דניל טריפונוב. צילום: מקסים ריידר
בימים אלו סיים את הופעותיו בארץ הפסנתרן דניל טריפונוב (Daniil Trifonov), שניגן כסולן אורח של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. טריפונוב זכור כאן היטב בזכות הופעתו הבלתי נשכחת בתחרות רובינשטיין ב- 2010, בה זכה בסערה הן בבחירת חבר השופטים והן כאהוב הקהל. באותה שנה זכה גם בתחרות צ'ייקובסקי ובתחרות שופן, ומיקד עליו תשומת לב עולמית. כיום, ארבע שנים מאוחר יותר, נחשב טריפונוב לאחד מהפסנתרנים המבוקשים ביותר בזירה הבינלאומית. הוא בסך הכול בן 23, אבל מופיע עם התזמורות הטובות בעולם ועם המנצחים הגדולים ביותר. בנוסף, הוא מקליט בחוזה בלעדי ל"דויטשה גרמופון" היוקרתית.
טריפונוב נולד ברוסיה וחי בה עד לפני חמש שנים, אך מסביר כי הסטריאוטיפ המסורתי על אסכולת הנגינה הרוסית כבר פחות רלוונטי כיום. "העולם היום מחובר", הוא אומר. "הרבה מורים מבריה"מ לשעבר עזבו אותה, וזה איפשר העברת ידע. במקביל חל תהליך הפוך, של העברת ידע מאירופה לרוסיה. כך שיש עירוב מסורות תמידי. בנוסף, יש היום נגישות חסרת תקדים להקלטות. אחד הדברים החשובים ביותר עבורי היה להאזין להקלטות וללמוד מפסנתרני דור הזהב- רחמנינוב, הורוביץ, קורטו, ליפאטי, גלן גולד ואחרים".
האם היתה נקודה מסוימת בה הרגשת שאתה הופך ל"שם גדול" בעולם המוזיקה?
"פסנתרנות קשורה להרבה פרטים", הוא מתחמק באלגנטיות. "הדבר הכי חשוב הוא לקבל הדרכה טובה ולבנות קרקע מוצקה. אחת החוויות החשובות עבורי בהקשר הזה היתה בישראל, בכיתות האמן תל-חי, שם זכיתי ללמוד עם הרבה מורים מצוינים כשהייתי בן 17. הבסיס שמקבלים מהלימודים הוא החשוב ביותר".
כיום מחלק טריפונוב את זמנו בין שני בתים, אחד במוסקבה והשני בקליבלנד בארה"ב. בקליבלנד הוא לומד אצל סרגיי באבאייאן, מורה מיתולוגי לפסנתר המלמד ב"מכון קליבלנד למוזיקה". "קצת קשה לדבר על בתים, כי חלק משמעותי מהזמן שלי מוקדש לנסיעות בין קונצרטים", הוא צוחק.
למרות שהקריירה שלו נוסקת בהתמדה בארבע השנים האחרונות, טריפונוב נמנע בדבקות מלראות את עצמו ככוכב. "הדרך שלי להתפתח היא למצוא רפרטואר חדש", הוא אומר. "אני ממשיך ללמוד, ועדיין מגלה דברים. עבור מוזיקאי, להרגיש כמו כוכב זו לא הדרך הנכונה לחשוב בה. חשיבה כזו מעבירה את תשומת הלב מהמוזיקה למשהו אחר, וזה לא משהו שמועיל לגיבוש אישיות אמנותית".
גם בזמנו הפנוי, הוא מספר, הוא שמח תמיד לצרוך אמנות. "אני אוהב הכל", הוא אומר. "אמנות פלסטית, הופעות, אופרה ומחול. רק עכשיו הייתי בהופעה של בת-שבע. במוזיקה אני שומע באופן טבעי בעיקר פסנתר, אבל נהנה גם מג'אז, רוק ורוק מתקדם".
לדבריו, בעתיד הוא מתכנן להתמקד לא רק בנגינה אלא גם בהלחנה. לא מזמן הלחין קונצ'רטו לפסנתר, וכעת הוא מעוניין להוריד קצת לחץ ולפנות לעצמו זמן. "אני מנגן כעת כמאה קונצרטים בשנה, ורוצה להפחית את המספר הזה ולשחרר לעצמי כמה שבועות".
על הקהל הישראלי יש לטריפונוב הרבה מילים טובות. "הקהל פה מאוד ידען ורגיש. כשאתה מנסה להעביר רגש כלשהו בנגינה- זה ייקלט. יבינו אותך. מהבחינה הזו מאוד מרגש אותי לנגן לקהל בישראל, כי הוא מגיב! ביצוע מוזיקלי מול קהל הוא כמו שאלה ותשובה, וכאן אני יודע שאקבל תשובה".
היית ממליץ לפסנתרן צעיר ללכת לתחרויות כדי להתקדם?
"תחרויות זה דבר משמעותי, אבל חשוב גם מה מנגנים בהן. לדעתי לא כדאי לעבור בין תחרויות עם אותו רפרטואר, ופשוט לנגן שוב ושוב את אותם דברים במקומות שונים. אם תחרות מעודדת אותך ללמוד- אז טוב. אם לא- עדיף פשוט לשבת ולהתאמן לבד".
פורסם בנוסח מקוצר ב"גלובס", 2.7.2014
חגיגה לאספנים: חברת DECCA הוציאה כעת אלבום אוסף מפואר, ובו הקלטות מופת בהשתתפות לוצ'אנו פווארוטי- שהיה, לדעת רבים, גדול זמרי הטנור של המאה העשרים.
פווארוטי נולד בשנת 1935 במודנה שבאיטליה, ובה גם נפטר ב-2007. הוא הפך למגה-סטאר גם מחוץ לעולם האופרה בתחילת שנות התשעים, בין היתר בזכות ההצלחה המסחררת של קונצרט "שלושת הטנורים". כותרת האלבום הנוכחי היא "העשור הראשון", קרי הקלטות שעשה בשנות השישים ותחילת שנות השבעים. זוהי התקופה שבה אמנם עדיין לא הפך למותג, אבל כבר כאן לא ניתן לטעות בקולו הגמיש והיפהפה.
האלבום כולל 27 דיסקים, ובהם ביצועים מלאים של אופרות איטלקיות בהן מככב פווארוטי. בין היתר יש כאן אופרות מאת דוניצטי ("בת הגדוד", "שיקוי אהבה", "לוצ'יה דה למרמור"), ורדי ("ריגולטו", "מקבת" והרקוויאם), פוצ'יני ("לה בוהם", "טוראנדוט"), בליני ("הפוריטנים") ועוד. ההקלטות הן עם טובי המנצחים של התקופה- הרברט פון קראיאן, גיאורג שולטי, ריצ'רד בונינג, ואפילו זובין מהטה הצעיר (ההקלטה הנפלאה של "טוראנדוט" מ- 1972).
