עלילת האופרה מספרת על נמורינו (Nemorino), צעיר כפרי ותמים, שמאוהב באדינה הצעירה, העשירה והיפה. אדינה דוחה את אהבתו בתחילה, אבל הקשר ביניהם מקבל תפנית כשלכפר המבודד מגיעים שני אנשים. הראשון הוא הסמל היהיר בלקורה (Belcore), שמבקש את ידה של אדינה לפני שהחליף איתה אפילו מילה אחת. השני הוא שרלטן בשם דולקמארה (Dulcamara), שמוכר לנמורינו התמים שיקוי אהבה פלאי ומבטיח שזה מה שיגרום לאדינה להתאהב בו. ה"שיקוי" הוא בעצם סתם יין זול, אך בהמשך העלילה הוא- בתוספת העובדה הפעוטה שנמורינו מקבל ירושה והופך למיליונר- גורם לכך שאדינה אכן מתאהבת בנמורינו. הסוף, כצפוי, טוב.
הבימוי המחודש ל"שיקוי האהבה" דומה מאוד לבימוי המקורי של עומרי ניצן מ- 1997. במרכזו עומדים הדימויים של ארץ-ישראל הישנה והתמימה של פעם: תפוזים, שדות חיטה, פרחי חמניות, כיתת צנחנים, סנדלים תנכ"יות וכדומה. זה רעיון חמוד ומקורי, שמשובצות בו גם כמה הפתעות בימוי מעוררות חיוך (כמו לדוגמא הרגע בו החמניות מתחילות לרקוד לאחר שנמורינו שותה לשוכרה).
בכל הקשור לביצוע המוזיקלי, ההפקה הזו זוכה לציון "ככה-ככה". "שיקוי האהבה" נשענת על ארבעה זמרים סולנים, והצוות שהופיע אמש (רביעי) לא היה אחיד ברמתו. המוצלחת ביותר היתה זמרת הסופרן הישראלית הילה באג'יו (בתפקיד אדינה), עם קול זוהר והופעה כובשת. מיד אחריה יצוין האיטלקי ברונו דה-סימונה, ששר היטב את תפקיד השרלטן דולקמארה. אנדריי בונדרנקו, בתפקיד הסמל בלקורה, הציג קול יפה אך לטעמי שיחק באופן רציני מדי והחמיץ את הצד הקומי של הדמות (יתכן שאת ההערה הזו יש להפנות לבמאי). הטנור הרומני סטפן פופ, בתפקיד נמורינו, היה אכזבת הערב: הוא הפיק קול חלש וחסר נוכחות, וגם מבחינה בימתית היה רחוק מלשכנע.
באופן מפתיע, את ההצגה גנבה הפעם דווקא זמרת בתפקיד מישני. זו היתה זמרת המצו-סופרן המקסימה ענת צ'רני (Czarny), ששרה את תפקיד ג'אנטה (חברתה של אדינה). צ'רני הציגה קול נעים ונוכחות בימתית זוהרת, שממש האירה את הבמה בכל פעם שהופיעה עליה. תענוג להיווכח פעם אחת פעם שדווקא סולנים ישראליים, במקרה זה צ'רני ובאג'יו, הם כוכבי ההפקות כאן.
תזמורת ראשל"צ ומקהלת האופרה, בהובלתו האנרגטית של המנצח עומר ולבר (Wellber), נשמעו בסדר גמור, אם כי גם כאן לא נרשמו שיאים בלתי נשכחים.
לסיכום: הפקה כיפית ודי מומלצת, אבל חוויה מוזיקלית גדולה זו לא.
פורסם ב"גלובס", 12.3.2015
קתי דברצני. צילום: Jo Plommer
שמה של כנרת הבארוק קתי דברצני (Debretzeni) מוכר היטב לאוהבי מוזיקת הבארוק בישראל. דברצני היא מהמבצעות החשובות בתחום זה בעולם, והופעותיה הקודמות בארץ זכו להצלחה מסחררת. בימים הקרובים היא תופיע בארץ עם תזמורת הבארוק ירושלים, בתפקיד כפול של כנרת ומנצחת (חמישי בערב באולם "שטריקר" בת"א, מוצ"ש בירושלים). ביקורה הקצר בארץ איפשר לנו לקיים ראיון בלעדי, שהתמקד באופן טבעי במגמות העכשוויות של זרם הביצוע ההסטורי בו היא מתמחה.
דברצני (44) נולדה בטרנסילבניה, ועלתה לישראל בגיל 15. היא מתגוררת כבר שנים ארוכות בלונדון, ונחשבת לאחת המוזיקאיות הבולטות בתחומה. היא מובילה שניים מהרכבי המוזיקה המוקדמת החשובים באירופה, "סולני הבארוק האנגלים" של ג'ון-אליוט גרדינר ותזמורת "עידן ההשכלה". במקביל היא חברה קבועה בשלישיית הפסנתר "גויה", שחבריה מנגנים בכלי תקופה ("הטריו נקרא 'גויה' על שם הצייר", היא צוחקת, "כל חברי השלישייה יהודים").
כמי שנמצאת כבר שנים בלב העשייה של מוזיקת הבארוק בעולם, דברצני היא מעיין נובע של תובנות בתחום. "הנקודה החשובה ביותר בביצוע מוזיקה מוקדמת כיום היא שזהו כבר לא עולם סגור", היא אומרת. "פעם היתה ממש 'קליקה' של מוזיקאים שהתמחו במוזיקת בארוק. היום, רוב מוזיקאי הבארוק מבצעים גם מוזיקה מתקופות מאוחרות יותר. כמובן שיש עדיין התמחות, כי כלי הבארוק שונים מהכלים המודרניים וצריך ללמוד איך מנגנים עליהם. אבל היום הולכים הרבה יותר קדימה עם הרפרטואר. בתזמורת שלי באנגליה אנו מבצעים כעת יצירות של סמטנה, דבוז'אק וברהמס, כולם בכלים מהמאה ה- 19".
"המגמה העיקרית בתחום כיום היא גיוון", מציינת דברצני. "פעם עסקנו בעיקר בביצועי מוזיקה מתקופת הבארוק, ואילו כיום העניין עובר לקלאסיקה ואפילו לרומנטיקה. בעבר השאלה המרכזית היתה איך נשמעה המוזיקה של באך בתקופתו, וכעת השאלה היא איך נשמעו המוזיקה של בטהובן, שומאן וברהמס. זה דורש כמובן לשחזר כלים מהתקופה, לחקור את הפרשנות ואת טכניקת הנגינה הרצויה וכדומה. אם פעם אמרו שלא נכון לנגן באך כמו שמנגנים ברהמס, הרי שכיום אומרים שלא נכון לנגן ברהמס כמו שמנגנים באך. לדוגמא, בשנים הראשונות של אסכולת הביצוע התקופתי האמינו שצריך לנגן מוזיקה מהמאה ה- 19 בצורה קלילה ובלי ויבראטו. כיום חושבים שזה לא נכון".
