פרדריק שאזלן. צילום: יח"צ
הסידרה הליטורגית של התזמורת הסימפונית ירושלים נפתחה השבוע עם סימפוניה מספר 2 של מהלר, אחת היצירות המרשימות ברפרטואר הווקאלי. כזכור, גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית פתחה את העונה שלה לפני שבועות ספורים עם אותה יצירה בדיוק. סמיכות הזמנים הזו לא עשתה חסד עם הסימפונית ירושלים, שכן קשה להתחרות בפילהרמונית ובמנצחה זובין מהטה בביצועי מהלר. עם זאת, הביצוע של התזמורת הירושלמית ואורחיה שיקף מאמץ כן, ולרגעים היה יפה מאוד.
הסימפוניה כתובה לתזמורת גדולה, שתי סולניות ומקהלה. מהלר צירף לה תכנית כתובה, בה הוא מסביר כי היצירה מנסה לענות על שאלות מלב הקיום האנושי: מדוע באנו לעולם? האם החיים הם רק בדיחת זוועה אחת גדולה? ומה יש אחרי המוות? התשובה לשאלות הללו ניתנת בפרק האחרון: החיים הארציים הם רק מסדרון, והסבל שאנו חווים במהלכם מוביל אותנו אל חיי הנצח הברוכים בעולם הבא. אשרי המאמין. גם מהלר עצמו, לקראת תום חייו, הלחין ביצירתו "השיר על הארץ" תשובה הפוכה לאותה שאלה בדיוק (באנו לעולם כדי ליהנות מתענוגותיו, ויש לנו פחות ממאה שנה לעשות זאת).
את הקונצרט הוביל מנהלה המוזיקלי של הסימפונית ירושלים, פרדריק שאזלן, בעל-פה וביד בטוחה. ברוב הפרקים הצליח שאזלן להפיק ביצוע זורם ומדויק, למעט מקומות ספציפיים בהם נרשם תיאום לא מושלם בין החטיבות השונות. באופן כללי, זה היה ערב מוצלח יותר לחטיבות המיתרים, ופחות לחטיבת כלי הנשיפה ממתכת שסבלה מדי פעם מחוסר ניקיון. חשוב לציין שיש לכך גם נסיבות מקלות: מבחינה אקוסטית, בית האופרה בתל-אביב מציע חוויית סאונד די בינונית בקונצרטים סימפוניים.
ביצירה משתתפות שתי סולניות, שמייצגות את הנשמה האנושית. זמרת המצו-סופרן ענת צ'רני (Czarny) הציגה קול קטיפתי ויפה, עם דיקציה גרמנית מוקפדת. אם היתה משתחררת מעט יותר היתה יכולה לזהור ממש. גם זמרת הסופרן אנסטסיה קלוואן (Klevan) נשמעה היטב, עם קול יציב והופעה מלאת נוכחות.
בכל הנוגע למקהלה, ההערכה מעורבת. בצד החיוב, הכניסה השקטה של המקהלה הפתיעה לטובה. זו כניסה קשה מאוד לזמרים אחרי שישבו ללא תזוזה במשך למעלה משעה, והם עמדו בה בכבוד רב. גם איכות ההפקה בשאר הרגעים השקטים ראויה לשבח.
מצד שני, בסוף האקסטטי של הסימפוניה המקהלה כוסתה לחלוטין ע"י התזמורת וכמעט שלא נשמעה. במקום זה נדרשת המקהלה ממש לקרוע את הגרון (גם מבחינת עוצמה וגם מבחינת גובה), ובנוסף עליה להישמע מעל התזמורת המנגנת במלוא עוצמתה. שתי המקהלות שהשתתפו בביצוע הן מקהלות וותיקות ובעלות מוניטין מוכח, אבל ייתכן שמספר הזמרים הכללי היה קטן מדי יחסית לעוצמות הנדרשות. זאת, בתוספת בעיות דיקציה ואחידות, גרמה להנאה לא שלמה מההיבט המקהלתי.
לסיכום: לא ביצוע מושלם, אבל התמודדת מכובדת ומעלה עם אתגר קשה. חבל שהסימפונית ירושלים לא מופיעה במרכז יותר. זו תזמורת טובה מאוד, וחבל שחובבי המוזיקה במרכז נחשפים אליה בתדירות כה נמוכה.
מהלר- סימפוניה מספר 2. התזמורת הסימפונית ירושלים עם מקהלת הקיבוץ הארצי, המקהלה הקאמרית רמת גן וסולניות. מנצח: פרדריק שאזלן. בית האופרה תל-אביב, 27.10.
פורסם ב"גלובס", 30.10.2014
כפי שצוין פה לא פעם, ה"מטרופוליטן אופרה" של ניו-יורק הפכה בשנים האחרונות למקור מרכזי של הפקות די.וי.די מעולות של אופרות. הפקות ה"מט" שומרות על מספר מאפיינים: צוות זמרים מהשורה הראשונה, צילום והקלטה באיכות HD, קטעי קישור בהגשת דמות מוכרת מעולם האופרה, ראיונות קצרים עם הסולנים, ותפאורה ובימוי קלים לעיכול. התוצאה ברוב המקרים היא הפקה צבעונית ואיכותית, שמותאמת לקהל בן-זמננו ונראית רלוונטית לחלוטין.
ההפקה החדשה של "פאוסט" מאת גונו עונה לקריטריונים האלו היטב. האופרה מבוססת בחלקה על סיפורו המפורסם של "פאוסט" מהמחזה של גתה, שעושה עיסקה עם השטן מפיסטופלה: הוא מוכר לשטן את נשמתו, ובתמורה מקבל בחזרה את נעוריו. אולם הדגש באופרה של גונו היא דווקא על סיפורה הטראגי של מרגריט, אהובתו של פאוסט לאחר שהפך לצעיר. מרגריט הרה לפאוסט, מאבדת את תינוקה ובעקבות זאת את שפיותה, נכלאת בבית כלא, ורק בסוף מודיעה מקהלה שמיימית כי נישמתה ניצלה. הודעת הזיכוי השמיימית היא רגע מוזיקלי אדיר, שמסיים את האופרה בצורה מזככת בליווי עוגב.
ההפקה הנוכחית של ה"מט" מושכת תשומת לב מיידית בזכות הסולן הראשי בה, הטנור הגרמני יונאס קאופמן (בתפקיד פאוסט). קאופמן הוא אחד מהשמות החמים ביותר בעולם האופרה כיום, ולא לחינם הוא זה שנבחר להופיע לבדו על עטיפת האלבום. זו בחירה נבונה מאוד: הביצוע שלו פה עונה על כל הציפיות, הן מבחינה דרמטית והן מבחינה קולית. לצידו בתפקידים הראשיים שרים זמר הבאס רנה פאפה (Pape) בתפקיד השטן, ומארינה פופלבסקאיה (Poplavskaya) בתפקיד מרגריט. פאפה הגרמני שר בקול באס עמוק וגמיש, ומשחק היטב את דמותו הנכלולית של השטן. פופלבסקאיה, בעיני, הרבה פחות משכנעת מבחינה בימתית ודרמטית. מצד שני, היא שרה יפה ובמערכה האחרונה אפילו מצליחה קצת לרגש. התזמורת והמקהלה של ה"מט" מעולות שתיהן. על ההפקה מנצח הקנדי הצעיר והמטאורי יאניק נזט-סגה (Nezet-Seguin), וגם על הניצוח שלו יש לי רק מילים טובות. המגישה והמראיינת היא זמרת המצו-סופרן ג'ויס די-דונאטו, סולנית צמרת בפני עצמה. הפעם היא מתפקדת כמגישה בלבד, ועושה זאת בחן וברהיטות.