כל ההקלטות באלבום עברו חידוש דיגיטלי, ואיכות הסאונד ברובן טובה מאוד. עם זאת, איכות הביצועים עצמם אינה אחידה. חלק מהם (כמו "טוראנדוט" או "מדאם בטרפליי") נשמעים מעולים גם היום, וחלק אחר (כמו לדוגמא "שיקוי אהבה") נשמעים כבר מעט מיושנים. גם לא כל הסולנים שמופיעים לצידו של פווארוטי זהים באיכותם. עם זאת, האפשרות להאזין לפווארוטי הצעיר בצורה כה שיטתית היא תענוג אמיתי לאוהבי שירה.
מגבלתו העיקרית של האלבום היא דווקא בעיצוב הפיזי שלו. ההקלטות מופיעות אמנם על גבי דיסקים מודרניים, אבל אנשי "דקה" בחרו לעצב את הקופסה בגודל של תקליט ויניל ישן. עובי האלבום מתקרב לארבעה ס"מ, כך שמי שמאחסן את הדיסקים שלו על מדפים ייעודיים עשוי להיתקל בבעיה של מיקום. למי שבעיית האיחסון אינה מפריעה – מזומנות פה שעות ארוכות של הנאה עם האיכות הקולית הנדירה של פווארוטי, לצד עמיתים שונים, במיטב הרפרטואר האופראי האיטלקי.
לוצ'אנו פווארוטי- העשור הראשון. אלבום בן 27 דיסקים בהוצאת DECCA.
================================================================
בטהובן- "יצורי פרומתיאוס". תזמורת ARMONIA ATENEA. מנצח: ג'ורג' פטרו. דיסק DECCA.
הדיסק הזה מספק חשיפה כפולה: גם ליצירה שכמעט אינה מבוצעת, וגם לתזמורת קלאסית מצוינת שמגיעה ממקום לא צפוי (אתונה). האלבום מציג את המוזיקה המלאה שהלחין בטהובן לבלט "יצורי פרומתיאוס", יצירה שכמעט ואינה מבוצעת במלואה באולמות הקונצרטים (מה שכן מבוצע מתוכה הוא רק הפתיחה). בטהובן חיבר את היצירה בשנת 1801, תחילת התקופה ה"הרואית" בחייו. היא כתובה לתזמורת סימפונית מלאה, ויש בה נושאים שמזכירים מאוד את הסימפוניות הראשונות שלו. לקראת סוף הבלט יש נושא שמופיע במדויק גם בסימפוניה מספר 3 (ה"ארואיקה"), ומרתק לשמוע איך בטהובן מפתח אותו בצורה אחרת מאשר בסימפוניה. מכיוון שמדובר במוזיקה לבלט הנושאים פחות מהודקים ומאורגנים מאשר בסימפוניות, וזוהי אולי הסיבה שהיצירה הוזנחה לאורך השנים. עם זאת, עדיין ניתן לזהות פה ללא ספק את הסגנון הנמרץ שאיפיין את בטהובן באותה תקופה.
ההפתעה השנייה היא בתזמורת. על הביצוע חתומה ARMONIA ATENEA, תזמורת קאמרית מאתונה שמנגנת בכלי תקופה. משמעות שם התזמורת ביוונית הוא "החברים של המוזיקה", וכך זה באמת נשמע. יוון אינה מזוהה עם מוזיקה קלאסית, ועוד פחות עם ביצועים בכלי תקופה. אבל מסתבר שיש הפתעות בחיים. התזמורת, בניצוחו של ג'ורג' פטרו (Petrou), נשמעת פשוט מעולה. יש לה צליל מבריק ומדויק, והפרשנות המוזיקלית רעננה ומלאת אנרגיה. אם לשפוט לפי ההקלטה הזו, התזמורת הזו לא נופלת מרבות מעמיתותיה במערב אירופה- ואפילו עולה עליהן מההיבט של האנרגיה והברק. כדאי מאוד להכיר.
פורסם ב"גלובס", 15.6.2014
מאריה מאזו בגמר תחרות רובינשטיין. צילום: מקסים ריידר
תחרות הפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין, שהסתיימה ביום חמישי שעבר, השאירה רבים בקהל מאוכזבים. לאכזבה היתה סיבה עיקרית אחת: הפסנתרנית המקסימה מאריה מאזו, זוכת פרס "חביב הקהל", לא התברגה לאף אחד משלושת המקומות הראשונים בתחרות. מאזו שבתה את לב הקהל בהופעה כובשת וצנועה, ובנגינה ששילבה ליריות ואינטימיות עם עוצמה, בשלות ועומק הבעה. לי באופן אישי היא נתנה תחושה שהיא מתאחדת ממש עם הפסנתר, בנגינה מלאת גוונים ודקויות וללא שום מניירות מיותרות.
מאזו בלטה מאוד בשלב הגמר גם בהיבטים אובייקטיביים: היא היתה האישה היחידה מתוך ששת הפיינליסטים, היא מבוגרת יחסית למתחרים האחרים (31) , וגם "העזה" לנגן בשלב הגמר עם הפילהרמונית קונצ'רטו אינטימי (הרביעי של בטהובן) ולא גדול ומבריק כמו יתר המתחרים. עבור רבים בקהל היא היתה הזוכה הוודאית, אבל השופטים חשבו אחרת.
"אני לא מאוכזבת מכך שלא זכיתי, כי לא היו לי ציפיות", אומרת מאזו בראיון בלעדי ל"גלובס". "בתחרויות אני מתאכזבת רק אם לא ניגנתי היטב, ואני מרגישה שדווקא ניגנתי כפי שרציתי. אני מקבלת את זה שיש שופטים שונים, ולכל אחד יש שיקולים וטעמים משלו. מבחינתי, פרס חביב הקהל הוא הישג בפני עצמו".
=====================
מאזו נולדה במוסקבה, ובגיל 19 נסעה ללמוד בגרמניה בה היא מתגוררת עד היום. בין מוריה בגרמניה היה הישראלי אריה ורדי, המשמש גם כיו"ר חבר השופטים בתחרות רובינשטיין. היא מנגנת בעיקר מוזיקה קאמרית ורסיטלים, ואומרת כי התזמורת הפילהרמונית הישראלית – שאיתה הופיעה בגמר תחרות רובינשטיין- היא התזמורת החשובה ביותר איתה הופיעה עד כה.
כיום היא מתגוררת במינכן עם בעלה, כנר יליד ספרד שמנגן בתזמורת האופרה של העיר. בנוסף להופעותיה כסולנית, הזוג מופיע יחד גם כדואו של פסנתר וכינור. "בעלי היה איתי חלק מהתחרות, וזה מאוד עזר", אומרת מאזו. "הוא מוזיקאי מצוין ומבין אותי באופן עמוק, וההערות שלו תמיד בונות".