קתי דברצני בחזרה עם תזמורת הבארוק ירושלים, הבוקר. צילום: מקסים ריידר
נקודה נוספת שאותה מעלה דברצני מתייחסת לעבודה של מנצחים מהזרם התקופתי עם תזמורות מודרניות. "מנצחים כמו גרדינר, הרנונקור והוגווד ז"ל עבדו הרבה עם תזמורות מודרניות, והיתה לזה השפעה גדולה", היא אומרת. "כיום גם בתזמורות מודרניות לוקחים בחשבון את מאפייני הביצוע התקופתי. אף אחד כבר לא מנגן באך ומוצרט כמו שניגנו אותם לפני חמישים שנה, וזהו הישג גדול של התנועה".
מה נדרש ממבצע המנגן בכלי תקופה בהשוואה למוזיקאי "רגיל", שמנגן את כול הרפרטואר בכלים מודרניים?
"המצב הזה דורש הרבה התמחות, גמישות ואומץ, כי הכלים העתיקים יותר קשים לנגינה. הם תלויים יותר בשינויי טמפרטורה, ופחות מפותחים מבחינת עוצמה. למרות זאת, הקונצרט חייב להיות באותה רמה של קונצרט בכלים "רגילים", כי ההקלטות גרמו לזה שהקהל מצפה לביצוע חי ברמה של דיסק. לכן הלחץ על המבצע יותר גדול יחסית לנגן מודרני שמנגן הכול באותו כלי".
ועבורך זה אומר גם להסתובב עם שני כינורות שונים?
"שני כינורות, כמה קשתות, והרבה מיתרים", היא צוחקת. "כי יש כמה סוגים של מיתרי גיד, שמתאימים לכינורות שונים".
מיתרי ה"גיד" בעצם עשויים ממעיים של פרה או כבש. זו לא הייתה בעיה לנגנים טבעוניים?
"זה בהחלט עניין בעייתי, ובאמת ניסו בעבר תחליפים מחומרים סינתטיים. אבל התחליפים האלו לא עבדו, כי זה לא צילצל טוב. אני מכירה באופן אישי כנרת שנקרעה בין אהבתה לחיות לבין הצורך לנגן מוזיקה עתיקה בצורה מקצועית, ובסוף היא בחרה במוזיקה ומנגנת על מיתרי גיד. אין לזה תחליף".
*************
"המשבר העולמי משפיע"
יתרונם הגדול של נגנים בכלים מודרניים "רגילים" הוא קיומן של תזמורות ממוסדות, שמשלמות משכורת קבועה. בעולם המוזיקה המוקדמת הסיפור שונה. "כולנו פרילאנסרים", אומרת דברצני. "יש רק תזמורת בארוק אחת בעולם, תזמורת "טאפלמוזיק" בקנדה, שמשלמת משכורת מדי חודש. כל היתר הן תזמורות פרוייקטים. המשבר העולמי משפיע מאוד על התחום, ויש פחות השקעה של ממשלות. במקביל יש הישענות גדולה יותר על תמיכה פרטית. מהבחינה הזו חזרנו למאה ה- 18: יש פטרונים וספונסרים שתומכים במוזיקה, ואנחנו המשרתים. המעגל נסגר".
זו התחושה שאת מקבלת?
"תלוי על איזה עשירים מדובר. יש כאלו שהתרבות היא חלק מחייהם, והם תומכים כי המוזיקה היא בנפשם. לעומתם, יש כאלו שרק שמחים לראות את שמם כפטרונים בתכנייה. זה בדיוק כמו שבטהובן התייחס לברונים שנתנו לו כסף, שאת חלקם לא אהב וחלקם היו חברי נפש שלו. כיום זוהי המציאות. צריך הרבה קבלות פנים וצריך לדבר עם ספונסרים ותורמים. כיום מי שמופיע הרבה עושה זאת לא רק בגלל שהוא מוזיקאי טוב, אלא בגלל שהוא מעסיק יחצ"ן טוב".
דיברת קודם על הצורך בגמישות ברפרטואר. זה נובע גם מצורך כלכלי?
"בוודאי. לפני 25 שנים יכולת לחיות רק מביצועי מוזיקה שאתה אוהב, נאמר רק מוזיקה מהמאה ה- 17. כיום זה בלתי אפשרי, כי הקהל רוצה גם ברהמס ובטהובן ושומאן. מצד אחד זה טוב, כי זה פותח אופקים חדשים. מצד שני זה בעייתי, כי ההתמחות הולכת לאיבוד. לדוגמא, היום כבר כמעט ולא קמים הרכבים שמתמחים במוזיקה מימי הביניים. לא בגלל שזה לא מעניין, אלא פשוט כי אין לזה הרבה ביקוש".
יכול להיות שה'הייפ' שהיה סביב המוזיקה המוקדמת בשנות השמונים והתשעים פשוט דעך?
"אני מקווה שלא. הרוח של התנועה הזו היתה לגלות משהו חדש, ואני מאמינה שאנשים עדיין רוצים לגלות דברים חדשים. פשוט הדגש עבר הלאה. כיום, לדוגמא, אנשים מבינים שסימפוניה של שומאן בניצוחו של קראיאן משנות השבעים לא באמת נשמעת כמו שהיא נשמעה בימיו של המלחין, ורוצים לשמוע איך היא נשמעה במקור. אז לשם אנחנו הולכים, וגם זה משהו חדש".
**************
מורין נהדר. צילום: אורית פניני
את המוזיקאית הישראלית מורין נהדר שמעתי לראשונה לפני כ- 15 שנה, כשהופיעה כזמרת קלאסית המתמחה במוזיקה עתיקה. כבר אז בלטה כזמרת נוגעת ללב, עם קול יפהפה והגשה אישית מרגשת ומלאת הבעה. אלא שמאז עשתה נהדר שינוי דרמטי, ועברה להתמחות בשירה פרסית עממית ובפיוטים של יהודי פרס. במוצ"ש הבא (21.2) היא תופיע בתל-אביב במסגרת פסטיבל "זמן פיוט", ותאפשר לקהל להתוודע לאמנות הייחודית שלה.
נהדר (37) נולדה באיספהאן, איראן, ועלתה לארץ כתינוקת. את דרכה המוזיקלית התחילה במקהלת "אנקור" המיתולוגית, ולימים סיימה בהצטיינות שני תארים בשירה וניצוח מקהלות. "כבר במהלך הלימודים באקדמיה שרתי בהרכב של מוזיקה פרסית", היא מספרת. "אחרי הלימודים העיסוק שלי במוזיקה עתיקה נדחק הצידה, והמוזיקה הפרסית תפסה את עיקר הנפח".
את הדחיפה לעסוק במוזיקה היהודית הפרסית היא מייחסת למנחה שלה באוניברסיטה, פרופ' אדווין סרוסי. "התכנון המקורי שלי היה לעשות דוקטורט, והמנחה שלי הציע שאעשה אותו על המוזיקה של יהודי איראן. תוך כדי המחקר הבנתי שיש כאן שדה מרתק. אספתי חומרים מכל מקום אפשרי, החל בהקלטות וכלה בסבא וסבתא. לאורך הזמן גיליתי שפחות מעניין אותי לארגן את החומרים במסגרת עבודת דוקטורט שתישכב באיזה ארכיון, והרבה יותר חשוב לי לחשוף אותם לקהל הרחב. התחלתי לעשות זאת בסדנאות, ולשמחתי הן התקבלו בהתלהבות. ואז הבנתי שיש לי ביד חומרים מצוינים".
