רוג'ר בראון. צילום: יחצ
לאחרונה ביקר בישראל רוג'ר בראון, נשיא בית הספר למוזיקה "ברקלי" בבוסטון. הביקור הקצר, שנערך במסגרת שיתוף-הפעולה של ברקלי עם בית-הספר "רימון", איפשר ראיון מקיף עם מי שנחשב לאחד האנשים החשובים בשדה המוזיקה העולמית כיום.
בראון (58) הגיע לברקלי לפני עשר שנים. הוא הביא איתו ניסיון ניהולי עשיר, שבשיאו ניהל יחד עם אשתו חברה בינלאומית שהעסיקה אלפי עובדים. בעברו היה גם מתופף ג'אז, אך עיקר העניין שלו במוזיקה הוא מהכיוון הכלכלי והמסחרי. "רוב בתי הספר למוזיקה בעולם מלמדים מוזיקה קלאסית", הוא אומר. "אבל מוזיקה קלאסית מהווה רק אחוז אחד מתעשיית המוזיקה כיום. 99 האחוזים הנותרים הם מוזיקה לטלוויזיה, לסרטים ולמשחקי מחשב, מוזיקת ג'אז, פופ, מוזיקה לטינית, בלוז, רוק ועוד ועוד. בית הספר שלנו נועד להכשיר אנשים לקריירה בתחום הזה, לא רק כמבצעים אלא גם כאנשי סאונד, הפקה, שיווק וכל היתר".
בית הספר Berklee נמצא בבוסטון, ואין לו כל קשר לאוניברסיטת Berkeley מקליפורניה. הוא הוקם בשנת 1945, במטרה ללמד ג'אז. "המטרה אז היתה ללמד מוזיקה בת-זמננו, ובאותה תקופה ג'אז היה הדבר החם", אומר בראון. "אנחנו עדיין מלמדים ג'אז ואפילו מתמקדים בזה, אבל מאז ההגדרה של "מוזיקה בת-זמננו" התרחבה להרבה מאוד תחומים נוספים".
כיום לומדים בברקלי 4,400 תלמידים, ותקציבו השנתי עומד על 200 מיליון דולר בקירוב.בנוסף למגמות הביצוע יש בו גם מחלקות לחינוך מוזיקלי, כתיבת מוזיקה לסרטים, סאונד, ואפילו מחלקה המתמחה בצד העיסקי של תעשיית המוזיקה. בנוסף הוא מנהל את בית הספר האינטרנטי הגדול בעולם למוזיקה, שמציע בחינם קורסים מגוונים בביצוע מוזיקלי. בראון מציין כי לקורסים אלו נרשמו למעלה ממיליון תלמידים ברחבי העולם, אם כי לא כולם גם סיימו. "הקורסים האלו פונים לאנשים שלא למדו מוזיקה בצורה מסודרת, ועוזרים מאוד לסטודנטים שרוצים להתקבל ללימודים ויכולים להתכונן לכך בחינם".
"מעבר להוראת המקצועות עצמם, אנחנו עוזרים לצעירים לעשות קריירה במוזיקה", אומר בראון. "אנחנו מלמדים יזמות, איך מקימים עסק קטן ואיך מפרסמים את עצמך. אנחנו מאוד מתקדמים מבחינה טכנולוגית ונעזרים בזה כדי להפיק לתלמידים שלנו קליפים ביו-טיוב, שהיום הם בגדר הכרח לכל מוזיקאי שרוצה למכור. חשוב לי שהתלמידים שלנו ייצאו לשוק לא רק כמבצעים טובים, אלא שיהיו מוכנים גם ליום שאחרי סיום הלימודים".
מהו מודל המימון שלכם?
"ברקלי הוא בית ספר פרטי ללא כוונת רווח. כמו רוב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב, רוב הכסף מגיע משכר לימוד ומתרומות ורק מעט מגיע מתמיכה ממשלתית. הלימודים יקרים, אבל יש פה הרבה מילגות ומי שכישרוני יכול לזכות למימון. אנחנו מוציאים כארבעים מיליון דולר בשנה על מילגות. חלק ניכר מהן הולך לתלמידים ישראלים. לא בגלל המוצא, אלא בגלל שמגיע להם. אנחנו אוהבים כשרונות בלי קשר למדינת המוצא שלהם".
ממשל אובמה לא העלה את התמיכה הממשלתית במוסדות כמו ברקלי?
"למיטב הבנתי זו באמת היתה הכוונה. אבל ארה"ב היתה במיתון נוראי כשאובמה נבחר, והדבר הראשון שהמימשל עשה היה לקצץ בהוצאות ולא להגדיל אותן. אובמה מאוד מעריך מוזיקה אמריקאית, אבל להוציא כסף מהמערכת הציבורית זה כבר סיפור אחר. מעבר לכך, ארה"ב היא תרבות שלא מאמינה במימון ציבורי".
ומה עמדתך לגבי זה?
"כמובן שהייתי שמח אם היתה יותר תמיכה ממשלתית בסטודנטים שלנו, כדי שלא יצטרכו לעזוב את ביה"ס עם חוב. מצד שני, יש יתרון לא להיות נתמך ע"י בירוקרטיה. אם פיקאסו היה נשען על תמיכה ממשלתית לא בטוח שהיה יוצר כפי שיצר. זה נכון גם למוזיקה- סוגי מוזיקה כמו רוק, היפ-הופ, ג'אז ובלוז לא נוצרו במימון ממשלתי. אני מעדיף שהסטודנטים יהיו חופשיים מחובות לממשלה ויעשו דברים שיהיו רדיקליים אפילו בשבילי, בגילי המתקדם. העיקר שיעשו מה שנכון להם מבחינה אמנותית".
בין הכוכבים שהעמיד "ברקלי" נמנים קווינסי ג'ונס, אל דימיולה, גארי ברטון, מליסה אתרידג', ברנפורד מרסליס, דיאנה קראל, אספרנצה ספולדינג ועוד רבים. בראון מציין שגם הזמר של "גנגאם סטייל", שצבר עד כה שיא צפיות ביו-טיוב, למד שלוש שנים בבית הספר ("הוא לא סיים"). על צוות המורים נמנים שמות גדולים כמו דנילו פרז, ג'ו ליבאנו, טרי לין קרינגטון, קיריל גרשטיין, ג'ורג' קלינטון (מלחין המוזיקה ל"אוסטין פאוארס") ואחרים.
בראון מציין במיוחד שורה ארוכה של מוזיקאים ישראליים בוגרי בית הספר: הסקסופוניסט אלי דג'יברי, הפסנתרן קיריל גרשטיין, שלושת האחים כהן (קלרניתנית הג'אז ענת כהן, חצוצרן הג'אז אבישי כהן והסקסופוניסט יובל כהן), יהודה עדר, גיל דור, אלון אוליארצ'יק ורבים אחרים.
הביקור של בראון בישראל נעשה במסגרת שיתוף פעולה של ברקלי עם בית הספר "רימון", קשר שלו הוא מייחס חשיבות רבה. "רימון" נוסד ע"י בוגרי ברקלי- יהודה עדר, גיל דור ועמיקם קימלמן, ועדר עומד בראשו עד היום. בראון מציין כי במסגרת שיתוף הפעולה יכול כיום תלמיד ישראלי ללמוד את השנתיים הראשונות של התואר ב"רימון", ואת השנתיים האחרונות להשלים בברקלי. "תלמיד כזה יקבל תואר כאילו למד את כל ארבע השנים בארה"ב", הוא אומר. "האפשרות הזו מוזילה את התואר בצורה משמעותית, שכן הלימודים בארה"ב יקרים בהרבה". בראון מציין שלבית הספר יש קרן מילגות, ובכל נקודת זמן לומדים בבית הספר כעשרה תלמידים ישראלים על מילגה.