====================
בקונצרט הגמר בחרה לנגן את הקונצ'רטו מספר 4 של בטהובן, יצירה אינטימית ועמוקה שאינה מתיזה ניצוצות. זאת בניגוד לזוכים, שבחרו קונצ'רטי רומנטיים גדולים ומבריקים יותר. היא אומרת כי היא שלמה לגמרי עם הבחירה, למרות שהכירה בבעייתיות הגלומה בה. "סטטיסטית, ביצועים של רחמנינוב וצ'ייקובסקי מקבלים יותר קולות", היא אומרת. "אבל מה שחשוב לי זה שבחרתי יצירה שאני אוהבת, ושהצלחתי לרגש את הקהל".
בדיעבד את לא מתחרטת על הבחירה?
"לא, אני מאוד שמחה בה. זו היצירה שבה יכולתי להציג את עצמי בצורה הטובה ביותר. יש לי ברפרטואר עשרים קונצ'רטי שונים, אבל הרביעי של בטהובן הוא זה שהכי קרוב אלי. זו המוזיקה הכי טהורה שיש".
גם סגנון הנגינה שלך היה מאופק ואינטימי, לעומת מתחרים אחרים שעשו פרצופים והעוויות בזמן הנגינה.
"יש שני סוגים של מוזיקאים: אלו ששמים את עצמם במרכז, ואלו ששמים את המלחין במרכז ופשוט מנסים להעביר את מה שכתב. לי יותר טבעי לי הסוג השני. בטהובן כתב מוזיקה פנטסטית, וכל מה שהמבצע צריך לעשות זה לנגן אותה בלי להפריע. זה לגיטימי למבצע להיות במרכז, אבל אם עושים פרצופים והעוויות זה צריך לשכנע. לי זה פחות מתאים".
====================
היית האישה היחידה מתוך ששת הפיינליסטים. זה מיקרי?
"סטטיסטית- ממש לא. הייתי בארבע תחרויות לאחרונה, ובשלבים הראשונים היה יחס שווה של גברים ונשים. בגמר, לעומת זאת, היו 25 פיינליסטים, שמתוכם רק חמש נשים. לא ברור לי למה זה קורה, אבל זה קורה. קשה להניח שנשים מנגנות פחות טוב מגברים, אז למה יש רק חמישית מהן בגמר?"
ומהם היחסים המספריים בחבר השופטים?
"אותו מצב. בתחרות רובינשטיין, לדוגמא, היו 14 שופטים, ומתוכם רק שתי נשים. אני לא טוענת שום דבר, ולדעתי מה שחשוב זה איך מנגנים ולא מה הג'נדר. אבל היחסים המספריים האלו ראויים לתשומת לב".
אפשר לדבר על סגנון נגינה "נשי" מול "גברי"?
"אני חושבת שלדבר על סגנון 'נשי' יהיה דבר מכליל וצר. לעובדה שאני אישה אין שום משמעות, חוץ מזה שיש לי כפות ידיים קטנות יותר מאלו של גברים. אני יכולה לנגן הכול, אבל צריכה לעבוד על זה יותר מגברים".
====================
מאזו היא בת למשפחה יהודית מרוסיה, ומספרת שהיא חשה קשר מיוחד לארץ. "אני לא מקיימת אורח חיים יהודי, אבל מבחינה תרבותית היהדות תמיד היתה שם. לכן זה משמעותי עבורי שהקהל פה אהב אותי. אני גאה בזה ומעריכה את זה".
הספקת ליהנות קצת מישראל?
"במהלך התחרות ראיתי מעט מאוד מתל-אביב, רק מה שרואים מחלון המכונית בדרך לתחרות וממנה. נדהמתי כמה שהעיר תוססת בלילה. זה נראה שבכלל לא הולכים פה לישון. חבל לי שהחמצתי את כל החלק התרבותי כאן, ואני רוצה לחזור ולראות עוד. אשמח מאוד להיות מוזמנת שוב להופיע בישראל".
דניאל אורן. צילום: יוסי צבקר
חדשות דרמטיות מהאופרה הישראלית: האופרה הודיעה הבוקר (ראשון) כי המנצח דניאל אורן יתמנה לתפקיד המנהל המוזיקלי שלה בראשית העונה הבאה (2015-2014).
במסגרת תפקידו ינצח דניאל אורן מדי שנה על שתי הפקות באופרה הישראלית, וכן על מספר קונצרטים עם תזמורת האופרה (התזמורת הסימפונית ראשל"צ).
מינוי זה מהווה "מתיחת פנים" משמעותית לאופרה הישראלית, שכן אורן הוא בין מנצחי האופרה הבולטים בעולם. הוא מנצח בקביעות בבתי האופרה החשובים בעולם, ביניהם האופרה הצרפתית הלאומית בפריז, ה"ארנה" בוורונה, "קובנט גרדן" בלונדון ועוד.
אורן ניצח על הפקות רבות באופרה הישראלית, כולל הפקה חדשה של "לה בוהם" בחודש שעבר. כמו כן הוא מנצח בקביעות על הפקות האופרה במצדה, וינצח שם החל מהשבוע הבא על ההפקה החדשה של "לה טרוויאטה".
הסכמתו של אורן לקבל את התפקיד מפתיעה, שכן רק לפני מספר שבועות אמר כי לוח הזמנים שלו אינו מאפשר קבלת מינוי זה. מבחינת האופרה הישראלית, אחד היתרונות הגדולים במינויו הוא בכך שאורן מהווה מגנט לסולנים כוכבים, שמוכנים להופיע איתו בארץ תמורת סכום קטן משמעותית מזה שהם רגילים לקבל בעולם.
בעונה הבאה, שתהיה עונת השלושים לאופרה הישראלית, ינצח דניאל אורן על הפקה חדשה של "נאבוקו" מאת ורדי ועל הפקה חדשה של "טוסקה" מאת פוצ'יני למרגלות המצדה.
פורסם ב"גלובס", 1.6.2014
דניאל אורן. צילום: Yossi Zwecker
בשנים האחרונות חזר להיות דניאל אורן המנצח ה"כוכב" של האופרה הישראלית. לפני כעשור שרר בין השניים סיכסוך מתוקשר, כאשר אורן ביטל הופעה באופרה הישראלית בגין מחלה אך במקביל ניצח בפאריז. כיום, היחסים בין השניים נראים כמו אידיליה. אורן מגיע לארץ פעמיים מדי שנה, ורק בשבועות האחרונים ניצח בבית האופרה על הפקה מעולה של "לה בוהם" מאת פוצ'יני. הוא גם המנצח הקבוע בפסטיבל האופרה במצדה מאז תחילתו, ובחודש יוני הקרוב ינצח שם על "לה טרוויאטה" מאת ורדי.
כשאני נכנס לחדר המנצח באופרה הישראלית כדי לראיין אותו, שקוע אורן בשיחת טלפון בצרפתית. כשהיא מסתיימת, הוא מתנצל ומסביר שזו אחת משיחות שיכנוע רבות שהוא נאלץ לנהל עם זמרים מובילים בחו"ל – ולעיתים עם בנות זוגם- כדי שיבואו לשיר בארץ. "לנו, הישראלים, יש הרבה סיבות לבוא להופיע כאן", הוא אומר. "אבל לזמרים מחו"ל העניין העיקרי הוא לעשות הרבה כסף. ואת זה אי אפשר להציע בארץ". כתוצאה מכך, אחד הדברים שמעסיקים אותו הוא לשכנע זמרים גדולי עולם להופיע בארץ תמורת חמישית מהסכום שהם רגילים לקבל בחו"ל.