נהדר מספרת שרוב המנגינות שבהן נתקלה לא היו מפותחות, ולכן החליטה לעשות להן עיבודים משלה. "הרעיון מאחורי העיבודים היה להכניס למנגינות האלו רוח חדשה", היא אומרת. "לכן הפכתי אותן למשהו שהוא כבר לא פרסי טהור, אלא פיוז'ן שפותח אותן לכיוונים חדשים כמו לדוגמא פולק אמריקאי. מצד שני, היה חשוב לי לשמור בקפדנות על המסורת. לכן הלחנתי גם מוזיקה חדשה שמבוססת על ה"ראדיף"- המערכת של המוזיקה הפרסית הקלאסית. זוהי מערכת של סולמות ומוטיבים בעלי אופי מובחן, שמגדירים בדיוק איך מותר להלחין. למדתי את המערכת הזו ביסודיות, ועל בסיסה הלחנתי טקסטים בעברית מאת יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול, סידור התפילות ועוד".
כפי שניתן לשער, בחירתה המוזיקלית קשורה בצורה הדוקה להיסטוריה המשפחתית שלה. "נולדתי באיספהאן, ועליתי לארץ כתינוקת בשלהי המהפכה של ח'ומייני בשנת 1979", היא מספרת. "יצאנו אמנם בזמן, אבל המשפחה השאירה הכול מאחורה. הגענו לארץ רק עם מזוודה וקצת בגדים".
היא עצמה גדלה כישראלית לכל דבר, ורק בשלב מאוחר יותר בחייה חזרה לדבר פרסית. "הפרסית היא שפת האם שלי והיתה השפה בבית, אבל היה שלב שהיא אבדה לי לגמרי", היא מספרת. "הייתי ממש אילמת כשהשיחה היתה בפרסית. יותר מאוחר זה חזר לי. עד היום אנחנו מדברים בבית בעירבוב של עברית ופרסית, כדי לשמור על השפה".
את הגעת המשפחה לארץ היא מתארת בצורה ריאליסטית מאוד, וללא שמץ של מירמור. "המשפחה עברה תקופה לא קלה של קשיי שפה ופרנסה", היא מספרת. "הם היו רגילים לתנאים מסוימים בארץ המוצא, ופה לא הכירו בכישורים וביכולות שלהם. אבל ברבות הזמן המשפחה התאקלמה יפה מאוד. כולם זכו להשכלה גבוהה והשתלבו יפה בארץ".
בהופעתה הקרובה תבצע נהדר חומרים מאלבום הפיוטים החדש שלה, "ישנה בחיק ילדות", שיצא בשנה שעברה. ההופעה משלבת ארבעה נגנים, שמנגנים הן על כלים מזרחיים (עוד, סאז, כינור ברך, כלי הקשה) והן על פסנתר. "ההופעה מבוססת ברובה על פיוטים שהלחנתי ועיבדתי", היא אומרת. "זה לא מופע מזרחי 'הארד קור', אלא שילוב של הרמוניות בסגנונות שונים. במידה מסוימת זהו המשך למסע ההשקה של האלבום. בנוסף אבצע שירי עם בפרסית, שהמקור שלהם אינו יהודי אלא פרסי כללי. הפעם תהיה במופע גם אורחת- הזמרת דניאלה ספקטור, שאותה הכרתי כשהופענו שנינו באותו פסטיבל מוזיקה".
הקהל הטבעי שלך הוא יוצאי איראן?
"ממש לא. היהודים יוצאי איראן שמעו בעיקר מוזיקה פרסית קלאסית או פופ, והתכחשו לפן היהודי שלהם. הם לא מצאו סיבה לשמר את התרבות המוזיקלית שלהם, כי ראו בה סממן של מה שהגדיר אחד החוקרים כ"חיי גטו מפגרים". הם לא רצו להיות מזוהים עם זה. זה בדיוק מה שקרה עם תרבות האידיש, שנדחתה ע"י העולים האשכנזים שעלו אל כור ההיתוך והבינו שתרבות המוצא שלהם אינה שייכת לכאן. גם כיום, עיקר הקהל שלי הוא לא פרסי".
איך המשפחה מקבלת את הפרויקט הזה? זה בטח מאוד מרגש אותם.
"ההורים כמובן התרגשו מהפרויקט כשהתחלתי איתו, אבל כמו הורים טובים הם היו בעיקר מוטרדים בשאלה מה אני הולכת לעשות עם זה. אותי משמחת בעיקר התגובה של סבא וסבתא שלי, שמאוד התרגשו מכך שבחרתי לעסוק במוזיקה הזו. הפתיע אותם לגלות שיש בכלל אנשים שמתעניינים בה. הייתה לי הופעה שהזמנתי אליה את סבא שלי, וכשסיפרתי לקהל שסבא שלי נמצא באולם כולם התחילו לעודד אותו לעלות לבמה בקריאות "סבא! סבא!". אז הוא עלה באופן ספונטני עם מקל ההליכה שלו, ושר איתי דואט. זה היה אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה שלי".
ההופעה "ישנה בחיק ילדות" של מורין נהדר תתקיים במוצ"ש 21.2 בשעה 21:00, במרכז ברודט בת"א.
שיר הערש הפרסי "ג'וני ג'וני" בביצועה של מורין נהדר:
הילה פליטמן. צילום יח"צ
ביום חמישי הבא (19.2) תופיע בארץ זמרת הסופרן הילה פליטמן (Plitmann), לאחר חמש שנות היעדרות מהבמה הישראלית. פליטמן תגיע לרסיטל חד-פעמי במסגרת סידרת הקונצרטים "הסופרנוס", בליוויו של הפסנתרן חגי יודן (Yodan).
פליטמן (41) נולדה בירושלים, ואת השכלתה המוזיקלית הגבוהה רכשה בביה"ס היוקרתי למוזיקה "ג'וליארד" בארה"ב. היא הופיעה עם תזמורות ומנצחים מהצמרת העולמית, ומתמחה בביצוע מוזיקה בת-זמננו. מבחינה קולית היא מוגדרת כ"סופרן קולורטורה", וקולה מתאפיין בצבע ייחודי וביכולת עוצרת נשימה בצלילים הגבוהים של הטווח הקולי. לכך מתווספת אישיות בימתית מקסימה, מלאת חן ועומק הבעה. הקלדת שמה באנגלית ביו-טיוב (Hila Plitmann) מאפשרת לצפות בדוגמאות רבות.
בעולם המוזיקה מוכרת פליטמן בהקשר נוסף: היא רעייתו של המלחין אריק וויטאקר (Whitacre), מהבולטים במלחינים והמנצחים בארה"ב. בנוסף, תודות לנתונים טבעיים מעוררי קינאה, הוא משמש גם כדוגמן לעת מצוא.