"הישראלים חשובים לנו מאוד, כי יש הרבה כישרונות ברמה בינלאומית שמגיעים ממנה", אומר בראון. "יחסית למספר התושבים בה, ישראל הפיקה שיעור עצום של מוזיקאי ג'אז גדולים. אני לא יכול לתת תשובה ודאית למה, אבל יש לי כמה רעיונות. ראשית, הישראלים רגילים לעבוד קשה ולהתגבר על מכשולים. שנית, ישראלים הם אנשים דינאמיים וטובים באילתור. בנוסף, לישראלים שלמדו מוזיקה בילדותם יש משמעת עבודה אירופאית שאותה למדו מהמורים שלהם. כל אלו יחד יוצרים תנאים מצוינים להיות מוזיקאי ג'אז טוב. תהיה הסיבה אשר תהיה, רמת הכישרון בישראל היא אדירה, ולכן "רימון" היא מקור כל כך חשוב עבורנו".
אפשר להתפרנס כיום ממוזיקה?
"תלוי עם מי מדברים. יש אמנים שמשגשגים, ויש כאלו שלא. העובדה היא שיש עדיין אנשים שקונים מוזיקה. הרבה פחות מבעבר, אבל אמנים מצליחים עדיין עושים מזה כסף. שנית, אמנים מקבלים תמלוגים על זכויות שימוש בשירים שלהם. שלישית, אפשר לעשות כסף בהופעות. רביעית, יש זכויות יוצרים על מוצרים שונים שמשתמשים במוזיקה. הבעיה שלי עם המודל הזה היא אחרת- שאמנים לא יעשו מוזיקה בועטת כדי למכור מוצרים, אלא יכתבו מוזיקה שתתאים ללקוח שלהם".
איך אתה מתייחס לתכניות כמו "כוכב נולד" או "דה וויס"?
"אני פחות שלילי לגבי זה מאשר אחרים. קודם כל, התכניות האלו מעסיקות הרבה מבוגרי בית הספר שלי. שנית, חלק מהמתמודדים באים ממשפחות חסרות אמצעים והחשיפה בטלוויזיה מאפשרת לקריירה שלהם לנסוק. הביקורת שלי על התכניות האלו היא דווקא שהן מנסות לספק מוזיקה שכולם אוהבים. בוב דילן, ניל יאנג ותלוניוס מונק לא היו זוכים בתכניות ריאליטי. כך שאם תשאל אותי אם כדאי לגשת להתמודד, התשובה שלי תהיה כזו: אם אתה אמן- אז לא. אבל אם אתה מוזיקאי צעיר ורוצה חשיפה- אולי התכנית הזו תוכל לעזור לך. בכל מקרה, אני מעדיף ריאליטי בסגנון "דה וויס" על תכניות ריאליטי שעוסקות במשפחות לא מתפקדות".
הציפייה לקראת ההפקה הזו היתה גדולה מאוד. ראשית, "שיקוי אהבה" היא אחת האופרות הקומיות המקסימות והמהנות ברפרטואר. שנית, הטנור בתפקיד הראשי הוא רולאנדו וילאזון (Villazon), שבהפקות קודמות הוכיח עצמו כאחד הזמרים המוצלחים ביותר בתפקיד זה. בהפקה הנוכחית וילאזון לא רק שר אלא גם מביים, מה שהוסיף כמובן הרבה עניין. את תפקיד דולקמארה השרלטן שר זמר הבאס הנפלא אילדבראנדו ד'ארכאנג'לו (Ildebrando D'Arcangelo), מה שהעלה את הציפיות לשמיים. למרבה הצער, הן מתגשמות באופן חלקי מאוד. אבל על כך מיד.
במקור, עלילת האופרה מתרחשת בכפר פרובינציאלי. היא מספרת על נמורינו (Nemorino), צעיר כפרי ותמים, שמאוהב באדינה (Adina) הצעירה, היפהפיה ובעלת הנכסים. אדינה דוחה את אהבתו בתחילה, אבל הקשר ביניהם מקבל תפנית כשלכפר המבודד מגיעים שני אנשים. הראשון הוא הסמל הרברבן בלקורה (Belcore), שמגיע לכפר בראש מחלקת חיילים ומבקש מיד את ידה של אדינה. השני הוא שרלטן בשם דולקמארה (Dulcamara), שמוכר שיקוי פלאים שאמור לפתור כל בעיה. נמורינו התמים קונה ממנו שיקוי אהבה פלאי, מתוך אמונה שזה מה שיגרום לאדינה להתאהב בו. ה"שיקוי" הוא בעצם סתם יין זול, אך בהמשך העלילה גורם לכך שאדינה אכן מתאהבת בנמורינו. הסוף, כמובן, טוב.
מבין מגוון ביצועי הדיוידי של האופרה היה עד כה אחד מושלם, שיצא בשנת 2005 מבית האופרה של וינה. שניים מהזמרים מאז- וילאזון (בתפקיד נמורינו) וד'ארכאנג'לו (בתפקיד דולקמארה)- שרים גם בביצוע החדש. את תפקיד אדינה, אותו מילאה ב- 2005 אנה נטרבקו (Netrebko) המופלאה, שרה הפעם מיאה פירסון. את הסמל בלקורה שר כאן רומן טרקל (Trekel).
למרבה הצער, לא ניתן להשוות את הביצוע החדש לביצוע המופת מ- 2005 בשום היבט. הכול פה עובד פחות טוב. קודם כל, הבימוי. וילאזון מיקם את סיפור העלילה בסטודיו הוליוודי, המפיק מערבון דרג ז'. עיצוב התפקידים הוא בהתאם לקונספט: הוא עצמו משחק את נמורינו, ניצב במערבון שמאוהב בכוכבת ונראה כמו איזה הומלס מקסיקני. בלקורה הוא גיבור הסרט, קצין פוץ בחיל הפרשים. דולקמארה הוא הבמאי, שמשמש גם כשחקן. כשחקן הוא מגלם צ'יף אינדיאני, שרכוב על סוס בגודל טבעי מפלסטיק. זה גרוע כמו שזה נשמע. הסרט נקטע בתכיפות על-ידי קטעים שמראים לפתע את הזמרים בשחור-לבן, רעיון מעצבן שמקלקל את הרצף הטבעי של הצפייה. זאת, בתוספת החלטות בימוי מטופשות למכביר, הופכות את הצד הויזואלי לחלש מאוד.
מבחינת השירה, ככה ככה. וילאזון, שהיה נמורינו מופלא ב- 2005, נשמע פה הרבה פחות יציב ומבריק. אין ספק שמשהו לא טוב קרה לקול שלו מאז. ד'ארכאנג'לו, שנכון להיום הוא אחד מזמרי הבאס האהובים עלי בעולם, שר יפה כתמיד אבל הבימוי הבעייתי לא עושה לו חסד. רומן טרקל הוא בלקורה מזעזע, גם קולית וגם בימתית. נקודת האור בביצוע היא מיאה פירסון, בזכות הופעה מקסימה וקול יפהפה. היא לא חיננית ופלרטטנית כמו נטרבקו בביצוע המופתי של 2005, אבל היא בהחלט נקודת האור פה. גם המקהלה והתזמורת, בניצוחו של פאבלו הראס-קסאדו (Heras-Casado) הצעיר, נשמעות טוב מאוד.
לסיכום: הביצוע עם וילאזון ונטרבקו מווינה ב- 2005 עדיף בכל מובן. הביצוע החדש של וילאזון מומלץ רק למעריצים מושבעים של "שיקוי אהבה" או של וילאזון, שיהיו מוכנים לסלוח לו על הפקה רחוקה מאוד משלמות.
כדי לצפות ברולנדו וילאזון מבצע את האריה המפורסמת Una Furtiva Lagrima ("דימעה חמקנית אחת") בביצוע החדש- הקליקו כאן.
דוניצטי- האופרה "שיקוי אהבה". במאי: רולנדו וילאזון. הפקה מבית האופרה של באדן-באדן. תזמורת ומקהלת בלתזאר נוימן.מנצח: פאבלו הראס-קסאדו. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
פורסם ב"גלובס", 26.11.2014
שנת 2014 היתה שנה עצובה מאוד לעולם הניצוח. במהלך השנה נפטרו לא פחות מחמישה מנצחים מהצמרת העולמית: קלאודיו אבאדו, לורין מאזל, רפאל פריהבק דה-בורגוס, כריסטופר הוגווד, ולאחרונה גם פרנס בריכן (Brüggen). ואנחנו רק בחודש נובמבר.