"יש כמה נקודות שיכנוע", אומר אורן. "הראשונה היא הכיף לעשות איתי מוזיקה. השנייה היא 'תן לי ואתן לך'. צריך להפעיל לפעמים שיטות של מאפיוזו, ולומר לזמר שאם יבוא לשיר בישראל אקח אותו לשיר איתי גם בלונדון או פאריז. הכול לגיטימי כדי שיבואו לפה". אחרי שבאו פעם אחת, הוא אומר, רוב הסיכויים שירצו לחזור.
===========
אורן, בן 57, הוא ככל הנראה מנצח האופרה הגדול ביותר שיצא מישראל. הוא מנצח בקביעות בבתי האופרה החשובים בעולם, ונחשב למומחה עולמי לאופרות איטלקיות מהתקופה הרומנטית. הוא מתגורר בשוויץ, נשוי לצרפתייה, ולזוג יש ארבעה ילדים. כמו רוב המנצחים ברמתו, הוא מבלה את מרבית זמנו בנסיעות להופעות בעולם. "הילדים שלנו לומדים בבית ספר מיוחד בפאריז, שמאפשר לנו לשחרר את הילדים ולקחת אותם איתנו לנסיעות בעולם. אחר כך הם חוזרים וזורמים עם הכיתה. לישראל אני מביא את הילדים איתי תמיד".
בישראל אתה מנצח כשאתה חובש כיפה. בחו"ל לא תמיד. יש לזה סיבה?
"את הכיפה אני חובש רק באיטליה, בארה"ב ובישראל. במקומות אחרים לא מקבלים זאת. אני מנצח הרבה בצרפת, ושם זה מעוגן בחוק שלא להופיע עם סממנים דתיים כלשהם. מעבר לכך, השאלה היא איך מקבלים זאת. בחזרת התזמורת הראשונה בצרפת הרגשתי שיש מולי מאה אויבים, ואתה לא יכול לעבוד עם תזמורת כשכולם נגדך. כך גם בווינה, בה מנהל האופרה – שהיה יהודי בעצמו- ביקש ממני להוריד את הכיפה".
אורח החיים שלך כיהודי דתי לא פוגע בקריירה?
"אני שומר על אורח חיים דתי, אבל עד גבול מסוים. האידיאל והשליחות שלי הם המוזיקה, ועל זה צריך לשלם מחיר. בחו"ל אני מנצח גם בערבי שבת, ואז מנסה למצוא מלון ליד האולם כדי שאוכל ללכת לקונצרט ברגל. כשניצחתי בפעם הראשונה על הפילהרמונית של ברלין זה היה ביום שישי בערב, והלכתי לרב כדי לקבל רשות להופיע. הפיתרון של הרב היה 'לא אתה עובד, הנגנים הם אלו שעובדים', וכך הכול הסתדר".
==============
דניאל אורן נולד בדרום תל-אביב, וחי בישראל עד גיל 18. הוא התחיל לימודי פסנתר בגיל 7, והמשיך בלימודי מוזיקה מגוונים במסגרת פרטית. "המורה הראשונה שלי לפסנתר טענה שאין לי כישרון, וזרקה אותי אחרי חמישה חודשים", הוא מספר. "אבל אמי האמינה בי, והתעקשה שאמשיך ללמוד. אמי באה מבית חסידי ולא היתה מוזיקאית, אבל היו לה חינוך אירופאי מעולה ואינסטינקט אימהי, והיא ידעה לאן לכוון את הדברים. בזכותה למדתי אצל המורים הכי טובים בכל תחום- פסנתר, צ'לו, שירה, תיאוריה ועוד. אבי תמך בצד הכספי, ונתן הכול כדי לממן את המורים האלו ומאוחר יותר גם את לימודי המוזיקה שלי בברלין".
הופעתו המרכזית הראשונה היתה בגיל 12, כששר את תפקיד נער הסופרן ב"תהילי צ'יצ'סטר" של לאונרד ברנשטיין עם הפילהרמונית הישראלית, בניצוח המלחין. את שירותו הצבאי עשה במשך שישה חודשים ברבנות הצבאית, לאחר דחיית שירות. "הורי חשבו שלהפסיק את לימודי המוזיקה יהיה אסון, ובעזרת קשרים הצליחו לדחות את השירות שלי ולאפשר לי ללמוד בברלין עם הרברט פון קראיאן. הלימודים האלו הובילו אותי לתחרות הניצוח ע"ש קראיאן בה זכיתי בגיל עשרים, ומשם התחילה למעשה הקריירה שלי כמנצח".
============
את שם משפחתו המקורי, סיקסיק, החליף לאורן שיצא לחו"ל בגיל 18. השם סיקסיק היה שם משפחתו של סבו מצד האב, שהיה ערבי מיפו. "סבי היה חייל, שנשלח לחפש את לוחמי המחתרת של לח"י שנחשבו אז לטרוריסטים. באחד הבתים בהם חיפש, של משפחת חצרוני, ראה בחורה יהודייה בה התאהב ממבט ראשון. בבית הזה הסתתר יאיר שטרן, אבל סבי לא רצה להזיק למשפחה ופשוט יצא מהבית. מאוחר יותר התחתן עם הנערה הזו, שהיתה סבתי".
אורן מספר כי סבו היה חסיד גדול של היהדות, ובמאורעות תרפ"ט הציל יהודים רבים מפוגרום. "הוא היה הבעלים של כמה חנויות דגים ביפו, ובזמן המאורעות החביא יהודים בחנויות וכך הצליח להציל כמאה מהם. אבל מאז הוא הפך לבוגד בעיני הערבים, ונאלץ למכור את החנויות. היהודים, מצד שני, קראו לו 'ערבי מלוכלך'. גם אני זוכר היטב שכילד מוזיקאי דיברו עלי בתור 'ילד פלא ערבי'. סבא נתן לי במתנה את הצ'לו הראשון שלי, ותמיד ביקש שאנגן לו את 'התקווה'. אני עצמי חונכתי חינוך יהודי מסורתי. כיום אני מאוד גאה בו. את השם שינינו כי השם הערבי היה בעייתי מאוד בברלין של שנות השבעים. אחיו של אבי, שנשאר בארץ והיה שופט, בחר להשאיר את השם המקורי".
אביו, כבנם של אב ערבי ואם יהודייה, יכול היה לבחור את דתו- ובחר ביהדות. "אבי הרגיש תמיד יהודי, כי קיבל חינוך יהודי-רוסי מסבתי היהודייה", הוא אומר. "בילדותו קיבל מאביו את השם איסמעיל, ומאוחר יותר – בלחצה של אמא שלי- שינה את שמו לשמואל".