המגבלה העיקרית של ההפקה הזו היא בבימוי. הבמאי דז מק'אנוף ביקש להפוך את האופרה לרלוונטית, ולכן בחר למקם את העלילה בראשית עידן הגרעין במאה העשרים. בגירסא שלו פאוסט הוא פיזיקאי גרעין, ובמסגרת העיסקה עם השטן מקבל כוח עצום אותו מקביל מק'אנוף לכוחה ההרסני של פצצת האטום. הרעיון, אם הבנתי נכון, הוא להראות שפאוסט נרדף על ידי ההרס שאותו הוא עצמו סייע לייצר. הרעיון יפה, אבל היישום שנוי במחלוקת. יש בהפקה רגעים ויזואליים יפים, אבל אפשר לומר בעדינות שראיתי הפקות הרבה יותר מושכות מבחינה בימתית.
לצפייה בחלק מדואט האהבה של קאופמן ופופלבסקאיה הקליקו כאן.
גונו- האופרה "פאוסט". עם יונאס קאופמן, רנה פאפה ואחרים. תזמורת ומקהלת המטרופוליטן אופרה בניו-יורק. מנצח: יאניק נזט-סגה. די.וי.די כפול DECCA.
פורסם ב"גלובס", 23.10.2014
קרל היינץ שיץ. צילום יחצ
בשבועיים הקרובים יופיע בארץ החלילן האוסטרי קרל-היינץ שיץ (Schuetz), המכהן באחד התפקידים היוקרתיים ביותר בתחומו בעולם: חלילן ראשון בתזמורת הפילהרמונית של וינה. שיץ יופיע כאן כסולן עם התזמורת הקאמרית נתניה-הקאמרית הקיבוצית, וינגן איתה – בביצוע בכורה- עיבוד לחליל שעשה לקונצ'רטו המפורסם של בטהובן לכינור.
שיץ, בן 39, מנגן בפילהרמונית של וינה מזה שלוש שנים. תזמורת זו נחשבת לאחת הטובות בעולם, אך במקביל היתה ידועה לשמצה בתור התזמורת האחרונה באירופה שהדירה נשים משורותיה. התזמורת היתה על טהרת הגברים עד שנות התשעים המאוחרות, ושינתה את מדיניותה רק לאחר מאבק חברתי ומשפטי ארוך. "למרבה השמחה, כיום התזמורת פתוחה לגמרי", מספר שיץ. "כיום יש בתזמורת 147 נגנים, מתוכם קרוב לעשרים נשים. רוב הנגנים החדשים שמתקבלים בשנים האחרונות הם נשים, במיוחד בכינור. יש עדיין בתזמורת נגנים מבוגרים ושמרנים שלא מרוצים מהשינוי הזה, אבל ככל שחולפות השנים הם פורשים ומתמעטים".
"בכל תזמורת תוכל למצוא אנשים שלא אוהבים להכניס לשורות התזמורת זרים ונשים, וזה נכון גם אצלנו", הוא אומר. "אבל הרוח השתנתה. בשנת 1997 התפטר מנכ"ל התזמורת כיוון שלא היה מוכן לשמוע על הכנסת נשים לתזמורת, ומי שהחליף אותו קידם בהתלהבות מהלך להפוך את התזמורת לצעירה יותר ועם שילוב מלא של נשים. בשנים האחרונות זה כבר הפך לדבר מובן מאליו".
זו תהיה הפעם השנייה בה מופיע שיץ בארץ כסולן עם תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית. בשנה שעברה ניגן עם התזמורת גירסא לחליל לקונצ'רטו המפורסם לכינור של מנדלסון, והשנה יעשה דבר דומה עם הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. "זה מעין תחביב שלי, לקחת יצירות יפות לכלים אחרים ולעשות להם עיבודים לחליל", הוא צוחק. "לקונצ'רטו לכינור של בטהובן יש כבר גירסה לחליל שעשה ויליאם בנט, אבל אני אנגן גירסה אחרת שהכנתי בעצמי".
"הכתיבה של בטהובן לסולן בקונצ'רטו לכינור מאוד לינארית, ולכן קל לנגן אותה בחליל", הוא מספר. "בחלק מהמקומות הייתי חייב לעשות מעט שינויים, בעיקר בגלל שאי אפשר להגיע עם החליל לצלילים הגבוהים והנמוכים שאפשר לנגן בכינור. אבל היצירה זהה ואפילו הסולם זהה".
שיץ מספר שהחליל בו הוא מנגן עשוי זהב צהוב 24 קראט. הכלי יוצר לפני שש שנים, ונעשה במיוחד עבורו. "יש עשרים כלים כאלו בעולם", הוא מספר. "היתרון הגדול של הזהב הוא שהוא מעביר צלילים בצורה מעולה, ונותן מניפה עשירה של צבעים וטווח רחב של צלילים".
כמה כלי כזה שווה?
"אולי עדיף שלא אספר זאת", הוא צוחק. "הוא עולה 75,000 יורו".
זו השנה השנייה ברציפות בה אתה מופיע בישראל. יש לזה סיבה?
"הגעתי לישראל לראשונה בשנה שעברה, והחוויה היתה מדהימה. באירופה מכירים את ישראל בעיקר מהזווית של הקונפליקט, ומקבלים תדמית מאוד מסוימת שלה. אבל אז מגיעים, ומגלים כמה האנשים פה תומכים ומקבלי פנים. הכול פה מאוד פתוח ומאוד חברי. הכי ריגשה אותי פגישה עם ניצולת שואה, שבאה לדבר איתי אחרי אחד הקונצרטים. אני דור שלישי אחרי המלחמה ואנחנו חונכנו כבר בצורה אחרת, אבל זו היתה עבורי חוויה חזקה מאוד לפגוש מישהי שסבלה מהמשטר הנורא אז וכיום באה להודות לי על המוזיקה שביצעתי".