"אריק נולד בקליפורניה, ובגלל השיער הארוך הוא נראה כמו גולש", צוחקת פליטמן בשיחת סקייפ מביתה בלונדון. "אבל הדוגמנות שלו היא רק עניין משני, לא קריירה. עד כה היא התמקדה בפירסום של חברת נסיעות, כיוון שאנחנו נוסעים הרבה. מצד שני, העיסוק שלו בדוגמנות הוא לא כל כך מוזר. בימינו העולם הוויזואלי והעולם האמנותי מעורבבים לגמרי. שנינו עוסקים במוזיקה עכשווית, כך שהצד החזותי הוא חלק מהחבילה".
פליטמן הכירה את וויטאקר (45) כששניהם למדו בג'וליארד. השניים נשואים 17 שנים, והורים לבן ששמו אש (Esh), בן 9. "כשהתחלנו לצאת, אריק ביקש שאלמד אותו מילים בעברית. עברנו על ירח, מים וכדומה, וכשהגענו ל"אש" הוא התלהב", היא מספרת.
אריק וויטאקר. צילום: מארק רויס
וויטאקר נחשב כיום לשם בולט בעולם המוזיקה הקלאסית בת-זמננו. הוא מלחין מוכר של מוזיקה מקהלתית, ובנוסף ייסד את "המקהלה הווירטואלית" (The Virtual Choir). פרויקט זה, שהתחיל לפני ארבע שנים, מאפשר לכל אדם בעל מקום בעולם אפשרות לשיר במקהלה דרך האינטרנט. "הפרויקט הזה מחבר בין טכנולוגיה לאמנות ולאנשים", מספרת פליטמן בגאווה. "אחרי שהפרויקט נוסד פנו לאריק מ- TED, וההרצאה שנתן שם הפכה אותו לאישיות מוכרת. כיום מזהים אותנו כיום ברחוב בהרבה מקומות בעולם".
הפרויקט הזה מכניס כסף?
"לא רק שהוא לא מרוויח כסף, אלא שאריק מממן אותו מכיסו. אבל זה שווה את זה, כי הפרויקט מאפשר לאנשים ממקומות הכי מבודדים בעולם להתחבר למוזיקה ולשיר".
ברסיטל בארץ תגיש פליטמן שירים מאת ריכרד שטראוס ("שירי ברנטאנו"), דה-פאייה ("שירים עממיים"), גרשווין וברברה סטרייסנד. כמו כן תבצע בכורה ישראלית ליצירה מאת המלחינה הישראלית שרון פרבר (Farber), ישראלית תושבת לוס-אנג'לס. לביצוע יצירתה של פרבר, הכתובה לשלושה נגנים וזמרת, יצטרפו גם נגנים בויולה וקלרינט.
הקשר בין בני הזוג הניב גם הלחנה של וויטאקר לשירים שחיברה פליטמן בעברית. בסרטון יו-טיוב מקסים שהקליטו השניים היא מקריאה את השירים בעברית מדוברת, כך שזמרות שונות בעולם יוכלו לשיר אותם בהיגוי עברי נכון. עם זאת, הפעם היא תבצע שיר שהלחין וויטאקר באנגלית, ורק בתור הדרן. "אנחנו שתי ישויות אמנותיות שונות", היא מסבירה, "כך שמבחינה מוזיקלית אנחנו דווקא לא עובדים הרבה יחד. כעת הוא גם באמצע תהליך הלחנה, אז הוא לא יבוא איתי הפעם לישראל".
הקונצרט יתקיים ב- 19.2 בשעה 20:30 בסטודיו למוזיקה של חגי יודן, רחוב שוקן 27 ת"א. טלפון לבירורים: 054-4811697.
פורסם ב"גלובס", 10.2.2015
ההפקה החדשה הזו ל"הטרובדור" מאת ורדי, שצולמה בדיוק לפני שנה, עוררה סקרנות מיידית בזכות שני הזמרים בתפקידים הראשיים. הראשונה היא זמרת הסופרן אנה נטרבקו (Netrebko), מהגדולות בעולם בתחומה. השני הוא פלאסידו דומינגו, שהיה בעבר טנור נפלא ובשנים האחרונות שר תפקידי בריטון. סביב שניהם יש בשנים האחרונות דיון סוער בעולם האופרה, שעליו נרחיב מיד. בינתיים נתחיל בשורה התחתונה: שניהם מצוינים בהפקה הזו, נטרבקו במיוחד. מה שמקלקל להם, כמו גם ליתר הזמרים בצוות, הוא בימוי מעצבן שלעיתים פוגם ממש בחוויה המוזיקלית.
עלילת "איל טרובטורה" מתרחשת בספרד, ויש בה ארבעה תפקידים מרכזיים. אזוצ'נה היא צוענייה, השואפת לנקום את מות אימה (שהואשמה בכישוף והוצאה להורג). מנריקו, בנה של אזוצ'נה, הוא טרובדור (זמר נודד), שנילחם כדי להשיג את הדוכסית ליאונורה. ליאונורה מאוהבת במנריקו בחזרה, אך אהבתם לא יכולה להתממש כיוון שבליאונורה מאוהב גם הרוזן די-לונה. בסופה הטראגי של האופרה ליאונורה מתאבדת בבליעת רעל, ומנריקו מוצא להורג בפקודת הדוכס. כאשר ניחתת על מנריקו מכת המוות מספרת אזוצ'נה לדוכס שזה עתה הוציא להורג את אחיו, וכך היא זוכה לנקמה המיוחלת.
הבמאי פיליפ שטלצל בחר למקם את העלילה בתוך קובייה אפורה תלת-מימדית, שקירותיה מחולקים ל-48 ריבועים. התפאורה הזו כמעט ולא משתנה לאורך ההצגה, אך "ריבועי המשנה" בכל קיר משמשים להופעת דמויות ורעיונות במהלך העלילה. התפאורה, הלבוש וההעמדות נעשו ברוח הקומדיה דל-ארטה של המאה ה- 16, ומשלבים גרוטסקה, סוריאליזם ואמנות מודרנית. בבימוי יש גם מרכיב חשוב של כוריאוגרפיה, שאחד משיאיו הוא ב"מקהלת הסדן" המפורסמת (שבמהלכה אז'וצנה נגררת כבולה בשלשלאות כשהיא לבושה כדוב).
עיקר הפוקוס בהפקה זו, כאמור, מופנה אל שני הזמרים בתפקידים המרכזיים. הראשונה היא אנה נטרבקו, זמרת סופרן "לירי" במקור, שמושכת בשנים האחרונות עניין מיוחד כיוון שהחלה לשיר גם תפקידי סופרן "דרמטי" (כלומר, תפקידים שדורשים יותר עוצמה קולית ויותר נוכחות דרמטית). כאן היא שרה את תפקיד ליאונורה, ועושה זאת באורח מעורר התפעלות. ההבעה הריגשית שלה מדהימה, וכך גם השליטה שלה בנשימה ובעיצוב המשפטים המוזיקליים. הבעיה העיקרית היא בלבוש ובהעמדות שנכפו עליה: קשה לשיר בצורה משכנעת כשאת חבושה בפיאה לבנה מגוחכת, לבושה כמו בובה ומוצבת בתנוחות מוזרות. נטרבקו היא זמרת אדירה והאריות שלה נפלאות, אבל יש משהו מתסכל בכך שהן לא זוכות לתמיכה הוויזואלית הראויה.