שני המנצחים האחרונים ברשימה, הוגווד ובריכן, היו מהאבות המייסדים של אסכולת הביצוע ה"אותנטי", הדוגלת בביצוע בעל מודעות היסטורית למוזיקה מוקדמת. הרעיון מאחורי האסכולה היה לבצע יצירות מהמאות ה- 16-19 בגישת ביצוע מותאמת לרוח התקופה בהן חוברו, בלי להפעיל עליהן נורמות ביצוע מודרניות. המוזיקאים שהשתייכו לזרם שיחזרו כלי נגינה עתיקים וביצעו מחקרי עומק מוזיקולוגיים, הכול במטרה לגרום למוזיקה להישמע בצורה דומה ככל האפשר למקור. בראשית דרכה התמקדה האסכולה במוזיקה מתקופת הבארוק (כלומר באך ובני דורו), אבל לימים התפרסה גם אחורה אל הרנסאנס וקדימה אל הקלאסיקה והרומנטיקה.
פרנס בריכן, ממייסדי האסכולה, נולד באמסטרדם ב- 1934. הוא התחיל את דרכו המוזיקלית כנגן חליליות, ולימים הפך גם למנצח. בשנת 1981 היה אחד ממקימי "תזמורת המאה ה-18", שניגנה בכלי תקופה מקוריים מהתקופה או בשיחזורים שלהם. ביצועיו היו מדהימים ברעננות ובחדשנות שלהם, לא רק עקב הצבע הייחודי של הכלים העתיקים אלא גם בזכות הפרשנות המרתקת שהציעו. בריכן אפילו הוזמן לנצח על הפילהרמונית הישראלית בשנת 2001, אבל הקשר בין המנצח ה"אותנטי" לבין התזמורת הרומנטית לא עלה יפה. הוא נתן כאן סידרה אחת, ולא שב לארץ מעולם. כששאלתי אותו אז מדוע הוא מנצח גם על תזמורות "רגילות" כמו הפילהרמונית, ענה שהוא רואה לעצמו חובה ללמד תזמורות מודרניות איך "צריך" לבצע בטהובן. כששאלתי אם יש סיכוי שיקליט עם הפילהרמונית הישראלית הוא כמעט נחנק. "את ההקלטות אני עושה עם התזמורת שלי", ענה.
כעת יצא למדפים אלבום מוזל, בו מרוכז מכלול הסימפוניות של בטהובן בניצוחו של בריכן. ההקלטות המקוריות נעשו לאורך מספר שנים, במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. כל הסימפוניות הוקלטו עם "תזמורת המאה ה- 18", שכאמור מנגנת בכלי תקופה. בנוסף לסימפוניות יש באלבום גם את הקונצ'רטו והרומנסות לכינור (עם הכנר תומאס צטמאייר), את הפתיחות "אגמונט ו"קוריאולן", ואת המוזיקה לבלט "יצורי פרומתיאוס".
קצת לא נעים להודות, אבל הביצועים של בריכן משנות השמונים והתשעים עדיין נשמעים הרבה יותר רעננים, מבריקים ויצירתיים מאשר רוב הביצועים החיים שניתן לשמוע בתזמורות בארץ כיום. חלק ניכר מכך נגזר כמובן מהשימוש בתזמורת סימפונית המנגנת בכלי תקופה, שלצערנו אין בארץ (יש רק תזמורות בארוק קטנות, שאינן חולמות אפילו לנגן בטהובן). אבל עבור בריכן אופי הכלים היה רק נדבך אחד במכלול פרשני שלם, שממש "גילה מחדש" את בטהובן ואת המיצלולים הנהדרים שאפשר להפיק מהסימפוניות שלו. עיצוב המשפטים שלו חד ונמרץ, האפקטים של הכלים השונים מודגשים במלוא הדרם, ועל הכול שורה תנופה ריתמית מלאת אנרגיה.
בריכן אינו היחיד שהקליט את מחזור הסימפוניות של בטהובן בכלי תקופה. ניתן כיום להשיג מספר מחזורים "אותנטיים" מתחרים, ובראשם אלו של גרדינר, ואן-אימרזל ונורינגטון. אבל לבריכן יש מעמד מיוחד ביניהם, בזכות הצבע התזמורתי המבריק והגישה הכללית הנמרצת. זאת, בתוספת לעובדה שהמחזור נמכר כעת במחיר סופר-מוזל, הופך את האלבום לרכישה מומלצת לאספנים. ניתן להתרשם מחלק ההקלטות שעלו ליו-טיוב – פשוט לבקש Brüggen Beethoven ולהמשיך משם.
להאזנה לסימפוניה מספר 7 של בטהובן בניצוח פרנס בריכן- הקליקו כאן.
======================
בטהובן- מכלול הסימפוניות. תזמורת המאה ה- 18. מנצח: פרנס בריכן. אלבום בן 7 דיסקים של DECCA.
======================
פורסם ב"גלובס", 13.11.2014
להקת הון-הור-טו (ראדיק טיוליוש הוא האחרון בטור). צילום יח"צ
בשיעורי מוזיקה נהוג ללמד שהקול האנושי הוא כלי "מלודי", כלומר מסוגל להפיק רק מנגינה אחת באותו זמן. בדרך כלל זה נכון. אבל האמת הזו נעצרת כשמגיעים לרפובליקת טובה (Tuva), הממוקמת בחלק הדרומי של הפדרציה הרוסית (צפונית למונגוליה). המוזיקה המסורתית של טובה כוללת סגנון שירה יוצא דופן, הנקרא "חומיי" (Khoomei). סגנון זה, הנקרא גם "שירת גרון", מבוסס על שירת טונים עיליים במקביל לטון הבסיסי. כתוצאה, מצליח הזמר להפיק שני צלילים בו זמנית: אחד נמוך מאוד בבאס עמוק, והשני- במקביל- בסופרן גבוה. המאסטרים של שירת ה"חומיי" מסוגלים להפיק שלושה ואפילו ארבעה צלילים בו זמנית, ולשיר אקורד שלם בכוחות עצמם.
בסוף החודש יגיע לארץ ההרכב הנפלא "הון הור טו" (Huun Huur Tu), הנחשב כיום להרכב המוביל בעולם ב"שירת גרון". ההרכב יופיע בארץ פעמיים, שתיהן באולם ELMA החדש בזיכרון יעקב. זה יהיה ביקורו השני של ההרכב בארץ, כעשר שנים לאחר הופעה בלתי נשכחת שנתן במשכן אמנויות הבמה בתל-אביב.
"המופע בישראל הוא המופע הבינלאומי שלנו", מספר לי רדיק טיוליוש (Tyulyush), אחד מארבעת חברי ההרכב. את השיחה הוא מקיים מארה"ב, שם שוהה כעת ההרכב בסיור הופעות. "למופע הזה בנינו תכנית מיוחדת, שיש בה שירים נבחרים מכל האלבומים שלנו".
ההרכב "הון-הור-טו" הוקם בשנת 1992. "בשפתנו, 'הון-הור-טו' הוא האפקט שאתה רואה כאשר קרן שמש זורחת מבעד לענן", מסביר טיוליוש. "השם קשור לדימוי של השמש, שנשברת לצבעים שונים בדומה לקול שמתפצל לספקטרום רחב של צלילים".
לאוזן מערבית, ההפקה המונגולית נשמעת זרה לחלוטין. הזרות הזו נובעת הן מעצם השירה הגרונית הנמוכה, שלעיתים נשמעת כמו קול של מעשן כבד, והן מההפקה המקבילה של הצלילים העיליים הגבוהים. השירה מלווה בנגינה במגוון כלים אותנטיים, ביניהם כלי מיתר, כלי פריטה, תוף שמאני ועוד.