ואלרי גרגייב. צילום: Peter Fischli
אוהבי המוזיקה הקלאסית-סימפונית בארץ הורגלו בשנים האחרונות לדיאטה מחמירה המבוססת על טהרת התזמורות המקומיות. עד לפני שני עשורים בערך עדיין הגיעו לכאן תזמורות סימפוניות מעולות מחו"ל, אם במסגרת "פסטיבל ישראל" או במסגרות אחרות. אלא שמאז הביקורים האלו הפכו להיסטוריה, בעיקר משיקולי עלות-תועלת. השריד האחרון להם היה "פסטיבל הים האדום" באילת, עם תזמורת מארינסקי הנהדרת של ואלרי גרגייב. בימים האחרונים התבשרנו שגם הפסטיבל הזה, שממילא סבל מבעיות אקוסטיקה קשות, לא יתקיים השנה.
מצב העניינים הזה משאיר את אוהבי המוזיקה בארץ עם שתי אופציות. הראשונה היא לחכות לסולנים ולמנצחים מפורסמים, שמגיעים לעיתים להופיע עם הפילהרמונית הישראלית. האופציה השנייה היא לנסוע לחו"ל, ולשמוע שם את החבילה כולה: תזמורת, סולן ומנצח גדולי עולם, שמופיעים באולמות מעולים. על הדרך אפשר ליהנות גם מחופשה בעיר אירופאית יפה ובסביבתה.
הדרך הטובה ביותר לשמוע מגוון תזמורות מובילות היא במהלך אחד הפסטיבלים הסימפוניים החשובים של אירופה, שמתקיימים בחודשי הקיץ. שניים מהם נחשבים ליוקרתיים במיוחד, והם לוצרן (שוויץ) וזלצבורג (אוסטריה). המושג "יוקרתיים", בהקשר זה, מתייחס למספר היחסי של השמות הגדולים שמופיעים במסגרת הפסטיבל. מדובר בהיררכיה קשוחה ואכזרית של שמות נוצצים, שבאה לידי ביטוי גם במחירי הכרטיסים בין ערב לערב.
ביקור בפסטיבל לוצרן השנה הניב סיכום חד משמעי: זהו פסטיבל מעולה מכל בחינה. המוזיקאים המתארחים בו הם הטובים בעולם, הקונצרטים מבוצעים באולם עם אקוסטיקה פנטסטית, ואפשר לשלב במהלך היום גם סיורים תיירותיים בנוף יפהפה. החיסרון היחיד הוא המחיר, הן של האירוח והן של כרטיס לקונצרטים המבוקשים. מחיר כרטיס במקום טוב עשוי להגיע לסביבות 1000 שקלים, ובהנחה שבאים לכמה קונצרטים מדובר בסכום לא מבוטל.
אחד המאפיינים הבולטים בפסטיבל לוצרן הוא איכות האולם בו מתקיימים הקונצרטים הסימפוניים. האולם נקרא KKL ("תרבות וכנסים לוצרן"), והוא יושב על גדת אגם לוצרן. התצפית מהאולם אל האגם מרהיבה, בעיקר כשעולים לגג. ומה שיותר חשוב- האקוסטיקה שלו פשוט מושלמת, ומאפשרת חוויית האזנה יוצאת דופן באיכותה.
רמתם של הקונצרטים בהם ביקרתי השנה בפסטיבל נעה בין "טוב מאוד" ל"חוויה של פעם בחיים". חלק מהמנצחים והסולנים שהופיעו בהם מוכרים יחסית בארץ, בזכות הופעות אורח שנתנו כאן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית לאורך השנים. אחרים היו הפתעה נעימה.
את ההפתעה הבולטת ביותר סיפקה התזמורת הסימפונית של לוצרן, בניצוחו של האמריקאי ג'יימס גאפיגן (Gaffigan), בן 35. התזמורת הזו אמנם אינה נחשבת לאחת מגדולות עולם, אבל היא התגלתה כנהדרת. הרבה מהקרדיט מגיע לגאפיגן עצמו, צעיר מלא אנרגיה וחן. הסימפוניה התשיעית של שוברט ("הגדולה"), שיכולה להיות כדור שינה מרוכז בביצועים מסוימים, הפכה תחת ידיו לחגיגה של ברק וצבע. טוב תעשה הפילהרמונית הישראלית אם תזמין אותו לנצח עליה בהקדם האפשרי. עוד בלט בקונצרט ביצוע בכורה עולמי לקונצ'רטו לכינור של המלחין האוסטרי יוהאנס מאריה שטאוד (40), מלחין הבית של הפסטיבל, עם הכנרת היפנית- אמריקאית הגדולה מידורי כסולנית.
ערב מצוין נוסף סיפקה התזמורת הקאמרית של אירופה, בניצוחו של ההולנדי הוותיק ברנרד הייטינק (Haitink). הייטינק (85) נראה צעיר מגילו בעשר שנים לפחות, ומנצח באופן יציב ומדויק לחלוטין. הוא הוביל ביצועים מוקפדים, מאופקים, שהצליחו לרגש דווקא בזכות העוצמה הפנימית שלהם. הפעם ניצח על שלוש יצירות של שומאן, שבראשן הקונצ'רטו לפסנתר והסימפוניה מספר 2. בקונצ'רטו לפסנתר הצטרף לתזמורת הפסנתרן הגדול מאריי פרהיה (Perahia), שמוכר היטב למנויי הפילהרמונית בארץ. הוא הגיש ביצוע מופנם ואינטימי, עם עומק אינסופי ואפס מניירות חיצוניות. נפלא.
בהמשך הפסטיבל הופיעה התזמורת הסימפונית של בירמינגהם, עם מנצחה היוצא אנדריס נלסונס. נלסונס הוא אחד המנצחים המטאוריים של הדור הצעיר בעולם, ולמרבה הצער לא הופיע מעולם בישראל. הוא הוביל ביצוע מרשים מאוד לסימפוניה מספר 2 של אדוארד אלגר, יצירה ארוכה ומורכבת שמזכירה במידה רבה את מהלר. למיטב זכרוני סימפוניה זו לא בוצעה בארץ מעולם, וחבל. יש בה רגעים מרגשים מאוד, במיוחד קינת האשכבה בפרק השני וסופו המרתק של הפרק האחרון. עוד נוגן קונצ'רטו מספר 5 של בטהובן ("הקיסר") עם הפסנתרן האוסטרי רודולף בוכבינדר, בביצוע מעניין שהיה מלא ניגודי דינמיקה וקצב.
מבחינתי, שיאו הבלתי מעורער של הפסטיבל הגיע בקונצרט של תזמורת מארינסקי מסנט פטרסבורג, בניצוחו של ואלרי גרגייב (Gergiev). זה היה קונצרט של פעם בחיים, אחת החוויות המוזיקליות המרגשות והחזקות שחוויתי בקונצרט חי מעולם. הוא נפתח בפתיחה לאופרה "לוהנגרין" של ואגנר, בביצוע מלא עוצמה ועומק. אחריה בוצע הקונצ'רטו מספר 2 לפסנתר ותזמורת של שופן, עם הסולן דניל טריפונוב. זהו אותו טריפונוב שזכה פה בתחרות רובינשטיין לפני ארבע שנים, וכיום נחשב כבר לשם נוצץ ומבוקש על כל במות העולם. אין מילים לתאר את הוירטואוזיות, היופי והרגש שהיו בביצוע הזה. שיא הקונצרט, ובעיני גם שיא הפסטיבל כולו, היה בביצוע לסימפוניה מספר 6 ("הפאתטית") של צ'ייקובסקי. יצירה זו, בה נפרד המלחין מהעולם, זכתה לביצוע מסעיר ומלא עוצמה, שהיה מושלם מבחינה טכנית ומטלטל מבחינה ריגשית. עם כל הכבוד לקונצרטים של גרגייב ותזמורתו באילת, קשה לתאר שנזכה אי פעם לחוויה דומה בהאנגר המאולתר בו מבוצעים הקונצרטים אצלנו.