פלאסידו דומינגו, שהיה בן 72 בזמן ההקלטה, מבצע כאן את תפקיד הרוזן די לונה. עקב גילו המתקדם, נטש דומינגו בשנים האחרונות את תפקידי הטנור הגבוהים ועבר לשיר תפקידי בריטון (תפקידים נמוכים יותר, שאינם דורשים עלייה מאומצת לצלילים גבוהים). למרות הגיל הוא שמר על קול יפה ויציב, והנוכחות שלו על הבמה מרשימה מאוד. באמת בראבו.
את התפקיד הקשה של אזוצ'נה הצוענייה שרה מארינה פרודנסקאיה, ואת תפקיד מנריקו שר גאסטון ריברו. שניהם בעלי קולות יפים, אך גם שניהם סובלים מהבימוי וההלבשה. בניגוד גמור לעבודתו השנויה במחלוקת של הבמאי עומד הניצוח של דניאל ברנבוים, שמצליח להפיק מהתזמורת, המקהלה והזמרים איכות מוזיקלית מדהימה. מבחינה מוזיקלית זהו ביצוע מהטובים שאני מכיר ליצירה, אבל למי שמחפש את "איל טרובטורה" מבוצע באסתטיקה שמרנית ההמלצה מסויגת מאוד.
ורדי- "איל טרובטורה" (הטרובדור). עם אנה נטרבקו, פלאסידו דומינגו ואחרים. הפקה של האופרה הממלכתית ברלין. מנצח: דניאל ברנבוים. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
פורסם ב"גלובס", 10.2.2015
יוג'ה וואנג. צילום: Wang Xiaojing
המקום: "כיכר התרבות" בתל-אביב, מול היכל התרבות המשופץ. הזמן: שעת צהרים. היומן מראה שסוף ינואר, אבל השמיים כחולים לגמרי. הכיכר מלאה באנשים שבאים לתפוס קצת שמש. עוד שבועות ספורים השהייה בכיכר בשעות היום תהפוך לסיוט, כי מתכנניה ויתרו משום מה על הצללה מעל האריחים הלבנים כנגד הסינוור והחום. אבל כעת השמש עדיין נסבלת, ויוג'ה וואנג בוחרת לקיים את הריאיון שלנו בלב הכיכר וליהנות מהחום האביבי עד הסוף.
יוג'ה וואנג (Yuja Wang) נמצאת השבוע בארץ כאורחת של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. היא רק בת 27, אבל כבר בגילה הצעיר נחשבת לאחת הסולניות הבולטות בעולם. היא נולדה בבייג'ינג, והתחילה ללמוד נגינה בפסנתר בגיל שש. בגיל 15 עברה לבדה לקנדה, ושנתיים לאחר מכן עברה לארה"ב כדי ללמוד במכון קרטיס שבפילדלפיה. המורה שלה היה גארי גרפמן, שלימד גם את הפסנתרן הסיני המפורסם לאנג לאנג.
הופעת הבכורה של וואנג עם תזמורת מובילה היתה בשנת 2005, ומאז הפכה לכוכבת בינלאומית. בעשור האחרון היא מופיעה עם התזמורות החשובות ביותר, מנגנת בקביעות בפסטיבלים הקלאסיים המובילים, ומקליטה לחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית. לא מזמן הקליטה כסולנית דיסק בניצוחו של גוסטאבו דודאמל, מטאור הניצוח מוונצואלה. בכל הקשור לקריירה, הבחורה כבר נמצאת על גג העולם.
הניגוד בין הרזומה המרשים לבין הדמות שמאחוריו די מפתיע. וואנג מתגלה כבחורה פתוחה, תקשורתית, שנונה וחייכנית, רחוקה שנות אור מדמות ה"דיווה" המרוחקת שמאפיינת כוכבים ברמתה. היא מגיעה ישר מחזרה עם הפילהרמונית, ולובשת בגדי יום-יום של בחורה ניו-יורקית ממוצעת ביום קיץ. בקונצרט עצמו, יש להניח, תחליף אותם לשמלת מיני קצרצרה שהפכה להיות סימן ההיכר שלה באולמות הקונצרטים.
"תמיד מדברים על זה", היא צוחקת כשאני שואל אותה על בחירת הבגדים הפרובוקטיבית. "אבל ככה אני מתלבשת בחיים, ואני לא חושבת שאני צריכה להתלבש אחרת בקונצרט. מי שבא לקונצרט מקבל 'עיסקת חבילה', שכוללת גם הופעה בלבוש שאני אוהבת. אחרת בשביל מה צריך קונצרטים? הרי אפשר לשמוע הקלטות".
יכול להיות שלבוש פרובוקטיבי זו הדרך למשוך צעירים לעולם הקלאסי?
"זה נכון שיש היום מנטליות של ללכת להופעה של 'סטאר', ואנשים באים לקונצרטים כדי לשמוע אמן מסוים ולא רק מוזיקה. אבל הבעיה האמיתית היא שהרבה צעירים לא קיבלו חינוך למוזיקה קלאסית, ולכן לא מתחברים אליה. אני מקווה שמה שמושך את הצעירים לבוא לקונצרטים זה לא הלבוש שלי, אלא המוזיקה. זה נהדר לראות אנשים צעירים שמתלהבים משוברט וסקריאבין".
היו גם תגובות שביקרו אותך על בחירת הלבוש?
"אשתו של מי שהיה המורה שלי, גארי גרפמן, אמרה לי פעם משפט נהדר: 'אם את באה לקונצרט מוכנה, לא משנה מה תלבשי. אם את לא מוכנה, עדיף שתלבשי שמלה קצרה'. היו גם מבקרים מהכיוון הפמיניסטי, שביקרו את ההופעה בבגדים הקצרים מהכיוון החברתי. אבל בסופו של דבר אני לא מנסה להצהיר שום הצהרה עם הלבוש הזה. מה שבאמת חשוב לי זו המוזיקה".
העובדה שאת אישה פגעה בקריירה שלך או עזרה לה?
"זה בהחלט עזר. אני גם אישה, גם אסייתית, וגם 'פטיט' (קטנת גוף). השילוב הזה מעביר מסר חזק כשאני עולה לבמה. בשלב מסוים הבנתי שגם בחירת הבגדים קשורה לזה- כי היא משדרת מסר של אישה חופשיה ועצמאית. אני לובשת מה שנוח לי ומה שבא לי".
בשש השנים האחרונות גרה וואנג בניו-יורק, ומשם יוצאת להופעות בכל העולם. האנגלית שלה מושלמת, עם שאריות קלות של מבטא סיני. "אני מגיעה לסין מדי פעם כפסנתרנית, כי יש שם הרבה ביקוש", היא אומרת. "אבל אני כבר מרגישה הרבה יותר אמריקאית מאשר סינית. מי שרוצה להישאר בתמונה הבינלאומית צריך לחיות במערב".