שירת הגרון היא המוזיקה העממית של הנוודים בערבות של מרכז אסיה כבר אלפי שנים. בבסיסה עומד חיקוי של עולם הטבע: זרימת הנהרות, משב הרוח, צירצור הצרצר ועוד. בנוסף, הרבה מהשירים של ההרכב מוקדשים לסוסים. "הסוסים מאוד חשובים בתרבות שלנו", אומר טיוליוש. "אנשי טובה הם נוודים, והסוסים הם ממש חלק מהמשפחה. אנחנו שרים כמה יפה הוא הסוס, וכמה הוא חשוב ואהוב. חלק מהמנגינות מבוסס גם על הקולות השונים שהסוסים משמיעים".
טיוליוש מציין כי בכל אחד מהשירים של ההרכב יש מרכיב כלשהו של שירת גרון. "יש טכניקות שונות של שירת גרון. הראשונה היא 'סיגיט' (Sygyt), שריקה גבוהה במקביל לקול הבסיסי. השנייה היא 'קרגירה' (Kargyraa), טכניקת שירה נמוכה ומלאה בוויברציה. לפני כל שיר אנחנו מתרגמים על מה הוא, מסבירים על כלי הנגינה, וכמובן מדגימים את טכניקת השירה".
אפשר ללמוד איך לשיר שירת גרון ברמה שאתם מגיעים אליה?
"אני יכול להראות לך איך שרים חומיי, אבל כדי להגיע לרמה גבוהה צריך להתאמן כל הזמן. אני שר חומיי מגיל ילדות. זהו סגנון שלמדתי במסגרת המשפחה בטובה, וגדלתי איתו. בעולם המודרני המוזיקה המסורתית הולכת ומיטשטשת, אבל אצלנו זה היה חלק מאוד מהותי מהמסורת".
אנשים עדיין נדהמים כשהם שומעים אתכם שרים לראשונה?
"לאנשים ששומעים אותנו לראשונה זו כמובן חוויה מאוד שונה, כי הם רואים איך הגרון עובד בצורה שהם לא רגילים אליה. אבל כיום העולם יותר פתוח, ואפשר לשמוע באינטרנט מראש ולהכיר".
יש בביצוע שלכם גם מרכיב של אילתור?
"בהחלט. לכל שיר יש אמנם טקסט ומנגינה, אבל עליהם יש מרכיב גדול של אילתור. לכן כל קונצרט שלנו הוא שונה מבחינת האווירה והרגש".
כדי לצפות בראדיק טיוליוש שר חומיי בטכניקת "סיגיט" (בס ושריקה במקביל)- הקליקו כאן.
====================================================
המופעים יתקיימו ביום ה' 27.11 בשעה 21:00 ובמוצ"ש 29.11 בשעה 21:00.
לפרטים: מרכז ELMA, טלפון 04-6300123.
===============================================
על מרכז אלמא
אלמא (ELMA) הוא מרכז אמנות בינלאומי חדש, הממוקם בזיכרון יעקב על צלע הר הצופה לים. המתחם משתרע על שטח של 113 דונם של שטח פתוח וחורש טבעי, הצופה לים התיכון. המבנה המקורי שימש כבית הבראה, אותו תיכנן האדריכל יעקב רכטר. בין המתכננים של המרכז החדש היה בנו של רכטר, אמנון.
המיתחם פועל במקביל כמרכז אמנות וכמלון יוקרה, ומציע מבחר אירועי אמנות בינלאומית ברמה גבוהה. הופעות ראשונות מתחומי המוזיקה הקלאסית, הג'אז ומוזיקת עולם מתקיימות במיתחם כבר במהלך החודש הקרוב.
את הקמת המרכז יזמה לילי אלשטיין, המוכרת כתומכת נלהבת באמנויות. אלשטיין הובילה מהלך במסגרתו נתנה חיים חדשים למבנה שהיה מיועד להריסה, וייסדה במקום את מרכז אלמא.
במרכז שני אולמות, אשר נבנו בסטנדרטים גבוהים מאוד. אולמות אלו מיועדים לקונצרטים, רסיטלים, הופעות תיאטרון ומחול. הראשון הוא אולם ELMA, הכולל 450 מקומות ישיבה. באולם מותקן עוגב מעולה, בעל 1414 קנים.
האולם השני הוא אולם ה"קיוב" (CUBE), חלל אינטימי בן כ- 250 מקומות ישיבה. כמו כן יפעלו ב- ELMA שלוש גלריות רחבות מימדים להצגת אמנות חזותית ופלסטית, בהן תינתן במה קבועה לאמנות ישראלית מקורית.
מרכיב יוצא דופן במרכז החדש הוא מתן מקום של כבוד לאמנים. במלון יוקצו ארבע יחידות מגורים המיועדות לאמנים, יוצרים ומבצעים מתחומים שונים, שיבקשו לשהות במקום וליצור בו במשך תקופה ארוכה. אמנים אלו יזכו לשהות במקום ללא עלות, ולקבל מרחב יצירה בתנאים מיטביים.
פורסם ב"גלובס", 13 נובמבר 2014
פרדריק שאזלן. צילום: יח"צ
הסידרה הליטורגית של התזמורת הסימפונית ירושלים נפתחה השבוע עם סימפוניה מספר 2 של מהלר, אחת היצירות המרשימות ברפרטואר הווקאלי. כזכור, גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית פתחה את העונה שלה לפני שבועות ספורים עם אותה יצירה בדיוק. סמיכות הזמנים הזו לא עשתה חסד עם הסימפונית ירושלים, שכן קשה להתחרות בפילהרמונית ובמנצחה זובין מהטה בביצועי מהלר. עם זאת, הביצוע של התזמורת הירושלמית ואורחיה שיקף מאמץ כן, ולרגעים היה יפה מאוד.
הסימפוניה כתובה לתזמורת גדולה, שתי סולניות ומקהלה. מהלר צירף לה תכנית כתובה, בה הוא מסביר כי היצירה מנסה לענות על שאלות מלב הקיום האנושי: מדוע באנו לעולם? האם החיים הם רק בדיחת זוועה אחת גדולה? ומה יש אחרי המוות? התשובה לשאלות הללו ניתנת בפרק האחרון: החיים הארציים הם רק מסדרון, והסבל שאנו חווים במהלכם מוביל אותנו אל חיי הנצח הברוכים בעולם הבא. אשרי המאמין. גם מהלר עצמו, לקראת תום חייו, הלחין ביצירתו "השיר על הארץ" תשובה הפוכה לאותה שאלה בדיוק (באנו לעולם כדי ליהנות מתענוגותיו, ויש לנו פחות ממאה שנה לעשות זאת).
את הקונצרט הוביל מנהלה המוזיקלי של הסימפונית ירושלים, פרדריק שאזלן, בעל-פה וביד בטוחה. ברוב הפרקים הצליח שאזלן להפיק ביצוע זורם ומדויק, למעט מקומות ספציפיים בהם נרשם תיאום לא מושלם בין החטיבות השונות. באופן כללי, זה היה ערב מוצלח יותר לחטיבות המיתרים, ופחות לחטיבת כלי הנשיפה ממתכת שסבלה מדי פעם מחוסר ניקיון. חשוב לציין שיש לכך גם נסיבות מקלות: מבחינה אקוסטית, בית האופרה בתל-אביב מציע חוויית סאונד די בינונית בקונצרטים סימפוניים.
ביצירה משתתפות שתי סולניות, שמייצגות את הנשמה האנושית. זמרת המצו-סופרן ענת צ'רני (Czarny) הציגה קול קטיפתי ויפה, עם דיקציה גרמנית מוקפדת. אם היתה משתחררת מעט יותר היתה יכולה לזהור ממש. גם זמרת הסופרן אנסטסיה קלוואן (Klevan) נשמעה היטב, עם קול יציב והופעה מלאת נוכחות.
בכל הנוגע למקהלה, ההערכה מעורבת. בצד החיוב, הכניסה השקטה של המקהלה הפתיעה לטובה. זו כניסה קשה מאוד לזמרים אחרי שישבו ללא תזוזה במשך למעלה משעה, והם עמדו בה בכבוד רב. גם איכות ההפקה בשאר הרגעים השקטים ראויה לשבח.