למעוניינים לבקר בפסטיבל לוצרן בשנה הבאה מומלץ להיערך זמן רב מראש, כי כרטיסים למקומות טובים בקונצרטים המבוקשים נגמרים מהר. תכנית הפסטיבל מתפרסמת בדרך כלל בתחילת השנה. מדובר בעסק יקר מאוד, אבל התמורה בהתאם.
אתר הפסטיבל: http://www.lucernefestival.ch
פורסם ב"גלובס", 18.9.2014
אלנה בשקירובה. צילום מוניקה ריטרסהאוס
ב- 4 בספטמבר ייפתח "הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית ירושלים", הנחשב לאחד מאירועי המוזיקה הקלאסית החשובים בישראל. הפסטיבל ייערך זו הפעם ה- 17, ויתקיים לאורך קרוב לשבועיים (עד ה- 13 בספטמבר). הפסטיבל הירושלמי מתייחד בשני מרכיבים: ראשית, הוא מציג לא רק יצירות מוכרות ואהובות, אלא גם רפרטואר נועז ומודרני. שנית, הוא מצליח להביא לארץ עשרות אמנים מהצמרת העולמית.
אלנה בשקירובה, המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, מספרת כי עד כה לא היו ביטולים בגלל המצב הביטחוני בישראל. וכך, אם לא יהיו הפתעות, תגיע לארץ במהלך ספטמבר רכבת אווירית של מוזיקאים נפלאים. בין היתר יופיעו השנה בפסטיבל זמר הבאס רוברט הול, זמרת המצו-סופרן סטלה דופקסיס (Doufexis), זמרות הסופרן אנגלה דנוקה (Denoke) ואנה פרוהאסקה, נגני הוויולה וולפרם כריסט ומאדלן קארוצו (Carruzzo), הכנרים גיא בראונשטיין, ריינר הונק וסרגיי קרילוב, נגנית הנבל מארי-פייר לאנגלמה (Langlamet), הצ'לנים אנדריאס בראנטליד (Brantelid), פרנס הלמרסון, אליסה ויילרשטיין ואלכסנדר קניאזב, נגן הקרן ראדק באבורק (Baborák), הפסנתרנים סלים אשקר, עידו בר-שי ומרטין הלמשן (Helmchen), ועוד רבים מליגת העל של המבצעים בעולם. זוהי רשימה שכל פסטיבל בינלאומי היה מתגאה בה, רק שבירושלים כולם מופיעים בהתנדבות -תמורת טיסות ואירוח בלבד.
בשקירובה היא פסנתרנית בינלאומית ידועה בעצמה, ותנגן במגוון קונצרטים במהלך הפסטיבל. היא נשואה למנצח והפסנתרן דניאל ברנבוים, שנולד בארגנטינה וחי את שנות נעוריו בישראל. בני הזוג מתגוררים בברלין, הורים לשני בנים שגם הם פועלים בברלין. אחד מהם, הכנר מיכאל ברנבוים, מופיע בפסטיבל בקביעות ויגיע גם השנה; השני, דיוויד, הוא מפיק בתחום המוזיקה הקלה.
בעלה של בשקירובה, דניאל ברנבוים, הוא מהדמויות החזקות והמשפיעות בעולם המוזיקה הקלאסית. עם זאת, היא שוללת בתוקף את האפשרות שהאמנים הבאים לפסטיבל מגיעים כדי לקדם את הקריירה שלהם דרכו. "זה אולי היה נכון פעם, בתחילת דרכו של הפסטיבל, ורק אצל אנשים ספציפיים. כיום זה כבר לא רלוונטי בכלל, ולו רק בגלל הסיבה שדניאל כבר כמעט ולא מגיע לירושלים בגלל מגבלות זמן".
ובכל זאת, כל האמנים בפסטיבל מופיעים בארץ בלי לקבל שכר. מה האינטרס שלהם בעצם?
"הם באים בגלל האוכל", צוחקת בשקירובה. "אבל ברצינות, הסיבה העיקרית היא להיות יחד ולעשות מוזיקה יחד. כולם מאוד נהנים לבוא לירושלים, והעובדה היא שכל מי שהיה פה גם חוזר. סיבה נוספת היא הקהל, שהוא קהל ייחודי. לא ייחודי רק לעולם, אלא גם לישראל. כיף לנגן לקהל כזה. מוזיקה קאמרית זה משהו שחייבים להתרכז בו, ובירושלים יש הרגשה שהקהל מאזין בצורה אקטיבית. האמנים והקהל ממש נושמים יחד. זה כמו קסם".
אחד מהמאפיינים הבולטים של הפסטיבל הוא שהקונצרטים בו ארוכים באופן חריג, ועשויים להגיע לאורך של למעלה משלוש שעות. חלק מהמבקרים בפסטיבל מוצאים את האורך הזה כמתיש, אבל בשקירובה טוענת שהאורך המופלג של הקונצרטים הוא חלק מהייחוד של הפסטיבל. "יש לכך כמה סיבות", הוא אומרת. "ראשית, באים לפסטיבל הרבה אמנים, וכולם רוצים להופיע. שנית, אני רואה בקונצרט אירוע מיוחד, שצריך בשבילו מרחב. כשמסתכלים על מוסד הקונצרט באופן היסטורי, רואים שעד לפני מאה שנים התכניות היו מאוד ארוכות. רק במאה העשרים הקונצרט הלך והתקצר. היום כולם ממהרים. למה צריך למהר? יש כאן חגיגת מוזיקה, ואין סיבה שלא להתענג עליה לאורך זמן. זה כמו אוכל: לא פאסט פוד כמו מקדונלדס, אלא ארוחה טובה עם כמה מנות שדורשת את הזמן שלה. אני מעדיפה שהקונצרטים יהיו ארוכים מדי מאשר קצרים מדי".
אלמנט בולט נוסף בפסטיבל הוא שילוב משמעותי של מוזיקה מודרנית, בניגוד לנטייה הטבעית של מנהלי מוסדות המוזיקה בארץ להתמקד ברפרטואר שמרני. "זה משהו שאנחנו חייבים לקהל", אומרת בשקירובה. "אי אפשר להביא רק דברים ידועים. כל שנה אנחנו מזמינים יצירות חדשות לפסטיבל, ובעתיד אני רוצה שנבצע שוב יצירות שהזמנו והתגלו כטובות. אין לי שום כוונה שנבצע רק מוזיקה מודרנית, אבל אני מאמינה שליד ברהמס ומוצרט אנחנו חייבים לבצע גם רפרטואר בן-זמננו".