על מולדתה היא מסתכלת כעת בעיניים מערביות, ולא חוסכת ממנה ביקורת: על החינוך הנוקשה, על הסגירות, על הדרישות הקיצוניות מהילדים, ועל המחיר הכבד שחינוך הילדים גובה מחיי המשפחה. כיום היא גם מסתכלת בעיניים אחרות על העובדה שנשלחה לבדה לארה"ב כדי ללמוד בגיל כה צעיר, מה שאז נראה לה טבעי לגמרי.
יכול להיות שגם המוטיבציה ללמוד נגינה שונה בין המדינות?
"בדרך כלל כן. בארה"ב, הולכים לנגן בגלל שזה כיף. בסין הרבה פעמים המוטיבציה לנגן נובעת מהישגיות, כדרך להשיג הצלחה וכסף. זו גם הסיבה שבסין יש פחות תרבות של מוזיקה קאמרית, שמחייבת שיתוף פעולה עם מוזיקאים אחרים. בסין כולם רוצים להיות סולנים, וכולם רוצים קריירה גדולה".
וואנג מספרת שפסנתרני העבר הנערצים עליה הם ולדימיר הורוביץ ("היתה לו טכניקה מבריקה"), אלפרד קורטו, סרגיי רחמנינוב, ארתור רובינשטיין וארתור שנאבל. מהדור של ימינו היא מזכירה את ליאון פליישר ואת המורה שלה, גארי גרפמן. "כילדה לא הסתכלתי דווקא על הצעירים, אלא יותר על ענקי העבר", היא אומרת. "היום יש תרבות של "איידול", אבל זה משהו מאוד שיטחי. הפסנתרנים של העבר הצליחו למצות את המהות של המוזיקה".
היית ממליצה לאדם צעיר ומוכשר לפנות לקריירה של פסנתרן מקצועי?
"אם הוא רוצה לענות את עצמו, אז כן", היא צוחקת. "זה אולי נראה נוצץ, אבל אלו לא חיים קלים. יש הרבה לחץ לפני שעולים על במה, וצריך ללמוד כל הזמן רפרטואר חדש כדי שלא לדרוך במקום. וכמובן שיש לזה גם מחיר אישי, כי חייבים כל הזמן להיות בנסיעות".
עילם רותם. צילום: Marie-Odile Vigreux
בשבוע הקרוב יגיע לארץ ההרכב הקולי "נביאי הקווינטה" (Profeti della Quinta), הרכב מעולה בן חמישה זמרים ישראלים הפועלים בשוויץ. ההרכב יופיע לצידה של תזמורת הבארוק ירושלים, ובין היתר יבצע יצירה חדשה ויוצאת דופן- בעברית. שמה של היצירה הוא "כי חולת אהבה אני", ומלחינה- עילם רותם- הוא אחד מחברי ההרכב.
יצירה זו תמשיך קו מוזיקלי מרתק בו התחיל רותם בעבר: הלחנה של יצירות על נושאים תנכ"יים, בעברית, ובסגנון מדויק של מוזיקה מהבארוק המוקדם. המלחינים המרכזיים שהשפיעו על כתיבה זו הם קלאודיו מונטוורדי וסלומונה רוסי, מחשובי המלחינים באיטליה של ראשית הבארוק. אלא שאצל רותם לא מדובר רק על הלחנה ב"השפעת" המאסטרים של התקופה, אלא על כתיבה בסגנון תקופתי מדויק.
רותם, בן 30, מספר שהרעיון להלחין מוזיקה עתיקה בעברית הגיע לו מסלומונה רוסי "העברי", מלחין יהודי שפעל בחצר הדוכס במנטובה בראשית המאה ה- 17. רוסי הלחין בעיקר מוזיקה חילונית לחצרו של הדוכס, אבל במקביל ניסה להכניס את המוזיקה הכנסייתית לבית הכנסת. לצורך זה, הוא הלחין אוסף של פסוקי תהילים, בעברית המקורית, בסגנון הכנסייתי הרב-קולי.
לפני שנתיים זכו רותם וחבריו להצלחה מסחררת בביצוע הבכורה בארץ ליצירתו 'יוסף ואחיו', הכתובה כמו אורטוריה בארוקית מוקדמת לכל דבר ועניין- רק בעברית. כעת יציגו יצירות חדשות שלו, המולחנות גם הן באותו סגנון.
"ביצירה 'יוסף ואחיו' הדגש היה על עולם האופרה הבארוקית", מספר רותם. "הפעם, זהו חומר יותר קאמרי. הטקסטים לקוחים מ"שיר השירים", וכן מסיפורי אמנון ותמר ושמשון ודלילה. אלו סיפורי אהבה אפלים, עם תפקידים דרמטיים".
חמשת החברים בהרכב "נביאי הקווינטה" הם בוגרים של ה"סקולה קנטורום" של באזל, בית הספר הגבוה המוביל בעולם ללימודי מוזיקה עתיקה. כל החמישה הם בנים, מהם שניים ששרים בקולות גבוהים (סופרן ואלט). את התפקידים הדרמטיים של הנשים בקונצרט ישיר דורון שלייפר, זמר הסופרן של ההרכב.
לקהל זה לא קצת מוזר לשמוע גבר ששר תפקיד דרמטי של גיבורה תנכ"ית?
"באותה תקופה זה מה שעשו, כי שירת נשים היתה אסורה בכנסייה. גם ב"שיר השירים" הוא צריך לשיר טקסטים בלשון נקבה, כמו "שחורה אני ונאווה". אין עם זה שום בעיה".
איך הסגנון שלך התקבל עד כה, לפי התגובות על "יוסף ואחיו"?
"לאנשים קשה לקטלג את הסגנון הזה, כי הוא נופל בין הכיסאות. זו לא מוזיקה עתיקה, וגם לא מוזיקה מודרנית. אבל לדעתי זהו רק צעד נוסף בתהליך טבעי של העיסוק במוזיקה עתיקה. הרי מה שעושים המוזיקאים שמתמחים במוזיקה הזו הוא לנסות ללמוד ולשחזר טכניקות נגינה, הקשר היסטורי של יצירות וכדומה. באותה מידה יש מקום לשחזר איך כתבו אז. אם הייתי הולך ללמוד הלחנה אצל מונטוורדי הוא היה נותן לי משימות – להלחין מדריגל, מוטט או כל צורה אחרת. אז זה מה שאני עושה. אני יוצר מוזיקה, לא רק מבצע אותה. זו התמחות אזוטרית וספציפית, אבל לדעתי זהו דבר לגיטימי לא פחות מאשר ביצוע מוזיקה עתיקה שכתבו מלחיני העבר".
כדי לשמוע את היצירה "אתי מלבנון כלה" בביצוע ההרכב הקליקו כאן.
הקונצרטים יבוצעו בשבת 24.1 (חיפה), 27.1 (ת"א) ו29.1 (ירושלים).
