דניאל אורן. צילום: Yossi Zwecker
בשנים האחרונות חזר להיות דניאל אורן המנצח ה"כוכב" של האופרה הישראלית. לפני כעשור שרר בין השניים סיכסוך מתוקשר, כאשר אורן ביטל הופעה באופרה הישראלית בגין מחלה אך במקביל ניצח בפאריז. כיום, היחסים בין השניים נראים כמו אידיליה. אורן מגיע לארץ פעמיים מדי שנה, ורק בשבועות האחרונים ניצח בבית האופרה על הפקה מעולה של "לה בוהם" מאת פוצ'יני. הוא גם המנצח הקבוע בפסטיבל האופרה במצדה מאז תחילתו, ובחודש יוני הקרוב ינצח שם על "לה טרוויאטה" מאת ורדי.
כשאני נכנס לחדר המנצח באופרה הישראלית כדי לראיין אותו, שקוע אורן בשיחת טלפון בצרפתית. כשהיא מסתיימת, הוא מתנצל ומסביר שזו אחת משיחות שיכנוע רבות שהוא נאלץ לנהל עם זמרים מובילים בחו"ל – ולעיתים עם בנות זוגם- כדי שיבואו לשיר בארץ. "לנו, הישראלים, יש הרבה סיבות לבוא להופיע כאן", הוא אומר. "אבל לזמרים מחו"ל העניין העיקרי הוא לעשות הרבה כסף. ואת זה אי אפשר להציע בארץ". כתוצאה מכך, אחד הדברים שמעסיקים אותו הוא לשכנע זמרים גדולי עולם להופיע בארץ תמורת חמישית מהסכום שהם רגילים לקבל בחו"ל.
"יש כמה נקודות שיכנוע", אומר אורן. "הראשונה היא הכיף לעשות איתי מוזיקה. השנייה היא 'תן לי ואתן לך'. צריך להפעיל לפעמים שיטות של מאפיוזו, ולומר לזמר שאם יבוא לשיר בישראל אקח אותו לשיר איתי גם בלונדון או פאריז. הכול לגיטימי כדי שיבואו לפה". אחרי שבאו פעם אחת, הוא אומר, רוב הסיכויים שירצו לחזור.
===========
אורן, בן 57, הוא ככל הנראה מנצח האופרה הגדול ביותר שיצא מישראל. הוא מנצח בקביעות בבתי האופרה החשובים בעולם, ונחשב למומחה עולמי לאופרות איטלקיות מהתקופה הרומנטית. הוא מתגורר בשוויץ, נשוי לצרפתייה, ולזוג יש ארבעה ילדים. כמו רוב המנצחים ברמתו, הוא מבלה את מרבית זמנו בנסיעות להופעות בעולם. "הילדים שלנו לומדים בבית ספר מיוחד בפאריז, שמאפשר לנו לשחרר את הילדים ולקחת אותם איתנו לנסיעות בעולם. אחר כך הם חוזרים וזורמים עם הכיתה. לישראל אני מביא את הילדים איתי תמיד".
בישראל אתה מנצח כשאתה חובש כיפה. בחו"ל לא תמיד. יש לזה סיבה?
"את הכיפה אני חובש רק באיטליה, בארה"ב ובישראל. במקומות אחרים לא מקבלים זאת. אני מנצח הרבה בצרפת, ושם זה מעוגן בחוק שלא להופיע עם סממנים דתיים כלשהם. מעבר לכך, השאלה היא איך מקבלים זאת. בחזרת התזמורת הראשונה בצרפת הרגשתי שיש מולי מאה אויבים, ואתה לא יכול לעבוד עם תזמורת כשכולם נגדך. כך גם בווינה, בה מנהל האופרה – שהיה יהודי בעצמו- ביקש ממני להוריד את הכיפה".
אורח החיים שלך כיהודי דתי לא פוגע בקריירה?
"אני שומר על אורח חיים דתי, אבל עד גבול מסוים. האידיאל והשליחות שלי הם המוזיקה, ועל זה צריך לשלם מחיר. בחו"ל אני מנצח גם בערבי שבת, ואז מנסה למצוא מלון ליד האולם כדי שאוכל ללכת לקונצרט ברגל. כשניצחתי בפעם הראשונה על הפילהרמונית של ברלין זה היה ביום שישי בערב, והלכתי לרב כדי לקבל רשות להופיע. הפיתרון של הרב היה 'לא אתה עובד, הנגנים הם אלו שעובדים', וכך הכול הסתדר".
==============
דניאל אורן נולד בדרום תל-אביב, וחי בישראל עד גיל 18. הוא התחיל לימודי פסנתר בגיל 7, והמשיך בלימודי מוזיקה מגוונים במסגרת פרטית. "המורה הראשונה שלי לפסנתר טענה שאין לי כישרון, וזרקה אותי אחרי חמישה חודשים", הוא מספר. "אבל אמי האמינה בי, והתעקשה שאמשיך ללמוד. אמי באה מבית חסידי ולא היתה מוזיקאית, אבל היו לה חינוך אירופאי מעולה ואינסטינקט אימהי, והיא ידעה לאן לכוון את הדברים. בזכותה למדתי אצל המורים הכי טובים בכל תחום- פסנתר, צ'לו, שירה, תיאוריה ועוד. אבי תמך בצד הכספי, ונתן הכול כדי לממן את המורים האלו ומאוחר יותר גם את לימודי המוזיקה שלי בברלין".
הופעתו המרכזית הראשונה היתה בגיל 12, כששר את תפקיד נער הסופרן ב"תהילי צ'יצ'סטר" של לאונרד ברנשטיין עם הפילהרמונית הישראלית, בניצוח המלחין. את שירותו הצבאי עשה במשך שישה חודשים ברבנות הצבאית, לאחר דחיית שירות. "הורי חשבו שלהפסיק את לימודי המוזיקה יהיה אסון, ובעזרת קשרים הצליחו לדחות את השירות שלי ולאפשר לי ללמוד בברלין עם הרברט פון קראיאן. הלימודים האלו הובילו אותי לתחרות הניצוח ע"ש קראיאן בה זכיתי בגיל עשרים, ומשם התחילה למעשה הקריירה שלי כמנצח".
============
את שם משפחתו המקורי, סיקסיק, החליף לאורן שיצא לחו"ל בגיל 18. השם סיקסיק היה שם משפחתו של סבו מצד האב, שהיה ערבי מיפו. "סבי היה חייל, שנשלח לחפש את לוחמי המחתרת של לח"י שנחשבו אז לטרוריסטים. באחד הבתים בהם חיפש, של משפחת חצרוני, ראה בחורה יהודייה בה התאהב ממבט ראשון. בבית הזה הסתתר יאיר שטרן, אבל סבי לא רצה להזיק למשפחה ופשוט יצא מהבית. מאוחר יותר התחתן עם הנערה הזו, שהיתה סבתי".