לקהל זה לא קשה?
"הקהל מאוד פתוח מהבחינה הזו. תמיד יהיו כמה שיתלוננו, אבל הרוב סקרנים. אנשים באים אלי אחרי ביצוע של יצירות מודרניות ואומרים שהם אמנם לא הבינו מה קורה שם, אבל שזה היה מעניין- ומבקשים שנעשה עוד".
תכנית הפסטיבל השנה תיסוב סביב שני נושאים עיקריים. "הנושא הראשון הוא מאה שנה לתחילת מלחמת העולם הראשונה", אומרת בשקירובה. "לכן, נבצע יצירות שחוברו בין השנים 1918 – 1914 או בסביבתן. בין היתר נבצע יצירה של מלחין גרמני צעיר בשם רודי שטפן, שנהרג במלחמה. נבצע גם שירים של דביסי, רגר וריכרד שטראוס. זו תקופה שהיא נקודת שבירה- סוף הרומנטיקה המאוחרת ותחילת העידן המודרני, מעין גשר בין ישן וחדש".
הנושא השני הוא חגיגת 150 שנים להולדתו של ריכרד שטראוס, ממבשרי המוזיקה המודרנית. "שטראוס מוכר מאוד כמי שהעשיר את התזמורת הסימפונית ואת אופן הביטוי האופראי, אבל לאורך כל חייו הוא כתב גם שירים", אומרת בשקירובה. "כך שבין היתר יהיו השנה בפסטיבל כמה זמרים מעולים, שישירו שירים שלו". בנוסף יבוצעו בפסטיבל שירים מאת שוברט, ברהמס, שומאן, דביסי ושוסטקוביץ'.
בנוסף לשני הנושאים המרכזיים, יתמקד הפסטיבל השנה גם בעולם השישיות. בין היתר יבוצעו בו שתי שישיות המיתרים הגדולות של ברהמס, וכן שישיות של מלחינים אחרים כמו צ’ייקובסקי, גלינקה, שוסון, שנברג ואחרים. ערבי שישי בפסטיבל יוקדשו לקונצרטים בעלי אופי שונה מהמקובל: ב- 5 בספטמבר יבוצע ערב של שירי קברט, וב- 12 בו יבוצע ערב שכולו סוויטות לצ'לו סולו של באך. בערב זה ינגנו שלושה צ'לנים שונים מהצמרת העולמית: אליסה ויילרשטיין, יוהאנס מוזר ואלכסנדר קניאז'ב.
בעלך, דניאל ברנבוים, פעיל מאוד מבחינה פוליטית ומדבר הרבה על המצב. אצלך המצב הפוך.
"אני לא אדם פוליטי. זה לא בדם שלי. אני עושה מוזיקה, לא פוליטיקה. בנוסף, אני לא ישראלית והוא כן. אני שומרת על אובייקטיביות, ומבחינתי הקשר שלי הוא עם עמיתים מוזיקאים בלי קשר למוצא או שיוך. לשמחתי, אף פעם לא עשו לי בעיות בחו"ל בגלל שאני מנהלת את הפסטיבל בירושלים".
אתר הפסטיבל: www.jcmf.org.il
פורסם ב"גלובס", 21.8.2014
"שלושה אלבומים קלאסיים" היא סידרה חדשה של חברת DECCA, שמציעה אוצרות של ממש לאוהבי נוסטלגיה. כל אלבום בסידרה כולל שלושה דיסקים, ובהם הקלטות עבר מופתיות של מוזיקאים קלאסיים מהצמרת העולמית. כל הדיסקים מופיעים עם העטיפה המקורית שלהם, שבחלק מהמקרים שוחזרה מעטיפת תקליטי הויניל של פעם. הסידרה יצאה במהדורה מוגבלת ומוזלת, מן הסתם כחלק ממלחמת המאסף של חברות הדיסקים מול היצע המוזיקה באינטרנט.
האלבום הנוכחי מציע שלושה מטובי האלבומים שהקליטה שלישיית הפסנתר המפורסמת "בוזאר" (Beaux Arts, "האמנויות היפות"). ההקלטות המקוריות נעשו במהלך שנות השמונים, בהן היתה הרביעייה בשיא הצלחתה. בכולן משתתף ההרכב המקורי של השלישייה: הפסנתרן מנחם פרסלר, הכנר איזידור כהן והצ'לן ברנרד גרינהאוז.
סידרת "שלושה אלבומים קלאסיים" הולכת על המוכר והבטוח מבחינת רפרטואר, וזה המצב גם כאן. יש כאן את שלישיות הפסנתר המפורסמות ביותר של בטהובן ("הרוחות" ו"הארכידוכס"), של דבוז'אק (טריו "דומקי"), של מנדלסון (הטריו הראשון ברה-מינור), של ראוול (הטריו בלה-מינור) ושל ארנסט שוסון (הטריו בסול-מינור). הפתעות או מוזיקה מודרנית חפשו במקומות אחרים. הביצועים מצוינים, ונשמעים רעננים ומלאי רגישות גם היום. לטעמי, הביצוע לטריו של מנדלסון הוא שיא האלבום כולו. מומלץ.
טריו בוזאר- שלושה אלבומים קלאסיים. אלבום DECCA.
=======================================================================
ברהמס בגישה מודרנית
ברהמס- הסונטות לכינור ופסנתר. לאונידס קבאקוס, יוג'ה וואנג. דיסק DECCA.
זהו אלבום חדש של שניים מהשמות החמים ביותר של עולם המוזיקה הקלאסית כיום: הכנר היווני ליאונידס קבאקוס (Kavakos) והפסנתרנית הסינית יוג'ה וואנג (Yuja Wang). שניהם צעירים יחסית (היא בת 27, הוא בן 46), ושניהם מופיעים בקביעות על הבמות הנחשבות ביותר. השניים מוכרים היטב גם לקהל הישראלי, תודות להופעות עם הפילהרמונית בשנים האחרונות. מכאן, ששיתוף הפעולה ביניהם עורר סקרנות ברורה.
האלבום מוקדש כולו לברהמס, וכולל כמה מהיצירות היפות ביותר שחוברו לכינור ופסנתר במהלך המאה ה- 19. במרכזו עומדות שלוש הסונטות של ברהמס לכינור ופסנתר (אופוס 78, אופוס 100 ואופוס 108). שלושתן שייכות ללב-ליבו של הרפרטואר הרומנטי לכינור ופסנתר, ושלושתן יפהפיות. עוד יש בדיסק את פרק הסקרצו שהלחין ברהמס כחלק מסונטה משותפת, שאת פרקיה האחרים חיברו רוברט שומאן ואלברט דיטריך. סונטה זו זכתה מידיו של שומאן לכותרת "חופשי אך בודד", ולכן נקראת "סונטת F.A.E" (ראשי התיבות של מילים אלו בגרמנית). לסיום מופיע באלבום עיבוד לכינור ופסנתר ל"שיר ערש" המפורסם.