מצד שני, בסוף האקסטטי של הסימפוניה המקהלה כוסתה לחלוטין ע"י התזמורת וכמעט שלא נשמעה. במקום זה נדרשת המקהלה ממש לקרוע את הגרון (גם מבחינת עוצמה וגם מבחינת גובה), ובנוסף עליה להישמע מעל התזמורת המנגנת במלוא עוצמתה. שתי המקהלות שהשתתפו בביצוע הן מקהלות וותיקות ובעלות מוניטין מוכח, אבל ייתכן שמספר הזמרים הכללי היה קטן מדי יחסית לעוצמות הנדרשות. זאת, בתוספת בעיות דיקציה ואחידות, גרמה להנאה לא שלמה מההיבט המקהלתי.
לסיכום: לא ביצוע מושלם, אבל התמודדת מכובדת ומעלה עם אתגר קשה. חבל שהסימפונית ירושלים לא מופיעה במרכז יותר. זו תזמורת טובה מאוד, וחבל שחובבי המוזיקה במרכז נחשפים אליה בתדירות כה נמוכה.
מהלר- סימפוניה מספר 2. התזמורת הסימפונית ירושלים עם מקהלת הקיבוץ הארצי, המקהלה הקאמרית רמת גן וסולניות. מנצח: פרדריק שאזלן. בית האופרה תל-אביב, 27.10.
פורסם ב"גלובס", 30.10.2014
כפי שצוין פה לא פעם, ה"מטרופוליטן אופרה" של ניו-יורק הפכה בשנים האחרונות למקור מרכזי של הפקות די.וי.די מעולות של אופרות. הפקות ה"מט" שומרות על מספר מאפיינים: צוות זמרים מהשורה הראשונה, צילום והקלטה באיכות HD, קטעי קישור בהגשת דמות מוכרת מעולם האופרה, ראיונות קצרים עם הסולנים, ותפאורה ובימוי קלים לעיכול. התוצאה ברוב המקרים היא הפקה צבעונית ואיכותית, שמותאמת לקהל בן-זמננו ונראית רלוונטית לחלוטין.
ההפקה החדשה של "פאוסט" מאת גונו עונה לקריטריונים האלו היטב. האופרה מבוססת בחלקה על סיפורו המפורסם של "פאוסט" מהמחזה של גתה, שעושה עיסקה עם השטן מפיסטופלה: הוא מוכר לשטן את נשמתו, ובתמורה מקבל בחזרה את נעוריו. אולם הדגש באופרה של גונו היא דווקא על סיפורה הטראגי של מרגריט, אהובתו של פאוסט לאחר שהפך לצעיר. מרגריט הרה לפאוסט, מאבדת את תינוקה ובעקבות זאת את שפיותה, נכלאת בבית כלא, ורק בסוף מודיעה מקהלה שמיימית כי נישמתה ניצלה. הודעת הזיכוי השמיימית היא רגע מוזיקלי אדיר, שמסיים את האופרה בצורה מזככת בליווי עוגב.
ההפקה הנוכחית של ה"מט" מושכת תשומת לב מיידית בזכות הסולן הראשי בה, הטנור הגרמני יונאס קאופמן (בתפקיד פאוסט). קאופמן הוא אחד מהשמות החמים ביותר בעולם האופרה כיום, ולא לחינם הוא זה שנבחר להופיע לבדו על עטיפת האלבום. זו בחירה נבונה מאוד: הביצוע שלו פה עונה על כל הציפיות, הן מבחינה דרמטית והן מבחינה קולית. לצידו בתפקידים הראשיים שרים זמר הבאס רנה פאפה (Pape) בתפקיד השטן, ומארינה פופלבסקאיה (Poplavskaya) בתפקיד מרגריט. פאפה הגרמני שר בקול באס עמוק וגמיש, ומשחק היטב את דמותו הנכלולית של השטן. פופלבסקאיה, בעיני, הרבה פחות משכנעת מבחינה בימתית ודרמטית. מצד שני, היא שרה יפה ובמערכה האחרונה אפילו מצליחה קצת לרגש. התזמורת והמקהלה של ה"מט" מעולות שתיהן. על ההפקה מנצח הקנדי הצעיר והמטאורי יאניק נזט-סגה (Nezet-Seguin), וגם על הניצוח שלו יש לי רק מילים טובות. המגישה והמראיינת היא זמרת המצו-סופרן ג'ויס די-דונאטו, סולנית צמרת בפני עצמה. הפעם היא מתפקדת כמגישה בלבד, ועושה זאת בחן וברהיטות.
המגבלה העיקרית של ההפקה הזו היא בבימוי. הבמאי דז מק'אנוף ביקש להפוך את האופרה לרלוונטית, ולכן בחר למקם את העלילה בראשית עידן הגרעין במאה העשרים. בגירסא שלו פאוסט הוא פיזיקאי גרעין, ובמסגרת העיסקה עם השטן מקבל כוח עצום אותו מקביל מק'אנוף לכוחה ההרסני של פצצת האטום. הרעיון, אם הבנתי נכון, הוא להראות שפאוסט נרדף על ידי ההרס שאותו הוא עצמו סייע לייצר. הרעיון יפה, אבל היישום שנוי במחלוקת. יש בהפקה רגעים ויזואליים יפים, אבל אפשר לומר בעדינות שראיתי הפקות הרבה יותר מושכות מבחינה בימתית.
לצפייה בחלק מדואט האהבה של קאופמן ופופלבסקאיה הקליקו כאן.
גונו- האופרה "פאוסט". עם יונאס קאופמן, רנה פאפה ואחרים. תזמורת ומקהלת המטרופוליטן אופרה בניו-יורק. מנצח: יאניק נזט-סגה. די.וי.די כפול DECCA.
פורסם ב"גלובס", 23.10.2014
קרל היינץ שיץ. צילום יחצ
בשבועיים הקרובים יופיע בארץ החלילן האוסטרי קרל-היינץ שיץ (Schuetz), המכהן באחד התפקידים היוקרתיים ביותר בתחומו בעולם: חלילן ראשון בתזמורת הפילהרמונית של וינה. שיץ יופיע כאן כסולן עם התזמורת הקאמרית נתניה-הקאמרית הקיבוצית, וינגן איתה – בביצוע בכורה- עיבוד לחליל שעשה לקונצ'רטו המפורסם של בטהובן לכינור.
שיץ, בן 39, מנגן בפילהרמונית של וינה מזה שלוש שנים. תזמורת זו נחשבת לאחת הטובות בעולם, אך במקביל היתה ידועה לשמצה בתור התזמורת האחרונה באירופה שהדירה נשים משורותיה. התזמורת היתה על טהרת הגברים עד שנות התשעים המאוחרות, ושינתה את מדיניותה רק לאחר מאבק חברתי ומשפטי ארוך. "למרבה השמחה, כיום התזמורת פתוחה לגמרי", מספר שיץ. "כיום יש בתזמורת 147 נגנים, מתוכם קרוב לעשרים נשים. רוב הנגנים החדשים שמתקבלים בשנים האחרונות הם נשים, במיוחד בכינור. יש עדיין בתזמורת נגנים מבוגרים ושמרנים שלא מרוצים מהשינוי הזה, אבל ככל שחולפות השנים הם פורשים ומתמעטים".
"בכל תזמורת תוכל למצוא אנשים שלא אוהבים להכניס לשורות התזמורת זרים ונשים, וזה נכון גם אצלנו", הוא אומר. "אבל הרוח השתנתה. בשנת 1997 התפטר מנכ"ל התזמורת כיוון שלא היה מוכן לשמוע על הכנסת נשים לתזמורת, ומי שהחליף אותו קידם בהתלהבות מהלך להפוך את התזמורת לצעירה יותר ועם שילוב מלא של נשים. בשנים האחרונות זה כבר הפך לדבר מובן מאליו".
זו תהיה הפעם השנייה בה מופיע שיץ בארץ כסולן עם תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית. בשנה שעברה ניגן עם התזמורת גירסא לחליל לקונצ'רטו המפורסם לכינור של מנדלסון, והשנה יעשה דבר דומה עם הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. "זה מעין תחביב שלי, לקחת יצירות יפות לכלים אחרים ולעשות להם עיבודים לחליל", הוא צוחק. "לקונצ'רטו לכינור של בטהובן יש כבר גירסה לחליל שעשה ויליאם בנט, אבל אני אנגן גירסה אחרת שהכנתי בעצמי".