אורן מספר כי סבו היה חסיד גדול של היהדות, ובמאורעות תרפ"ט הציל יהודים רבים מפוגרום. "הוא היה הבעלים של כמה חנויות דגים ביפו, ובזמן המאורעות החביא יהודים בחנויות וכך הצליח להציל כמאה מהם. אבל מאז הוא הפך לבוגד בעיני הערבים, ונאלץ למכור את החנויות. היהודים, מצד שני, קראו לו 'ערבי מלוכלך'. גם אני זוכר היטב שכילד מוזיקאי דיברו עלי בתור 'ילד פלא ערבי'. סבא נתן לי במתנה את הצ'לו הראשון שלי, ותמיד ביקש שאנגן לו את 'התקווה'. אני עצמי חונכתי חינוך יהודי מסורתי. כיום אני מאוד גאה בו. את השם שינינו כי השם הערבי היה בעייתי מאוד בברלין של שנות השבעים. אחיו של אבי, שנשאר בארץ והיה שופט, בחר להשאיר את השם המקורי".
אביו, כבנם של אב ערבי ואם יהודייה, יכול היה לבחור את דתו- ובחר ביהדות. "אבי הרגיש תמיד יהודי, כי קיבל חינוך יהודי-רוסי מסבתי היהודייה", הוא אומר. "בילדותו קיבל מאביו את השם איסמעיל, ומאוחר יותר – בלחצה של אמא שלי- שינה את שמו לשמואל".
=============
אחד המאפיינים הבולטים בהופעתו של אורן כמנצח היא נטייתו לשיר, לנהום ולשאוג במקביל לנגינה ולשירה. "זה משהו שאני יכול לעשות רק במדינות כמו איטליה, ספרד וישראל", הוא אומר. "במדינות האלו פועם לב כמו שלנו. במדינות עם אנשים יותר קרים אני לא שר, כי זה פחות מתאים לאופי".
המבקרים שלך טוענים שהשירה בזמן ההופעה, כמו גם מחוות הלב הפועם כלפי הקהל בסוף הופעה, הם מנייריזם תיאטרלי.
"כל הדברים האלו הם חלק טבעי ממני. אני לא רוצה לעשות שואו. זה בא מהלב, וזה חלק ממני. זו הדרך שלי להגיע ללב של הנגנים ושל הקהל, וזו בשום אופן לא הצגה. אני שר את האופרה, חי את האופרה, ומבטא את המוזיקה בכל האיברים שלי".
לפני כעשור היה משבר ביחסים בינך לבין האופרה הישראלית, כשביטלת הופעות פה ברגע האחרון. בשנים האחרונות נראה שיש ביניכם ירח דבש מחודש.
"כיף לי לבוא ולעבוד פה. זו היתה אז טעות לבטל, וזה לא יקרה שוב. הקהל הישראלי קונה כרטיסים להופעות שלי כי הוא יודע שיקבל הפקה ברמה מסוימת, גם מבחינת איכות הזמרים. אני לא יכול לאכזב אותו".
המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, דיוויד שטרן, מסיים העונה את תפקידו. יש סיכוי שתרצה להיכנס לתפקיד?
"האופציה הזו לא עומדת בכלל על הפרק, בגלל לוח הזמנים שלי. אבל הקשר ביני לאופרה הישראלית הדוק מאוד. אני מרגיש פה כמו בחיק המשפחה, ואני יכול להתנהג ולהגיד דברים שבחו"ל אי אפשר. אני ישראלי, ופה אני מרגיש שאני נמצא בין האחים שלי. כשאני בא עם המשפחה והילדים, להיות אפוף באנושיות והחום האלו זה דבר שלא יסולא בפז. יש לזה גם משמעות מוזיקלית, כי פה אני יכול לומר למבצעים דברים שבחו"ל לא ארשה לעצמי לומר".
המוזיקאים לא נעלבים מהסגנון שלך?
"כשאני עובד אני לא תמיד הכי נחמד, וכשאני מתעצבן יכול להיות שאקלל באיטלקית או 'ארד' על מישהו שטעה. אבל המבצעים יודעים שאני קשה איתם לא בגלל שאני רשע, אלא כדי להגיע לתוצאה הרצויה. וגם אם אני צועק ואומר דברים איומים- הם יודעים ומרגישים שזה לא בא מרוע לב, ומקבלים זאת באהבה".
"הדבר שהכי ריגש אותי בסיום ההופעות של 'לה בוהם' באופרה", הוא מוסיף, "היו הנגנים שבאו אלי כדי לומר שבזכות החוויה המוזיקלית שעברנו יחד הם שמחים שבחרו לעסוק במוזיקה. אין משהו יותר משמח מזה".
והקהל הישראלי?
"יש פה קהל מצוין, בודאי יחסית לאיטליה. אם הקהל האיטלקי לא אוהב זמר כלשהו, יצעקו לו בוז וקריאות גנאי. בארץ, מקסימום לא ימחאו לו כפיים. הקהל פה הרבה יותר מנומס. אבל האמת היא שאני דווקא אוהב את קריאות הבוז האלו באיטליה, כי זה מראה שהקהל מעורב ויודע על מה מדובר".
=================
בחודש יוני תנצח על "לה טרוויאטה" במצדה. זו אופרה קאמרית, שרוב העלילה שלה מתרחש בתוך אולמות או בתים. איך זה מסתדר עם הגודל של מצדה?
"את 'לה טרוויאטה' מבצעים גם באמפיתיאטרון בוורונה, וגם שם יש אותן בעיות. אבל הקהל אוהב מאוד את האופרה הזו, ואני מאמין שהיא תעבוד טוב גם במצדה. מצדה הוא פרויקט לא קל, אבל במקום הזה יש קסם והסטוריה, ויש הרבה אמוציות בלב בתור יהודי. גם העבודה שם יוצאת דופן, כשכולם עובדים ואוכלים ביחד באוהלים. זה כמו קיבוץ".
אתה נשמע מאוד מחובר לארץ.
"אני מאוד מתגעגע לישראל. אני והמשפחה ממש סופרים את הימים עד שנגיע לפה. יש פה את התנאים הכי טובים לעבוד, ואני מרגיש שאני בארץ שלי. הרבה יותר נעים לי לטייל פה ברחובות מאשר בשוויץ, למרות שכאן הרחובות מלוכלכים. בשוויץ הרחובות נקיים, אבל אני מעדיף את דיזנגוף".
ומבחינה מקצועית?
"בארץ אני לא מרגיש את הלחץ שיש עלי בחו"ל. מתח הוא דבר פוזיטיבי, אבל יכול גם לפגוע בך. במקומות מלחיצים אני אתפקד ברמה הרבה יותר נמוכה. בארץ הלחץ יורד, ולכן אני יכול להתבטא בצורה הרבה יותר טובה".
קרלוס אלמגוור והילה באג'יו ב"ריגולטו". צילום: Yossi Zwecker
בפסיכולוגיה של הערכת ביצועי עובדים מוכר מושג שנקרא "אפקט הניגוד". מושג זה מתייחס לכך שכאשר מעריכים ביצוע של עובד מסוים, קשה להתעלם מהשוואה שלו לעובד שהוערך לפניו. אתה טוב, אבל לפניך היה עובד מעולה? תוערך כ"בינוני". אתה בינוני, אבל לפניך נכנס עובד גרוע? תוערך כ"טוב".