הביצוע של וואנג וקבאקוס השאיר אותי בהערכה מעורבת. מצד אחד, שניהם מוזיקאים מצוינים, והנגינה שלהם וירטואוזית וזורמת. מצד שני, בפרשנות שלהם חסרה קצת "נשמה יתרה"- בדיוק אותה נשמה יתרה שאפשר למצוא למכביר אצל טריו "בוזאר" שהוזכר קודם. אצל וואנג וקבאקוס הפרשנות נשמעת לי לעיתים טכנית מדי, כזו שנזהרת מרגשנות יתר אבל בדרך מחמיצה גם את הרוח הרומנטית הגדולה של ברהמס. למי שמעדיף את הגישה הזו, זהו אלבום שכדאי לבדוק. בכל מקרה, איכות ההקלטה והסאונד מעולות.
פורסם ב"גלובס", 7.8.2014
דניל טריפונוב. צילום: מקסים ריידר
בימים אלו סיים את הופעותיו בארץ הפסנתרן דניל טריפונוב (Daniil Trifonov), שניגן כסולן אורח של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. טריפונוב זכור כאן היטב בזכות הופעתו הבלתי נשכחת בתחרות רובינשטיין ב- 2010, בה זכה בסערה הן בבחירת חבר השופטים והן כאהוב הקהל. באותה שנה זכה גם בתחרות צ'ייקובסקי ובתחרות שופן, ומיקד עליו תשומת לב עולמית. כיום, ארבע שנים מאוחר יותר, נחשב טריפונוב לאחד מהפסנתרנים המבוקשים ביותר בזירה הבינלאומית. הוא בסך הכול בן 23, אבל מופיע עם התזמורות הטובות בעולם ועם המנצחים הגדולים ביותר. בנוסף, הוא מקליט בחוזה בלעדי ל"דויטשה גרמופון" היוקרתית.
טריפונוב נולד ברוסיה וחי בה עד לפני חמש שנים, אך מסביר כי הסטריאוטיפ המסורתי על אסכולת הנגינה הרוסית כבר פחות רלוונטי כיום. "העולם היום מחובר", הוא אומר. "הרבה מורים מבריה"מ לשעבר עזבו אותה, וזה איפשר העברת ידע. במקביל חל תהליך הפוך, של העברת ידע מאירופה לרוסיה. כך שיש עירוב מסורות תמידי. בנוסף, יש היום נגישות חסרת תקדים להקלטות. אחד הדברים החשובים ביותר עבורי היה להאזין להקלטות וללמוד מפסנתרני דור הזהב- רחמנינוב, הורוביץ, קורטו, ליפאטי, גלן גולד ואחרים".
האם היתה נקודה מסוימת בה הרגשת שאתה הופך ל"שם גדול" בעולם המוזיקה?
"פסנתרנות קשורה להרבה פרטים", הוא מתחמק באלגנטיות. "הדבר הכי חשוב הוא לקבל הדרכה טובה ולבנות קרקע מוצקה. אחת החוויות החשובות עבורי בהקשר הזה היתה בישראל, בכיתות האמן תל-חי, שם זכיתי ללמוד עם הרבה מורים מצוינים כשהייתי בן 17. הבסיס שמקבלים מהלימודים הוא החשוב ביותר".
כיום מחלק טריפונוב את זמנו בין שני בתים, אחד במוסקבה והשני בקליבלנד בארה"ב. בקליבלנד הוא לומד אצל סרגיי באבאייאן, מורה מיתולוגי לפסנתר המלמד ב"מכון קליבלנד למוזיקה". "קצת קשה לדבר על בתים, כי חלק משמעותי מהזמן שלי מוקדש לנסיעות בין קונצרטים", הוא צוחק.
למרות שהקריירה שלו נוסקת בהתמדה בארבע השנים האחרונות, טריפונוב נמנע בדבקות מלראות את עצמו ככוכב. "הדרך שלי להתפתח היא למצוא רפרטואר חדש", הוא אומר. "אני ממשיך ללמוד, ועדיין מגלה דברים. עבור מוזיקאי, להרגיש כמו כוכב זו לא הדרך הנכונה לחשוב בה. חשיבה כזו מעבירה את תשומת הלב מהמוזיקה למשהו אחר, וזה לא משהו שמועיל לגיבוש אישיות אמנותית".
גם בזמנו הפנוי, הוא מספר, הוא שמח תמיד לצרוך אמנות. "אני אוהב הכל", הוא אומר. "אמנות פלסטית, הופעות, אופרה ומחול. רק עכשיו הייתי בהופעה של בת-שבע. במוזיקה אני שומע באופן טבעי בעיקר פסנתר, אבל נהנה גם מג'אז, רוק ורוק מתקדם".
לדבריו, בעתיד הוא מתכנן להתמקד לא רק בנגינה אלא גם בהלחנה. לא מזמן הלחין קונצ'רטו לפסנתר, וכעת הוא מעוניין להוריד קצת לחץ ולפנות לעצמו זמן. "אני מנגן כעת כמאה קונצרטים בשנה, ורוצה להפחית את המספר הזה ולשחרר לעצמי כמה שבועות".
על הקהל הישראלי יש לטריפונוב הרבה מילים טובות. "הקהל פה מאוד ידען ורגיש. כשאתה מנסה להעביר רגש כלשהו בנגינה- זה ייקלט. יבינו אותך. מהבחינה הזו מאוד מרגש אותי לנגן לקהל בישראל, כי הוא מגיב! ביצוע מוזיקלי מול קהל הוא כמו שאלה ותשובה, וכאן אני יודע שאקבל תשובה".
היית ממליץ לפסנתרן צעיר ללכת לתחרויות כדי להתקדם?
"תחרויות זה דבר משמעותי, אבל חשוב גם מה מנגנים בהן. לדעתי לא כדאי לעבור בין תחרויות עם אותו רפרטואר, ופשוט לנגן שוב ושוב את אותם דברים במקומות שונים. אם תחרות מעודדת אותך ללמוד- אז טוב. אם לא- עדיף פשוט לשבת ולהתאמן לבד".
פורסם בנוסח מקוצר ב"גלובס", 2.7.2014
חגיגה לאספנים: חברת DECCA הוציאה כעת אלבום אוסף מפואר, ובו הקלטות מופת בהשתתפות לוצ'אנו פווארוטי- שהיה, לדעת רבים, גדול זמרי הטנור של המאה העשרים.