"הכתיבה של בטהובן לסולן בקונצ'רטו לכינור מאוד לינארית, ולכן קל לנגן אותה בחליל", הוא מספר. "בחלק מהמקומות הייתי חייב לעשות מעט שינויים, בעיקר בגלל שאי אפשר להגיע עם החליל לצלילים הגבוהים והנמוכים שאפשר לנגן בכינור. אבל היצירה זהה ואפילו הסולם זהה".
שיץ מספר שהחליל בו הוא מנגן עשוי זהב צהוב 24 קראט. הכלי יוצר לפני שש שנים, ונעשה במיוחד עבורו. "יש עשרים כלים כאלו בעולם", הוא מספר. "היתרון הגדול של הזהב הוא שהוא מעביר צלילים בצורה מעולה, ונותן מניפה עשירה של צבעים וטווח רחב של צלילים".
כמה כלי כזה שווה?
"אולי עדיף שלא אספר זאת", הוא צוחק. "הוא עולה 75,000 יורו".
זו השנה השנייה ברציפות בה אתה מופיע בישראל. יש לזה סיבה?
"הגעתי לישראל לראשונה בשנה שעברה, והחוויה היתה מדהימה. באירופה מכירים את ישראל בעיקר מהזווית של הקונפליקט, ומקבלים תדמית מאוד מסוימת שלה. אבל אז מגיעים, ומגלים כמה האנשים פה תומכים ומקבלי פנים. הכול פה מאוד פתוח ומאוד חברי. הכי ריגשה אותי פגישה עם ניצולת שואה, שבאה לדבר איתי אחרי אחד הקונצרטים. אני דור שלישי אחרי המלחמה ואנחנו חונכנו כבר בצורה אחרת, אבל זו היתה עבורי חוויה חזקה מאוד לפגוש מישהי שסבלה מהמשטר הנורא אז וכיום באה להודות לי על המוזיקה שביצעתי".
ואלרי גרגייב. צילום: Peter Fischli
אוהבי המוזיקה הקלאסית-סימפונית בארץ הורגלו בשנים האחרונות לדיאטה מחמירה המבוססת על טהרת התזמורות המקומיות. עד לפני שני עשורים בערך עדיין הגיעו לכאן תזמורות סימפוניות מעולות מחו"ל, אם במסגרת "פסטיבל ישראל" או במסגרות אחרות. אלא שמאז הביקורים האלו הפכו להיסטוריה, בעיקר משיקולי עלות-תועלת. השריד האחרון להם היה "פסטיבל הים האדום" באילת, עם תזמורת מארינסקי הנהדרת של ואלרי גרגייב. בימים האחרונים התבשרנו שגם הפסטיבל הזה, שממילא סבל מבעיות אקוסטיקה קשות, לא יתקיים השנה.
מצב העניינים הזה משאיר את אוהבי המוזיקה בארץ עם שתי אופציות. הראשונה היא לחכות לסולנים ולמנצחים מפורסמים, שמגיעים לעיתים להופיע עם הפילהרמונית הישראלית. האופציה השנייה היא לנסוע לחו"ל, ולשמוע שם את החבילה כולה: תזמורת, סולן ומנצח גדולי עולם, שמופיעים באולמות מעולים. על הדרך אפשר ליהנות גם מחופשה בעיר אירופאית יפה ובסביבתה.
הדרך הטובה ביותר לשמוע מגוון תזמורות מובילות היא במהלך אחד הפסטיבלים הסימפוניים החשובים של אירופה, שמתקיימים בחודשי הקיץ. שניים מהם נחשבים ליוקרתיים במיוחד, והם לוצרן (שוויץ) וזלצבורג (אוסטריה). המושג "יוקרתיים", בהקשר זה, מתייחס למספר היחסי של השמות הגדולים שמופיעים במסגרת הפסטיבל. מדובר בהיררכיה קשוחה ואכזרית של שמות נוצצים, שבאה לידי ביטוי גם במחירי הכרטיסים בין ערב לערב.
ביקור בפסטיבל לוצרן השנה הניב סיכום חד משמעי: זהו פסטיבל מעולה מכל בחינה. המוזיקאים המתארחים בו הם הטובים בעולם, הקונצרטים מבוצעים באולם עם אקוסטיקה פנטסטית, ואפשר לשלב במהלך היום גם סיורים תיירותיים בנוף יפהפה. החיסרון היחיד הוא המחיר, הן של האירוח והן של כרטיס לקונצרטים המבוקשים. מחיר כרטיס במקום טוב עשוי להגיע לסביבות 1000 שקלים, ובהנחה שבאים לכמה קונצרטים מדובר בסכום לא מבוטל.
אחד המאפיינים הבולטים בפסטיבל לוצרן הוא איכות האולם בו מתקיימים הקונצרטים הסימפוניים. האולם נקרא KKL ("תרבות וכנסים לוצרן"), והוא יושב על גדת אגם לוצרן. התצפית מהאולם אל האגם מרהיבה, בעיקר כשעולים לגג. ומה שיותר חשוב- האקוסטיקה שלו פשוט מושלמת, ומאפשרת חוויית האזנה יוצאת דופן באיכותה.
רמתם של הקונצרטים בהם ביקרתי השנה בפסטיבל נעה בין "טוב מאוד" ל"חוויה של פעם בחיים". חלק מהמנצחים והסולנים שהופיעו בהם מוכרים יחסית בארץ, בזכות הופעות אורח שנתנו כאן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית לאורך השנים. אחרים היו הפתעה נעימה.
את ההפתעה הבולטת ביותר סיפקה התזמורת הסימפונית של לוצרן, בניצוחו של האמריקאי ג'יימס גאפיגן (Gaffigan), בן 35. התזמורת הזו אמנם אינה נחשבת לאחת מגדולות עולם, אבל היא התגלתה כנהדרת. הרבה מהקרדיט מגיע לגאפיגן עצמו, צעיר מלא אנרגיה וחן. הסימפוניה התשיעית של שוברט ("הגדולה"), שיכולה להיות כדור שינה מרוכז בביצועים מסוימים, הפכה תחת ידיו לחגיגה של ברק וצבע. טוב תעשה הפילהרמונית הישראלית אם תזמין אותו לנצח עליה בהקדם האפשרי. עוד בלט בקונצרט ביצוע בכורה עולמי לקונצ'רטו לכינור של המלחין האוסטרי יוהאנס מאריה שטאוד (40), מלחין הבית של הפסטיבל, עם הכנרת היפנית- אמריקאית הגדולה מידורי כסולנית.
ערב מצוין נוסף סיפקה התזמורת הקאמרית של אירופה, בניצוחו של ההולנדי הוותיק ברנרד הייטינק (Haitink). הייטינק (85) נראה צעיר מגילו בעשר שנים לפחות, ומנצח באופן יציב ומדויק לחלוטין. הוא הוביל ביצועים מוקפדים, מאופקים, שהצליחו לרגש דווקא בזכות העוצמה הפנימית שלהם. הפעם ניצח על שלוש יצירות של שומאן, שבראשן הקונצ'רטו לפסנתר והסימפוניה מספר 2. בקונצ'רטו לפסנתר הצטרף לתזמורת הפסנתרן הגדול מאריי פרהיה (Perahia), שמוכר היטב למנויי הפילהרמונית בארץ. הוא הגיש ביצוע מופנם ואינטימי, עם עומק אינסופי ואפס מניירות חיצוניות. נפלא.
בהמשך הפסטיבל הופיעה התזמורת הסימפונית של בירמינגהם, עם מנצחה היוצא אנדריס נלסונס. נלסונס הוא אחד המנצחים המטאוריים של הדור הצעיר בעולם, ולמרבה הצער לא הופיע מעולם בישראל. הוא הוביל ביצוע מרשים מאוד לסימפוניה מספר 2 של אדוארד אלגר, יצירה ארוכה ומורכבת שמזכירה במידה רבה את מהלר. למיטב זכרוני סימפוניה זו לא בוצעה בארץ מעולם, וחבל. יש בה רגעים מרגשים מאוד, במיוחד קינת האשכבה בפרק השני וסופו המרתק של הפרק האחרון. עוד נוגן קונצ'רטו מספר 5 של בטהובן ("הקיסר") עם הפסנתרן האוסטרי רודולף בוכבינדר, בביצוע מעניין שהיה מלא ניגודי דינמיקה וקצב.