לצערו של דניאל כהן, המנצח אמש, האפקט הזה היה רלוונטי גם הפעם. בראש מנויי האופרה עדיין הידהד הביצוע האדיר של "לה בוהם", עליו ניצח דניאל אורן לפני חודש. בהשוואה אליו, הביצוע של "ריגולטו" אמש היה לא יותר מ"סביר". ראשית, הוא סבל מבימוי לא מעניין. שנית, היה בו רק סולן אחד שהשאיר את הפיות פעורים. זה היה קרלוס אלמגוור (Almaguer) ממקסיקו, בתפקיד ריגולטו. הוא הציג קול יפהפה, מרגש ומלא גוונים, וגם מבחינה בימתית שיכנע לגמרי בתפקיד ליצן החצר שמזמין מבלי דעת את הרצח של בתו האהובה. אלמגוור אמור לשיר בכל ההצגות של "ריגולטו", וזו בשורה מצוינת לאוהבי האופרה.
ביצועיהם של יתר הזמרים נעו בין "סביר" ל"טוב מאוד". את תפקיד ג'ילדה, בתו של ריגולטו שמתאהבת בבוס רודף השמלות של אביה, שרה הילה באג'יו הישראלית. היא התחממה והלכה ככל שהאופרה התקדמה, ובמערכה השנייה והשלישית היו לה כמה רגעים נהדרים. איוואן מאגרי (Magri), בתפקיד הדוכס, הציג קול חזק ויפה, אבל לטעמי שר באופן הרבה פחות פתייני וייצרי מהדרוש לתפקיד. ולדימיר בראון, בתפקיד הרוצח השכיר ספארפוצ'ילה, היה מצוין כתמיד. נפילות של ממש לא היו, למעט אכזבה קלה מההעמדות הלא מוצלחות של נוח בריגר (בתפקיד הרוזן מונטרונה), שגרמו לקולו היפה להישמע פחות מרשים מהרגיל.
גם תזמורת האופרה (הסימפונית ראשל"צ) הלכה והתחממה ככל שהערב התקדם. דניאל כהן ניצח בחן ובדיוק רב כדרכו, אבל מבחינת אנרגיה ועוצמה תזמורתית לא ניתן להשוות את הביצוע שלו לאש והגיצים של דניאל אורן מהחודש הקודם.
הנקודה החלשה ביותר אמש היתה הבימוי, שלמיטב זכרוני כבר הוצג באופרה הישראלית לפני כשנתיים. הדימוי העיקרי בבימוי הזה הוא תא זכוכית בצד הבמה, שמסמל את בידודה של ג'ילדה מהעולם החיצוני על ידי אביה. הרעיון להשתמש בתא כדי להמחיש את מצבה של ג'ילדה לגיטימי, אבל התוצאה משעממת. זה נכון גם לרעיון הבימוי השני באופרה, שהוא שימוש בשולחנות ארוכים במהלך הסצינות מרובות המשתתפים. אפילו וילון הקטיפה האדום, שבדרך כלל מוסיף לבמה אופי ועושר, לא סייע הפעם.
למרות הביקורת הכללית על הבימוי, היתה בו גם נקודת אור בלתי נשכחת: כאשר הדוכס שר את הארייה המפורסמת "לה דונה א מובילה" ("האשה הפכפכה"), אחותו הפתיינית של הרוצח מענגת אותו אוראלית. וכך, הגעתו לצלילים הגבוהים של הארייה מקבלת משמעות חדשה ובלתי צפויה (הגעה לשיא). רק על זה מגיעות לבמאי תשואות.
"ריגולטו" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה, 21.5.
פורסם ב"גלובס", 22.5.2014
שם המשחק אצל חברות ההקלטה בשנים האחרונות הוא כמות. הרשת, כידוע, עמוסה באפשרויות להורדות מהאינטרנט ובסרטוני יו-טיוב. לכן, אחת הסיבות העיקריות לקנות דיסקים היא האפשרות לשמוע באיכות גבוהה מכלולי יצירות שלמים- ובמחיר נמוך. זהו גם ההיגיון שעומד מאחורי אלבום האוסף הזה, שכולל את מכלול היצירות לפסנתר של סרגיי רחמנינוב (1943 – 1873) בנגינתו של ולדימיר אשכנזי.
האלבום כולל 11 דיסקים, שהוקלטו במקור החל משנות השבעים וכלה בתחילת שנה זו. ולדימיר אשכנזי, שנחשב למומחה עולמי למוזיקה של רחמנינוב, מנגן בכולם. בחלק מהיצירות מצטרפים אליו מוזיקאים אחרים: הפסנתרן אנדרה פרווין, תזמורת הקונצרטחבאו מאמסטרדם בניצוח ברנרד הייטינק ועוד.
האלבום מקיים בדיוק את מה שהוא מבטיח: ריכוז של כל היצירות שחיבר רחמנינוב לפסנתר. יש פה את ארבעת הקונצ'רטי, הרפסודיה על נושא של פגניני, הסוויטה והריקודים הסימפוניים לשני פסנתרים, אוסף עצום של יצירות לפסנתר סולו (הסונטות, הפרלודים ועוד), ועיבודים לפסנתר של יצירות מאת מלחינים אחרים. אפילו לחובבים כבדים של רחמנינוב עשוי האלבום לזמן הפתעה- העיבוד לפסנתר שעשה המלחין להמנון האמריקאי (רצועה אחרונה בדיסק 9). איכות הביצועים בכל היצירות טובה עד מעולה, וכך גם איכות ההקלטות.
האלבום נמכר במחיר מוזל מאוד, ולדעתי יעניין במיוחד שתי אוכלוסיות: אספנים שאוהבים שיש להם "מכלול יצירות" שלם על המדף, ואוהבי פסנתר שיגלו פה פנינים רבות- חלקן לא מוכרות- שחיבר רחמנינוב לפסנתר.
רחמנינוב- מכלול היצירות לפסנתר. ולדימיר אשכנזי. אלבום בן 11 דיסקים של DECCA.
את אשכנזי מנגן את הקונצ'רטי לפסנתר של רחמנינוב אפשר לשמוע כאן:
————————————————————————————————————————————————————
הכוהנת הגדולה של השירה הרומנטית
ג'סי נורמן- שלושה אלבומים קלאסיים. אלבום DECCA.
"שלושה אלבומים קלאסיים" היא סידרה חדשה של חברת DECCA, שיוצאת החל מהשנה. גם כאן הרעיון הוא של "ערך תמורת כסף", רק שהפעם הדגש הוא על איכות ולא רק על כמות. בכל אלבום בסידרה יש שלוש הקלטות עבר מופתיות של מוזיקאי גדול, בדרך כלל תקליטים שזכו למעמד מיתולוגי. כל האלבומים מופיעים עם העטיפה המקורית שלהם, קריצה ברורה לאוהבי נוסטלגיה.