פווארוטי נולד בשנת 1935 במודנה שבאיטליה, ובה גם נפטר ב-2007. הוא הפך למגה-סטאר גם מחוץ לעולם האופרה בתחילת שנות התשעים, בין היתר בזכות ההצלחה המסחררת של קונצרט "שלושת הטנורים". כותרת האלבום הנוכחי היא "העשור הראשון", קרי הקלטות שעשה בשנות השישים ותחילת שנות השבעים. זוהי התקופה שבה אמנם עדיין לא הפך למותג, אבל כבר כאן לא ניתן לטעות בקולו הגמיש והיפהפה.
האלבום כולל 27 דיסקים, ובהם ביצועים מלאים של אופרות איטלקיות בהן מככב פווארוטי. בין היתר יש כאן אופרות מאת דוניצטי ("בת הגדוד", "שיקוי אהבה", "לוצ'יה דה למרמור"), ורדי ("ריגולטו", "מקבת" והרקוויאם), פוצ'יני ("לה בוהם", "טוראנדוט"), בליני ("הפוריטנים") ועוד. ההקלטות הן עם טובי המנצחים של התקופה- הרברט פון קראיאן, גיאורג שולטי, ריצ'רד בונינג, ואפילו זובין מהטה הצעיר (ההקלטה הנפלאה של "טוראנדוט" מ- 1972).
כל ההקלטות באלבום עברו חידוש דיגיטלי, ואיכות הסאונד ברובן טובה מאוד. עם זאת, איכות הביצועים עצמם אינה אחידה. חלק מהם (כמו "טוראנדוט" או "מדאם בטרפליי") נשמעים מעולים גם היום, וחלק אחר (כמו לדוגמא "שיקוי אהבה") נשמעים כבר מעט מיושנים. גם לא כל הסולנים שמופיעים לצידו של פווארוטי זהים באיכותם. עם זאת, האפשרות להאזין לפווארוטי הצעיר בצורה כה שיטתית היא תענוג אמיתי לאוהבי שירה.
מגבלתו העיקרית של האלבום היא דווקא בעיצוב הפיזי שלו. ההקלטות מופיעות אמנם על גבי דיסקים מודרניים, אבל אנשי "דקה" בחרו לעצב את הקופסה בגודל של תקליט ויניל ישן. עובי האלבום מתקרב לארבעה ס"מ, כך שמי שמאחסן את הדיסקים שלו על מדפים ייעודיים עשוי להיתקל בבעיה של מיקום. למי שבעיית האיחסון אינה מפריעה – מזומנות פה שעות ארוכות של הנאה עם האיכות הקולית הנדירה של פווארוטי, לצד עמיתים שונים, במיטב הרפרטואר האופראי האיטלקי.
לוצ'אנו פווארוטי- העשור הראשון. אלבום בן 27 דיסקים בהוצאת DECCA.
================================================================
בטהובן- "יצורי פרומתיאוס". תזמורת ARMONIA ATENEA. מנצח: ג'ורג' פטרו. דיסק DECCA.
הדיסק הזה מספק חשיפה כפולה: גם ליצירה שכמעט אינה מבוצעת, וגם לתזמורת קלאסית מצוינת שמגיעה ממקום לא צפוי (אתונה). האלבום מציג את המוזיקה המלאה שהלחין בטהובן לבלט "יצורי פרומתיאוס", יצירה שכמעט ואינה מבוצעת במלואה באולמות הקונצרטים (מה שכן מבוצע מתוכה הוא רק הפתיחה). בטהובן חיבר את היצירה בשנת 1801, תחילת התקופה ה"הרואית" בחייו. היא כתובה לתזמורת סימפונית מלאה, ויש בה נושאים שמזכירים מאוד את הסימפוניות הראשונות שלו. לקראת סוף הבלט יש נושא שמופיע במדויק גם בסימפוניה מספר 3 (ה"ארואיקה"), ומרתק לשמוע איך בטהובן מפתח אותו בצורה אחרת מאשר בסימפוניה. מכיוון שמדובר במוזיקה לבלט הנושאים פחות מהודקים ומאורגנים מאשר בסימפוניות, וזוהי אולי הסיבה שהיצירה הוזנחה לאורך השנים. עם זאת, עדיין ניתן לזהות פה ללא ספק את הסגנון הנמרץ שאיפיין את בטהובן באותה תקופה.
ההפתעה השנייה היא בתזמורת. על הביצוע חתומה ARMONIA ATENEA, תזמורת קאמרית מאתונה שמנגנת בכלי תקופה. משמעות שם התזמורת ביוונית הוא "החברים של המוזיקה", וכך זה באמת נשמע. יוון אינה מזוהה עם מוזיקה קלאסית, ועוד פחות עם ביצועים בכלי תקופה. אבל מסתבר שיש הפתעות בחיים. התזמורת, בניצוחו של ג'ורג' פטרו (Petrou), נשמעת פשוט מעולה. יש לה צליל מבריק ומדויק, והפרשנות המוזיקלית רעננה ומלאת אנרגיה. אם לשפוט לפי ההקלטה הזו, התזמורת הזו לא נופלת מרבות מעמיתותיה במערב אירופה- ואפילו עולה עליהן מההיבט של האנרגיה והברק. כדאי מאוד להכיר.
פורסם ב"גלובס", 15.6.2014
מאריה מאזו בגמר תחרות רובינשטיין. צילום: מקסים ריידר
תחרות הפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין, שהסתיימה ביום חמישי שעבר, השאירה רבים בקהל מאוכזבים. לאכזבה היתה סיבה עיקרית אחת: הפסנתרנית המקסימה מאריה מאזו, זוכת פרס "חביב הקהל", לא התברגה לאף אחד משלושת המקומות הראשונים בתחרות. מאזו שבתה את לב הקהל בהופעה כובשת וצנועה, ובנגינה ששילבה ליריות ואינטימיות עם עוצמה, בשלות ועומק הבעה. לי באופן אישי היא נתנה תחושה שהיא מתאחדת ממש עם הפסנתר, בנגינה מלאת גוונים ודקויות וללא שום מניירות מיותרות.
מאזו בלטה מאוד בשלב הגמר גם בהיבטים אובייקטיביים: היא היתה האישה היחידה מתוך ששת הפיינליסטים, היא מבוגרת יחסית למתחרים האחרים (31) , וגם "העזה" לנגן בשלב הגמר עם הפילהרמונית קונצ'רטו אינטימי (הרביעי של בטהובן) ולא גדול ומבריק כמו יתר המתחרים. עבור רבים בקהל היא היתה הזוכה הוודאית, אבל השופטים חשבו אחרת.
"אני לא מאוכזבת מכך שלא זכיתי, כי לא היו לי ציפיות", אומרת מאזו בראיון בלעדי ל"גלובס". "בתחרויות אני מתאכזבת רק אם לא ניגנתי היטב, ואני מרגישה שדווקא ניגנתי כפי שרציתי. אני מקבלת את זה שיש שופטים שונים, ולכל אחד יש שיקולים וטעמים משלו. מבחינתי, פרס חביב הקהל הוא הישג בפני עצמו".