=============
אחד המאפיינים הבולטים בהופעתו של אורן כמנצח היא נטייתו לשיר, לנהום ולשאוג במקביל לנגינה ולשירה. "זה משהו שאני יכול לעשות רק במדינות כמו איטליה, ספרד וישראל", הוא אומר. "במדינות האלו פועם לב כמו שלנו. במדינות עם אנשים יותר קרים אני לא שר, כי זה פחות מתאים לאופי".
המבקרים שלך טוענים שהשירה בזמן ההופעה, כמו גם מחוות הלב הפועם כלפי הקהל בסוף הופעה, הם מנייריזם תיאטרלי.
"כל הדברים האלו הם חלק טבעי ממני. אני לא רוצה לעשות שואו. זה בא מהלב, וזה חלק ממני. זו הדרך שלי להגיע ללב של הנגנים ושל הקהל, וזו בשום אופן לא הצגה. אני שר את האופרה, חי את האופרה, ומבטא את המוזיקה בכל האיברים שלי".
לפני כעשור היה משבר ביחסים בינך לבין האופרה הישראלית, כשביטלת הופעות פה ברגע האחרון. בשנים האחרונות נראה שיש ביניכם ירח דבש מחודש.
"כיף לי לבוא ולעבוד פה. זו היתה אז טעות לבטל, וזה לא יקרה שוב. הקהל הישראלי קונה כרטיסים להופעות שלי כי הוא יודע שיקבל הפקה ברמה מסוימת, גם מבחינת איכות הזמרים. אני לא יכול לאכזב אותו".
המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, דיוויד שטרן, מסיים העונה את תפקידו. יש סיכוי שתרצה להיכנס לתפקיד?
"האופציה הזו לא עומדת בכלל על הפרק, בגלל לוח הזמנים שלי. אבל הקשר ביני לאופרה הישראלית הדוק מאוד. אני מרגיש פה כמו בחיק המשפחה, ואני יכול להתנהג ולהגיד דברים שבחו"ל אי אפשר. אני ישראלי, ופה אני מרגיש שאני נמצא בין האחים שלי. כשאני בא עם המשפחה והילדים, להיות אפוף באנושיות והחום האלו זה דבר שלא יסולא בפז. יש לזה גם משמעות מוזיקלית, כי פה אני יכול לומר למבצעים דברים שבחו"ל לא ארשה לעצמי לומר".
המוזיקאים לא נעלבים מהסגנון שלך?
"כשאני עובד אני לא תמיד הכי נחמד, וכשאני מתעצבן יכול להיות שאקלל באיטלקית או 'ארד' על מישהו שטעה. אבל המבצעים יודעים שאני קשה איתם לא בגלל שאני רשע, אלא כדי להגיע לתוצאה הרצויה. וגם אם אני צועק ואומר דברים איומים- הם יודעים ומרגישים שזה לא בא מרוע לב, ומקבלים זאת באהבה".
"הדבר שהכי ריגש אותי בסיום ההופעות של 'לה בוהם' באופרה", הוא מוסיף, "היו הנגנים שבאו אלי כדי לומר שבזכות החוויה המוזיקלית שעברנו יחד הם שמחים שבחרו לעסוק במוזיקה. אין משהו יותר משמח מזה".
והקהל הישראלי?
"יש פה קהל מצוין, בודאי יחסית לאיטליה. אם הקהל האיטלקי לא אוהב זמר כלשהו, יצעקו לו בוז וקריאות גנאי. בארץ, מקסימום לא ימחאו לו כפיים. הקהל פה הרבה יותר מנומס. אבל האמת היא שאני דווקא אוהב את קריאות הבוז האלו באיטליה, כי זה מראה שהקהל מעורב ויודע על מה מדובר".
=================
בחודש יוני תנצח על "לה טרוויאטה" במצדה. זו אופרה קאמרית, שרוב העלילה שלה מתרחש בתוך אולמות או בתים. איך זה מסתדר עם הגודל של מצדה?
"את 'לה טרוויאטה' מבצעים גם באמפיתיאטרון בוורונה, וגם שם יש אותן בעיות. אבל הקהל אוהב מאוד את האופרה הזו, ואני מאמין שהיא תעבוד טוב גם במצדה. מצדה הוא פרויקט לא קל, אבל במקום הזה יש קסם והסטוריה, ויש הרבה אמוציות בלב בתור יהודי. גם העבודה שם יוצאת דופן, כשכולם עובדים ואוכלים ביחד באוהלים. זה כמו קיבוץ".
אתה נשמע מאוד מחובר לארץ.
"אני מאוד מתגעגע לישראל. אני והמשפחה ממש סופרים את הימים עד שנגיע לפה. יש פה את התנאים הכי טובים לעבוד, ואני מרגיש שאני בארץ שלי. הרבה יותר נעים לי לטייל פה ברחובות מאשר בשוויץ, למרות שכאן הרחובות מלוכלכים. בשוויץ הרחובות נקיים, אבל אני מעדיף את דיזנגוף".
ומבחינה מקצועית?
"בארץ אני לא מרגיש את הלחץ שיש עלי בחו"ל. מתח הוא דבר פוזיטיבי, אבל יכול גם לפגוע בך. במקומות מלחיצים אני אתפקד ברמה הרבה יותר נמוכה. בארץ הלחץ יורד, ולכן אני יכול להתבטא בצורה הרבה יותר טובה".
קרלוס אלמגוור והילה באג'יו ב"ריגולטו". צילום: Yossi Zwecker
בפסיכולוגיה של הערכת ביצועי עובדים מוכר מושג שנקרא "אפקט הניגוד". מושג זה מתייחס לכך שכאשר מעריכים ביצוע של עובד מסוים, קשה להתעלם מהשוואה שלו לעובד שהוערך לפניו. אתה טוב, אבל לפניך היה עובד מעולה? תוערך כ"בינוני". אתה בינוני, אבל לפניך נכנס עובד גרוע? תוערך כ"טוב".
לצערו של דניאל כהן, המנצח אמש, האפקט הזה היה רלוונטי גם הפעם. בראש מנויי האופרה עדיין הידהד הביצוע האדיר של "לה בוהם", עליו ניצח דניאל אורן לפני חודש. בהשוואה אליו, הביצוע של "ריגולטו" אמש היה לא יותר מ"סביר". ראשית, הוא סבל מבימוי לא מעניין. שנית, היה בו רק סולן אחד שהשאיר את הפיות פעורים. זה היה קרלוס אלמגוור (Almaguer) ממקסיקו, בתפקיד ריגולטו. הוא הציג קול יפהפה, מרגש ומלא גוונים, וגם מבחינה בימתית שיכנע לגמרי בתפקיד ליצן החצר שמזמין מבלי דעת את הרצח של בתו האהובה. אלמגוור אמור לשיר בכל ההצגות של "ריגולטו", וזו בשורה מצוינת לאוהבי האופרה.