אוהבי מוזיקה ותיקים ימצאו הרבה אוצרות בסידרה החדשה, שנמכרת גם היא במחיר מוזל. האלבום של זמרת הסופרן האמריקאית ג'סי נורמן הוא דוגמא טובה לכך. בחבילה יש שלושה דיסקים, שהוקלטו במקור בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. זוהי התקופה בה היתה נורמן בשיא יכולתה הקולית ושילבה בין קול יפהפה, שירה עשירה ומלאת צבעים, ורגישות יוצאת דופן לטקסט המושר.
האלבום הראשון בחבילה מציג שירים בליווי תזמורת מאת ריכרד שטראוס, ובראשם המחזור הכביר "ארבעה שירים אחרונים". השני הוא דיסק שכולו וגנר: הפרלוד ו"מות האהבה" מתוך "טריסטאן ואיזולדה", והמחזור "שירי ווזנדונק". השלישי כולל את "לילות קיץ" של ברליוז ואת "שחרזאדה" של מוריס ראוול.
לאוהבי הרומנטיקה המאוחרת, האלבום הזה מספק רגעים ארוכים של אושר. ראשית, הרפרטואר כולל כמה מרגעי השיא של המוזיקה הקולית במאה ה- 19 והעשרים. שנית, הביצועים של נורמן מופתיים. היא מציגה כאן קול חם, עוטף, רומנטי במובן החיובי של המילה, שריגש כבר בשנות השבעים וממשיך לרגש גם היום. לטעמי, הביצועים המצמיתים שלה ל"ארבעה שירים אחרונים" של שטראוס ול"מות האהבה" של וגנר שווים את האלבום כולו. למי שאין את ההקלטות המקוריות -זהו אלבום מומלץ מאוד.
את נורמן שרה את "מות אהבה" מתוך "טריסטאן ואיזולדה" של וגנר אפשר למצוא כאן:
פורסם ב"גלובס", 15.5.2014
"לה בוהם" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צווקר
נתחיל בתקציר מנהלים: מבחינת הביצוע המוזיקלי, ההפקה הזו ל"לה בוהם" תירשם כאחת המוצלחות של האופרה הישראלית בשנים האחרונות. מבחינת הצד הוויזואלי, לעומת זאת, היא תיזכר כהפקה אפורה וחסרת ברק. האם הביצוע מספיק טוב כדי שיהיה שווה ללכת לראות? כן, ובגדול.
"לה בוהם" היא אחת האופרות האהובות והמבוצעות ברפרטואר. היא מספרת בצורה ריאליסטית מאוד את סיפורם של ארבעה חברים בוהמיינים, החיים חיי דלות בפאריז של המאה ה- 19. העלילה מתמקדת בסיפור אהבתם של המשורר רודולפו והרוקמת הצעירה והשחפנית מימי, שמותה הטראגי חותם את האופרה.
את הביצוע המוזיקלי הפעם הוביל דניאל אורן, אולי המנצח האהוב ביותר ב"קאדר" המנצחים של האופרה הישראלית. אורן הוא מגנט ידוע לסולנים מצוינים, וכך היה גם הפעם. כל ששת הסולנים בתפקידים הראשיים -ארבעת החברים הבוהמיינים, הרוקמת מימי והזמרת מוזטה- היו מעולים. במיוחד אהבתי את מאריה אגרסטה (Agresta) בתפקיד מימי, את נאדין סיירה (Sierra) הנהדרת בתפקיד מוזטה, ואת קרלו סטריולי (Striuli) בתפקיד קולין. בחלק מהתפקידים יש להפקה הזו שלושה קאסטים שונים לאורך 12 ההצגות באופרה הישראלית, אך לא צריך לחשוש: גם יתר השמות מוכרים היטב כזמרים מעולים.
אורן היה אחראי גם לצליל תזמורתי נהדר של תזמורת האופרה, ולזרימה בלתי פוסקת של המוזיקה. נקודת הביקורת היחידה עליו היא לגבי הנטייה שלו לנהום, לשיר ולצעוק תוך כדי הביצוע. הפעם הווקאליות הזו היתה ממש מוגזמת, בעיקר במערכה האחרונה. למי שיושב באולם קרוב לבמה- זה פשוט מפריע. עם זאת, היו כמה מקומות שבהם מעורבות היתר של אורן העניקה ערך מוסף- כמו לדוגמא בסוף המערכה השנייה, שם הטמפרמנט האדיר שלו יצר אפקט מוזיקלי מדהים, או רגעי הקסם הרומנטיים ששירטט בדואט האהבה בין מימי ורודולפו במערכה השלישית.
מה שפחות מרשים בביצוע הזה הוא ללא ספק הצד הויזואלי. הבימוי הוא ריאליסטי ומשרת בצורה נאמנה את העלילה, אבל זה הדבר החיובי שאפשר לומר עליו. התפאורה נוטה לגווני שחור/אפור לאורך כל האופרה, וכתוצאה מכך נותנת חוויה ויזואלית סטטית וכמעט מונוכרומטית. אפילו במערכה השנייה, המתרחשת בבית קפה היושב על רחוב, חזיתות הבתים צבועות אפור. במערכה האחרונה חוזרת העלילה אל עליית הגג הדלה של הבוהמיינים, ושוב מסתיימת האופרה בגוונים אפלים.
לפני חמש שנים עלתה "לה בוהם" באופרה הישראלית בבימויו המרהיב של פרנקו זפירלי. זו היתה חגיגה ויזואלית נפלאה, אך הביצוע המוזיקלי היה חלש. הפעם הסיפור הפוך: הצד הבימתי לא יותר מסביר, אבל איכות הביצוע מחפה על כך בגדול. מומלץ בחום.
"לה בוהם" מאת פוצ'יני באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 23.4.
פורסם ב"גלובס", 24.4.2014
הערב (24.4) ניתן יהיה לשמוע בביצוע חי בירושלים את המוזיקאי הפיני אולי מוסטונן (Olli Mustonen), מהסולנים המסקרנים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית כיום. הוא יופיע עם התזמורת הסימפונית ירושלים בתפקיד כפול של מנצח וסולן, בקונצרט בו יבוצעו יצירות מאת בטהובן ומנדלסון.
אולי מוסטונן. צילום: אוטי מוסטונן
אולי מוסטונן, בן 47, מוכר היטב מהקלטות מגוונות שעשה לאורך השנים. הפרשנות שלו ליצירות הקלאסיות זכתה תמיד לביקורות מעורבות: היא תמיד שונה ומפתיעה, ולא פעם גורמת לחובבי מוזיקה שמרנים להרים גבה. לדבריו, הפרשנות הייחודית שלו היא פשוט חלק ממנו ולא השתנתה לאורך השנים. "ככה אני תופס את המוזיקה", הוא אומר בראיון מביתו בפינלנד. "הפרשנות הזו היא מה שבא לי באופן טבעי. אף פעם לא הרגשתי שאני עושה מהפכה. יש קול פנימי שחייבים להקשיב לו, והוא זה שמכתיב את הבחירה הפרשנית. ברגע שהקול הזה מדבר אז פשוט עושים מה שהוא אומר".