מבחינתי, שיאו הבלתי מעורער של הפסטיבל הגיע בקונצרט של תזמורת מארינסקי מסנט פטרסבורג, בניצוחו של ואלרי גרגייב (Gergiev). זה היה קונצרט של פעם בחיים, אחת החוויות המוזיקליות המרגשות והחזקות שחוויתי בקונצרט חי מעולם. הוא נפתח בפתיחה לאופרה "לוהנגרין" של ואגנר, בביצוע מלא עוצמה ועומק. אחריה בוצע הקונצ'רטו מספר 2 לפסנתר ותזמורת של שופן, עם הסולן דניל טריפונוב. זהו אותו טריפונוב שזכה פה בתחרות רובינשטיין לפני ארבע שנים, וכיום נחשב כבר לשם נוצץ ומבוקש על כל במות העולם. אין מילים לתאר את הוירטואוזיות, היופי והרגש שהיו בביצוע הזה. שיא הקונצרט, ובעיני גם שיא הפסטיבל כולו, היה בביצוע לסימפוניה מספר 6 ("הפאתטית") של צ'ייקובסקי. יצירה זו, בה נפרד המלחין מהעולם, זכתה לביצוע מסעיר ומלא עוצמה, שהיה מושלם מבחינה טכנית ומטלטל מבחינה ריגשית. עם כל הכבוד לקונצרטים של גרגייב ותזמורתו באילת, קשה לתאר שנזכה אי פעם לחוויה דומה בהאנגר המאולתר בו מבוצעים הקונצרטים אצלנו.
למעוניינים לבקר בפסטיבל לוצרן בשנה הבאה מומלץ להיערך זמן רב מראש, כי כרטיסים למקומות טובים בקונצרטים המבוקשים נגמרים מהר. תכנית הפסטיבל מתפרסמת בדרך כלל בתחילת השנה. מדובר בעסק יקר מאוד, אבל התמורה בהתאם.
אתר הפסטיבל: http://www.lucernefestival.ch
פורסם ב"גלובס", 18.9.2014
אלנה בשקירובה. צילום מוניקה ריטרסהאוס
ב- 4 בספטמבר ייפתח "הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית ירושלים", הנחשב לאחד מאירועי המוזיקה הקלאסית החשובים בישראל. הפסטיבל ייערך זו הפעם ה- 17, ויתקיים לאורך קרוב לשבועיים (עד ה- 13 בספטמבר). הפסטיבל הירושלמי מתייחד בשני מרכיבים: ראשית, הוא מציג לא רק יצירות מוכרות ואהובות, אלא גם רפרטואר נועז ומודרני. שנית, הוא מצליח להביא לארץ עשרות אמנים מהצמרת העולמית.
אלנה בשקירובה, המנהלת המוזיקלית של הפסטיבל, מספרת כי עד כה לא היו ביטולים בגלל המצב הביטחוני בישראל. וכך, אם לא יהיו הפתעות, תגיע לארץ במהלך ספטמבר רכבת אווירית של מוזיקאים נפלאים. בין היתר יופיעו השנה בפסטיבל זמר הבאס רוברט הול, זמרת המצו-סופרן סטלה דופקסיס (Doufexis), זמרות הסופרן אנגלה דנוקה (Denoke) ואנה פרוהאסקה, נגני הוויולה וולפרם כריסט ומאדלן קארוצו (Carruzzo), הכנרים גיא בראונשטיין, ריינר הונק וסרגיי קרילוב, נגנית הנבל מארי-פייר לאנגלמה (Langlamet), הצ'לנים אנדריאס בראנטליד (Brantelid), פרנס הלמרסון, אליסה ויילרשטיין ואלכסנדר קניאזב, נגן הקרן ראדק באבורק (Baborák), הפסנתרנים סלים אשקר, עידו בר-שי ומרטין הלמשן (Helmchen), ועוד רבים מליגת העל של המבצעים בעולם. זוהי רשימה שכל פסטיבל בינלאומי היה מתגאה בה, רק שבירושלים כולם מופיעים בהתנדבות -תמורת טיסות ואירוח בלבד.
בשקירובה היא פסנתרנית בינלאומית ידועה בעצמה, ותנגן במגוון קונצרטים במהלך הפסטיבל. היא נשואה למנצח והפסנתרן דניאל ברנבוים, שנולד בארגנטינה וחי את שנות נעוריו בישראל. בני הזוג מתגוררים בברלין, הורים לשני בנים שגם הם פועלים בברלין. אחד מהם, הכנר מיכאל ברנבוים, מופיע בפסטיבל בקביעות ויגיע גם השנה; השני, דיוויד, הוא מפיק בתחום המוזיקה הקלה.
בעלה של בשקירובה, דניאל ברנבוים, הוא מהדמויות החזקות והמשפיעות בעולם המוזיקה הקלאסית. עם זאת, היא שוללת בתוקף את האפשרות שהאמנים הבאים לפסטיבל מגיעים כדי לקדם את הקריירה שלהם דרכו. "זה אולי היה נכון פעם, בתחילת דרכו של הפסטיבל, ורק אצל אנשים ספציפיים. כיום זה כבר לא רלוונטי בכלל, ולו רק בגלל הסיבה שדניאל כבר כמעט ולא מגיע לירושלים בגלל מגבלות זמן".
ובכל זאת, כל האמנים בפסטיבל מופיעים בארץ בלי לקבל שכר. מה האינטרס שלהם בעצם?
"הם באים בגלל האוכל", צוחקת בשקירובה. "אבל ברצינות, הסיבה העיקרית היא להיות יחד ולעשות מוזיקה יחד. כולם מאוד נהנים לבוא לירושלים, והעובדה היא שכל מי שהיה פה גם חוזר. סיבה נוספת היא הקהל, שהוא קהל ייחודי. לא ייחודי רק לעולם, אלא גם לישראל. כיף לנגן לקהל כזה. מוזיקה קאמרית זה משהו שחייבים להתרכז בו, ובירושלים יש הרגשה שהקהל מאזין בצורה אקטיבית. האמנים והקהל ממש נושמים יחד. זה כמו קסם".
אחד מהמאפיינים הבולטים של הפסטיבל הוא שהקונצרטים בו ארוכים באופן חריג, ועשויים להגיע לאורך של למעלה משלוש שעות. חלק מהמבקרים בפסטיבל מוצאים את האורך הזה כמתיש, אבל בשקירובה טוענת שהאורך המופלג של הקונצרטים הוא חלק מהייחוד של הפסטיבל. "יש לכך כמה סיבות", הוא אומרת. "ראשית, באים לפסטיבל הרבה אמנים, וכולם רוצים להופיע. שנית, אני רואה בקונצרט אירוע מיוחד, שצריך בשבילו מרחב. כשמסתכלים על מוסד הקונצרט באופן היסטורי, רואים שעד לפני מאה שנים התכניות היו מאוד ארוכות. רק במאה העשרים הקונצרט הלך והתקצר. היום כולם ממהרים. למה צריך למהר? יש כאן חגיגת מוזיקה, ואין סיבה שלא להתענג עליה לאורך זמן. זה כמו אוכל: לא פאסט פוד כמו מקדונלדס, אלא ארוחה טובה עם כמה מנות שדורשת את הזמן שלה. אני מעדיפה שהקונצרטים יהיו ארוכים מדי מאשר קצרים מדי".
אלמנט בולט נוסף בפסטיבל הוא שילוב משמעותי של מוזיקה מודרנית, בניגוד לנטייה הטבעית של מנהלי מוסדות המוזיקה בארץ להתמקד ברפרטואר שמרני. "זה משהו שאנחנו חייבים לקהל", אומרת בשקירובה. "אי אפשר להביא רק דברים ידועים. כל שנה אנחנו מזמינים יצירות חדשות לפסטיבל, ובעתיד אני רוצה שנבצע שוב יצירות שהזמנו והתגלו כטובות. אין לי שום כוונה שנבצע רק מוזיקה מודרנית, אבל אני מאמינה שליד ברהמס ומוצרט אנחנו חייבים לבצע גם רפרטואר בן-זמננו".