ביצועיהם של יתר הזמרים נעו בין "סביר" ל"טוב מאוד". את תפקיד ג'ילדה, בתו של ריגולטו שמתאהבת בבוס רודף השמלות של אביה, שרה הילה באג'יו הישראלית. היא התחממה והלכה ככל שהאופרה התקדמה, ובמערכה השנייה והשלישית היו לה כמה רגעים נהדרים. איוואן מאגרי (Magri), בתפקיד הדוכס, הציג קול חזק ויפה, אבל לטעמי שר באופן הרבה פחות פתייני וייצרי מהדרוש לתפקיד. ולדימיר בראון, בתפקיד הרוצח השכיר ספארפוצ'ילה, היה מצוין כתמיד. נפילות של ממש לא היו, למעט אכזבה קלה מההעמדות הלא מוצלחות של נוח בריגר (בתפקיד הרוזן מונטרונה), שגרמו לקולו היפה להישמע פחות מרשים מהרגיל.
גם תזמורת האופרה (הסימפונית ראשל"צ) הלכה והתחממה ככל שהערב התקדם. דניאל כהן ניצח בחן ובדיוק רב כדרכו, אבל מבחינת אנרגיה ועוצמה תזמורתית לא ניתן להשוות את הביצוע שלו לאש והגיצים של דניאל אורן מהחודש הקודם.
הנקודה החלשה ביותר אמש היתה הבימוי, שלמיטב זכרוני כבר הוצג באופרה הישראלית לפני כשנתיים. הדימוי העיקרי בבימוי הזה הוא תא זכוכית בצד הבמה, שמסמל את בידודה של ג'ילדה מהעולם החיצוני על ידי אביה. הרעיון להשתמש בתא כדי להמחיש את מצבה של ג'ילדה לגיטימי, אבל התוצאה משעממת. זה נכון גם לרעיון הבימוי השני באופרה, שהוא שימוש בשולחנות ארוכים במהלך הסצינות מרובות המשתתפים. אפילו וילון הקטיפה האדום, שבדרך כלל מוסיף לבמה אופי ועושר, לא סייע הפעם.
למרות הביקורת הכללית על הבימוי, היתה בו גם נקודת אור בלתי נשכחת: כאשר הדוכס שר את הארייה המפורסמת "לה דונה א מובילה" ("האשה הפכפכה"), אחותו הפתיינית של הרוצח מענגת אותו אוראלית. וכך, הגעתו לצלילים הגבוהים של הארייה מקבלת משמעות חדשה ובלתי צפויה (הגעה לשיא). רק על זה מגיעות לבמאי תשואות.
"ריגולטו" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל כהן. בית האופרה, 21.5.
פורסם ב"גלובס", 22.5.2014
שם המשחק אצל חברות ההקלטה בשנים האחרונות הוא כמות. הרשת, כידוע, עמוסה באפשרויות להורדות מהאינטרנט ובסרטוני יו-טיוב. לכן, אחת הסיבות העיקריות לקנות דיסקים היא האפשרות לשמוע באיכות גבוהה מכלולי יצירות שלמים- ובמחיר נמוך. זהו גם ההיגיון שעומד מאחורי אלבום האוסף הזה, שכולל את מכלול היצירות לפסנתר של סרגיי רחמנינוב (1943 – 1873) בנגינתו של ולדימיר אשכנזי.
האלבום כולל 11 דיסקים, שהוקלטו במקור החל משנות השבעים וכלה בתחילת שנה זו. ולדימיר אשכנזי, שנחשב למומחה עולמי למוזיקה של רחמנינוב, מנגן בכולם. בחלק מהיצירות מצטרפים אליו מוזיקאים אחרים: הפסנתרן אנדרה פרווין, תזמורת הקונצרטחבאו מאמסטרדם בניצוח ברנרד הייטינק ועוד.
האלבום מקיים בדיוק את מה שהוא מבטיח: ריכוז של כל היצירות שחיבר רחמנינוב לפסנתר. יש פה את ארבעת הקונצ'רטי, הרפסודיה על נושא של פגניני, הסוויטה והריקודים הסימפוניים לשני פסנתרים, אוסף עצום של יצירות לפסנתר סולו (הסונטות, הפרלודים ועוד), ועיבודים לפסנתר של יצירות מאת מלחינים אחרים. אפילו לחובבים כבדים של רחמנינוב עשוי האלבום לזמן הפתעה- העיבוד לפסנתר שעשה המלחין להמנון האמריקאי (רצועה אחרונה בדיסק 9). איכות הביצועים בכל היצירות טובה עד מעולה, וכך גם איכות ההקלטות.
האלבום נמכר במחיר מוזל מאוד, ולדעתי יעניין במיוחד שתי אוכלוסיות: אספנים שאוהבים שיש להם "מכלול יצירות" שלם על המדף, ואוהבי פסנתר שיגלו פה פנינים רבות- חלקן לא מוכרות- שחיבר רחמנינוב לפסנתר.
רחמנינוב- מכלול היצירות לפסנתר. ולדימיר אשכנזי. אלבום בן 11 דיסקים של DECCA.
את אשכנזי מנגן את הקונצ'רטי לפסנתר של רחמנינוב אפשר לשמוע כאן:
————————————————————————————————————————————————————
הכוהנת הגדולה של השירה הרומנטית
ג'סי נורמן- שלושה אלבומים קלאסיים. אלבום DECCA.
"שלושה אלבומים קלאסיים" היא סידרה חדשה של חברת DECCA, שיוצאת החל מהשנה. גם כאן הרעיון הוא של "ערך תמורת כסף", רק שהפעם הדגש הוא על איכות ולא רק על כמות. בכל אלבום בסידרה יש שלוש הקלטות עבר מופתיות של מוזיקאי גדול, בדרך כלל תקליטים שזכו למעמד מיתולוגי. כל האלבומים מופיעים עם העטיפה המקורית שלהם, קריצה ברורה לאוהבי נוסטלגיה.
אוהבי מוזיקה ותיקים ימצאו הרבה אוצרות בסידרה החדשה, שנמכרת גם היא במחיר מוזל. האלבום של זמרת הסופרן האמריקאית ג'סי נורמן הוא דוגמא טובה לכך. בחבילה יש שלושה דיסקים, שהוקלטו במקור בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. זוהי התקופה בה היתה נורמן בשיא יכולתה הקולית ושילבה בין קול יפהפה, שירה עשירה ומלאת צבעים, ורגישות יוצאת דופן לטקסט המושר.
האלבום הראשון בחבילה מציג שירים בליווי תזמורת מאת ריכרד שטראוס, ובראשם המחזור הכביר "ארבעה שירים אחרונים". השני הוא דיסק שכולו וגנר: הפרלוד ו"מות האהבה" מתוך "טריסטאן ואיזולדה", והמחזור "שירי ווזנדונק". השלישי כולל את "לילות קיץ" של ברליוז ואת "שחרזאדה" של מוריס ראוול.