פרטים מלאים באתר תזמורת הבארוק ירושלים: http://www.jbo.co.il
מנפרד הונק אמש בפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן
מה כבר אפשר לחדש עם ה"רקוויאם" של מוצרט, אחת היצירות המבוצעות ביותר ברפרטואר הקלאסי? ובכן, מסתבר שאפשר. האחראי לכך הוא המנצח האוסטרי הנהדר מנפרד הונק (Honeck), שכבר הופיע בעבר בהצלחה גדולה עם הפילהרמונית. הונק- שבחזותו החיצונית נראה כמו הכלאה של המנצח האגדי קרלוס קלייבר והפסנתרן הישראלי תומר לב- הוביל אמש קונצרט מלהיב, שהציג את הרקוויאם המפורסם במבט חדש ובביצוע מעולה.
הונק (58) הציג את הרקוויאם במסגרת של יצירה רחבה יותר שהוא עצמו ליקט, וכותרתה "רקוויאם- מוצרט ומוות במוזיקה ובמילים". במרכז היצירה עומד הרקוויאם עצמו, שמבוצע ללא שני הפרקים האחרונים ("קדוש" ו"שה האלוהים"). פרקים אלו לא שרדו בכתב ידו של המלחין, ולכן יש לגריעתם צידוק הסטורי. בין פרקי הרקוויאם מבוצעים קטעים נוספים: יצירות אחרות של מוצרט, מזמורים גרגוריאניים מוקלטים, ומגוון קטעים מוקראים. לצורך זה גויס השחקן אקי אבני, שמוקם בסמוך לסולנים והקריא את הקטעים בעזרת מיקרופון.
בעיני, התוספות האלו רק גרעו. המזמורים הגריגוריאניים המוקלטים נשמעו לא שייכים ו"תקועים"; ההקראות של אבני קטעו את הרצף של המוזיקה; וחלק ניכר מהטקסטים היה קשה להבנה. הקושי נבע גם בגלל אופיים המורכב של קטעי הקריאה, וגם בגלל ההקראה המהירה והלא מספיק ברורה של אבני עצמו. הכוונה היה ללא ספק טובה, אבל התוצאה פחות.
מה שכן היה מעולה, לעומת זאת, היה הביצוע המוזיקלי. הפרשנות של הונק נבעה במובהק מתוך הטקסט, והוא האיר בצורה מרתקת מקומות בהם מסייעת המוזיקה של מוצרט להעברתו. בנוסף, בחירת הקטעים שלו היתה נפלאה. כך, לדוגמא, הוא בחר לחזור על פרק ה"לקרימוזה" ("יום דמעה") גם בסוף היצירה, רק ששם הוא קטע אותו אחרי שמונה תיבות בלבד- בדיוק במקום בו מוצרט מת. אחרי הפסקה מרגשת של מספר שניות בוצע קטע יפהפה מיצירה אחרת של של מוצרט, "הריעו לגוף האמיתי", שכולו שלווה והשלמה.
למעט המנצח, הגיבורה העיקרית של הערב היתה מקהלת "גארי ברתיני". המקהלה הפיקה בדיוק את הסאונד שהמוזיקה הזו דורשת: צליל גמיש, עגול, רך ולא צעקני, עם איזון מצוין בין החטיבות והיענות מלאה לניואנסים שאותם ביקש המנצח להדגיש. לרגעים היה קשה להאמין שמדובר במקהלה ישראלית. הגמישות הזו ראויה הפעם לשבח מיוחד, כיוון שהונק בחר לבצע את הרקוויאם (הכתוב בלטינית) בדיקציה גרמנית, ולא בזו האיטלקית המקובלת בדרך כלל בארץ. בסוף היצירה, בשירת ה"Ave Verum", הפיקה המקהלה "פיאניסימו" יפהפה ומלא רוך, שייזכר כאחד משיאי הערב. פשוט ביצוע אדיר.
ביצירה משתתפים גם ארבעה סולנים אורחים, כולם מחו"ל. ביניהם בלטו לטובה הבאס והאלט (הנהדרים), ובלט לרעה הטנור (שהיה היסטרי ולא מדויק). כך או כך, תפקידם שולי למדי במהלך הערב.
בחלק הראשון של הקונצרט בוצעו הפתיחה "קוריאולן" של בטהובן וסימפוניה מספר 93 של היידן, שזכו לביצוע מבריק וסוחף של נגני הפילהרמונית. הנאה מיוחדת סיפקה הסימפוניה של היידן, יצירה מקסימה ומלאת הפתעות ושנינויות מוזיקליות.
לסיכום: הקונצרט אינו מושלם, אבל מציע חוויה מוזיקלית גדולה בזכות שילוב של מנצח, מקהלה ותזמורת ברמה גבוהה מאוד. מומלץ בחום. הקונצרט יבוצע שוב מחר (שישי), במוצ"ש וביום ראשון.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: מנפרד הונק. היכל התרבות תל-אביב, 14.1.2015.
פורסם ב"גלובס", 15.1.2015
מתוך "לה רונדינה". צילום: Yossi Zwecker
האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את האופרה "לה רונדינה" (La Rondine), "הסנונית", של פוצ'יני. זוהי הפקה מומלצת מאוד, גם מבחינת הביצוע המוזיקלי וגם בכל הקשור לצד הוויזואלי. בהתחשב בעובדה שעל הביצוע היו מופקדים מנצח ישראלי ושורה ארוכה של סולנים מקומיים, היה בהצלחה הזו גם משהו מחמם לב.
עלילת "לה רונדינה" פשוטה ואנושית מאוד. האופרה מספרת את סיפורה של מאגדה, "קורטיזנה" בפאריז של ראשית המאה העשרים. המושג "קורטיזנה" התייחס אז למעין "נערת ליווי" יוקרתית ואמידה, אך בעלת מעמד חברתי בעייתי עקב עיסוקה. מאגדה נכנסת לקשר זוגי ארוך ומאושר עם רוג'רו, בן למשפחה טובה, שאינו יודע דבר על עברה. בסוף האופרה מאגדה מגלה לרוג'רו את האמת, אבל זו לא ממש מעניינת אותו: הוא עדיין רוצה להתחתן איתה. אלא שמאגדה רואה את הדברים בצורה יותר רחבה. היא חושבת על אימו של רוג'רו, שרוצה עבור בנה כלה תמימה וטהורה, ומחליטה לעזוב אותו למרות הכול.
עקב אילוצי לוח זמנים נאלצתי לצפות ב"לה רונדינה" במוצ"ש, יומיים לפני הצגת הבכורה למבקרים (שהיתה אמש). השינוי הניב דרמה קטנה של החלפת מנצח, שזכתה גם לסיקור תקשורתי. המנצח שהיה אמור לנצח במוצ"ש הוא פרדריק שאזלן, יהודי-צרפתי, שמנצח באופרה הישראלית בקביעות. שאזלן ביקש מהנהלת האופרה לומר כמה מילים ולנגן את ה"תקווה" לזכר הרוגי הפיגועים בצרפת לפני התחלת הביצוע, ונענה בסירוב. כתוצאה הוא החליט לבטל את השתתפותו באותו ערב, והוחלף ע"י הישראלי איתן שמייסר.