איך אתה רואה את הפרשנות שלך בהשוואה למבצעים אחרים?
"במוזיקה אין תשובה נכונה אחת. קורה שיש אלמנט פרשני שנראה לי שהוא האפשרות הנכונה היחידה, ואז שומע פרשנות אחרת ומגלה שגם היא משכנעת. יש הרבה דרכים שמובילות לרומא".
אתה מרגיש שהבחירות הפרשניות שלך השתנו או התמתנו לאורך השנים?
"אני חושב שאדם הוא כמו עץ. אנחנו גדלים וגדלים, וכל הזמן נוצרות בתוכנו שכבות נוספות. מצד אחד אנחנו מאבדים שכבות חיצוניות, ומצד שני- הצעיר נשאר בתוך הזקן. השורשים לא משתנים".
מוסטונן מתגלה בראיון כאדם רהוט, נעים וממוקד, רחוק מאוד מהתדמית הסטריאוטיפית שעשויה לאפיין את הפרשנות האקסצנטרית שעולה לעיתים מהקלטותיו. הוא מספר שכאשר הוא ניגש ליצירה הוא מסתכל עליה בשתי עיניים שונות: של פסנתרן ושל מלחין. "כמלחין, אני מרגיש איך הדברים צריכים להיות, ואז מנגן זאת בהתאם. השיקול הראשון הוא מוזיקלי. צורת ההסתכלות השנייה, של הפסנתרן הסולן, היא למצוא קודם כל פתרונות ביצועיים, והיא פחות מוצלחת".
מוסטונן הופיע בארץ כבר מספר פעמים בעבר. עם הפילהרמונית הישראלית הופיע בסידרה אחת בלבד, אבל עם הסימפונית ירושלים הוא מקיים קשר שנמשך כבר מספר שנים. בקונצרט הפעם הוא ינצח על הפתיחה "חנוכת הבית" מאת בטהובן, יופיע כסולן ומנצח על הקונצ'רטו לפסנתר מספר 3 של בטהובן, ולסיום ינצח על הסימפוניה מספר 4 ("האיטלקית") של מנדלסון.
בקונצרט עם תזמורת ירושלים תופיע כתפקיד כפול של מנצח וסולן. זו חוויה שונה מאשר רק לנגן?
"בעיני, מילת המפתח היא להיות מוזיקאי. אני מוזיקאי שמנגן בפסנתר, מלחין ומנצח. כך היה לאורך שנים ארוכות בהיסטוריה של המוזיקה. ההפרדה בין מלחין, מבצע ומנצח נעשתה רק במהלך המאה העשרים. זה מאוד טבעי עבורי לעשות את שני התפקידים".
בשנים האחרונות מדברים על המשבר בעולם המוזיקה הקלאסית. מה דעתך בעניין?
"אני דווקא אופטימי, כי אני מאמין בכוחה של הגאונות של המלחינים הגדולים. היצירות של באך, בטהובן ומוצרט היו מההישגים הגדולים ביותר של המין האנושי, כמו ההישגים הגדולים במדע. זה נכון שתעשיית ההקלטות נמצאת בבעיה עצומה מאז הופעת האינטרנט, וכבר לא מרוויחים ממנה. אבל זה רק אומר שהתפקיד שלה השתנה. האמנים מקליטים למטרות קידום מכירות, והכסף נמצא בקונצרטים חיים".
רביעיית מנדלרינג. צילום: יח"צ
מחר בערב (2 באפריל) יבוצע במוזיאון תל-אביב לאמנות קונצרט יוצא דופן במסגרת פסטיבל "פליציה בלומנטל". הקונצרט יוקדש לדמותו של המלחין הסובייטי דמיטרי שוסטקוביץ', שפעל שנים ארוכות תחת שלטון האימים של סטאלין.
במרכז הקונצרט תעמוד יצירת מופת עלומה של שוסטקוביץ', שהופכת בימים אלו רלוונטית מתמיד על רקע הפלישה הרוסית לקרים ושלטונו הכוחני של ולדימיר פוטין ברוסיה. זוהי קנטטה הנקראת "גן עדן אנטי פורמליסטי", יצירה חתרנית שחיבר שוסטקוביץ' במחתרת אשר שולחת חיצים לעגניים למשטרת המחשבות שהנהיג סטאלין.
"לא ברור מתי בדיוק שוסטקוביץ' השלים את הקנטטה, אך היא נתגלתה רק שנים לאחר מותו", אומר הפסנתרן הישראלי תומר לב, יוזם הקונצרט ואחד ממשתתפיו. "סביר להניח שאם היא היתה מתגלה בחייו הוא היה נשלח לגולאג או מוצא להורג".
הקנטטה, ששמה "גן עדן אנטי-פורמליסטי", כתובה לזמר בריטון, פסנתר ומקהלה. היא מתארת ישיבת מפלגה, שבה משתתפים שלושה נואמים ומקהלת מוזיקולוגים. הדוברים נקראים "הראשון" "השני" ו"השלישי", שמות המרמזים על סטאלין ובכירי קומיסרי התרבות שלו. את שלושתם מגלם זמר אחד, על-ידי החלפת כובעו. השלושה מסבירים למוזיקולוגים איך צריכה להיכתב מוזיקה ב"גן העדן של הפועלים", ומקהלת המוזיקולוגים מודה להם פה אחד. המסר מחוזק במוזיקה המורכבת מנעימות שהיו מוכרות לציבור תחת השילטון הסובייטי, כמו שירי עם גרוזיניים וקווקזיים שסטאלין אהב, ג'ינגלים רשמיים, מוזיקה משידורי ספורט וכדומה.
זו תהיה הופעת הבכורה הקונצרטית של היצירה בישראל, והיא תתקיים בנוסף ליצירות נוספות של שוסטקוביץ'. הראשונה היא חמישיית הפסנתר של המלחין, יצירה שהחזירה אותו לזרועות הקונסנזוס הסובייטי לאחר שהוחרם והוקע בשל האופרה הביקורתית "ליידי מקבת ממחוז מצנסק". עוד יבוצעו שתי רביעיות מיתרים (מספר 7 ו- 9), שמייצגות את סגנונו של שוסטקוביץ' ה"אמיתי", הנקי מתכתיבי השלטון.
רביעיית המיתרים שתשתתף בקונצרט לצידו של הפסנתרן תומר לב היא רביעיית "מנדלרינג" מגרמניה, מומחית עולמית לביצוע המוזיקה של שוסטקוביץ'. בקנטטה יופיע זמר האופרה אלכסיי קנוניקוב, וכן הרכב קולי מביה"ס למוזיקה באוניברסיטת ת"א.
בנוסף לקונצרט יוקרן באותו יום סרטו של טוני פאלמר "עדות", בכיכובו של בן קינגסלי בתפקיד שוסטקוביץ'. סרט זה, המבוסס על הביוגרפיה שהבריח שוסטקוביץ' מחוץ לבריה"מ, מציג את הדואליות שאיתה נאלץ המלחין לחיות כ"מלחין לאומי" תחת שלטונו של סטאלין.