לאוהבי הרומנטיקה המאוחרת, האלבום הזה מספק רגעים ארוכים של אושר. ראשית, הרפרטואר כולל כמה מרגעי השיא של המוזיקה הקולית במאה ה- 19 והעשרים. שנית, הביצועים של נורמן מופתיים. היא מציגה כאן קול חם, עוטף, רומנטי במובן החיובי של המילה, שריגש כבר בשנות השבעים וממשיך לרגש גם היום. לטעמי, הביצועים המצמיתים שלה ל"ארבעה שירים אחרונים" של שטראוס ול"מות האהבה" של וגנר שווים את האלבום כולו. למי שאין את ההקלטות המקוריות -זהו אלבום מומלץ מאוד.
את נורמן שרה את "מות אהבה" מתוך "טריסטאן ואיזולדה" של וגנר אפשר למצוא כאן:
פורסם ב"גלובס", 15.5.2014
"לה בוהם" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צווקר
נתחיל בתקציר מנהלים: מבחינת הביצוע המוזיקלי, ההפקה הזו ל"לה בוהם" תירשם כאחת המוצלחות של האופרה הישראלית בשנים האחרונות. מבחינת הצד הוויזואלי, לעומת זאת, היא תיזכר כהפקה אפורה וחסרת ברק. האם הביצוע מספיק טוב כדי שיהיה שווה ללכת לראות? כן, ובגדול.
"לה בוהם" היא אחת האופרות האהובות והמבוצעות ברפרטואר. היא מספרת בצורה ריאליסטית מאוד את סיפורם של ארבעה חברים בוהמיינים, החיים חיי דלות בפאריז של המאה ה- 19. העלילה מתמקדת בסיפור אהבתם של המשורר רודולפו והרוקמת הצעירה והשחפנית מימי, שמותה הטראגי חותם את האופרה.
את הביצוע המוזיקלי הפעם הוביל דניאל אורן, אולי המנצח האהוב ביותר ב"קאדר" המנצחים של האופרה הישראלית. אורן הוא מגנט ידוע לסולנים מצוינים, וכך היה גם הפעם. כל ששת הסולנים בתפקידים הראשיים -ארבעת החברים הבוהמיינים, הרוקמת מימי והזמרת מוזטה- היו מעולים. במיוחד אהבתי את מאריה אגרסטה (Agresta) בתפקיד מימי, את נאדין סיירה (Sierra) הנהדרת בתפקיד מוזטה, ואת קרלו סטריולי (Striuli) בתפקיד קולין. בחלק מהתפקידים יש להפקה הזו שלושה קאסטים שונים לאורך 12 ההצגות באופרה הישראלית, אך לא צריך לחשוש: גם יתר השמות מוכרים היטב כזמרים מעולים.
אורן היה אחראי גם לצליל תזמורתי נהדר של תזמורת האופרה, ולזרימה בלתי פוסקת של המוזיקה. נקודת הביקורת היחידה עליו היא לגבי הנטייה שלו לנהום, לשיר ולצעוק תוך כדי הביצוע. הפעם הווקאליות הזו היתה ממש מוגזמת, בעיקר במערכה האחרונה. למי שיושב באולם קרוב לבמה- זה פשוט מפריע. עם זאת, היו כמה מקומות שבהם מעורבות היתר של אורן העניקה ערך מוסף- כמו לדוגמא בסוף המערכה השנייה, שם הטמפרמנט האדיר שלו יצר אפקט מוזיקלי מדהים, או רגעי הקסם הרומנטיים ששירטט בדואט האהבה בין מימי ורודולפו במערכה השלישית.
מה שפחות מרשים בביצוע הזה הוא ללא ספק הצד הויזואלי. הבימוי הוא ריאליסטי ומשרת בצורה נאמנה את העלילה, אבל זה הדבר החיובי שאפשר לומר עליו. התפאורה נוטה לגווני שחור/אפור לאורך כל האופרה, וכתוצאה מכך נותנת חוויה ויזואלית סטטית וכמעט מונוכרומטית. אפילו במערכה השנייה, המתרחשת בבית קפה היושב על רחוב, חזיתות הבתים צבועות אפור. במערכה האחרונה חוזרת העלילה אל עליית הגג הדלה של הבוהמיינים, ושוב מסתיימת האופרה בגוונים אפלים.
לפני חמש שנים עלתה "לה בוהם" באופרה הישראלית בבימויו המרהיב של פרנקו זפירלי. זו היתה חגיגה ויזואלית נפלאה, אך הביצוע המוזיקלי היה חלש. הפעם הסיפור הפוך: הצד הבימתי לא יותר מסביר, אבל איכות הביצוע מחפה על כך בגדול. מומלץ בחום.
"לה בוהם" מאת פוצ'יני באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 23.4.
פורסם ב"גלובס", 24.4.2014
הערב (24.4) ניתן יהיה לשמוע בביצוע חי בירושלים את המוזיקאי הפיני אולי מוסטונן (Olli Mustonen), מהסולנים המסקרנים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית כיום. הוא יופיע עם התזמורת הסימפונית ירושלים בתפקיד כפול של מנצח וסולן, בקונצרט בו יבוצעו יצירות מאת בטהובן ומנדלסון.
אולי מוסטונן. צילום: אוטי מוסטונן
אולי מוסטונן, בן 47, מוכר היטב מהקלטות מגוונות שעשה לאורך השנים. הפרשנות שלו ליצירות הקלאסיות זכתה תמיד לביקורות מעורבות: היא תמיד שונה ומפתיעה, ולא פעם גורמת לחובבי מוזיקה שמרנים להרים גבה. לדבריו, הפרשנות הייחודית שלו היא פשוט חלק ממנו ולא השתנתה לאורך השנים. "ככה אני תופס את המוזיקה", הוא אומר בראיון מביתו בפינלנד. "הפרשנות הזו היא מה שבא לי באופן טבעי. אף פעם לא הרגשתי שאני עושה מהפכה. יש קול פנימי שחייבים להקשיב לו, והוא זה שמכתיב את הבחירה הפרשנית. ברגע שהקול הזה מדבר אז פשוט עושים מה שהוא אומר".
איך אתה רואה את הפרשנות שלך בהשוואה למבצעים אחרים?
"במוזיקה אין תשובה נכונה אחת. קורה שיש אלמנט פרשני שנראה לי שהוא האפשרות הנכונה היחידה, ואז שומע פרשנות אחרת ומגלה שגם היא משכנעת. יש הרבה דרכים שמובילות לרומא".
אתה מרגיש שהבחירות הפרשניות שלך השתנו או התמתנו לאורך השנים?
"אני חושב שאדם הוא כמו עץ. אנחנו גדלים וגדלים, וכל הזמן נוצרות בתוכנו שכבות נוספות. מצד אחד אנחנו מאבדים שכבות חיצוניות, ומצד שני- הצעיר נשאר בתוך הזקן. השורשים לא משתנים".