לקהל זה לא קשה?
"הקהל מאוד פתוח מהבחינה הזו. תמיד יהיו כמה שיתלוננו, אבל הרוב סקרנים. אנשים באים אלי אחרי ביצוע של יצירות מודרניות ואומרים שהם אמנם לא הבינו מה קורה שם, אבל שזה היה מעניין- ומבקשים שנעשה עוד".
תכנית הפסטיבל השנה תיסוב סביב שני נושאים עיקריים. "הנושא הראשון הוא מאה שנה לתחילת מלחמת העולם הראשונה", אומרת בשקירובה. "לכן, נבצע יצירות שחוברו בין השנים 1918 – 1914 או בסביבתן. בין היתר נבצע יצירה של מלחין גרמני צעיר בשם רודי שטפן, שנהרג במלחמה. נבצע גם שירים של דביסי, רגר וריכרד שטראוס. זו תקופה שהיא נקודת שבירה- סוף הרומנטיקה המאוחרת ותחילת העידן המודרני, מעין גשר בין ישן וחדש".
הנושא השני הוא חגיגת 150 שנים להולדתו של ריכרד שטראוס, ממבשרי המוזיקה המודרנית. "שטראוס מוכר מאוד כמי שהעשיר את התזמורת הסימפונית ואת אופן הביטוי האופראי, אבל לאורך כל חייו הוא כתב גם שירים", אומרת בשקירובה. "כך שבין היתר יהיו השנה בפסטיבל כמה זמרים מעולים, שישירו שירים שלו". בנוסף יבוצעו בפסטיבל שירים מאת שוברט, ברהמס, שומאן, דביסי ושוסטקוביץ'.
בנוסף לשני הנושאים המרכזיים, יתמקד הפסטיבל השנה גם בעולם השישיות. בין היתר יבוצעו בו שתי שישיות המיתרים הגדולות של ברהמס, וכן שישיות של מלחינים אחרים כמו צ’ייקובסקי, גלינקה, שוסון, שנברג ואחרים. ערבי שישי בפסטיבל יוקדשו לקונצרטים בעלי אופי שונה מהמקובל: ב- 5 בספטמבר יבוצע ערב של שירי קברט, וב- 12 בו יבוצע ערב שכולו סוויטות לצ'לו סולו של באך. בערב זה ינגנו שלושה צ'לנים שונים מהצמרת העולמית: אליסה ויילרשטיין, יוהאנס מוזר ואלכסנדר קניאז'ב.
בעלך, דניאל ברנבוים, פעיל מאוד מבחינה פוליטית ומדבר הרבה על המצב. אצלך המצב הפוך.
"אני לא אדם פוליטי. זה לא בדם שלי. אני עושה מוזיקה, לא פוליטיקה. בנוסף, אני לא ישראלית והוא כן. אני שומרת על אובייקטיביות, ומבחינתי הקשר שלי הוא עם עמיתים מוזיקאים בלי קשר למוצא או שיוך. לשמחתי, אף פעם לא עשו לי בעיות בחו"ל בגלל שאני מנהלת את הפסטיבל בירושלים".
אתר הפסטיבל: www.jcmf.org.il
פורסם ב"גלובס", 21.8.2014
"שלושה אלבומים קלאסיים" היא סידרה חדשה של חברת DECCA, שמציעה אוצרות של ממש לאוהבי נוסטלגיה. כל אלבום בסידרה כולל שלושה דיסקים, ובהם הקלטות עבר מופתיות של מוזיקאים קלאסיים מהצמרת העולמית. כל הדיסקים מופיעים עם העטיפה המקורית שלהם, שבחלק מהמקרים שוחזרה מעטיפת תקליטי הויניל של פעם. הסידרה יצאה במהדורה מוגבלת ומוזלת, מן הסתם כחלק ממלחמת המאסף של חברות הדיסקים מול היצע המוזיקה באינטרנט.
האלבום הנוכחי מציע שלושה מטובי האלבומים שהקליטה שלישיית הפסנתר המפורסמת "בוזאר" (Beaux Arts, "האמנויות היפות"). ההקלטות המקוריות נעשו במהלך שנות השמונים, בהן היתה הרביעייה בשיא הצלחתה. בכולן משתתף ההרכב המקורי של השלישייה: הפסנתרן מנחם פרסלר, הכנר איזידור כהן והצ'לן ברנרד גרינהאוז.
סידרת "שלושה אלבומים קלאסיים" הולכת על המוכר והבטוח מבחינת רפרטואר, וזה המצב גם כאן. יש כאן את שלישיות הפסנתר המפורסמות ביותר של בטהובן ("הרוחות" ו"הארכידוכס"), של דבוז'אק (טריו "דומקי"), של מנדלסון (הטריו הראשון ברה-מינור), של ראוול (הטריו בלה-מינור) ושל ארנסט שוסון (הטריו בסול-מינור). הפתעות או מוזיקה מודרנית חפשו במקומות אחרים. הביצועים מצוינים, ונשמעים רעננים ומלאי רגישות גם היום. לטעמי, הביצוע לטריו של מנדלסון הוא שיא האלבום כולו. מומלץ.
טריו בוזאר- שלושה אלבומים קלאסיים. אלבום DECCA.
=======================================================================
ברהמס בגישה מודרנית
ברהמס- הסונטות לכינור ופסנתר. לאונידס קבאקוס, יוג'ה וואנג. דיסק DECCA.
זהו אלבום חדש של שניים מהשמות החמים ביותר של עולם המוזיקה הקלאסית כיום: הכנר היווני ליאונידס קבאקוס (Kavakos) והפסנתרנית הסינית יוג'ה וואנג (Yuja Wang). שניהם צעירים יחסית (היא בת 27, הוא בן 46), ושניהם מופיעים בקביעות על הבמות הנחשבות ביותר. השניים מוכרים היטב גם לקהל הישראלי, תודות להופעות עם הפילהרמונית בשנים האחרונות. מכאן, ששיתוף הפעולה ביניהם עורר סקרנות ברורה.
האלבום מוקדש כולו לברהמס, וכולל כמה מהיצירות היפות ביותר שחוברו לכינור ופסנתר במהלך המאה ה- 19. במרכזו עומדות שלוש הסונטות של ברהמס לכינור ופסנתר (אופוס 78, אופוס 100 ואופוס 108). שלושתן שייכות ללב-ליבו של הרפרטואר הרומנטי לכינור ופסנתר, ושלושתן יפהפיות. עוד יש בדיסק את פרק הסקרצו שהלחין ברהמס כחלק מסונטה משותפת, שאת פרקיה האחרים חיברו רוברט שומאן ואלברט דיטריך. סונטה זו זכתה מידיו של שומאן לכותרת "חופשי אך בודד", ולכן נקראת "סונטת F.A.E" (ראשי התיבות של מילים אלו בגרמנית). לסיום מופיע באלבום עיבוד לכינור ופסנתר ל"שיר ערש" המפורסם.
הביצוע של וואנג וקבאקוס השאיר אותי בהערכה מעורבת. מצד אחד, שניהם מוזיקאים מצוינים, והנגינה שלהם וירטואוזית וזורמת. מצד שני, בפרשנות שלהם חסרה קצת "נשמה יתרה"- בדיוק אותה נשמה יתרה שאפשר למצוא למכביר אצל טריו "בוזאר" שהוזכר קודם. אצל וואנג וקבאקוס הפרשנות נשמעת לי לעיתים טכנית מדי, כזו שנזהרת מרגשנות יתר אבל בדרך מחמיצה גם את הרוח הרומנטית הגדולה של ברהמס. למי שמעדיף את הגישה הזו, זהו אלבום שכדאי לבדוק. בכל מקרה, איכות ההקלטה והסאונד מעולות.
פורסם ב"גלובס", 7.8.2014