תומר לב מסביר כי הקנטטה "גן עדן אנטי-פורמליסטי", שנכתבה כמובן למגירה, היתה דרכו של שוסטקוביץ' להתמודד עם המציאות בה חי. "בעולם שירד לגמרי מהפסים, הדרך היחידה שלו להתמודד עם המציאות המחרידה היתה להגחיך אותה עד אבסורד", הוא אומר. "שוסטקוביץ' ידע שיצירותיו המחתרתיות לא יבוצעו בחייו, ולמרות זאת סיכן את נפשו ושלח מסר לדורות הבאים – לנו, שזכינו לחיות וליצור בעולם חופשי. מסתבר שהזכות הזאת לא מובנת מאליה".
אתר הפסטיבל:
פורסם ב"גלובס", 31.3.2014
הימים הם ימי הורדות מוזיקה באינטרנט, והדרך העיקרית בה מנסות חברות הדיסקים להתמודד עם התופעה היא להציע דילים משתלמים לאספנים. המשמעות של "דילים משתלמים" בהקשר זה הוא היצע של אלבומי אספנים בהם מופיע מכלול יצירות מסוים, בביצועי מופת ובמחירים נמוכים מאוד. קנייה של אלבום כזה מייתרת את הצורך להתעסק עם הורדות, ושני הצדדים יוצאים מורווחים.
האלבום הזה הוא חלק מהמגמה. זהו אלבום של חברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית, בו מופיע מכלול 15 הסימפוניות של המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ' (1975 – 1906). מעבר לסימפוניות יש בו גם פתיחות וסוויטות תזמורתיות, כמו "האמלט" או "דור הזהב". היצירות מופיעות בהקלטות שנעשו לאורך השנים בחברות "דויטשה גרמופון" ו- DECCA, בניצוחם של השמות הגדולים ביותר: לאונרד ברנשטיין, הרברט פון קראיאן, נמה ירווי, מסטיסלב רוסטרופוביץ' ואחרים. הקלטות אלו נעשו במקור בשנות השמונים והתשעים, וברוב המקרים איכותן מעולה גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת איכות הקלטה.
בסידרת "מהדורת האספנים" מוצעים עשרות אלבומי מכלול מומלצים נוספים. דוגמאות נבחרות: הסימפוניות של שומאן, הקונצ'רטי והסוויטות של י.ס. באך, היצירות לפסנתר סולו של ברטוק, הסימפוניות של ברוקנר, הסימפוניות של מהלר (בניצוחו של לאונרד ברנשטיין הנפלא), היצירות לפסנתר סולו של שופן ועוד ועוד. כולן בביצועים מצוינים, וכולן במחירים מוזלים מאוד. מומלץ, ולא רק לאספנים.
שוסטקוביץ'- מכלול הסימפוניות. מנצחים שונים. אלבום בן 12 דיסקים של "דויטשה גרמופון" בסידרת "מהדורת האספנים".
——————————————————————————————————————————————
נזיר ופלייבוי
פולנק- "סטאבט מאטר" ועוד. תזמורת פאריז ומקהלת תזמורת פאריז. סופרן: פטרישה פטיבון. מנצח: פאבו ירווי. דיסק "דויטשה גרמופון".
האלבום הזה עורר אצלי ציפיות גבוהות משתי סיבות. ראשית, הרפרטואר שמופיע בו הוא מהאהובים עלי ביותר: יש פה שלוש יצירות דתיות נהדרות של פרנסיס פולנק, "הילד הרע" בין המלחינים הצרפתיים של המאה העשרים. סגנון ההלחנה שלו הוגדר פעם כשילוב של נזיר ופלייבוי, רמז לשילוב בין מוזיקה קלילה ומחויכת לבין יצירות דתיות עמוקות ומלאות רגש. שנית, זמרת הסופרן הסולנית בביצוע היא הצרפתייה פטרישיה פטיבון, מזמרות הסופרן-קולורטורה המקסימות ביותר שפועלות כיום.
האלבום כולל את שלוש יצירותיו הדתיות הגדולות ביותר של פולנק: "סטאבאט מאטר", "גלוריה", ו"תפילות הערבית לבתולה השחורה". השתיים הראשונות כתובות לזמרת סופרן סולנית, מקהלה מעורבת ותזמורת, ו"תפילות הערבית" היא יצירה מיסטית עוצרת נשימה למקהלת נשים ותזמורת.
הרפרטואר באלבום מבוצע באיכות שירה ונגינה מצוינות, וגם איכות ההקלטה מעולה. למרות זאת, הציפיות התממשו רק בצורה חלקית. פאבו ירווי, המנצח, שם את הדגש על ברק צלילי חיצוני, ואיכשהו מאבד חלק מהאיכות הדתית העמוקה שאפשר להפיק מהמוזיקה. האבחנה הזו נכונה גם לשירתה של פטיבון, שהיא אמנם מדויקת וצלולה אבל חסרה קצת "נשמה יתרה" שמאוד נדרשת למוזיקה הזו. התוצאה היא ביצועים מבריקים ומרשימים מבחינת הסאונד, אך לא תמיד נוגעים עד הסוף מבחינה רגשית.
פורסם ב"גלובס", 24.3.2014
לדיסק הזה יש משמעות היסטורית מיוחדת: זהו האלבום האחרון שהקליט המנצח האיטלקי הגדול קלאודיו אבאדו, שנפטר ב-20 בינואר האחרון בבולוניה. התזמורת שמשתתפת בו היא "תזמורת מוצרט", שאבאדו הקים ועמד בראשה עד יום פטירתו. האלבום הוקלט בהקלטה חיה במרץ 2013 במסגרת פסטיבל לוצרן, שגם אותו אבאדו ניהל מוזיקלית עד מותו.
באלבום שני קונצ'רטי מאוחרים של מוצרט לפסנתר- מספר 25 ומספר 20. שניהם מבוצעים הרבה, בעיקר מספר 20, ושייכים לפיסגת היצירה של המלחין. הפסנתרנית הסולנית לצידו של אבאדו היא מרתה ארחריץ' (Argerich), כיום בת 72. השניים חלקו לא רק היסטוריה מוזיקלית ארוכה, אלא גם התמודדות קשה עם מחלת הסרטן. ארחריץ', נכון להיום, גברה על המחלה, ואילו אבאדו נפל לה קורבן לאחר מאבק ארוך.