האם הנהלת האופרה נהגה בחוכמה? לדעתי, כן ולא. מצד אחד, נגינת "התקווה" בהקשר כזה היא שנויה במחלוקת, ולא נכון לכפות אותה על הקהל. מצד שני, ברור שהיה צריך לתת לשאזלן, שהיה בוודאי נסער מאוד מהאירועים במולדתו, לומר את דברו. כך עשו גם בקונצרטים במקומות אחרים בעולם, שאינם דווקא קשורים לישראל וליהדות. מידתיות הוא שם הסיפור, וחבל ששני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה מכובדת. בכל מקרה, מדובר בביטול חד-פעמי, ושאזלן ינצח על יתר המופעים שלהם התחייב.
ובחזרה למוזיקה. הביטול של שאזלן הביא לדוכן המנצחים את איתן שמייסר, המנצח השני של ההפקה. שמייסר הוביל את ההפקה ביד בטוחה וגמישה, והפיק צליל נהדר מהתזמורת, מהמקהלה ומהסולנים. הזמרים ששרו במוצ"ש היו זמרי "קאסט שני", ורובם היו מצוינים. אירה ברטמן (Bertman) היתה מרגשת ממש בתפקיד מאגדה, בזכות קול יפהפה ויכולת מעולה לשנות צבעים ועוצמות קול. הצרפתי אבי קלמברג (Klemberg) גילם היטב את דמות ה"אנטי-גיבור" של רוג'רו. אלה וסילביצקי (Vasilevitsky) היתה מושלמת בתפקיד המשרתת ליזט, עם קול נהדר והופעה בימתית מקסימה. גם שלל הזמרים בתפקידים המשניים, רובם ישראלים (אפרת אשכנזי, ולדימיר בראון ואחרים) היו מצוינים. יופי של ביצוע.
את ההערכה החיובית משלים הצד הוויזואלי: עיצוב הבמה היה נקי, מדויק ומתאים לתקופה, ותמך בעלילה בלי לנסות להשתלט על הפוקוס. מומלץ מאוד.
"לה רונדינה" ("הסנונית") באופרה הישראלית. מנצח: איתן שמייסר. מוצ"ש 10.1.
פורסם ב"גלובס", 13.1.2015
מאריי פרחיה. צילום: פליקס ברודי
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מארחת בימים אלו את מאריי פרחיה (Perahia), מגדולי הפסנתרנים בעולם. ביקור בקונצרט הבכורה בסידרה גילה את מה שכבר ידענו: כמנצח, פרחיה הוא לכל היותר סביר. כפסנתרן וכמוזיקאי- הוא היה ונשאר נפלא. השילוב הזה הספיק כדי ליצור קונצרט מומלץ מאוד.
פרחיה והפילהרמונית בחרו הפעם תכנית של יצירות מוכרות, אהובות- וגם די שחוקות. את שתי היצירות הראשונות (קונצ'רטי מאת באך ומוצרט) ביצע פרחיה בתפקיד כפול של פסנתרן ומנצח, ועל האחרונה (סימפוניה מספר 94 של היידן) ניצח מהפודיום.
הערב נפתח עם הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מספר 3 של באך. פרחיה ביצע את הקונצ'רטו עם תווים ועם מדפדפת צמודה, מן הסתם כדי להיות בטוח יותר בתפקידי התזמורת. הצורך הזה בתווים ובדיפדוף פגם קצת בזרימה, אבל מעבר לכך זה היה ביצוע טוב מאוד. כיום, כשביצועי באך בצ'מבלו ובתזמורת כלי תקופה הפכו לנורמה, צריך אמן בקנה המידה של פרחיה כדי לשכנע עם פסנתר ותזמורת מודרנית, ואכן כך היה. הוא היה בכושר מצוין, והרשים במיוחד ברגעי "פיאנו" נהדרים.
כצפוי, שיא הערב הגיע עם היצירה הבאה בתור, קונצ'רטו מספר 21 לפסנתר ותזמורת של מוצרט. יצירה זו מוכרת בשם "אלווירה מאדיגן", בזכות סרט שוודי גרוע מ- 1967 שהשתמש בפרק האיטי שלה כפסקול. ההקלטות של פרחיה ליצירה הזו זכו לתהילת עולם, והיה נעים לגלות שהשנים לא פגמו ביכולת שלו. בהתחלה היה מוזר לראות שגם כאן הוא עלה לבמה עם תווים: אם לא פרחיה יכיר את היצירה בעל-פה, אז מי כן? אבל מהר מאוד התברר שהתווים שם רק ליתר ביטחון, ושהוא מנגן ומנצח בעל-פה.
כמו בקונצ'רטו של באך, גם כאן הוצב הפסנתר בתוך התזמורת. הסידור הזה איפשר לפרחיה ולתזמורת להישמע ממש כמו הרכב קאמרי, והוציא מנגני הפילהרמונית את המיטב שלהם. הם הציגו צליל מבריק, בהיר ומעוצב למופת, עם פראזות נהדרות של כלי המיתר ורגעים סולניים יפהפיים של כלי הנשיפה מעץ. פרחיה, מצידו, הציג פסנתרנות מושלמת שהוכיחה בפעם המי-יודע-כמה שמדובר באמן אדיר. מה שחסר לי מאוד היה הדרן סולני, שהיעדרו אמנם מובן עקב התפקיד הכפול שמילא האורח אבל עדיין איכזב.
את הקונצרט חתמה הסימפוניה מספר 94 של היידן ("ההפתעה"). על הביצוע הזה אפשר לומר בעיקר שהיה "מהוגן". פרחיה פיתח קריירה מסחררת כפסנתרן, אך לא כמנצח. גם הפעם היה ברור לחלוטין שניצוח הוא לא ה"פורטה" שלו. הוא ניצח בתנועות גמלוניות, עם תווים לפניו, והתקשורת שלו היתה בעיקר עם הנגנים ועם המוזיקה. בדיוק מה שנקרא "מוזיקאי של מוזיקאים", כזה שמניירות ניצוח וחיוכים כריזמטיים מאולצים הם ממנו והלאה.
לטובתו של פרחיה יאמר שלא בחר ביצירה גרנדיוזית שגדולה על מידותיו, אלא ביצירה קלאסית מוכרת; ועוד לטובתו יאמר שניצח במסירות רבה ושהיה ברור מה הוא רוצה. תנועות הניצוח שלו אולי לא הכי יפות או חינניות, אבל הוא הוליך את הסימפוניה בהרבה אנרגיה ועם צליל מבריק וזורם. האמת היא שאחרי השיעמומון עליו ניצח בפילהרמונית בשנה שעברה (סימפוניה אבודה של שוברט)- הופתעתי לטובה. עכשיו רק נשאר לו ללמוד את הטריק של זובין מהטה ולקצר עד למינימום האפשרי את ההפסקות בין הפרקים ביצירות, כדי להימנע ממטח השיעולים הבלתי נמנע של מנויי הפילהרמונית כל אימת שיש הפסקה קצרה בנגינה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. פסנתרן ומנצח: מאריי פרחיה. היכל התרבות תל-אביב, 1.1.2015.
פורסם ב"גלובס", 4.1.2015