מוסטונן מתגלה בראיון כאדם רהוט, נעים וממוקד, רחוק מאוד מהתדמית הסטריאוטיפית שעשויה לאפיין את הפרשנות האקסצנטרית שעולה לעיתים מהקלטותיו. הוא מספר שכאשר הוא ניגש ליצירה הוא מסתכל עליה בשתי עיניים שונות: של פסנתרן ושל מלחין. "כמלחין, אני מרגיש איך הדברים צריכים להיות, ואז מנגן זאת בהתאם. השיקול הראשון הוא מוזיקלי. צורת ההסתכלות השנייה, של הפסנתרן הסולן, היא למצוא קודם כל פתרונות ביצועיים, והיא פחות מוצלחת".
מוסטונן הופיע בארץ כבר מספר פעמים בעבר. עם הפילהרמונית הישראלית הופיע בסידרה אחת בלבד, אבל עם הסימפונית ירושלים הוא מקיים קשר שנמשך כבר מספר שנים. בקונצרט הפעם הוא ינצח על הפתיחה "חנוכת הבית" מאת בטהובן, יופיע כסולן ומנצח על הקונצ'רטו לפסנתר מספר 3 של בטהובן, ולסיום ינצח על הסימפוניה מספר 4 ("האיטלקית") של מנדלסון.
בקונצרט עם תזמורת ירושלים תופיע כתפקיד כפול של מנצח וסולן. זו חוויה שונה מאשר רק לנגן?
"בעיני, מילת המפתח היא להיות מוזיקאי. אני מוזיקאי שמנגן בפסנתר, מלחין ומנצח. כך היה לאורך שנים ארוכות בהיסטוריה של המוזיקה. ההפרדה בין מלחין, מבצע ומנצח נעשתה רק במהלך המאה העשרים. זה מאוד טבעי עבורי לעשות את שני התפקידים".
בשנים האחרונות מדברים על המשבר בעולם המוזיקה הקלאסית. מה דעתך בעניין?
"אני דווקא אופטימי, כי אני מאמין בכוחה של הגאונות של המלחינים הגדולים. היצירות של באך, בטהובן ומוצרט היו מההישגים הגדולים ביותר של המין האנושי, כמו ההישגים הגדולים במדע. זה נכון שתעשיית ההקלטות נמצאת בבעיה עצומה מאז הופעת האינטרנט, וכבר לא מרוויחים ממנה. אבל זה רק אומר שהתפקיד שלה השתנה. האמנים מקליטים למטרות קידום מכירות, והכסף נמצא בקונצרטים חיים".
רביעיית מנדלרינג. צילום: יח"צ
מחר בערב (2 באפריל) יבוצע במוזיאון תל-אביב לאמנות קונצרט יוצא דופן במסגרת פסטיבל "פליציה בלומנטל". הקונצרט יוקדש לדמותו של המלחין הסובייטי דמיטרי שוסטקוביץ', שפעל שנים ארוכות תחת שלטון האימים של סטאלין.
במרכז הקונצרט תעמוד יצירת מופת עלומה של שוסטקוביץ', שהופכת בימים אלו רלוונטית מתמיד על רקע הפלישה הרוסית לקרים ושלטונו הכוחני של ולדימיר פוטין ברוסיה. זוהי קנטטה הנקראת "גן עדן אנטי פורמליסטי", יצירה חתרנית שחיבר שוסטקוביץ' במחתרת אשר שולחת חיצים לעגניים למשטרת המחשבות שהנהיג סטאלין.
"לא ברור מתי בדיוק שוסטקוביץ' השלים את הקנטטה, אך היא נתגלתה רק שנים לאחר מותו", אומר הפסנתרן הישראלי תומר לב, יוזם הקונצרט ואחד ממשתתפיו. "סביר להניח שאם היא היתה מתגלה בחייו הוא היה נשלח לגולאג או מוצא להורג".
הקנטטה, ששמה "גן עדן אנטי-פורמליסטי", כתובה לזמר בריטון, פסנתר ומקהלה. היא מתארת ישיבת מפלגה, שבה משתתפים שלושה נואמים ומקהלת מוזיקולוגים. הדוברים נקראים "הראשון" "השני" ו"השלישי", שמות המרמזים על סטאלין ובכירי קומיסרי התרבות שלו. את שלושתם מגלם זמר אחד, על-ידי החלפת כובעו. השלושה מסבירים למוזיקולוגים איך צריכה להיכתב מוזיקה ב"גן העדן של הפועלים", ומקהלת המוזיקולוגים מודה להם פה אחד. המסר מחוזק במוזיקה המורכבת מנעימות שהיו מוכרות לציבור תחת השילטון הסובייטי, כמו שירי עם גרוזיניים וקווקזיים שסטאלין אהב, ג'ינגלים רשמיים, מוזיקה משידורי ספורט וכדומה.
זו תהיה הופעת הבכורה הקונצרטית של היצירה בישראל, והיא תתקיים בנוסף ליצירות נוספות של שוסטקוביץ'. הראשונה היא חמישיית הפסנתר של המלחין, יצירה שהחזירה אותו לזרועות הקונסנזוס הסובייטי לאחר שהוחרם והוקע בשל האופרה הביקורתית "ליידי מקבת ממחוז מצנסק". עוד יבוצעו שתי רביעיות מיתרים (מספר 7 ו- 9), שמייצגות את סגנונו של שוסטקוביץ' ה"אמיתי", הנקי מתכתיבי השלטון.
רביעיית המיתרים שתשתתף בקונצרט לצידו של הפסנתרן תומר לב היא רביעיית "מנדלרינג" מגרמניה, מומחית עולמית לביצוע המוזיקה של שוסטקוביץ'. בקנטטה יופיע זמר האופרה אלכסיי קנוניקוב, וכן הרכב קולי מביה"ס למוזיקה באוניברסיטת ת"א.
בנוסף לקונצרט יוקרן באותו יום סרטו של טוני פאלמר "עדות", בכיכובו של בן קינגסלי בתפקיד שוסטקוביץ'. סרט זה, המבוסס על הביוגרפיה שהבריח שוסטקוביץ' מחוץ לבריה"מ, מציג את הדואליות שאיתה נאלץ המלחין לחיות כ"מלחין לאומי" תחת שלטונו של סטאלין.
תומר לב מסביר כי הקנטטה "גן עדן אנטי-פורמליסטי", שנכתבה כמובן למגירה, היתה דרכו של שוסטקוביץ' להתמודד עם המציאות בה חי. "בעולם שירד לגמרי מהפסים, הדרך היחידה שלו להתמודד עם המציאות המחרידה היתה להגחיך אותה עד אבסורד", הוא אומר. "שוסטקוביץ' ידע שיצירותיו המחתרתיות לא יבוצעו בחייו, ולמרות זאת סיכן את נפשו ושלח מסר לדורות הבאים – לנו, שזכינו לחיות וליצור בעולם חופשי. מסתבר שהזכות הזאת לא מובנת מאליה".
אתר הפסטיבל:
פורסם ב"גלובס", 31.3.2014