האלבום מרגש לא רק בגלל ההקשר, אלא גם בגלל איכות הביצוע. הצליל התזמורתי דווקא נשמע קצת לא ממוקד, ומבחינה תזמורתית יש בהחלט ביצועים טובים יותר. אולי זה בגלל מצבו של אבאדו בעת הביצוע, אולי בגלל שמדובר בתזמורת צעירה יחסית, ואולי בגלל העובדה שמדובר בהקלטה חיה. גם את המהירויות שבהן בוחר אבאדו לא קל תמיד לקבל, כמו לדוגמא הטמפו המסחרר של פתיחת הפרק האחרון של קונצ'רטו מספר 20. אבל הנגינה הפסנתרנית מחפה על הכול. הנגינה של ארחריץ' פשוט חלומית: חמה ומלטפת כשצריך, וירטואוזית ודרמטית כשצריך, והכול בעומק אמנותי בלתי רגיל. זה כמעט נשמע כאילו היא יודעת ששיתוף הפעולה הזה נעשה בפעם האחרונה, ומכניסה את כל הנשמה לביצוע. ההקשר עצוב, אבל התוצאה נפלאה.
מוצרט- קונצ'רטי לפסנתר מס' 25 ו- 20. פסנתר: מרתה ארחריץ'. מנצח: קלאודיו אבאדו. דיסק "דויטשה גרמופון".
==============================================================================
אבי אביטל- "בין העולמות". דיסק "דויטשה גרמופון".
נגן המנדולינה אבי אביטל, ישראלי תושב ברלין, הוא אחד השמות הבולטים בקרב המוזיקאים שיצאו מהארץ בשנים האחרונות. הוא מקליט בחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית, וכעת הוציא בחברה זו את האלבום השני שלו- "בין העולמות".
האלבום, כפי שמצהיר עליו שמו, נע בין עולמות מוזיקליים שונים. הוא מציג יצירות מוכרות יותר ומוכרות פחות, כולן בעיבוד למנדולינה עם הרכב מלווה. יש בו יצירות כמו "ריקודי עם רומניים" של ברטוק, הקנטילנה מ"בכיאנס ברזיליארס" של וילה-לובוס, "שישה שירים פופולאריים ספרדיים" של דה-פאייה, קטעים מאת המלחין הגיאורגי בן המאה העשרים סולחאן צינצאדזה (Tsintsadze), אילתור בסגנון כלייזמר, פרק מרביעיית המיתרים "האמריקאית" של דבוז'אק, "ניגון" של ארנסט בלוך ועוד. אביטל מנגן בכול הקטעים במנדולינה (או מנדולה), ומלווה אותו שורה ארוכה של מוזיקאים מעולים. ביניהם יש שמות מוכרים מאוד, כמו נגן האקורדיון רישאר גליאנו, הכנר סימונה ברנרדיני, הויולן עמיחי גרוס, נגן הקלרינט גיורא פיידמן, התזמורת הקאמרית פוטסדאם ורבים אחרים.
הביצועים בדיסק, ללא יוצא מן הכלל, מעולים. כך גם איכות ההקלטה, שמציעה סאונד צלול ומלא נוכחות. עם זאת, יש לדיסק שתי בעיות מובנות. ראשית, העובדה שכול היצירות מופיעות בעיבוד למנדולינה והרכב כלשהו יוצרת אופי צלילי די ספציפי. מי שרגיל לשמוע את היצירות בכלים המקוריים שעבורם נכתבו- עשוי פחות להתחבר לעיבודים האלו. שנית, לא כל הקטעים הם באותו עומק מוזיקלי, ומבחינה זו הרב-תחומיות היא לאו דווקא מעלה. בסיכומו של דבר האלבום מומלץ בעיקר לאוהבי הצליל הייחודי של המנדולינה, שיזכו פה לביצועים מעולים למבחר יצירות.
==============================================================================
פורסם ב"גלובס", 10.3.2014
יוסטוס פרנץ. צילום: דייגו מיטלברג
במוצ"ש הקרוב (8 במרץ) ייפתח בבאר-שבע "פסטיבל ברהמס", בביצועה של תזמורת ה"סינפונייטה" של העיר. במהלך הפסטיבל יבוצעו כל הסימפוניות והקונצ'רטי של ברהמס, וכן הפתיחות התזמורתיות החשובות שלו. על כל הקונצרטים ינצח יוסטוס פרנץ, מנהלה המוזיקלי החדש של התזמורת.
יוסטוס פרנץ (69), תושב המבורג שבגרמניה, הוא שם מוכר מאוד בזירת המוזיקה הקלאסית הבינלאומית. הוא פסנתרן ומנצח שעבד עם המוזיקאים הגדולים ביותר, ביניהם הרברט פון קראיאן, לאונרד ברנשטיין, כריסטוף אשנבאך ורבים אחרים. הוא מייסד פסטיבל שלזוויג-הולשטיין בגרמניה, ומכהן כמנהלן המוזיקלי של תזמורת "פילהרמוניה של האומות" ושל אחת מהתזמורות החשובות של בייג'ין. לאורך השנים השתתף גם בהקלטות רבות, בין היתר בחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית.
פרנץ מתגלה בראיון כאדם חם, סימפטי מאוד ונעים שיחה, וחשוב מכול- מוזיקאי בנשמה. את תפקידו החדש בבאר שבע התחיל בחודש ספטמבר האחרון, והוא נשמע נלהב מאוד לגבי המשך דרכו עם התזמורת. לדבריו, להסטוריה יש חלק חשוב במשיכתו לארץ. "ההורים שלי היו צריכים לברוח פעמיים, בפעם הראשונה מהנאצים ובפעם השנייה מהקומוניסטים", הוא מספר. "אימי באה ממשפחתו של אחד מראשי ההתנגדות נגד היטלר, שבסופו של דבר כל אנשיה חוסלו. למשפחה היו גם שורשים יהודיים, בין היתר למשפחתם של משה ופליקס מנדלסון. לכן, במלחמה הורי נאלצו לברוח ולהתחבא. לאחר המלחמה הקומוניסטים החשיבו אותנו לאריסטוקרטים, ושוב נאלצנו לברוח. אחרי המלחמה לא היה לנו מה לאכול, אבל ניגנו מוזיקה של באך ובטהובן וברהמס. זה היה מה שהקל על הסבל".
לישראל הגיע לראשונה בשנות השבעים, וניגן עם הפילהרמונית כפסנתרן. מאז הופיע עם כל התזמורות הישראליות החשובות. "הקשר עם תזמורת באר-שבע התחיל לפני שנה וחצי", הוא מספר. "לאחר ששיתוף הפעולה עלה יפה הם ביקשו שאקבל עלי את הניהול המוזיקלי של התזמורת, ובסופו של דבר הסכמתי".
הסינפונייטה היא תזמורת קאמרית, ומונה כיום כארבעים נגנים. עם זאת, פרנץ התעקש לבצע עם התזמורת גם רפרטואר סימפוני, במיוחד של מנדלסון ושל ברהמס. "עד שהגעתי הם לא ניגנו את הרפרטואר הזה כלל, וזה היה מאוד קשה להכניס אותו", הוא אומר. "כשאנחנו מבצעים ברהמס אנחנו מצרפים כשלושים נגנים נוספים, ביניהם נגנים מהתזמורת שלי בחו"ל".
מהו מצבה המוזיקלי של התזמורת כיום?