=====================
מאזו נולדה במוסקבה, ובגיל 19 נסעה ללמוד בגרמניה בה היא מתגוררת עד היום. בין מוריה בגרמניה היה הישראלי אריה ורדי, המשמש גם כיו"ר חבר השופטים בתחרות רובינשטיין. היא מנגנת בעיקר מוזיקה קאמרית ורסיטלים, ואומרת כי התזמורת הפילהרמונית הישראלית – שאיתה הופיעה בגמר תחרות רובינשטיין- היא התזמורת החשובה ביותר איתה הופיעה עד כה.
כיום היא מתגוררת במינכן עם בעלה, כנר יליד ספרד שמנגן בתזמורת האופרה של העיר. בנוסף להופעותיה כסולנית, הזוג מופיע יחד גם כדואו של פסנתר וכינור. "בעלי היה איתי חלק מהתחרות, וזה מאוד עזר", אומרת מאזו. "הוא מוזיקאי מצוין ומבין אותי באופן עמוק, וההערות שלו תמיד בונות".
====================
בקונצרט הגמר בחרה לנגן את הקונצ'רטו מספר 4 של בטהובן, יצירה אינטימית ועמוקה שאינה מתיזה ניצוצות. זאת בניגוד לזוכים, שבחרו קונצ'רטי רומנטיים גדולים ומבריקים יותר. היא אומרת כי היא שלמה לגמרי עם הבחירה, למרות שהכירה בבעייתיות הגלומה בה. "סטטיסטית, ביצועים של רחמנינוב וצ'ייקובסקי מקבלים יותר קולות", היא אומרת. "אבל מה שחשוב לי זה שבחרתי יצירה שאני אוהבת, ושהצלחתי לרגש את הקהל".
בדיעבד את לא מתחרטת על הבחירה?
"לא, אני מאוד שמחה בה. זו היצירה שבה יכולתי להציג את עצמי בצורה הטובה ביותר. יש לי ברפרטואר עשרים קונצ'רטי שונים, אבל הרביעי של בטהובן הוא זה שהכי קרוב אלי. זו המוזיקה הכי טהורה שיש".
גם סגנון הנגינה שלך היה מאופק ואינטימי, לעומת מתחרים אחרים שעשו פרצופים והעוויות בזמן הנגינה.
"יש שני סוגים של מוזיקאים: אלו ששמים את עצמם במרכז, ואלו ששמים את המלחין במרכז ופשוט מנסים להעביר את מה שכתב. לי יותר טבעי לי הסוג השני. בטהובן כתב מוזיקה פנטסטית, וכל מה שהמבצע צריך לעשות זה לנגן אותה בלי להפריע. זה לגיטימי למבצע להיות במרכז, אבל אם עושים פרצופים והעוויות זה צריך לשכנע. לי זה פחות מתאים".
====================
היית האישה היחידה מתוך ששת הפיינליסטים. זה מיקרי?
"סטטיסטית- ממש לא. הייתי בארבע תחרויות לאחרונה, ובשלבים הראשונים היה יחס שווה של גברים ונשים. בגמר, לעומת זאת, היו 25 פיינליסטים, שמתוכם רק חמש נשים. לא ברור לי למה זה קורה, אבל זה קורה. קשה להניח שנשים מנגנות פחות טוב מגברים, אז למה יש רק חמישית מהן בגמר?"
ומהם היחסים המספריים בחבר השופטים?
"אותו מצב. בתחרות רובינשטיין, לדוגמא, היו 14 שופטים, ומתוכם רק שתי נשים. אני לא טוענת שום דבר, ולדעתי מה שחשוב זה איך מנגנים ולא מה הג'נדר. אבל היחסים המספריים האלו ראויים לתשומת לב".
אפשר לדבר על סגנון נגינה "נשי" מול "גברי"?
"אני חושבת שלדבר על סגנון 'נשי' יהיה דבר מכליל וצר. לעובדה שאני אישה אין שום משמעות, חוץ מזה שיש לי כפות ידיים קטנות יותר מאלו של גברים. אני יכולה לנגן הכול, אבל צריכה לעבוד על זה יותר מגברים".
====================
מאזו היא בת למשפחה יהודית מרוסיה, ומספרת שהיא חשה קשר מיוחד לארץ. "אני לא מקיימת אורח חיים יהודי, אבל מבחינה תרבותית היהדות תמיד היתה שם. לכן זה משמעותי עבורי שהקהל פה אהב אותי. אני גאה בזה ומעריכה את זה".
הספקת ליהנות קצת מישראל?
"במהלך התחרות ראיתי מעט מאוד מתל-אביב, רק מה שרואים מחלון המכונית בדרך לתחרות וממנה. נדהמתי כמה שהעיר תוססת בלילה. זה נראה שבכלל לא הולכים פה לישון. חבל לי שהחמצתי את כל החלק התרבותי כאן, ואני רוצה לחזור ולראות עוד. אשמח מאוד להיות מוזמנת שוב להופיע בישראל".
דניאל אורן. צילום: יוסי צבקר
חדשות דרמטיות מהאופרה הישראלית: האופרה הודיעה הבוקר (ראשון) כי המנצח דניאל אורן יתמנה לתפקיד המנהל המוזיקלי שלה בראשית העונה הבאה (2015-2014).
במסגרת תפקידו ינצח דניאל אורן מדי שנה על שתי הפקות באופרה הישראלית, וכן על מספר קונצרטים עם תזמורת האופרה (התזמורת הסימפונית ראשל"צ).
מינוי זה מהווה "מתיחת פנים" משמעותית לאופרה הישראלית, שכן אורן הוא בין מנצחי האופרה הבולטים בעולם. הוא מנצח בקביעות בבתי האופרה החשובים בעולם, ביניהם האופרה הצרפתית הלאומית בפריז, ה"ארנה" בוורונה, "קובנט גרדן" בלונדון ועוד.
אורן ניצח על הפקות רבות באופרה הישראלית, כולל הפקה חדשה של "לה בוהם" בחודש שעבר. כמו כן הוא מנצח בקביעות על הפקות האופרה במצדה, וינצח שם החל מהשבוע הבא על ההפקה החדשה של "לה טרוויאטה".
הסכמתו של אורן לקבל את התפקיד מפתיעה, שכן רק לפני מספר שבועות אמר כי לוח הזמנים שלו אינו מאפשר קבלת מינוי זה. מבחינת האופרה הישראלית, אחד היתרונות הגדולים במינויו הוא בכך שאורן מהווה מגנט לסולנים כוכבים, שמוכנים להופיע איתו בארץ תמורת סכום קטן משמעותית מזה שהם רגילים לקבל בעולם.
בעונה הבאה, שתהיה עונת השלושים לאופרה הישראלית, ינצח דניאל אורן על הפקה חדשה של "נאבוקו" מאת ורדי ועל הפקה חדשה של "טוסקה" מאת פוצ'יני למרגלות המצדה.
פורסם ב"גלובס", 1.6.2014
בעיקר מוזיקה 