"זו תזמורת עם הרבה פוטנציאל ועם הרבה מוזיקאים מעולים, ואני רוצה לקדם אותה ככל שאוכל. יש בה הרבה נגנים עולים מבריה"מ לשעבר, ולי זה מאוד נוח כי אני דובר רוסית. אחד הדברים שאני שואף לעשות זה לקרב לתזמורת את הקהל הגדול של העולים מרוסיה תושבי באר שבע, בין היתר דרך ביצוע של הרפרטואר הרוסי החשוב".
בתור מישהו שמגיע מהמבורג- איך החוויה שלך מהשהייה בבאר שבע?
"בעיני זו עיר צעירה עם אווירה נעימה, עם אוניברסיטה תוססת והרבה סטארט אפ ותעשיות. כרגע אני שוהה בישראל שלושה חודשים בשנה, ופוגש פה הרבה אנשים נחמדים. בבאר-שבע יש יתרון נוסף, והוא שבניגוד לתל-אביב אין כל-כך דברים לעשות ויש פחות פיתויים חיצוניים. לכן קל להתרכז במוזיקה. בסופו של דבר, אני מקווה ליצור מצב בו יהיו פה חיי מוזיקה עשירים ולא רק בתל-אביב".
יחסית למישהו שבא מבחוץ אתה נשמע מאוד מחויב.
"עבורי, כגרמני נוצרי, זה עניין רציני מאוד לקבל מישרה כזו בישראל. יש בזה מימד מוסרי ואתי, וברור שגם הרבה אחריות ומחויבות. לקחתי על עצמי את האחריות הזו, ואני מתכוון לעמוד מאחוריה במאה אחוז".
פורסם ב"גלובס", 4.3.2014
זמרת הסופרן אווה מיי (ויולטה). צילום יח"צ
הביצוע במוצ"ש של "לה טרוויאטה" מאת ורדי בפילהרמונית היה אחד האירועים המוזיקליים העוצמתיים והמרגשים בהם ביקרתי בשנים האחרונות. האופרה הזו אמנם מבוצעת בארץ בתדירות מוגזמת, ואפילו צפויה לעלות שוב במצדה בחודש יוני (בביצוע האופרה הישראלית). אבל היא כל כך יפה, עד שנדמה שלקהל זה לא איכפת. הביצוע בפילהרמונית הוכיח זאת שוב: עם מבצעים טובים, "לה טרוויאטה" יכולה לרגש בכל פעם מחדש. והפעם רוב המשתתפים לא היו רק טובים, אלא הרבה יותר מזה.
משמעות השם "לה טרוויאטה" הוא "הסוטה מדרך הישר", רמז לעיסוקה של גיבורת האופרה. הגיבורה הזו היא ויולטה ואלרי, נערת ליווי יוקרתית בפאריז של שנת 1850. בנוסף למקצועה הבעייתי ויולטה גם סובלת משחפת, כך שכול העלילה מתרחשת בצל המוות הקרב. ויולטה מתאהבת בצעיר חסר אמצעים בשם אלפרדו ג'רמונט, שבא ממשפחה טובה. השניים עוברים לגור יחד על חשבונה של ויולטה, אך אביו של אלפרדו- ג'ורג'יו ג'רמונט- דורש ממנה להיפרד מבנו כדי שבתו, אחותו של אלפרדו, תוכל להינשא. ויולטה מסכימה ועוזבת את אלפרדו בלי לגלות לו מדוע, והוא נעלב ופוגע בה בחזרה. כשהוא מגלה מה קרה וחוזר אליה לבקש סליחה- זה כבר מאוחר מדי, והיא מתה בזרועותיו ממחלתה.
מבחינת התפקידים הסולניים, האופרה מתמקדת בשלוש דמויות: ויולטה, אלפרדו, וג'רמונט האב. את תפקיד ויולטה שרה זמרת הסופרן האיטלקיה אווה מיי (Mei), והיא השאירה אותי בהערכה מעורבת. מבחינה מוזיקלית היא שרה נהדר, אבל מבחינה דרמטית היא פחות שיכנעה. תפקיד ויולטה דורש זמרת צעירה ושברירית, ואילו במיי (47) יש משהו יציב ובשל מדי. יש לפחות שני מקומות באופרה בהם ויולטה יכולה לגרום למאזין לדמוע בלי שליטה, והפעם זה לא קרה.
עם איבאן מאגרי (Magri), בתפקיד אלפרדו, הסיפור היה הפוך. הקול שלו היה טיפה לא יציב בהתחלה, וגם אחרי שהתייצב בהמשך הרי שמבחינה טכנית הוא היה פחות מרשים מזה של אווה מיי. עם זאת, ההופעה הבימתית שלו היתה מושלמת, והוא שיחק מעולה את אלפרדו כמאהב הורמונלי ונלהב. העובדה שהוא צעיר וחתיך סייעה לכך ללא ספק.
זמר הבריטון פאולו גאוונלי (Gavanelli), בתפקיד ג'רמונט האב, היה בעיני מסמר הערב. התפקיד שלו לא גדול, אבל גנב את ההצגה במקומות המעטים בהם שר. יש לו קול ענק, יפהפה, עם צבע שמזכיר קצת זמרי באס גדולים. פשוט זמר אדיר. בעיני, הדואט שלו עם ויולטה ("אמור לבתך") היה אחד הרגעים המרגשים במהלך היצירה.
זובין מהטה הוביל את הביצוע ביד בטוחה, והצליח לשמור על מתח דרמטי לאורך כל הערב. גם המקהלה הגדולה היתה נהדרת, ונשמעה חזקה, מלוטשת ומגובשת. נקודות התורפה היחידות היו כמה מהסולנים בתפקידים הקטנים יותר, אבל זה לא היה מספיק משמעותי כדי לפגוע בחוויה הכללית. כדאי רק להעיר שבחלק מהביצועים ישירו את שלושת התפקידים הראשיים (ויולטה, אלפרדו וג'רמונט) זמרי קאסט שני, כך שהחוויה יכולה להיות שונה לגמרי.
ובכל זאת, שתי הערות קטנוניות. ראשית, העלילה מתרחשת בפאריז של שנת 1850. לכן, יש טעם לפגם בכך ש"שיר היין" המפורסם מבוצע כאשר ויולטה אוחזת בידה בקבוק של "יין חרמון אדום", ומוזגת אותו לכוסות מים פשוטות. כך גם במערכה השלישית, כשהיא מבקשת מהמשרתת שלה קצת מים ומקבלת אותם בכוס פלסטיק חד-פעמית סטייל ארומה. אמנם מדובר בביצוע קונצרטי ולא בימתי, אבל מה זה צריך להיות?
בסיכומו של דבר, הביצוע הזה לא היה מבייש אף בית אופרה בינלאומי חשוב, והוא מומלץ בחום רב.
האופרה "לה טרוויאטה" מאת ורדי בביצוע קונצרטי בפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 1 במרץ.האופרה תבוצע עד 10 במרץ בת"א, ירושלים וחיפה.
עידכון מהשטח: דיווחו לי שבקונצרט של ה- 4 במרץ הכוסות כבר הוחלפו בכוסות יין! מזל טוב
בעיקר מוזיקה 